וירא והנה באר בשדה

סוג של הקדמה

היכרותי האינטימית הראשונה עם התנ"ך הייתה בממלכת ירדן. אינני זוכר אם היה זה אתר מסוים אשר בו התרחשה היכרות זו, או שבאופן כללי, טיוליי בממלכה ההאשמית במסגרת עבודתי הם שקירבו אותי אל ההיסטוגרפיה המקראית. זאת אני יודע: מראשית ימי השלום עם שכנתנו שבעבר הירדן ובד בבד מראשית טיוליי שם, היה התנ"ך צמוד אלי. מאז ועד היום. ככל שהעמקתי בדברי המקרא בהתייחסותם אל הנתיבים בהם סיירתי, כך גברה התלהבותי ועמה חוויית הלמידה של "ההיגיון הגיאוגרפי" אשר מאחורי הסיפורים. סקרנותי הלכה וגברה ואיתה ההתרגשות שבגילוי הנסתר מהעין. אט אט הפך התנ"ך בעיניי מספר מרוחק, לעיתים אפילו מעיק, לספר היסטוריה מרתק שלשחקנים הראשיים בו רצונות, אכזבות, אהבות ועוד מיני תכונות ארציות אשר אותן הבנתי ועם חלקן אפילו הזדהיתי.

בסיוריי בממלכת ירדן נוספו עבורי לסיפורי המקרא האנושיים גם נופיה של הארץ, שלעיתים נטלו תפקיד מכריע בסיפורים אלה ופעמים אף קבעו את גורלם. היכולת לחבר בין הסיפור המקראי לנופי הארץ הינו תהליך אשר מוביל להפנמה. להבדיל מהבנה, שהיא עניין פשוט יחסית, ההפנמה נרכשת עם הזמן ולאחר שהייה רבה בשטח. הכרת פני הארץ, במידה רבה, עזרה לי להבין את הכתוב במקרא ולהיפך. עם הזמן מצאתי שותפים להתנסות המרתקת הזאת, אנשים שהילכו במדבר ובארץ הנושבת ותנ"ך בידם. הם לא היו עולי רגל אלא אנשי שטח כגון סיירים, ארכיאולוגים ודומיהם. בכתביהם מורגשת ההתלהבות המוכרת לי – תולדת תהליך ההפנמה. סיפוריהם היו נר לרגליי ועוררו בי השראה; השראה שקיבלתי מסיפורים חיים של אנשי שטח מתים – לורנס איש ערב, לדוגמא, שבספרו המונומנטלי על סיוריו בעֵבר הירדן ומעורבותו במרד הערבי בימי מלחמת העולם הראשונה, שילב מדברֵי המקרא והפגין ידע ואהבה לספר. אגב, לספרו קרא "שבעה עמודי חוכמה", שם שאותו לקח מתמצות הפסוק הראשון בפרק ט' של ספר משלי: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה." לורנס גם משלב את שמות המקומות והיישובים בירדן עם השמות המקראיים. את עַקַבַה הוא מכנה מפעם לפעם עציון גבר, לטַפִילַה הוא קורא תֹּפֶל, למען הוא קורא מְעוֹן וכן הלאה.

נלסון גליק, דוגמא מעולה נוספת, סקר במזרח התיכון יותר מאלף אתרים היסטוריים, חפר בתל אל חליפה (אתר על גבול עקבה ואילת) בשנות השלושים של המאה הקודמת וזיהה אותה עם איילה המקראית. נפח גדול במאמריו תופסים מכרות המלך שלמה, התנורים והכורים המֵטלוֹרגיים להתכת הנחושת והקשרם המקראי. גליק היה ארכיאולוג אמריקאי שהסתובב במזרח התיכון בין המלחמות הגדולות והיה מקורב אל ראשי היישוב היהודי בהתהוותו ולמנהיגיו. נכון שהרבה מומחים כיום חולקים על מסקנותיו, אך ספריו על עֵבר הירדן המזרחי וניסיונותיו לחבר בין המצאי בשטח לבין המקרא מעוררים קנאה ומשמשים לי דוגמא והשראה.

