האיווי ל(אי)היות בפסיכואנליזה

פרק 1

מבוא לממשי — קליניקה ולא־מודע

1.1 פתיח

1.1.1 חידת האדם

להיות חלל של היותנו

נהיה לגורם העוצמה שהיננו

(Andersson, In Wolf 2016, p.5)

אי־היות והיות חברו בשירו של אנדרסון לשאלה על המציאות של הסובייקט ומקור כוחו. מושג אחד הכולל היות ואי־היות מפוגג את אחיזתו של הסובייקט במסמני השפה, ומרומם אותו לגורם העוצמה שהינו אני. המושג ל(אי)היות הוא נוסחה שהמחקר מציב בה שלושה גורמים: שלילה, אקט ויוצר, באמצעות מתודה של חקר הממשי. הצבת הגורמים בנוסחה סוללת את מהלך המחקר, ומראה את חשיבותו של המושג בקליניקה ממשית — תרומתו להגדרת מעמד האנליטיקאי כאובייקט, ומשמעות הריפוי כאיווי ל(אי)היות אני ממשי ויוצר. השימוש במושג ל(אי)היות הוא ניסיון להפחית את הסבל האנושי, "ולתת צורה וזהות למה שנוכר מהנפש",¹ או "ליצור מסמניות על גבולות הממשי בהגיעו לסמלי".²

המַעבר לאקט, כפי שהגדיר לאקאן את הסמכת האנליטיקאי,³ ממקם אותו כאובייקט. מה זה אומר להיות אובייקט? האם אובייקט a הוא תשובה מספקת לזהות המטפל כפי שדרש לאקאן? בסמינר על האקט הפסיכואנליטי,⁴ מגלה לאקאן שהוא משתוקק לדעת מכוח מה ישנו האנליטיקאי. פרויד הגדירו כרופא נפש ומומחה לטיפול בדיבור ויחסי העברה. לאקאן החוזר לפרויד, מיקם אותו כאובייקט בשפה הקשוב ללא־מודע ממשי, "ומספק הגנה מהאינסופי של ההתענגות".⁵ המחקר מבקש להתמודד עם שאלת זהותו של האנליטיקאי בתהליך הטיפולי. המושג ל(אי)היות חוצה את יחסי ההעברה, מרחיב את מיקום האובייקט, ומקנה לאנליטיקאי מעמד המשלב בזהותו היבט בין תחומי של אדנות ועבדות — יסוד מ(ת)פורר המושם לעל באקט. מושג זה מאפשר להכניס להעברה ממד של רגרסיה שחורג מיחסים מופנמים אל התהוות השפה והאני. הסובייקט, שהשפה מנשלת אותו מעצמו, מחפש מגע שירגיע את הרטט של גוף מדבר.⁶ האנליטיקאי כאובייקט שומע את רעד הסובייקט ויודע: "אתה כבר שם" בדרך ל(אי)היותך. הריפוי בשפה מאפשר לסלול את הדרך ל(אי)היות מכוח הסובייקט לפועל האני. האדם הוא בן שפה שנידון להיאבק עם כוחה המאיין והיוצר. המהלך המחקרי — שלילה, אקט, יוצר "מגשים תבנית מושגית שעומדת ביסוד השלילה",⁷ אותה כינה הגל "תנועה אוניברסלית של תודעה עצמית",⁸ שצומצמה במחקר לנוסחה ל(אי)היות. בן השפה נתון לחסדי אדנות מפוררת, ונאבק לשחרור מעבדותו למבנה השפה (הדבורה). במובן זה הטראומה של הסובייקט — זה שמדבר, נושאת הוויה של פירוק וכינון בעת ובעונה אחת.⁹ הוויה זו יכולה להתגשם ברוח של הֶגל כאשר השלילי בתור העצמי הינו חיובי — תנועה פנימית שחורגת לכוֹלוּת, בבחינת רוח האני שעשה את מציאותו (לעבוד, ליצור) שווה למהותו.¹⁰

