כיכר החתולות

רוץ הביתה

כבר כמעט מחשיך

(אביב גדג')

הקדמה

מי צריך עוד ספר על ירושלים? זו אולי העיר שבזבזו עליה הכי הרבה מילים ודפים. בבית יש לי ארון ספרים שלם ובו רק ספרים על ירושלים. זה קומץ קטן מתוך כל מה שיצא לאור — ספרים שחסידים שוטים של העיר הזאת, כמוני, חשבו שיש בהם צורך. לכמה מהם היו פעם חיי מדף, אבל היום אפשר לראות אותם בערמת ספרים עצובה בפינת רחוב ברחביה, ספרים שנאגרו טיפין־טיפין במשך שנים רבות ונזרקו לאחר מות כלאחר יד. במקרה הטוב הם שוכבים על מדפי הספריות הקהילתיות שצצו בעת האחרונה בעיר, שם יש להם סיכוי לזכות לסיבוב נוסף על מדף ביתי. סביר להניח שיום אחד גם הספרייה שלי תגיע לשם.

לכתיבה על ירושלים שורשים היסטוריים עמוקים וארוכים לפחות כמו ההיסטוריה של העיר עצמה. כפי ששואל סיימון סבאג מונטיפיורי — מהו התנ"ך אם לא הביוגרפיה של ירושלים?¹ עם התפשטות הנצרות נעשתה ירושלים מושג אוניברסלי, אידיאלי ואוטופי, והרבה מהספרות העוסקת בה הוא כתיבה תאולוגית ומיסטית על ירושלים של מעלה ועל תפקיד העיר באחרית הימים. במשך השנים נוספה ספרות נוסעים עשירה של תיירים מארצות המערב והמזרח — תיאורי עלייה לרגל, ביקורים במקומות הקדושים, קניית מזכרות ברחוב דוד (כן, כבר 1,500 שנה זה השם שלו). במאה ה־19, עם המצאת אוניות הקיטור וסלילת הדרך מיפו לירושלים, התרחב היקף התיירות, וספרות המבקרים התמסדה. מבקרים נוצרים רבים כתבו (או העתיקו) ספרים על הארץ ועל העיר ושכתבו מחדש את הגאוגרפיה שלה — גם למען תושביה. הם חילקו את עשרות השכונות האתניות והדתיות שהיו בה לארבעה רבעים סימטריים, מובַנים למבט החיצוני המערבי, וחלוקה זו נטמעה גם במפות של בני המקום.² בתחילת המאה העשרים החלו גם בני העיר עצמה לכתוב עליה, במבט אוטוביוגרפי, זיכרונות ורכילויות של בוגרי שלהי העידן העוסמאני והמנדט הבריטי.

בולמוס הכתיבה האחרון על אודות ירושלים (מן הצד הישראלי־יהודי) היה אחרי המהפך הגאו־פוליטי של מלחמת ששת הימים. סיפוח ירושלים המזרחית והשיבה להר הבית סחפו את המדינה בהתלהבות מחודשת מהעיר. מאות ספרים יצאו בעברית — מחקר, תיעוד וכתיבה על כל שכונה ופינת רחוב, על אבנים, עצים וקהילות. אחד המפעלים היומרניים והנפלאים ביותר של אותה העת היה אטלס ירושלים, שיצא לאור ב־1973.‏³ המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית שלחה לגיונות של סטודנטים לעשות סקרי רחוב, מדידות ותצפיות. הם עסקו כמעט בכל היבט בחיי העיר — מן המרקם העסקי של רחוב בן יהודה ועד קטלוג סוגי הגגות של כלל המבנים בעיר. האטלס היה פופולרי כמתנה לעובדים מצטיינים במגזר הציבורי, עטוף באריזה חגיגית וכבדה מאוד.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נעכרה האווירה החגיגית. "הכנאפה מתוקה וריח עדין של קטורת באוויר" התחלף ב"עשרים שנה אחר כך — לא תראו אותי בעיר".⁴ הכתיבה הציונית הנלהבת פינתה את דרכה לספרות ביקורתית יותר, שמישירה מבט של אשמה אל מזרח ירושלים, שחרדה מירושלים החרדית ושמבקרת את הממשלה ואת העירייה. במקום אופטימיות וגאווה עלו פסימיות ונוסטלגיה. דוד קרויאנקר, למשל, הפיק מפעל חיים שלם ובו עשרות ספרים נהדרים על האדריכלות של ירושלים, תיעוד קדחתני של כל קמרון ועיטור אבן, שכולו הספד לעיר אבודה; חפירת הצלה אדריכלית. ספריו של קרויאנקר מאופיינים במבט נוגה, אך מנותק כמעט לגמרי מהקשרים פוליטיים וביקורתיים.⁵ לעומתו מירון בנבנשתי, סגן ראש עיריית ירושלים שהתפטר במחאה על פרויקט שיקום ממילא, החל כבר בשנות השבעים לפרסם ספרים ביקורתיים על העיר, ואלו התוו כיוון מפוכח וזועם בהרבה.⁶ בנבנשתי ורבים אחריו התריעו כי הכיבוש של מזרח ירושלים אינו בר־קיימא וכי העיר לעולם לא תשקוט כל עוד הוא יימשך.⁷ מבעד למבט של קרויאנקר או של בנבנשתי, בפרידה נוסטלגית או בתוכחה, החלה ההגמוניה האחוס"לית⁸ להיפרד משליטתה בירושלים, ועימה הספרות הנלווית אליה. אז מה יש לכתוב על ירושלים שלא נכתב? האם הספר הזה משתייך לזרם הביקורתי או לזה המספיד? לזרם האופורי הנלהב או ללהט הזעם המאשים? כנראה שגם וגם, אבל לא רק.

