"תגידי להם שייתנו לי מורפיום".
אני לא זוכרת הרבה מהשיחה הזו. היא הייתה קצרה, אבל את המשפט הזה אני זוכרת.
"אני רוצה לגמור. מורפיום. תגידי להם שייתנו לי".
היא חזרה על המילים והדגישה שהמסמכים איתה בתיק.
בכל שיחות הטלפון הקצרות שניהלנו לאחרונה, כשהיא יצאה ובאה ממחלקה פנימית או גריאטרית בבית החולים בחיפה, היא שם ואני רחוקה ממנה, בביתי במושב, היא הזכירה את המסמכים. "הם איתי. בניילון. בתיק. תגידו להם".
היא התכוונה להנחיות רפואיות מקדימות - מסמך רשמי של משרד הבריאות, המפרט את הפעולות הרפואיות הנחוצות להארכת חיים. היא סירבה לכולן.
ישבתי על השטיח האפור שבסלון ביתי. חוסר האונים תקוע לי בגרון, מעלה בחילה. לא הבטחתי לה דבר. אולי אפילו הדפתי את דבריה, בטענה שחזרתי עליה במהלך השנה הזו - הם לא יכולים להרוג אותך בכוח, אימא. לא נעשית שום פעולה להארכת חייך. מה את חושבת שאני יכולה לעשות?
את הדוגמאות המודפסות שעל השטיח אני יכולה לשרטט בעיניים עצומות, אבל אין לי שום זיכרון של המילים שבהן הסתיימה השיחה. לאחריה, את זה אני זוכרת, חייגתי את המספר שנתנה לי העובדת הסוציאלית של המחלקה. על אף שעת הערב המאוחרת היא ענתה לי. "היא סובלת," אמרתי. "למה אתם לא נותנים לה מורפיום?" התחנונים ששמעתי בקולה של אימא, הייאוש וחוסר האונים שלה, הדהדו בקולי. וגם כעס. נדמה לי שבסוף הרמתי קול, "היא אישה בת שמונים ושמונה, למה לתת לה לסבול?"