שני אלה, הן לורנס, הן גליק, שילבו את אהבתם למקרא ולארכיאולוגיה עם עבודת בּיוּן באזור. אליהם נוספו רבים וטובים, כמו יוחנן אהרוני, רות עמירן ועוד, שספריהם ומחשבותיהם היו לי ברורים יותר ויותר ככל שהעמקתי את שהותי בשטח.

עם זאת, אני חייב לציין, שככל שחלף הזמן, התפתחה אצלי סבלנות מוגבלת למאמרים וכתבות של חוקרים מהתחום שאינם מצויים בשטח ואינם מכירים אותו, אלא מסתמכים על דעות של אחרים ורק מסכמים אותן. עובדה זו ניכרת מיד בקריאת כתביהם. בכאלה, לרוב, אני מוצא עצמי משועמם וחסר ריכוז.

מזה כמעט שלושים שנה שאני עוסק, רוב זמני, בהדרכת טיולים. את מרבית התכנים בהם אני עוסק בטיוליי רכשתי ברגליי. טיילתי, ראיתי, קראתי, נחשפתי וחוויתי. זיכרונותיי משיעורי התנ"ך בבית הספר, אינם מעורפלים, הם פשוט לא קיימים. עם זאת, גם נושאים אחרים שנלמדו בבית הספר אינם זכורים לי, כך שהאשמה אינה דווקא במוריי אלה. ימיי בבית הספר היו קצרים, שדות הקיבוץ קרצו לי יותר.

גן העדן האבוד

ממערב לקיבוץ בו גדלתי, התגלו בחלקת גן ירק, ליד כפר ערבי נטוש, שלל אבני יד שעוצבו על ידי האדם הקדמון בתקופת האבן הקדומה. אבני יד אלה שימשו לפשיטת עורו של הניצוד, לחיתוך הבשר וכיוצא באלה. יחד אתן התגלו חטי היפופוטמים, קרני מַפְרִיסֵי פרסה גדולים, ועוד שרידי בעלי חיים רבים. גולת הכותרת של האתר הייתה גילוין של עצמות אדם שתוארכו

ל-1.4 מיליון שנה טרם זמננו. גילויים אלה התרחשו בשנות החמישים של המאה הקודמת על המדרונות מעל נהר הירדן, באתר אשר כונה בשם הכפר הנטוש לידו, "עוּבֵידִּיָה". מתוך מְצַאי החפירות הועלתה הסברה, שמקבץ הממצאים הרבים על שטח קטן יחסית, נובע מהעובדה שמדובר בסחף של נהר קדום שגרף לכאן את כל השרידים הללו. שרידי האדם שויכו להומו ארקטוס, האדם הזקוף, והיו אלה מהממצאים הקדומים ביותר של אדם, שכבר ידע ליצר כלי אבן, שנמצאו עד אז בעולם. חלק מהחוקרים סברו, וחלקם סבורים גם היום, שמציאתו של ה"אדם מעוּבֵידִּיָה" הינה עקֵבה אחת מיני רבות של תנועת האדם הקדמון מאפריקה לאירופה.

בשנת 1974, בהיותי בכתה ה', יצאתי לסיורים רבים בשדות עובידיה אשר ממערב לקיבוצי. היה לי הרבה זמן פנוי לאורך השנה, עד החופש הגדול. באתר החפירות אני זוכר את התעלות ואת החופרים, צרפתים, אשר תחת ניצוחו של פרופ' איתן צ'רנוב העמיקו חפור אל השכבות הנטויות.

השמש קופחת, תעתועי אוויר לוהט עולים מהקרקע. חודש יולי או אוגוסט, קוצי ברקן וגדילן יבשים בגובה ראש, דליים מלאים בעפר מוּצאים מהתעלות, המים הקרים ב"קלקרים" חמים כבר בשמונה בבוקר. אפילו הצפעים העצומים שמצאו מחסה בקירות הבזלת של הכפר הערבי הנטוש לא מעֵזים להוציא את חוטמם בחום המעיק.