הספר הזה התחיל את דרכו בדמות ספר עיון על ירושלים העכשווית. תחילה חשבתי לכתוב ספר על העיר בעידן "הפוסט" — פוסט־אוסלו ופוסט־חילוניות. רציתי לתאר את השינוי הדרמטי שהיא עברה בכור המצרף של האינתיפאדות ובעקבות היחלשות ההגמוניה החילונית. אבל לא הצלחתי לכתוב את הטקסט שרציתי. שברי הפרקים לא התחברו זה לזה. התחלתי מחדש, מזווית אחרת, אישית. חזרתי לזיכרונות. התחלתי לספר על ירושלים מבעד לילדות ולהתבגרות שלי בעיר, לשוב אל זיכרונות מודחקים ולבחון אותם מחדש במבט גאוגרפי־חברתי; להסתכל מחדש, חמוש בתובנות שלי היום, כחוקר העיר, על חוויות ילדותי ונעוריי, עת הייתי ילד למשפחת עולים בשכונת גילה, נער למשפחה זעיר־בורגנית בשכונת רסקו ואחר כך סטודנט שנע ונד בין שכונות במרכז העיר. השילוב בין האישי לעיוני מאפשר לי להגיד, לכל הפחות, שהסיפור המסוים הזה על העיר עדיין לא נכתב. זו מעין אוטוביוגרפיה אורבנית של ירושלים, בין שנות השמונים לשנות האלפיים (עם גיחות להיסטוריה קדומה יותר). זה מבט סובייקטיבי על המרחבים והמקומות שדרכם עברתי ושתפסו את תשומת ליבי. במובן הזה, הספר הוא בעיקר טקסט על מערב ירושלים, וליתר דיוק על מערב ירושלים הלא־חרדית. זה אותו חלק של העיר שעובר את השינויים הדרמטיים ביותר בעשורים האחרונים. למרבה הפלא, הסיפור של מערב ירושלים, מרחב בעל היסטוריה ייחודית, טרם סופר במלואו.

כותרת הספר, "כיכר החתולות", היא על שם הכיכר המיתולוגית בפאתי נחלת שבעה, שלמעשה היא לא יותר מגג של חניון עירוני תת־קרקעי שהוקם ב־1980. מתכנני החניון ציפו את הגג בגרנוליט אפור (ומאז הוא כבר נצבע בצבעים עליזים יותר — אבל בדמיוני הכיכר תמיד אפורה־שחורה), והקיפו אותו בשתי שורות של מדרגות, בלי צל ובלי מתקנים נוספים — כיכר פשוטה וסגפנית. התיאטרון הקטן כן התנאה בגימיק אקוסטי חביב. אם עומדים בדיוק במרכזו וצועקים בכיוון המדרגות, נשמע הד. כך יצא שאחת לזמן מה מישהו נעמד במרכז הכיכר וצועק לחלל, כאילו הוא במערה עמוקה או על פסגת הר גבוה; ואולם בניגוד להד הנשמע בטבע, כאן הצועק לבדו שומע את עצמו, וההד קצר וסגור: "שלום לום" או "מנייאק יאק". תיבת תהודה אורבנית.

