זמן מופת

פרולוג

1898, אוניית הקיטור "ניקולאי השני", אי־שם בים התיכון

הוא ישב בטרקלין, גוו זקוף ורגליו משוכלות. על השולחן מגש עם קנקן תה וכוסות ספורות. לפניו רכן דוד וולפסון. זה התבונן בהדר זקנו השחור והרגיש שהוא מהופנט מעיניו הבורקות ולהט דיבורו של איש שיחו.

"אין ספק, תהיה התנגדות. אולי אף, לצערי, עימות אלים. לרעיון הציוני יקומו מתנגדים — אצולת הממון, הממסד הרבני, אידיאולוגים נוקשים... למעשה אנו כבר בעיצומו של מאבק." הוא נאנח לרגע. "אבל אין לנו ברירה, דוד. עלינו לכונן סדר חברתי־כלכלי חדש, אשר ישחרר אותנו בהדרגה מהדיכוי הנוכחי ויהפוך אותנו ללאום. אם נצליח בפגישתנו עם קיסר גרמניה, אולי נחסוך מדון רב."

"אכן, מסקרנת עמדתו. אך מהו אותו סדר אידיאלי? איך נדע בכלל שהגענו אליו?"

"האידיאל הוא אינסופי. לא נדע שנתקרב אליו, אך נרגיש בו. אנו לא מדברים על אוטופיה המתרחקת מהעולם התבוני, אלא על תוכנית מעשית, כזו המשלבת קפיטליזם וסוציאליזם ומאפשרת לשניהם לדור יחד בכפיפה אחת ובהרמוניה מושלמת."

עיניו נצצו, נדמה שממש אחזו בבן שיחם.

"בחברה הלאומית החדשה יוקמו קואופרטיבים שינהלו את כל תחומי הייצור והשירותים. הקרקע תהיה בבעלות הכלל, הבנקאות תהיה ציבורית. לא נאפשר לה לעשוק את האזרחים בריבית נשך. הפילנתרופיה חונקת את החירות הכלכלית והמדינית שלנו. ראה, אנחנו מקדמים את הרעיון שלנו לא רע גם בלעדיה. החברה החדשה תספק רווחה, חינוך ובריאות לכול באופן ממוסד, ללא צורך בתרומות או בנדבנות המנציחות את פערי המעמדות."

"ומהיכן יבוא שאר הרוח? הכול נשמע כל כך יעיל..."

"נדאג שהדברים יהיו לא רק שימושיים ולתועלת של הדברים, אלא גם לחוכמתם ויופיים."

"ואנשים ייאותו להשתנות, לדעתך?"

"טבע האדם ניתן לשינוי מרחיק לכת. עובדה שעד לפני מספר שנים תמכתי בתמימותי בהתבוללות של יהודים והמרתם לנצרות."

הספינה חרצה את דרכה במים. שניהם לגמו באטיות מכוס התה.

"אתה לא חושש שאנו סוחרים בחלומות?" שאל דוד.

"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות."

וולפסון התבונן בקבוצת ערבים שהתגודדו על סיפון הספינה, ומולל בידו את זקנו.

"מה נעשה עם יושבי הארץ, איך נבטיח שיקבלו אותנו ולא ניתפס כפולשים?"

עמיתו התבונן בהם במבט חוקר.

"זה לא פשוט, אבל נציע חברה שוויונית המכבדת הבדלי גזע ופולחן דתי. הערכים שלה יהיו אוניברסליים וצודקים. יחד עם הטכנולוגיה ופיתוח הארץ שנביא עמנו, יראו כולם כי טוב וייהנו מהפירות המשותפים. אנו מציעים משהו אחר, נכון יותר."

"וכיצד נבטיח כי כולם ינהגו בכבוד ובביטחון איש ברעהו? הרי בכל חברה מתקיימים גם גסי לב, ליסטים ואף רוצחים."

"דוד, ידידי," נעץ בו מבט בוער, "בציונות, כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עַמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."

מערכה ראשונה

רוח

1

הכרתה של לאה יבין שוטטה בין עולמות, תרה את דרכה חזרה אל מעונה.

גופה הזעיר והמיוסר היה מוטל על מיטת טיפול נמרץ בבית החולים, ראשה חבוש ועיני האזמרגד שלה עצומות בכאב.