והנה מתרחש דבר הזוי. עננת אבק על הדרך מבית זרע, אוטובוס עוצר, יורדים ממנו שלל תיירים וורדרדים מחוּפֵּי אף בפיסת נייר. הם צועדים כמו שיכורים בגיהינום הלוהט הזה בין הקוצים, ומישהו שם מספר להם שהם בגן העדן. מישהו, מתישהו, כתב מאמר על חפירות עובידיה. במאמר הובאה רשימת מצאי מַרשימה של שרידי אדם, שלל חיות ומגוון צמחים, וכל אלה על שרידי נהר קדום, מהקדומים בעולם. אם זהו האדם הראשון, מוקף בחי וצומח על גדת נהר, המסקנה המתבקשת: כאן היה גן העדן. המאמר פורסם במספר שפות וקיבל תוקף ממספר אנשי דת. השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, תיירים החלו להגיע. כילד לא הבנתי את ההתלהבות הזו של התיירים בשיא החום הכבד של עמק הירדן באוגוסט. הם לא ראו את הגיהינום, אלא היו כשיכורים בלכתם בין הקוצים, מונְחים על ידי להט האמונה, חשים שהם בגן העדן האבוד.

עובידיה היום הינו אתר נטוש וחרב. האם שרידיה של לוסי בת ה-3 מיליון שנה שהתגלו באפריקה גרמו לעולם להבין שלא פה היה האדם הראשון והם אלה שגרמו לנטישתו של האתר? האם היה זה בשל היעדרו של אדם כריזמטי שיביא כספים להמשך החייאת הרעיון והחפירות? אולי הבעיה נעוצה בקושי האובייקטיבי של חפירה לעומק בשכבות הנטויות? (אצלנו בארץ ישנה נטייה גסה להאשים בכל את הבקע הסורי אפריקאי).

תהיינה הסיבות לנטישתו של האתר אשר תהיינה, דבר אחד ברור לי: היום אני מבין ויודע מהיכן באה התלהבותם של עולי הרגל – ההתלהבות שמלווה את המאמין כאשר הוא צועד במקומות שבהם התרחשו, חיו והתהוו הדברים, העמים והאירועים המכוננים שבספרי הקודש.

לא, לא צריך להיות "עולה רגל" בכדי להתלהב ולאהוב את המקרא בשטח. התנ"ך אינו נחלת קבוצה כזו או אחרת, אין לשום אדם בעלות עליו או על הכתוב בו. פרשנויות יש רבות, ביניהן יצירתיות יותר ויצירתיות פחות. כל אחד יכול לפרש את המקרא. אני מרגיש בר מזל גדול בשל העובדה שאני יכול לקרוא את הספר בשפה שבה הוא נכתב. מתוך היכרותי את התרגומים השונים של המקרא, רבים המקרים בהם אין המלל נאמן למקור. כידוע, כל תרגום הוא סוג של פרשנות. כפי שאומר הפתגם הצרפתי, "Traduire, c'est trahir", כלומר – תרגום זו בגידה. את התעוזה לפרש את דברי המקרא קיבלתי מהשטח ומעצם העובדה שרבות מהפרשנויות שבהן נתקלתי נראו לי מנותקות מהמציאות הסביבתית בה ועליה נכתבו, לדעתי. יתכן וגם על הפרשנויות שלי ניתן יהיה לומר שהן מצביעות יותר על המסַפר מאשר על המסופר.

מכל מקום, תקוותי התמימה בספרי זה, הראשון, היא שתמצאו בו עניין ותהיו שותפיי להתלהבות ולהתרגשות של תהליך הלימוד בשטח, לחשיפת אירועי המקרא באופן, קצת שונה אולי, ולאהבת הארץ וכל אשר בה.

חן