כיכר החתולות ידעה "תור זהב" קצר בשנות התשעים, אז נהייתה אתר בילוי של נוער שוליים, ומשכה אליה מוכרי סמים קלים ובעלי דוכנים של תכשיטים זולים, וזה הרגע שבו היא סומנה כ"מקום" בגאוגרפיה של העיר. אבל כמו כל אתר בירושלים, כמעט, גם לכיכר החתולות יש שכבות היסטוריות וסמליות עמוקות יותר, שאינן מפסיקות לרחוש מתחת לרגליים.

עד שנות החמישים נכללה הנקודה שבה הוקמה הכיכר בתחום המגודר של בית הקברות ממילא; בית הקברות המוסלמי העתיק והגדול בירושלים (למקור השם בערבית כמה פירושים. למשל מאמן אללה — מקום מבטחו של אללה, או מיה מן אללה — על שם בריכת המים הביזנטית שבתוך מתחם בית הקברות). בית הקברות מוזכר כבר במקורות מן המאה האחת־עשרה, ולפי המסורת המקומית נקברו בו מאות מחיילי צלאח א־דין שנהרגו בידי הצלבנים ב־1187. מאז ועד המאה התשע־עשרה נקברו בו מוסלמים מכובדים מרחבי הארץ, ובדומה לבית הקברות היהודי בהר הזיתים, קבורה בממילא נחשבה זכות קדושה שמקרבת את המנוח אל משכנו של האל. עם התפתחות העיר החדשה נהפך בית הקברות לבעיה אורבנית, בשל השטחים העצומים שהוא תפס בלב העיר, בין השכונות המודרניות שנבנו סביבו. ואולם עד 1948 המועצה המוסלמית העליונה התנגדה לכל פיתוח עירוני שם, וגם כמה תוכניות מעניינות שהיו על הפרק בימי המנדט, כגון פארק עירוני ואפילו אוניברסיטה מוסלמית, לא יצאו לפועל.⁹

גדר בית הקברות המוסלמי ממילא ב־1952, בצומת הדרכים שהיום הוא כיכר החתולות. צילום: ורנר בראון, באדיבות אוסף הצלם ורנר בראון, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן צבי

המצב השתנה אחרי מלחמת העצמאות. אדמת בית הקברות עברה לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ובשנות השישים החלה עיריית ירושלים לפתח בה אזורים נרחבים לצרכים עירוניים. הקאדי אחמד נאטור שישב ביפו הכריז, לבקשת ראש העירייה, על חלקים לא קטנים מבית הקברות שהם לא־קדושים, בתמורה לשימור האזור סביב בריכת ממילא, שם היה מצבם של מרבית הקברים טוב יחסית. עיריית ירושלים הסירה את גדר בית הקברות, ושטחו צומצם בתוך עשור מ־130 ל־20 דונם. גן העצמאות ושני בתי ספר ממלכתיים (היום בית הספר הניסויי) הוקמו בחלקו המערבי של בית הקברות, ובחלקו הצפוני הוקמו בניין המשרדים בית אגרון וסמוך לו חניונים עירוניים. כמו כן, על בית הקברות נסלל קטע חדש של רחוב הלל וחיבר אותו לרחוב שלמה המלך. כך נוצרו צומת דרכים וכיכר קטנה בהצטלבות שבין רחוב הלל לרחוב יואל משה סלומון והרחובות ריבלין והסורג.

עד סוף שנות השמונים לא הייתה לצומת הדרכים חשיבות עירונית מיוחדת, זה היה בסך הכול מגרש חניה בפאתי שכונת העוני המוזנחת נחלת שבעה. בתוכנית משנת 1960 של האדריכל יוסף קלרווין השכונה יועדה להריסה לטובת הקמת רצועה ירוקה וציר תחבורה ראשי שהיו אמורים לחבר בין גן העצמאות לרחוב יפו.¹⁰

