האישה שברחה מאושוויץ

פרולוג

הרי ז'יווייץ, פולין. 6 ביולי, 1944

הדרך לפניהם, בין ההרים הגבוהים והעמקים המוריקים, היתה ארוכה וריקה באור הבוקר המוקדם. מתחת לכיפת השמים הבהירים, האוויר היה רענן ונשא הבטחה לחופש. מַלָה, לבושה בסרבל כחול מאובק ומקומט אחרי עוד לילה ביער, לעסה בהנאה גבעול עשב מתקתק. בטנה ההומה לא הטרידה אותה כהוא זה. לידה פסע אֶדֶק, שורק לחן קצבי, ידו חובקת את כתפה, בחולצת מדי אס־אס לא מכופתרת, מדיף ניחוח קלוש של טחב ועשן.

"רעבה, מַלי?" שריקתו פסקה לשמע קול חזק במיוחד שבטנה הפיקה.

אמיצה ומאוהבת, היא הטילה את ראשה, הסתכלה על פניו השזופות והלא מגולחות בחיבת אין קץ.

"אפשר לרדת מהדרך ולחפש עוד פטריות," הוא הציע וחיפש בפניה את תשובתה.

הרבה לפני שהם ברחו מאושוויץ, הוא הבטיח לדאוג לה, להקריב את חייו כדי להגן עליה, לעשות כמיטב יכולתו כדי לעזור לה לשכוח את זוועות מחנה המוות, אבל במקום זאת, הוא אילץ אותה להיגרר בדרכים ריקות ואינסופיות, להתקיים על פטריות ופירות יער ולישון תחת כיפת השמים, בלי דבר פרט לזרועותיו להגן עליה מפני מזג האוויר.

לא עלה בדעתו שכל מה שמַלה היתה צריכה אלה זרועותיו סביבה ואוויר שלא נשא את צחנת הקרמטוריום. הרעב היה האחרון שבדאגותיה — ימיה באושוויץ הכשירו אותה היטב להישרדות על הקשה של הלחם בלבד.

"לא, אני לא רוצה לעצור עדיין," אמרה מלה. "בוא נמשיך. עדיף שנגיע לכפר כמה שיותר מוקדם. נקנה קצת אוכל, ובגדים אזרחיים בשבילך." היא העבירה מבט חצוף על אהובהּ. "אחרת, הפרטיזנים יירו בך אם תגיע אליהם לבוש ככה."

אֶדק מישש באצבעותיו את גוש הזהב הדנטלי המותך בתוך הכיס שלו — מתנה מעוררת חלחלה מהזונדרקומנדו, האסירים שעבדו בכבשנים, שנועדה לעזור לבריחתם — והנהן. הוא האיץ את הליכתו, כאילו בכוח קולותיהם המעודדים, אילמים וחזקים, קחו את עצמכם למקום בטוח, ספרו לפרטיזנים את הסיפור שלכם, תובילו אותם, יחד עם הצבא האדום המנצח, אל המקום הארור הזה כדי לנקום את נקמתן של כל הנשמות הטהורות ששרפו מפלצות האס־אס.

מפלצות האס־אס, שאת המדים שלהן הוא לבש עכשיו.

אדק העביר את ידו על הצמר הגס, האפור־ירקרק, וחשב על הרגע שבו יוכל להסיר מעליו סוף־סוף את הדבר המתועב ולשרוף אותו עד שלא יישאר ממנו דבר פרט לאפר.

מלה עצרה לחזק את הקשר בשרוכי נעליה. צעדים אחדים לפניה, אדק השקיף אל ההרים בגעגוע.

שקוע בהרהוריו, הוא לא קלט את נימת הסכנה בקולה של מלה כשקראה בשמו.

"אדק."

נשימה חדה ספוגה באימה הגיעה מאחוריו.

הוא הסתובב, מחייך — מה, אהובתי? — והרגיש את חיוכו גווע למראה פניה החיוורות, ועיניה המסתכלות ישר קדימה. נדמה שכל הכאב בעולם השתקף באישונים הזהובים שלפתע איבדו את כל זוהרם.

בלי לזוז, עקב אדק אחרי מבטה לאט והרגיש שהוא נופל לתהום שחורה למראה שתי דמויות במדים שהלכו לקראתם בצעדים חדורי מטרה.