בחזיונה היא שוב לאה בת השש. גוררת רגליה עם הוריה ואחותה בין המון אנשים תשושים ורעבים, מתכופפים בחטף ללגום משלוליות מזדמנות בדרך. השוטרים והחיילים מאיצים בהם. חלקם סופג הצלפות שוט. זה עתה השלימו הגרמנים את פינוי הגטו בעיירה וכבר שבוע שהם גומאים עשרות קילומטרים בדרכם אל מחנה עבודה, כך נאמר להם, ישנים באסמים ובצדי הדרכים, ניזונים מכוס מרק דלוח ביום ומזהרורי תקווה.

והיא בין הצעירים שעדיין בצעדת המוות. רוב הילדים לא צלחו את המסע הזה. ואביה מתבונן בה בדאגה, כיצד היא נושאת את עצמה ברגליים כושלות, נושכת את שפתיה ואינה מעיזה להתלונן. בתחילת הדרך עוד נשא אותה בידיו. עתה לא היה מסוגל עוד.

הם מתחילים להשתרך בין האחרונים. אמה מחזיקה את יד אחותה הגדולה והן דוחפות זו את זו, שתיהן מרוכזות בהישרדותן, נזהרות שלא ליפול ולהישכב על הארץ, אות לשומרים כי תמה דרכן בעולם הזה. לאה דועכת ומאיטה והיא מושיטה עתה את ידה לאביה, שמנסה למשוך אותה קדימה בקצב ההמון, בתהלוכה העצובה ביותר בעולם.

אביה רואה בזווית עינו עגלת משא המשמשת את השוטרים הבלארוסים המלווים את המסע והוא קרב אליה, מאט את הליכתו עד שהוא ובתו פוסעים במקביל אליה. הוא מתבונן בשוטר היושב מאחור, נשקו ביד אחת וידו השנייה אוחזת בדופן העגלה.

לפתע אוחז אותה אביה בכוח ומניחהּ על העגלה. הכול קורה במהירות, והיא אפילו לא שמה לב כיצד הוא תוחב ערמת שטרות ביד השוטר ומתרחק מהעגלה, להצטרף לטור האנושי המשתרך לאטו.

היא יושבת מכווצת, ראשה מושפל, חוששת להסתכל לצדדים ולפגוש בעיניה את השוטרים סביבה, מתאמצת לאחוז בידית שידה גיששה למצוא. רגליה מוצאות נחמה בחופש שקיבלו לפתע. היא מוצפת באהבה ובתודה לאביה, אך גם דואגת לו, לאמה ולאחותה. היא יודעת כמה קשה להם. היא אינה רואה אותם כעת.

ראשה מושפל ועיניה נעוצות בדרך זרועת המהמורות, מבקשת להיות בלתי נראית, כמו שראתה פעם במופע של קוסם. מדי פעם היא מבחינה ברכב הקצינים הגרמנים המאסף את הטור. היא שומעת מרחוק את צחוקם הגס. וכך נוקפות הדקות עד שטרטורו של אופנוע סירה גרמני הופך רועם במיוחד והוא בולם בחריקה ליד העגלון. צעקת "האלט" סמכותית נשמעת מהכיוון שלו וקצין אס־אס גבוה ודק יורד ממנו. הוא ניגש אליה, נועץ בה מבט מזרה אימה, ולפתע מניף אותה באוויר ומטיחהּ על הרצפה לעיני כול.

"יהודייה מסריחה. את מזהמת את העגלה שלנו!" הוא שואג.

היא חשה קילוח דם יורד ממצחה ופולש לתוך עיניה אך מוצאת כוח להרים את עצמה מהכביש ומתחילה לצעוד מהר לכיוון ההמון, המתהלך לאטו, חוששת להביט לאחור ולהבחין בקנה אקדח מכוון לעברה ונכון לרשף.

הקצין הגרמני גוער בינתיים בשוטרים והיא מוצאת פתאום כוח לרוץ.

היא רצה, טעמו המתכתי של הדם שזולג ממצחה בפיה, וצועקת "מאמא... פאפא..." חשה כי אינה מדביקה את הפער אל סוף הטור. היא ממררת בבכי, רגליה כושלות והיא כמעט נופלת שוב. היא מחישה מעט את הקצב ומתקרבת לאנשים, תוך שהיא זועקת להוריה באימה ובכאב. השוטרים שמסביב נועצים בה את עיניהם, שוקלים לשים סוף למחזה.