השינוי במעמד האזור החל ב־1980, כאשר עיריית ירושלים בנתה חניון תת־קרקעי מתחת לצומת הדרכים הסמוך לבית אגרון. גג החניון, כאמור למעלה, עוצב בדמות רחבה ציבורית וגם ניתן לה שם: כיכר מכבי מוצרי — על שם מפקד בכיר בפלמ"ח שהוביל שיירות סיוע לירושלים במלחמת העצמאות ונהרג בקרב בשער הגיא. כפי שחלקו המערבי של בית הקברות נהפך לגן העצמאות — חלקו הצפוני הוקדש לגיבור של אותה המלחמה. השמות שנתנה עיריית ירושלים לקטעים שנגרעו משטח בית הקברות המוסלמי הפכו אותם לחלק מהנוף הציוני של העיר. הקמת החניון סימנה גם תמורה דרמטית בהרבה — שינוי גישתה של העירייה בנוגע לנחלת שבעה. תוכניות ההריסה בוטלו לטובת תוכניות של שימור והתחדשות עירונית. לאורך שנות השמונים עברה נחלת שבעה תהליכי שימור ושיקום אינטנסיביים שנועדו להפוך את השכונה למוקד פנאי ותרבות. הצלחת מדרחוב בן יהודה יצרה תיאבון, ורחוב יואל משה סלומון הוסב למדרחוב. השכונה למעשה סופחה למרכז העיר, והייתה למתחם של מסעדות, בתי קפה וברים. פריחת חיי הלילה של ירושלים והפתיחה הנרחבת של מקומות בילוי בשבת הפכה את האזור לאתר בילוי מרכזי בשנות התשעים. זה היה תור הזהב של נחלת שבעה — מסעדות לא כשרות כגון גיליז ואוקיינוס, לצד פאבים ומועדונים כגון האנדרגראונד, הכובען המטורף והדיוואן שקמו בשכונה ובשוליה, נעשו אייקונים מקומיים של גסטרונומיה וחיי לילה.

זה פחות או יותר הזמן שבו נהפכה כיכר מכבי מוצרי לכיכר החתולות, ככל הנראה בעקבות החלטה אדמיניסטרטיבית קטנה. מתישהו בראשית שנות התשעים, בניסיון להרחיק את בני הנוער ואת דמויות השוליים שרבצו לילות כימים בכיכר ציון ויצרו מפגע חברתי ותברואתי בלב "המשולש", החליטה עיריית ירושלים להעביר את דוכני התכשיטים הזולים מכיכר ציון לכיכר החתולות. זו הייתה הצלחה חלקית, הנוער אומנם נדד מעט בעקבות הדוכנים, אבל נשאר נאמן גם לכיכר ציון.

כמו כל שם עממי שניתן למקומות בירושלים, מקור השם "כיכר החתולות" אינו ברור. יש שתי גרסאות עיקריות, והאחת אכן קשורה לחתולים. האגדה מספרת שבראשית שנות התשעים נתקע פגר של חתול באחד ממתקני האוורור של החניון ובמשך חודשים ארוכים הפיץ בכיכר ריח בלתי נסבל של נבלה. בגרסה אחרת של אותו האירוע נטען כי החתול נטמן שם לאחר שהרגו אותו בטקס פולחן של כת השטן — שבעיתונות של אותם הימים תוארה כתופעה חולנית שמתפשטת בקרב בני נוער ברחבי הארץ. מכל מקום, בהשראת האירוע נקט מישהו יוזמה וכתב גרפיטי על קיר סמוך: "כיכר החתולות המתות", כי בירושלמית, כזכור, אין חתולים יש רק חתולות (במלעיל). לימים פונה הפגר והגרפיטי נמחק, ובזיכרון העירוני נותרה רק הרישא — כיכר החתולות. הגרסה השנייה טוענת כי מקור השם הוא בזיהויה של הכיכר עם נשים בזנות שחיכו ללקוחות מזדמנים על שפת הכביש של רחוב הלל. זה היה שריד לאופייה הקשוח והמוזנח של נחלת שבעה ולהיותה מעין חצר אחורית של מרכז העיר עד ששוקמה ביוזמת העירייה. את הלקוחות נהגו הנשים ללוות לבית הקברות החשוך. על פי גרסה זו הן היו "החתולות" של הכיכר. בין שמדובר בחתולי אשפה מתים ובין שבמין בתשלום בבית קברות — שני הדימויים משקפים היטב את האווירה של המקום.