חקר הממשי, שמנסה לתאר את המעשה הטיפולי, מבוסס על מושג "השלילה המכוננת" — מתודה שתורגמה במחקר ל"רדוקציה של הסמלי" במונחי שפה. השלילה המכוננת אינה חלק מתאוריות שמסתמכות על היש ורואות באין חסך שיש רק למלאו. השלילה ככזאת מביאה את האין למרכז ההתהוות וגילוי האני. השלילה מפרנסת אני ממשי בתורת יש מאין, אין מכונן ונוכח מכוחה המברֵא ובורא של השפה. "האני שהוא זה",¹¹ אינו נזקק עוד למציאות כסביבה בלבד, הוא מגלה אותה בתוך עצמו, בנסיבות גורלו ומתוך הכרה באובדנה. השאלה האדיפלית בהקשר זה אינה מכוונת רק לתשוקה אסורה אלא גם להתגשמותה. שואל אדיפוס: "האם נוצרתי כאדם בשעה שבה חדלתי להיות?".¹² החסך תובע אהבה, האַין נותן אותה, כדברי לאקאן: "לאהוב פירושו לתת את מה שאין לך",¹³ כלומר, לתת את עצם "זה שהוא אינו",¹⁴ שאינו אלא רגע אינטימי של מגע מתוך מה שנחרג ונחצץ. חידת היותו של האדם כיש החורג מעצמו ומתהווה בשלילתו, עומדת במוקד של המחקר הנוכחי. המושג ל(אי)היות ייבחן לאורכו של המחקר, והוא חוצה את שאלתו האובססיבית של המלט: "להיות או לא להיות?" בניסיון להתקרב לפשר הקיום, או לפחות להפחית במהלך הזה את הסבל האנושי. קליניקה ממשית משמשת מעבדה ואבן בוחן לחקר השאלה ל(אי)היות, פרקטיקה שקשובה לממד הבין תחומי של מדעי האדם. כותב שגיא:

העצמי איננו יכול למצוא את עצמו בעולם כיש הניתן לאפיון מלא. הוא חומק מהאובייקטיפיקציות ועם זאת הוא המרכז של ה"לא כלום", הוא היש היוצר את עצמו. בהיותו יש היוצר את עצמו, הוא ישנו ואיננו כאחד. שכן כדי ליצור הוא כבר צריך להיות, אבל כיצירה הוא תמיד איננו. הטרנסצנדנציה העצמית היא חידת האדם והווייתו.¹⁵

מהי אותה טרנסצנדנציה עצמית שמצביע עליה שגיא? במה היא שונה מקיום האני החושב של דקארט שנזקק לערבותו החיצונית של האל? דבריו של שגיא משאירים אמנם את הוויית העצמי כחידה, אך מספקים לנו רמז חשוב שההיות היוצר את עצמו בעולם הוא ישנו ואיננו כאחד. ולא פחות מכך הוא שתהליך של יצירה כרוך בחריגה עצמית, או בטרנסצנדנציה עצמית, בה "הלא־כלום" מהווה את הבסיס לזהות האני. כתב על כך פסואה: "אני מי שאיננו".¹⁶ ניתן להשוות זאת לתנועה הגליאנית של התפוגגות סובייקטיבית (מהות העבדות) מכוח המציאות (גורם האדנות), וגילוי התודעה העצמית מכוח המעשה (השלילה המכוננת). את חידת ההוויה של האדם מצמצם הירשפלד לנקודה עיוורת בתוך היש עצמו, נקודה שאינה ניתנת לניסוח או קידוד — אותיות הרשומות כהיעדר שרק מעשה היוצר בעולמו (מעשה האמנות) נותן לכך ביטוי.¹⁷ פוקו כתב שהחיים הם בעת ובעונה אחת הגרעין של ההוויה ושל הלא־הוויה [...] בכוחי לומר שהנני ואינני בכל אלה בה במידה — השפה, העבודה, חיי ומותי.¹⁸ במעבר לאקט, אליו מוביל מהלך המחקר, לא ניתן לחמוק משאלת האובייקטיפיקציה של העצמי, והאנליטיקאי נדרש להתייחס ל"מרכז הלא־כלום" שמקנן ומתגלם בו, כמה שחורג מעצמו, ומתגשם בו כאני מקצועי ויוצר.