מעט לפני שהייאוש כובש אותה, היא מזהה לפתע את כובעו של אביה. היא רצה אליו בשארית כוחותיה עד שמצליחה לחבק אותו ואז גם מבחינה באמה ובאחותה, בפניהן בדל חיוך של התרגשות.

אביה מלטף את שערה ביד רועדת, דמה מכתים את בגדיו והיא זוכרת אותו ממלמל, "לאה'לה, אני מצטער, רציתי כל כך להציל אותך".

⟡⟡⟡

הרופאה, אדמונית ונמרצת, יצאה אל חדר ההמתנה.

"יש כאן מישהו ללאה יבין?" שאלה בחיתוך דיבור ענייני.

הוא ישב בחוץ מאז הזעיקה אותו המשטרה, וזינק לעברה בדאגה.

"אני אדם, הנכד שלה."

"שלום. דוקטור לדור. בוא אחרי בבקשה."

היא הוליכה אותו לחדרון קטן שקירותיו הלבנים חשופים. עציץ כמוש היה מונח על השולחן ולידו מסך ומקלדת מחשב. החלון היה סגור והאוויר דחוס וספוג מיני ריחות רפואיים. הם התיישבו על כיסאות פלסטיק לא נוחים.

"סבתך עדיין לא בהכרה. יש לה חבלת ראש. לא מורכבת כל כך, אך לאישה בת כמעט תשעים שום דבר אינו פשוט. עשינו לה סי־טי ואין סימן לדימום מוחי."

אדם התבונן בה בדריכות.

"כמה זמן היא צפויה להיות במצב הזה?"

אצבעותיה רצו על המקלדת. "הנוירולוג ראה אותה. הוא מעריך שזה עניין של ימים עד שתשוב להכרה. יודעים משהו מהמשטרה על נסיבות פציעתה?"

לרגע נלכד אדם במחשבות על הצפוי לו, אך חזר לעצמו והשיב, "לא, היה שם בלגן גדול. הפגנה עצומה. הם היו בתהלוכה. לפתע רצה אליהם קבוצת בריונים. היא ניסתה לברוח אבל נפלה ונחבטה בראש. מרוב צפיפות כנראה גם נרמסה על ידי ההמון. בדקו במצלמות אבל לא רואים אותה."

היא המשיכה להקליד, "זה ממש מצער. כנראה היה לה חשוב במיוחד להשתתף בהפגנה הזאת," היא הרימה את עיניה אליו.

"כן, נכון... היא הולכת כל שבוע."

הוא הביט בה. בפעם הראשונה הבחין כי עיניה תכולות וכי השתלבו להפליא עם גון עורה האפרסקי.

"אתה יכול ללכת הביתה לנוח, נעדכן אותך."

"תודה לך. דוקטור...?"

"ענת," חייכה למרות עייפותה.

הם עזבו את החדר בדממה, אך הוא בחר להישאר עוד זמן מה בחדר ההמתנה הסמוך לטיפול נמרץ. סחרחורת קלה אחזה בו. לשונו ניסתה ללחלח במעט את שפתיו היבשות. הוא ניגש למכונת הכריכים, עיניו נחו על כריך טונה בודד, עייף כמעט כמו הרופאים שחלפו סביבו בעיניים כבויות. ידו היססה, ואז נסוגה.

כשהתקרב למכונת השתייה, בחר בצלמית הקפה וצפה בנוזל כימיקלי אפרפר ניגר אל כוס פלסטיק דקה מדי, שהחלה להתעוות מהחום. הוא השליך אותה לפח והתיישב, עיניו סורקות סביב. על קופסת הטלוויזיה הישנה היתה לוחית קטנה, המעידה שנתרמה על ידי דייב ולורה מפלורידה. גם על מכונת המשקאות הוצמדה מדבקה מטעמה של עמותה בלתי מוכרת. הוא הרים מבט ונתקל באותיות קידוש לבנה, שהיו דבוקות לקיר בפתח יחידת הטיפול הנמרץ, המבשרות כי הוקמה על שמו של יהודי אמיד מקליפורניה, זיכרונו לברכה. לרגע הרהר אם גם ד"ר ענת היא פרי תרומה של נדבן רחב לב. המחשבה על כך ועליה העלתה בו חיוך, מילאה אותו כוח. הוא החל לחשוב שוב על סבתו, נזכר לפתע במאורעות אותו לילה נורא עת בישרו לו על מות אמו.