הם כנראה הופיעו מעבר לעיקול בדרך, רק אלוהים יודע למה. הגרמנים בקושי סיירו באזור הזה. כך הבטיחו לאדק ומַלה האסירים הסובייטים משבויי המלחמה, שבעצמם ביצעו כבר כמה בריחות מוצלחות, והאזרחים הפולנים שעבדו במחנה ושמחו להכניס לנאצים באמצעות עזרה לעוד זוג אסירים לברוח.

רעד מחריד ומבחיל צמרר אותו ושערות עורפו סמרו. אדק הסתכל בכמיהה עזה על היער לימינם, והחזיר את מבטו אל סיירי הגבול הגרמנים. קני התת־מקלע שלהם נצצו בקרני שמש יולי. הוא הסתכל על כלי הנשק באכזבה מרירה, ודמעות כעס כבר צרבו בעיניו. הוא ראה הרבה יותר מדי חברים נקצרים על ידי הרובים האלה בשביל לטפח תקווה שהם יספיקו לברוח ליער, שהסיירים יחטיאו איכשהו מטווח קרוב כל כך, שלפחות מלה תברח ממטח הקליעים הגרמניים...

כאילו קראה את מחשבותיו, היא הרימה את ידו והידקה את אחיזתה בה, והנידה את ראשה עם חיוך קטן.

הוא תמיד היה החולם. היא תמיד היתה קול המציאות ועכשיו, המציאות הסתכלה לתוך עיניו ביחד עם הקנים השחורים ופתאום לא היה לאן לברוח ממנה.

"תסלחי לי, בבקשה, מלה... אני אוהב אותך."

אלה היו המילים האחרונות שהוא אמר לפני שהגרמנים הגיעו, הצדיעו בנוקשות ודרשו בנימוס, "תעודות, בבקשה, הר אוּנטֶרשארפיהרר."

1

אושוויץ, סתיו 1943 

אדק הגיע לקצה גבול יכולתו. ההבנה העגומה ירדה עליו יחד עם קרני השמש האלכסוניות הראשונות של השקיעה, שצבעו בדם את גגות צריפי המגורים, כשראה את קצין האס־אס בְּרוּק דורך שוב ושוב על ראשו של אסיר עם סוליית הפלדה של המגף הגבוה שלו. השומר המשיך בכך זמן רב. הקורבן שלו כבר מזמן חדל לא רק להתנגד אלא בכלל לזוז, ועדיין, איש האס־אס המשיך לרסק את גולגולתו ברשעות, בגועל, כמו איכר שהורג חולדה עם אֵת.

הרי זה בדיוק מה שהם היו, האסירים, בעיניהם של אנשי האס־אס — מזיקים שיש להדביר. הנאצים הבהירו את העניין לאסירים החדשים כבר ביומם הראשון במחנה. אדק היה מהאסירים הפוליטיים הראשונים שזכו ל"קבלת פנים" כזאת אחרי שהטרנספורט שלהם פרק אותם, המומים ומסונוורים, לרמפה המפורסמת של אושוויץ ביוני 1940. שבע מאות עשרים ושמונה אנשים הגיעו באותו יום למה שהיה פעם צריפים פולניים. באותו יום אדוארד גלינסקי, צוער באקדמיה הימית, חדל להתקיים. מאותו רגע הוא היה הֶפטלינג — אסיר — 531, שנשפט לעבודות כפייה בעוון...

מה בדיוק האגף הפולני בגסטפו הדביק לו? כל כך הרבה זמן עבר מאז אולץ לחתום על הודאה, שאדק כבר שכח את הפרטים. פקיד גרמני ממושקף וחביב במידה מחשידה הסביר לו בנימוס שאם הוא רוצה לצאת ממרתף הגסטפו בחיים, הֶר גלינסקי יעשה בחוכמה אם יחתום מתחת לטקסט הבלתי קריא בגרמנית ויודה שהוא קָשר קֶשר נגד הרייך יחד עם חברים נוספים לשכבה התרבותית והאינטלקטואלית הפולנית. אדק ניסה להסביר שהוא בסך הכול בן של שרברב ומעולם לא חלם להחשיב את עצמו לחלק מהאליטה האינטלקטואלית, ודאי שלא להיות שותף למזימות במסגרת אותם חוגים. הפקיד הגרמני הנהן באדיבות, הכה באגרופו את רקתו של אדק כמה פעמים, ניגב את ידו ביסודיות בממחטה ויעץ לו לחשוב שוב.