המחקר מנסה להשיב על החידה של ההוויה, או הקיום הפרטי, באמצעותם של שלושה הוגים מרכזיים מדיסציפלינות שונות של מדעי האדם, שמהווים אבן יסוד בקליניקה ממשית — הגל, לאקאן וחנוך לוין. התשתית למושג (אי)היות — לחריגה המושמת לעל בטרנסצנדנציה עצמית, מצויה אצל הגל. האני הדיאלקטי של הגל מפציע מתוך הרפלקסיה של עצמו בתוך ההיות אחר,¹⁹ ופירושו של דבר הוא זיקוק האני באופן שבו האני מושם־לעל (מתעלה על עצמו) באמצעות שלילת עצמו.²⁰ היינו, להפוך את הבלתי אפשרי להיות ממשי [...] להיות שכמוהו כאי־היות המורם לעל.²¹ בעקבותיו של הגל המציא לאקאן את מושג הסינטום,²² — מעמד, או קשר זהותי, שהופך על פניו את הסימפטום — את הזרות הפנימית, מיעַד לחיסול לתו היכֵּר של אני המזוהה עם גרעין הסימפטום. לבסוף, מגיעה התשובה מ"הנפילה המכוננת" של לוין,²³ נפילה של השפה, בעיקר זו המתוקשרת ומומחזת, בדומה ל־Aufhebung ההגליאני — ליפול, לחרוג ולשים־לעל במושג אחד, בזהות אחת. ל(אי)היות הוא ליבו הפועם של היוצר והמטפל כאחד, ליבה שמכלה ומקיימת, מפילה ומרוממת, מאיינת ומגלה, אני טרנסצנדנטי, או אני ממשי.

1.1.2 אתה כבר שם

אנשי מדע ורוח התייחסו בכתביהם למצב האנושי של התהוות מתוך שלילה. ראשיתה של הפילוסופיה של הלא־מודע מתועדת בעת העתיקה באמנות ובמנהגים הקשורים לשאול, תחיית המתים ומהות הנשמה. שאלות לגבי ההיות והאין, הסדר והכאוס, הגשמי והנשגב, מכתיבות את ההיסטוריה מאז ועד ימינו.²⁴ אחד מביטוייה הייחודיים של השאלה ל(אי)היות וחקר הממשי, שאינה אלא שאלה על המציאות האנושית, נמצא בפסיכואנליזה, פרקטיקה המשוועת לדם חדש ברוח השאלות הללו — להיחלץ מההסתגרות במובן מאליו, "להותיר את הדברים מחוץ למובן מאליו" כדברי לאקאן.²⁵