בטלוויזיה דיווחו אז ביבשושיות על עוד הרוגה שהצטרפה לסטטיסטיקת תאונות הדרכים, אך לא טרחו לספר על ילד בן ארבע־עשרה שנותר לגמרי לבדו בעולם. מותה באותו ערב גשום וקר הותיר אותו קרוע ומפורק, כמו גזע עץ שנוסר משורשיו. מזלו שסבתא לאה נכנסה ללא היסוס למלא את מקומה של אמו. אמנם ביתה נשא חמימות של פעם, עם ריח של תבשילי בית, אך הוא מעולם לא הרגיש שייך. הוא הלך ונאטם, נדד בין בית הספר לחדרו, ובעיקר ניסה לתקשר עם אמו, שהיה בטוח שנמצאת בכל רגע לידו ומגוננת עליו. סבתו לא הרפתה ממנו; היא הותירה לו פתקים קטנים על שולחן האוכל — "אני כאן אם תרצה לדבר" או "בוא נאפה עוגיות אחרי הלימודים". בתחילה הוא התעלם מהם בהפגנתיות, אפילו התרגז על החטטנות שלה. אבל לאה היתה עקשנית ועדינה כאחת.

באחד הערבים, כששמה לב שהוא יושב כבוי מול הטלוויזיה, התיישבה לצדו בלי לומר מילה. בידיה היה אלבום ישן, מלא תמונות מן העבר המתארות את אמו כתינוקת, כנערה, ובחגים משפחתיים. "אמא שלך", אמרה בקול שקט, "היתה בדיוק כמוך — סקרנית, נבונה, אבל לפעמים קצת אבודה".

המילים שלה נגעו בו עמוק. הוא התחיל לבכות, לראשונה מאז התאונה. היא חיבקה אותו, לא אמרה דבר, רק נתנה לו מקום להתפרק. משם התחילו החיים להתהוות מחדש לאטם. היא שמה לב לחיבתו למים ודאגה לשכור לו מאמן שחייה אישי. גם קנתה לו מחברת שבה כתבה בעמוד הראשון: למחשבות של אדם, מקום סודי משלך.

הוא היסה את מחשבותיו ושלח הודעה לאריק, ביקש שיוריד את כלבו קיק לחצר. אמנם הכלב נקרא על שמו של קיקרו, הפילוסוף הרומאי, אך אם חלילה נשכח בטעות בבית היה מאבד בבת אחת את מזגו הנוח והמתון ובועט בכל הנקרה בדרכו, הופך פשוט לקיק. כשאדם הרגיש שעייפות אוחזת בו, הוא החל להתהלך אקראית במסדרון, כפי שנהג לעשות בימי שירותו הצבאי בשייטת, לפני היציאה למבצעים. עם פתיחת הדלת האוטומטית, הוא הציץ מדי פעם פנימה, אך נתקל בסירובן העיקש של האחיות כי ייכנס. רק עם חילופי המשמרות, ניאותה לבסוף אחות אחת והסכימה שיראה אותה למשך דקות ספורות.

הוא ניגש אל סבתו, שגופה הגרום היה מקופל ומכווץ כמו עובר על המיטה. תחבושת עצומה עטפה את ראשה והיא עצמה היתה מחוברת לשלל צינורות ומכשירים מצפצפים.

"סבתא," לחש לה, "זה אדם. קומי, בבקשה."

גם אם ציפה לתגובה, זו לא הגיעה.

הוא ניסה שוב. ואז שוב. ושוב.

עד שחש עקה גדולה, קם ויצא בחטף.

בעודו עומד בפתח יחידת הטיפול הנמרץ, לפניו עמדת האחיות, שמע לפתע קולות מהומה. איש צעיר כבן שלושים, שמאחוריו עמדו שני צעירים נוספים, עמד וצעק על האחות שישבה מבועתת, ונופף בידיו בתנועות איום.

"תקשיבי טוב. זה לא מעניין אותי. אם רופא לא רואה את אבא שלי תוך חצי דקה אני מפרק לכם את המקום. שמעת? יה מטומטמת. זבל של בית חולים." האחות קפאה על מקומה ורק הפנתה מבט לעמדת המאבטח, שבמקרה או לא יצא בדיוק לשירותים.

ד"ר ענת לדור הגיעה במרוצה, בניסיון להשקיט את הרוחות. היא הסבירה כי ממתינים לתוצאות בדיקות הדם של אביו, אך הוא החל לצעוק גם עליה.

"לא מעניין אותי. אני אפרק פה את כולכם!" שני חבריו כיתרו אותה באיום.