אדק חתם על המסמך לפני סוף אותו שבוע.

כולם חתמו בסוף, קצין הגסטפו הסביר לו בנועם כשהוסיף את התיק של אדק לשורות ארוכות של תיקים אפורים דומים שצלב קרס התנוסס עליהם, ואשר אוחסנו לאורך הקירות במשרדו החדש בכלא טַרְנוב. מאחורי החלון המסורג, במקום דגלי הלאום של פולין שהורדו אחרי פלישת הגרמנים ב־1939, נתלו מגג הבניין האָקֶנקרוֹיץ — דגלים אדומים עם צלבי קרס. בחצר, שלוליות דם אדומות עמדו ליד הקיר המנוקב. שם נורו למוות אויבי הרייך הגרמני — עיתונאים וליברלים בעיקר, שבלבלו את האנשים הפשוטים והתסיסו אותם נגד התעמולה הרשמית. הגסטפו נפטר קודם כול מאלה שדיברו בקול והביעו עמדות. הם אמרו את האמת בקול חזק מדי לטעמם של הנאצים.

הנאצי לא שיקר, כך נודע לאדק מהגברים שהיו איתו בטרנספורט לאושוויץ. כולם היו שם באותן האשמות. "אנחנו אשמים בכך שאנחנו גברים צעירים ובריאים שבכוחם להחזיק נשק ולארגן מהפכה נגד הנאצים הדפוקים," אמר אחד מהם ושאף מהסיגריה שלו, עיניו בוהות בחלל באדישות. לרגליו נח צרור חפצים אישיים שכל אסיר הורשה לקחת איתו ליעד החדש, שאת שמו המלַווה שלהם שמר כמו סוד אפל. הוא דיבר בלחישות, כי אותם נאצים דפוקים החליפו את השוטרים הפולנים בתחנה וכרגע ישבו על ספסל באותו קרון, צפו בפולנים בעיניהם החשדניות וקיללו אותם בצעקות בכל פעם שמישהו הפנה את מבטו לחלון. "בשבילם זה מספיק כדי לשלוח את כולנו לאיזה מקום מרוחק מהאוכלוסייה הכללית באשמת קשירת קשר," האיש המשיך. "נשים עם ילדים וקשישים לא מהווים איום. לכן רק אותם הגרמנים עזבו לנפשם. בינתיים, בכל אופן."

שמו של הצעיר היה וִיאֶסלאב.

עכשיו, שלוש וחצי שנים אחרי אותו יום, הוא עמד ליד אדק וצפה בשומר אס־אס הורג אסיר בדריכוֹת על ראשו, ומבט אחד חטוף על פניו של חברו הבהיר לאדק שגם לו נמאס.

"אנחנו חייבים לעוף מפה," אדק מלמל בפולנית.

ברגע של מזל רע במיוחד ברוק, קצין האס־אס, שמע אותו. הוא הסתובב אליו במהירות, שוכח באחת את הקורבן שלו הקבור בבוץ.

"שוב אתם מדברים בשפת החזירים שלכם?!" הוא התנשף בכבדות. הווריד בצווארו התנפח מתחת לצווארון הלוחץ עם סמל האס־אס. "אתה רוצה לבלות כמה ימים בשְׁטְראפְבְּלוק כדי לרענן את העקרונות שלך?"

אדק השפיל עיניים והתנצל מיד. הוא כבר היה בתא הענישה יותר ימים ממה שרצה לזכור. זה היה תא בטון בגודל מלונה בלי חלונות או אפילו מקום לעמוד. רק דלי מטונף בפינה לעשיית צרכים וקערת אוכל שהונחה פעם ביום. אבל אי־הנוחות הפיזית לא היתה העונש. העונש האמיתי היה הבידוד הקיצוני בחשכה מוחלטת, שלאט אבל בטוח הוציא כל אדם מדעתו. אחרי כמה שעות החלה תחושה משתקת שהוא נקבר בעודו בחיים ואפילו צעקות ויללות מלוא הגרון לא עזרו. מי שתכנן את אותן המצאות ענישה מבעיתות טרח לוודא שהתאים יהיו אטומים לקול כמעט לחלוטין. אדם היה יכול לצרוח עד מוות שם. היו רק ארבעה קירות והד קולו הצרוד של האסיר היה הדבר היחיד שהגיב לתחינות הנואשות.

לא, אדק לא רצה לחזור לשם בכלל.