המחקר מנסה לתת למושג ל(אי)היות היתכנות מדעית ופואטית, באמצעות חקר הממשי. השלילה המכוננת, או "הרדוקציה הסמלית",²⁶ היא המתודולוגיה שמנחה את חקר הממשי — צמצום השפה עד לממד המתענג שבה, ממד של אמירה בגוף המאפשר לנו לחרוש תלמים בממשי. המחקר מבקש להראות שלהיות אובייקט, או ליפול מחזקת הסובייקט, הוא אפשרות לאקט יוצר מכוח השפה לחדול ולברוא, אקט שמזהה את האנליטיקאי כאובייקט, וכל סובייקט שעבר תהליך פסיכואנליטי והעיד על כך בשפתו, עדות שמצביעה על "מלאכת החיים".²⁷ להיות אובייקט הוא מעמד של מתן שם — "לעשות לעצמך שם" כדברי לאקאן, היינו, "לתת שם למה שלא מצליח להיספג במסמן".²⁸ השם הפרטי, או שם אונטולוגי, עובר דרך שני אירועים: מות הסובייקט (נישול הסובייקט) ומוות מסמני (צמצום סימבולי), שמתלכדים באקט הפסיכואנליטי. האנליטיקאי מגלם את המוות הכפול בשפה מצד האובייקט (ליפול משרשרת המסמנים) ומצד הסובייקט (השפה נושאת אותו בין מסמניה), בהיותו קשוב למוות הזה שמדבר בגוף, וכפי שעולה מסיפורו של האנליזנט. חרדה או יראה זו מבקשת לעצמה שֵׁם, ידע ושלוש מילים: "אתה כבר שָם", כפי "שהישות היא שָם, במובן של היות הקשור באי־היותו" כדברי היידגר,²⁹ או במונחים של לאקאן: "אתה זה", או "זה מדבר",³⁰ [...] "בלא־מודע זה מדבר".³¹ אלה שלוש מילים שיכולות להיאמר על ידי "זה" אנושי שמחזיר משהו מהצורה של "אתה אמרת",³² של ה"שָם" שכבר נחשף במטופל ומדבר בשֵם שהינו. כלומר, שפה ממשית או מוות מסמני שבו נתקל הסובייקט הוא מעמד של היות בן־חורין בכוח. אומר על כך היידגר: המוות הוא המסוגל לסדוק את האדם, לדלל אותו. בנושאו את חורבנו הפנימי, האדם קורס והולך לעבר "היותו־בכוח המובהק ביותר", היות־אלי־מוות (Sein-zum-Tode) הנושא אפשרות בפועל.³³ ובפרקטיקה הממשית יהא זה ל(אי)היות אני בעולם כ"זה", כאובייקט, המדבר דרכי ובדרכי כסובייקט, כש"זה" יוצא לפועל באקט הפסיכואנליטי.

לאובייקט הזה מתכוון ונטולה,³⁴ שהוא מיחידי החוקרים שהתייחס למפגש המכונן בין חוויית ההיות לבין אימת האי־היות מעבר לדילמה האובססיבית שבין חיים ומוות. האיווי העמוק של האדם, הוא כותב, מכוון לזהות עצמית: לחוש באופן מלא את ההיות. אלא שבפועל האיווי להיות עצמנו מועד לכישלון, "פני השטח לעולם אינם בהירים ללא מעמקי השאול", כתב ניטשה.³⁵ המתח הקיומי בין ההיות והאין הוא ראשית לכל דרך, שכן, מה שמונע מאיתנו את חוויית ההיות נמצא בדיוק באי־היות, אותו מבט שנוקב את המוות העצמי. אצל ההיות האנושי פחד המוות הביולוגי מועצם ומתורגם על ידי הממד של השפה, ואלה הם מנגנוני השפה שיכולים לבטא את נוכחות האין: "כשעיניי יעצמו", הוזה הנידון למוות, "אפול ללא הפסק לתהום אפל".³⁶ החרדה הנוירוטית מובנת לפיכך כדרך להימנע מאי־היות,³⁷ והשתקעות בחרדה מהחיים, מהמיניות. רוצה לומר שבממד אקזיסטנציאלי, שחמק מהנוירוזה, הדרך היא לשלב בין ההיות לאי־היות במובן של היות שם — במקום של היות מוות, או סכנת מוות, שמוציא לאור את מלוא הנוכחות של האדם. אין על האדם אלא לגלות אחריות (עוז רוח ודחף יוצר) לאי־היותו בהווה הנוכח, טוען ונטולה. הצד של שלילת הקיים נוגע ומחזק את הקיום עצמו ותחושת הזהות של היות־אני. בקבלנו את השלילה היא תמיד תהיה המילה שלפני האחרונה, כותב ונטולה, ה"עדיין לא" שמייתר את סוף הדרך תחת כיבושה המתמשך. זהו ממד היוצר (הנטוע בכוח השפה) שחוצה את סיפורי הנפש, ומעצים את תאוות החיים מתוך חורבנם.³⁸