כשהיינו בני נוער העברנו בכיכר שעות ארוכות. בשעות היום (ולעיתים גם בלילה) היו שם דוכני התכשיטים הזולים — לוחות עטויים בד על סטנדים מעץ — עתירי טבעות ועגילי כסף, או דמויי כסף, מקצתם בסגנון צועני ואחרים משובצים בגולגולות ובחרבות בהתאם לאופנת המטאל ששלטה בכיפה באותם הימים. הדוכנים שימשו גם חזית לסוחרי סמים קלים — קופסת גפרורים בחמישים שקל. זה היה מתחמם של הפריקים, ההומלסים, התרמילאים וסתם תמהונים. כיכר החתולות הייתה למעשה האחות הצעירה של כיכר ציון, וכמוה היא הייתה בעיקר מקום מרבץ לבני נוער. אני עדיין יכול להרגיש את רצפת הגרנוליט המזוהמת, המכוסה שכבה עבה של אפר סיגריות, שאריות בירה ונוזלי גוף. הכיכר הייתה גם מקום מקלט לבני נוער שלא היה להם לאן ללכת — חוזרים בשאלה, ילדים שברחו מהבית, להט"ב ממזרח העיר וכל מי שנפלט מכל המסגרות וחיפש היכן להעביר את היום או את הלילה. כיכר החתולות הייתה להם לבית, לטוב ולרע.

עיר מקלט או כיכר מפלט, היכן שיש בני נוער משועממים יש גם אלימות. האזכור הראשון של השם כיכר החתולות בעיתונות הישראלית הופיע במרץ 1993 — לצד הכותרת "קרבות רחוב בין כנופיות נערים בי־ם: 'הערסים' נגד 'הפריקים' בכיכר המכונה 'כיכר החתולות'".¹¹ אלימות בני נוער הייתה מרכיב מרכזי בזהותה של הכיכר גם בעשורים הבאים, ואת המכות בין הערסים לפריקים החליפו אחרי האינתיפאדה השנייה מכות בין יהודים לערבים. ברוב המקרים היו אלו פשעי שנאה של בני נוער יהודים נגד בני נוער ערבים. התפתחות זו סימנה גם את דעיכתה של הכיכר שעד אז הייתה אתר עירוני מרכזי. גם האזור סביבה דעך. האינתיפאדה השנייה, שכמעט שחיסלה את מרכז העיר, למעשה הרגה את כיכר החתולות — הדוכנים נעלמו, גם הפריקים וגם מבקרים סתם. נותרה רק האלימות האקראית.

לוואקום העירוני נכנסו ארגונים בינלאומיים אזוטריים, הקימו מוסדות אידיאולוגיים מוזרים סביב הכיכר והשתלטו על העסקים הדועכים ועל המרקם הבנוי מסביב. היום הכיכר כלואה בין מוזאון ידידי ציון האוונגליסטי והאולטרה־ציוני ובין מוזאון הסובלנות התמוה — שנבנה אף הוא בשטח בית הקברות, למרות התנגדות שורה ארוכה של ארגונים אזרחיים ודתיים, ושנעשה שם נרדף לציניות בלתי נתפסת. שני המיזמים לא הקימו לתחייה את כיכר החתולות, להפך — נדמה שהחתולות מתות שם מתמיד. הכיכר חזרה להיות מה שהייתה כשנבנתה — גג של חניון. לפעמים אני תוהה אם הפרת שלוותם של המתים הטמונים בבית הקברות ממילא גזרה קללה על המתחם. ובמחשבה שנייה — היש מקום בירושלים שאין תחתיו קבר?

סיפורה של הכיכר מתמצת את האופן שבו אני רואה את ההתפתחות העירונית של ירושלים, כמאבק בלתי פוסק בין היסטוריה קדושה לחילון ולמודרנה, בין רעיונות מגלומניים למציאות אכזרית ואלימה, בין אגדות וחזיונות אורבניים לחיי היום־יום, בין שכבות של מוות לשכבות של חיים. הכול מתנקז לכיכר אחת, עלובה למדי, שחיה בזיכרונם של בני גילי (פלוס מינוס) יותר משהיא קיימת במציאות, כיכר עם שם עממי מוזר שהיום היא מעין מדבר עירוני מת בין מוסדות מגלומניים, ומתחת וסביב לכל זה — בית קברות מוסלמי עתיק. העבר זולג אל העתיד ומוסיף להתכסח איתו, והכול כל הזמן משתנה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*