איש האס־אס, עם ידיים בכיסים, הלך בנחת אל הצמד. הוא היה בחור צעיר כמוהם, בן עשרים וחמש אולי, עם אותן פנים חלקות ועיניים בורקות, רק שגופו היה כולו שרירים ובשר וראשו לא היה מגולח אלא מסופר בהתאם לצו האופנה — קצר בצדדים ומאחור, עם בלורית ארוכה ומשיית שנפלה על עין אחת. אדון העולם האָרי, מלידה. חיוך קטן היה על שפתיו.

"מה הוא אמר לך?" הוא עמד אף אל אף מול ויאֶסלאב, עיניו התכולות נעוצות באסיר בלי למצמץ.

אבל חברו של אדק לא הלך שולל אחרי החביבות הפתאומית בקולו.

"הוא התפעל מהשעון שלך, הֶר שארפיהרר," הוא הסביר בקול רציני בגרמנית המהוססת שלו. "אמר שאף פעם לא ראה עבודה יפה כל כך."

אדק חזר לנשום. אפשר היה לסמוך על ויאסלאב בדברים כאלה — החשיבה המהירה שלו הקנתה לו מקום של כבוד בקרב אוכלוסיית המחנה.

השומר הרים את ידו לאט. האדום מהשמש השוקעת השתקף ברוך מהשעון המוזהב. שנגנב מיהודי, אדק חשב לעצמו אבל מן הסתם לא אמר דבר, רק התנצל שוב על הדיבור בשפת אמו.

שארפיהרר ברוק הבחין במספר האסיר הקצר על החזה של אדק, זיהה שהוא אסיר ותיק ופטר אותו בנדיבות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שמספר האסיר שלו, או המשולש האדום שהעיד על היותו אסיר פוליטי, הצילו אותו ממכות או מירי. מאז הביאו האס־אס את היהודים הראשונים לאושוויץ, ההחלטה הרווחת היתה להפנות אליהם את כל השנאה הנאצית האידיאולוגית. הפולנים עלו פתאום לדרגת קאפו, לצד הגרמנים הפליליים שלבשו בגאווה בגדים אזרחיים עם טלאי משולש ירוק. לא שאדק התנגד לשיפור המבורך, אבל הוא ריחם על אותם אומללים שנטבחו בהמוניהם רק משום שהשתייכו לגזע הלא נכון.

"לאן אתם הולכים?" הקצין שאל.

"לבירקנאו, הר שארפיהרר," אדק ענה מיד. "בפקודה של רוטֶנפיהרר לוּבּוּש."

"לובוש? הקומנדופיהרר של המסגרייה?"

"יאווֹל, הר שארפיהרר. אנחנו עוזרים לנגרים בפקודתו כשהוא אומר לנו."

אדק עמד לפרט, אבל ברוק כבר איבד עניין.

"קחו את הפגר המסריח הזה לעגלה —" בהנפה עצלה של היד, ברוק החווה לעבר העגלה שהאסירים כינו עגלת המוות, אשר עמדה ליד קיר הצריף ועליה הר קטן של גופות, "ותמשיכו הלאה. נשלחתם לכאן בשביל לעבוד, לא להסתכל על שעונים של אנשים."

אבל למרות הרטינות והגיחוכים של השומר, אדק ראה שהוא נהנה מאוד מהמחמאה. כנראה זה באמת היה שעון יקר. אדק תהה מי היה האיש שנפרד מהשעון קצת לפני שנפרד מחייו, ובחילה קשה תקפה אותו.

אנחנו חייבים לעוף מפה, הוא אמר לוויאסלאב והתכוון לכל מילה. נמאס לו מאנשי האס־אס שרמסו את קורבנותיהם החפים מפשע למוות. נמאס לו מהביזה של רכוש המתים. אבל יותר מכול, נמאס לו לציית לכל המנוולים במדים, להתנצל כי דיבר בפולנית, למהר להוריד את הכובע מראשו המגולח בכל פעם שאחד מהם עבר לידו, להיחשב לתת־אדם ולהיאלץ להתנהג ככזה.

2

בירקנאו, מחנה הנשים

בלוק הקליטה היה שרוי באנדרלמוסיה, כמו תמיד כשהגיע משלוח חדש ואנשים הוחשו בין התחנות השונות בעידוד הצלפות שוט, קללות ועלבונות. על הרמפה, רבות מהנשים שעדיין לא הבינו, עוד קיוו לטוב. אבל הבלוק הזה היה המקום שבו הן בדרך כלל נפרדו משרידים אחרונים של אשליות, בסיוע מכות מהקאפו וצעקות הלעג של האס־אס.