המושג ל(אי)היות אינו מתכוון לסלק חסר או אובדן אלא להציבו כסיבה מכוננת. החסר מגדיר את הסובייקט כחיה המדברת מתוך אחרוּת השפה — "הווייתו נמצאת תמיד במקום אחר, ב־אחר".³⁹ סימני האין, או ההיתקלות בממשי, מפשיטים את הסובייקט מנכסיו השפתיים, ומפילים בכך את נוכחות ה־אחר — משפה של תקשור לשפה של ייצור. האין כרוך באימה, החסר מאפשר לדבר, והשפה אוחזת בשניהם ונוצרת מחדש באני.

1.1.3 המפנה ה(לא)אנושי

בחקר הממשי אין מדובר בדיון תאורטי בלבד אלא בתהליך החותר להיות, שאינו אלא (אי)היות, או להיות אובייקט, כפי שזה קורה בפרקטיקה האנליטית. כלומר, מציאות לא־מודעת הניתנת לתחושה ועדות, כשהסוגריים הם סימנה, סימן המפריד ונוגע בשלילה ודוחף את ההיות לפעול ולהגדיר את התענגותו. חקר הממשי מבקש להציב את האנליטיקאי במעמד של (אי)היות, מקום שחוצה את תפקידיו המסורתיים בהעברה, שאינה מספקת דיה פתרון לסבל האנושי. המעמד ל(אי)היות מקנה לאיש המקצוע חוסן, זהות ואפשרות יוצרת במפגש עם סובייקט שנתקל באי־היותו, כלומר, שהסוגריים עדיין לא הוצבו ועוצבו בו דיים בנוסחת הקיום הפרטית, או העונג הפרטיקולרי. גבולות הסוגריים אינם אלא סימן לאקט של שלילה — להיות בפנים ומחוץ להוויה כמה שמגדיר פונקציה של התייצבות והתגברות עצמית, שכן, "החיים במלוא יֵשם הווים רק שם, בקו הגבול".⁴⁰ הצבת הסוגריים היא אתגר פסיכואנליטי לסבל של הסובייקט שנפגע בממשי, קרי, איום קיומי מכונן. ל(אי)היות זו המהות בפועל, בעוד שהסובייקט הוא סוכן תרבותי בלבד. המוקד נעוץ בהצבת סוגריים, בגבול בין השלילה להיות, כאשר הסובייקט נכשל "להיות שם" — על הגבול, מפני שאינו יודע — או נכון יותר ירֵא — כיצד להתייצב על גבול המציאות, לחצות את קו הגבול בין פנטזיות הילדות למבט בוגר, מבט שנושא גם את הדמיון וגם את אובדנו.

במאמר של קורפ,⁴¹ על "ההשתנות מאי־היות להיות" היא מצטטת את וירג'יניה וולף כדוגמה למי שהצליחה להציב סוגריים מסביב לחלל של אי־היות, סוגריים שהיות השפה חדר אותם במילים וגילה שם גוף מדבר.

אי־היות הינו כצמר כותנה אפרורי וחסר ייחוד, מעין לא־כלום, בעוד שהיות כמוהו כזעזוע של משהו ממשי שחדר את פקעת הצמר וגילה שם סדר כלשהו, 'דיבור הבוקע מדבר ממשי שנתתי בו מילים והשלמה'.⁴²