הוא הביט סביבו במבט נסער ואז עקר את מסך המחשב של האחות ועמד להטיח אותו בראש של ענת.

בלי לחשוב, אדם זינק עליו להפיל אותו ארצה. השניים האחרים החלו לחבוט בו, אך הם הופתעו ממכונת הלחימה הקטלנית והמיומנת שנאבקה בהם. אחד מהם שלף לפתע מזרק ממגירה שהיתה בעמדת האחיות ודקר את אדם בגבו. תוך זמן קצר הצטרפו לקטטה האלימה המאבטחים, אשר הוזעקו על ידי האחיות, והתוקפים הועברו לבסוף לטיפולה של המשטרה.

"אתה בסדר? יכול לקום?" ענת פנתה אל אדם, שהיה שרוע על הרצפה ודימם קלות בגבו.

הוא התרומם והתיישב בהתנשפות, ואז הובל על ידי ענת למיטת הטיפולים.

"אני כל כך מודה לך, קפאתי במקום," לחשה, בעודה שולפת בעדינות את המחט.

"זה לא נראה רציני. אני אחטא ואחבוש אותך."

"אני שמח שאת בסדר. חבל רק שהאנשים האלה נלחמים באויב הלא נכון," אמר במרירות.

היא שתקה בכאב.

⟡⟡⟡

שעה לאחר חצות, שב לביתו. הוא נטל משכך כאבים והשתרע על הספה. קיק הצטנף בחיקו והתענג על מגעו המלטף.

עשרות הודעות המתינו לו בנייד, אך מבטו נמשך לכותרת החדשות שזעקה מולו: אנדרטת הזיכרון ליצחק רבין בתל אביב הושחתה הלילה בידי אלמונים. המשטרה פתחה בחקירה.

הוא התבונן בבעתה בתמונות האנדרטה המפויחת ובאבניה המפוזרות על המדרכה. על השלט בכיכר רוססה בצבע אדום לוהט הכתובת הצורבת, בוגד, בדיוק כמו אז, באותו נובמבר. מה רוצים ממנו עדיין, אחרי כל השנים האלה? התקשה להבין.

הזיכרון מאותו לילה היה כרשף של קליע אקדח שזה עתה נורה. הוא היה אז ילד בן תשע, חזר הביתה אחרי פעילות בצופים ברחובות. הבית היה דומם כשנכנס. הוריו ישבו בסלון, פניהם קפואות, מביטים באימה אל המרקע המרצד, עטופים בשתיקה. בקושי הבחינו כשנכנס. הוא רץ אליהם בבהלה, חיבק את שניהם. הוא לא ידע להסביר זאת אז, אבל הבין שמה שהיה כבר לא יחזור.

השתיקה ההיא המשיכה לרדוף את הבית גם בימים הבאים. "זהו קו פרשת המים של אומה שלמה", אמר לו אביו באחד הערבים. פרופ' זאב יבין ואשתו מנהלת הספרייה, לא הלכו לעבודתם במכון ויצמן באותו שבוע. הם הסתגרו בביתם, כמו מנסים להסתתר מהבושה — להיות חלק מחברה שמרשה לעצמה לרצוח את מנהיגיה, אלה שבאו להיטיב עמה.

בתקשורת דיברו על הצורך לשפר את תרבות השיח, לחדול מהתלהמות והסתה.

בערב התארגן כל שבט הצופים לנסוע לכיכר מלכי ישראל. קבוצות של אנשים ובני נוער מילאו את הרחבה, הקיפו אותה באלפי נרות בוערים ששעוותם נמהלה עם דמעות של אֵבל.

בימים שבאו, לא יכול היה לשאת את הצעקות שהלכו והתגברו בין הוריו. אביו דיבר שוב ושוב על רצונו לעזוב את הארץ. אמו התחננה שיישאר, שייתן הזדמנות לתבונת העם שתעמוד בקרוב למבחן הקלפי. הבית הפך טעון ומתוח למשך חודשים, כאילו דבר מה בלתי נמנע עומד להתרחש. ואז הגיע הבוקר שלאחר הבחירות. פרופ' יבין ארז את מיטלטליו, נשק למשפחתו לשלום ונעלם לתמיד.

אדם וידא שאין הודעות נוספות מבית החולים ופנה אל חדר השינה. אפוף טרדות, צלל לאט לשינה, מייחל למפקד חלומות טובים.