מַלָה, רדופה בזיכרונות מקפיאי דם מהיום שבו היא עצמה חוותה את זה, עמדה ליד השולחן של קצינת האס־אס. היא חיכתה בסבלנות שאשת האס־אס תסיים לעבור על המסמכים, והסתכלה על הנשים המבועתות מולה בעיניים מלאות בעינוי פנימי.

מלה, שעבדה בתפקיד שליחה והעבירה פקודות אס־אס ומסמכים רשמיים בין הבלוקים השונים, כשהיא לא היתה עסוקה בסיוע למפקדת מחנה הנשים מריה מנדל בעבודות משרדיות, כבר לא פחדה מאנשי האס־אס וגם לא מהקאפואים. היא ענדה סרט שרוול עם הסימון לוֹיפֶרין — רָצָהּ — על זרועה השמאלית, לבשה בגדים אזרחיים ושיער הבלונד הכהה שלה היה אסוף בפקעת. ההבדל בינה לבין שאר אוכלוסיית המחנה היה בולט לעין. ובכל זאת, בלוק הקליטה היה הבלוק השנוא עליה ביותר. זה היה המקום שבו שברי התקווה האחרונים נחבטו למוות, שבו החיים הקודמים נגזזו וטואטאו יחד עם ערמות השיער, שבו שמות בוטלו והוחלפו במספרים, שבו הוטבעו לעד זרועותיהן של הנשים במחט גסה.

"להוריד את כל הבגדים, חזירות מטונפות! שנל, שנל, שנל, קדימה, מהר! להוריד הכול. כן, גם את התחתונים המלוכלכים, חזרזירות עדינות שלי." צליפת שוט חדה נשמעה ובכי בעקבותיה. "תפסיקי לבזבז זמן ותזוזי לפני שמשהו יקרה."

ועדיין, היו שניסו להתנגד. בדרך כלל האמהות המבוגרות מהמשפחות הדתיות. הן התחננו בדמעות, אבל לא על עצמן. צניעותן של בנותיהן הצעירות עמדה בראש דאגותיהן. תעשי איתנו מה שאת רוצה, אבל תחוסי על הילדות, פראו אאופזִהירין! הילדות המבועתות עם העיניים הפעורות שרעדו בזרועותיהן המגוננות של אמותיהן לפני שנתלשו בכוח מהחיבוק האוהב. הילדות שנדחפו אל האסיר הקרוב ביותר שהיה במשמרת, שנשאלו אם הן "רוצות להתפשט לבד או זקוקות לסיוע? כי כולם ישמחו לעזור".

צחוק רם עלה מהאסירים הממונים. הם עבדו בתחנה הבאה — חדר גדול ובו כיסאות שעמדו בסדר הגרמני הרגיל ושבו נגזז שערן של הילדות העירומות, המושפלות והבוכות במכונות גֵז תעשייתיות.

הגילוח יישאר הזיכרון הגרוע ביותר של מלה מיומה הראשון באושוויץ, עד מותה. שנה וחצי חלפו מאז העביר אסיר משולש אדום את אצבעותיו הגסות בשערה הבלונדיני — כמו זהב! חבל — וצקצק במורת רוח כששערה של מלה נפל בגושים על כתפיה החשופות, על ירכיה וכפות ידיה הפתוחות.

בהתרסה מסוימת, או אולי מתוך רצון להיאחז במשהו מהחיים הקודמים שלה, משהו מעצמה, היא החזיקה קווצת שיער אחת וסירבה להיפרד ממנה, גם כשהחישו אותן לבלוק החיטוי. היא המשיכה להחזיק בקווצת השיער כשהן טבלו בנוזל כימי ירוק עם ריח זוועתי. היא לא שחררה את השיער גם כשאבקה פוזרה על הקרקפת הגזוזה שכבר צרבה, בבתי השחי ובמפשעה. היא החזיקה אותו באגרוף קפוץ כשדחפו אותן לחדר עם ראשי המקלחת המאיימים מהתקרה. מאוחר יותר, מלה למדה שתאי הגזים נראים בדיוק אותו דבר. למזלה, הרופא המקבל של האס־אס על הרמפה חיפש אנשים שידעו שפות והיא דיברה באופן שוטף שש. מלה לא נשלחה לגזים באותו יום. רק למקלחת רגילה. היה מחסור באסירות חיוניות. את זה היא למדה מהר.