עדות נוספת וכמעט יחידה בספרות המדעית שמתייחסת למושג ל(אי)היות, מכונה על ידי קיטלי,⁴³ "המפנה האי־אנושי". המאמר עוסק בחוויית האימה שמקורה ב(אי)היות אנושי, “being (non)human“. סדרת הטלוויזיה דקסטר (Dexter), כותבת קיטלי, מדגימה את "המפנה האי אנושי" של חוויית האימה — אימה המכילה את האנושי והבלתי אנושי כאחד. הגיבור מתמודד עם "הנוסע הסמוי" שבו, "צל העצמי", הזרוּת (it, thing) שמאיימת על האיווי הנואש שלו להיות, להיות (אי)אנושי, בנוסחה של קיטלי.⁴⁴ "בליבה האנושית נמצא הלא אנושי",⁴⁵ היינו, הלא, האין, ההיעדר, שאף השפה מתקשה למצוא לו סימוכין וסימן. המפלצתי (או האי־אנושי, הממשי) הוא האנושי, טוענת קיטלי.⁴⁶ דרידה סבר שהמפלצתי הוא זן שאין לו שם, ההיתקלות בו מפתיעה ומאיימת, ועדיין אין זה אומר שאינו אנושי.⁴⁷ הזר קדם לנו ויהיה כאן אחרינו, הוא לא נתפס בסובייקטיבית שלנו וחומק מכל היגיון וכוונה. "המפנה הלא אנושי", במונחים של קיטלי, מאתגר את הבינריות האנושית (rhetorical dualisms), ונושא בו מהות חומרית וא־אישית מסוגו של דחף המוות.⁴⁸ הגיבור הופך למעשה לאובייקט, ל'דבר' ('it'), "אני כל מה שנכשל";⁴⁹ הוא הופך לטראומה חסרת מילים שנצרבה בגופו, "הדבר הוא שחושב, לא האני חושב".⁵⁰ אלא ש"הדבר הממשי" נחקק בכולנו מוקדם מדי, והוא "אף אחד בכל אחד". מדובר כאן, טוענת קיטלי, במהות ארכאית, חייתית, הטבועה בגוף כזרות שמאיימת על גופנו הפרטי. הממד החייתי הוא יסוד של שרידות וקיום דומם שדוחף את המעשה האנושי.⁵¹

המחקר מכוון לזמן (למפנה ה(אי)אנושי) שבו הסובייקט נכון להשיב על השאלה: מי אני? כלומר, גילוי אני כזהות בת קיימא וייחודית. האני החברתי, טוען לאקאן, מוגדר אל מול ה־אחר כ"תצורה דמיונית",⁵² בעוד שאני ממשי מגיח היכן שהסובייקט, כתוצר של הסמלי, איבד את ה־אחר כמקום הדיבור.⁵³ החתירה ל(אי)היות הוא מושג פרדוקסלי המתאר את הדינמיקה שבין סובייקט לאובייקט — בין היש המדומה לאין ממשי, כפי שהיא באה לביטוי במנגנוני שפה המשמשים את מלאכת החיים בכלל ואת המעשה הטיפולי בפרט. הסובייקט תפוס בין מסמני השפה, בעוד שאובייקט, שנפל משרשרת המסמנים, אינו מתכוון לזולת חברתי אלא לצורתו של האין — להסתמנות ייחודית בשפה של תנועת הדחף ותנאי ההתענגות.

החתירה ל(אי)היות מתהווה עם נישול הסובייקט בדרכו לגילוי אני ממשי שמקנן בו וממתין לפעול בדרכו, ולהשיב בכך על השאלה מי אני. נושא המחקר מציב את הסובייקט בסימן שאלה כמי שנתגלגל לאובייקט, ומתוך המצב הבלתי אפשרי הזה לדעת מהו אני, והכוונה לאני ריאלי שהאנליטיקאי העיד עליו במַעבר לאקט, והאנליזנט, שניתקל בממשי, חותר לשם בדרכו. הרעיונות של המחקר מבוססים על מושג הממשי של לאקאן,⁵⁴ בניסיון לפצח את מהותו בשדה של הפרקטיקה האנליטית וכיסוד לכל אקט יוצר ומזהה.⁵⁵ מושג הממשי אינו נהיר דיו, ו"המפגש עם הדימוי שלו מעורר בנו איום", כדברי ז'יז'ק.⁵⁶ אצל רבים הממשי נתפס כעצם המציאות, אלא שהיותו גורם בשפה מעלה את השאלה מהי מציאות. את שאלת המציאות והגדרת האני נבחן מתוך הדיון הפילוסופי של ניטשה והגישה הפסיכואנליטית של לאקאן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*