הילדות הדתיות נפרדו משערן באדישות של השלמה עם הדין. הן בכל מקרה היו נפרדות ממנו במוקדם או במאוחר. על פי המנהג היהודי אורתודוקסי, כלה מגלחת את שערה ערב כלולותיה ולא מגדלת אותו יותר לעולם. הנשים הנשואות מסתובבות עם שביס או פאה בציבור, ונשארות קירחות כביום היוולדן עד מותן. אבל מלה לא גדלה בבית יהודי דתי. אביה סירב בתוקף להתיישר עם הרעיון הרווח שלפיו תפקידה היחיד של האישה הוא לגדל ילדים ולנהל משק בית, וחובתה להתייעץ עם מנהיגי דת בכל החלטה חשובה. לכן הוא העביר את משפחתו מהעיר הפולנית בז'סקו לאנטוורפן הקוסמופוליטית בבלגיה, וגידל את בתו להיות אישה עצמאית בכל מובן.

בניגוד לכללים האורתודוקסיים, פנחס צימֶטבָּאוּם עודד את מלה לרכוש את כל ההשכלה שידו השיגה להציע לה, וכשהעסק המשפחתי נקלע לקשיים עקב עיוורונו המתקדם במהירות, הוא לא הפסיק להביע את תודתו למלה על כך שקיבלה על עצמה את עול פרנסת המשפחה. אין ספק שהרבנים בקהילה השמרנית שעזבו לעולם לא היו מאשרים לאישה לעבוד בחנות האופנה הידועה מֶזוֹ ליליאן, אבל פנחס הסכים, ולא רק שהסכים, הוא אף עודד את בתו לפרנס את עצמה כדי שלא תצטרך להיות תלויה ברצונו הטוב של אף אחד.

"ככה, אם משהו יקרה לי, את תוכלי להתפרנס בכוחות עצמך, מלי. הבאתי אותך לפה, לאנטוורפן, כדי שתחיי את החיים שלך כמו שאת רוצה ולא כמו שהקהילה רואה לנכון. כדי שתגלי אהבה בעצמך, במקום להתחתן עם מישהו ששדכנית הקהילה מצאה לך. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאת תהיי אומללה. אני רוצה שתהיי חופשייה ושתיהני מכל מה שיש לעולם להציע. את כל כך חכמה, מלי. את מבריקה ויש לך נפש חופשייה, שאני גאה בה מאוד. אל תיתני לאף אחד לקחת ממך את חירותך."

אבל הנאצים הגיעו לבלגיה אחרי שבלעו את שאר מדינות אירופה באותה קלות, ובניגוד לאביה של מלה, לא עניין אותם אם היא אורתודוקסית או מתבוללת. יהודי הוא יהודי, ויהודי טוב הוא יהודי מת, או מקסימום עובד למען שגשוג הרייך — זה היה הלך הרוח הרווח בקרב הגרמנים. הדבר הבא היה התהליך המוכר — מחנה מעצר במֶכֶלֵן, קרונות בקר, אושוויץ, קעקוע המספר 19880 על העור.

ראשית הם נטלו ממנה את חירותה. אחר כך הם לקחו את שערה. מלה כבר גידלה אותו מחדש מאז. יום אחד, היא תחזיר לעצמה גם את החירות. היא נשבעה לעצמה.

עכשיו, כוותיקה במחנה, היא ראתה את הבנות החדשות נגזזות כמו כבשים בעיניים עגומות ומרחמות, וידה עלתה לשערה בתנועה לא רצונית, כמו לוודא שהוא עדיין שם, שהיא עברה את זה ושרדה, שהיא הצליחה לטפס בציפורניים לראש ההייררכיה המקומית ונהנתה מהגנה מפני התעללות ומפני השמדה. ובכל זאת, היא עדיין שמרה את קווצת השיער בנרתיק בד קטן בכיס החצאית. הוא שימש תזכורת לחירות שאבדה ולהבטחתה להשיב אותה יום אחד.

"זאת הפרת זכויות אדם באופן שלא מתקבל על הדעת!" זעקה אחת הנשים עכשיו. "אנחנו לא פושעות. איזו סיבה יש לכם לשים אותנו פה ולהתנהג אלינו כך?"

מלה נדרכה מיד. היא זרקה מבט מהיר וחד לאישה שהעזה לדבר. היא היתה לבושה עדיין, לבוש אלגנטי ביותר, חליפת טוויד ונעלי עור. מלה קלטה אסירה ותיקה אחת שכבר שמה עין על הנעליים.

מלה ניתקה את עצמה מהקיר שעליו נשענה ונעה לעבר האישה הקולנית, שמן הסתם עדיין לא הפנימה את העובדה שאין דבר כזה זכויות אדם במפעל מוות.

האישה סירבה להיות מושתקת על ידי הנשים המפוחדות סביבה. קולה גבר ואיתו השכנוע העצמי בצדקתה. "אני למדתי משפט בינלאומי. אין שום תקדים כזה בהיסטוריה של האומות התרבותיות, שאנשים חופשיים מקובצים כמו עדרי כבשים לשחיטה במחנות בניגוד לרצונם. אני דורשת לדבר עם נציגי —"

מכה מאלה של קאפו הביאה סוף פתאומי לתלונתה. המכה נחתה על ראשה באכזריות מנותקת של קַצב שכבר מזמן התרגל לתפקיד וביצע אותו במכניות וביעילות מופתית. כמו בובה על חוט שמישהו גזר את החוטים שלה, האישה התמוטטה לרגליו של הקאפו.

"הזונה עם הפה הגדול מתה?" קצינת האס־אס שאלה ממקומה מאחורי השולחן. היא לא הרימה את ראשה עם התסרוקת המטופחת אפילו פעם אחת מהרשימה שבה כתבה את השמות והמספרים.

הקאפו בעט בכוח בבטנה של האישה. כל הבלוק שמע את האוויר היוצא מריאותיה. אבל האישה שהיתה הקורבן האחרון של הקאפו לא זזה.

"כן, המפקדת," הקאפו אישר בלי להניד עפעף. "טפלו בה." הוא סימן לשניים שעבדו תחתיו. הוא לא חיכה לפקודה ישירה מהאישה במדים. הוא היה מכונת הרג משומנת, עם אלת עץ על חגורתו כסמל לסמכות שהוענקה לו על ידי האס־אס לצמצם את מספרם של הבלתי רצויים, ועשה זאת עם עיניים ריקות נטולות כל רגש.

הגופה הופשטה ללא כל גינונים. בפינה, ליד שקים גבוהים שכבר היו מלאים בבגדים, שתי נשים מקומנדו קנדה — הכינוי של קבוצת העבודה שתפקידה היה למיין, להחרים ולחלק את רכוש האסירים — התווכחו על המעיל של האישה המתה. מלה ראתה שאסיר אחר כבר גוזז את תלתליה של עורכת הדין לשעבר, בזמן שחברו לקומנדו חיטט בנקביה כדי לחפש חפצי ערך מוחבאים.

"רק שתי סתימות זהב בפה שלה," הוא הכריז על תוצאות החיפוש.

אסיר שהוא רופא שיניים כבר חיכה לא רחוק משם עם הצבת.

קצינת האס־אס שאפה בחדות פתאום. "הפרה הזאת! מישהו יודע מה שמה?"

"הלגה שוורץ," אמר הקאפו אחרי שבדק בתעודות שקומנדו קנדה השאירו על הרצפה — הם התעניינו רק בבגדים, לא בזהותה של עוד יהודייה מתה.

"דוקטור הלגה שוורץ," מלה תיקנה אותו בקול שקט מאוד. "היא היתה דוקטור למשפטים."

היה מספק באופן מוזר לראות את הקצינה מוסיפה "דוקטור" לפני שמה של האישה ברשימה שהיא הושיטה למלה, ובכך העניקה לאישה שנרצחה כבוד אחרון לפחות אחרי מותה.

כשמלה הלכה עם הרשימות מבלוק הקליטה אל משרד המחנה לתיוק, היא לחשה שוב ושוב את שמה של ד"ר שוורץ, שיננה אותו בזיכרונה. הנאצים ועוזריהם אולי כבר הרגו ושכחו אותה, אחת מאינספור הקורבנות שלהם, אבל מלה לא תשכח אותה. היא תישא את זכרה איתה אל מחוץ למחנה ותספר לעולם שד"ר שוורץ מתה גיבורה, במאבק עד הסוף על זכויותיהן של אלה שסבלו איתה.