אסטרטגיות גורליות

אייל דותן

הקדמה

ז'אן בודריאר הוא אחד מהוגי הדעות הגדולים של מהפכת הטכנולוגיה, התקשורת והסימנים שעוברת האנושות מאז אמצע המאה העשרים. מדובר בתמורה טקטונית שבודריאר קלט את עקרונותיה בעודה בחיתוליה, ובחלקה כשעוד הייתה רק בגדר מדע בדיוני. בודריאר מילא חסר עצום במחשבה הקונטיננטלית כשהפנה את מבטו לחברות עכשוויות, להמונים המרכיבים אותן, למדיה ולטכנולוגיה החדשה (הסימולציה) שבאותה עת רק הפציעה, ובעיקר לאובייקטים במקום לסובייקטים. כל אלה כמעט לא נידונו בספרות התיאורטית עד אליו. בתחומים האלה הוא היה כמעט קול בודד במדבר. משנות השבעים המאוחרות ואילך הוא פרסם סדרה של כתבים שמיקמו אותו בצד הרדיקלי של שוק הרעיונות, בקצה של הקצה, כיצרן של שיח מקורי ועכשווי, שנוי במחלוקת ומי שמזוהה יותר מכולם עם המונח פוסטמודרניות.

כתביו נודדים בין פילוסופיה, ביקורת האמנות, תקשורת, טלוויזיה וקולנוע, גיאוגרפיה, היסטוריה, מדעי המדינה, ארכיטקטורה, ספרות, תרבות פופולרית וביקורת התרבות. בכתביו העיוניים נפרשׂת תיאוריה מקיפה, הכוללת גם תיאור היסטורי וגם תיאור עכשווי לחלוטין של החברות של ימינו מהפרספקטיבה של האובייקט־סימן. כבר מההתחלה הייתה המוטיבציה שלו לפענח את חוקי הפעולה הבסיסיים ביותר של מציאות הכורעת תחת כובדם ההולך וגובר של סימנים ושל מין אנושי שהסובייקטיביות שלו הולכת ונעלמת ונפשו נכבשת בסימוּלַקרות. הסובייקט הוא אשליה, קובע בודריאר, תרמית שמטפחים האובייקטים־הסימנים ב"מזימתם המרושעת להשתלט על העולם". טענה זו, שאותה השמיע בתחילת שנות השמונים, נראתה אז הזויה, אך היום, לנוכח הופעת הבינה המלאכותית בחיינו, האין היא נכונה שבעתיים?

וכך, לפני הופעת המחשב האישי, לפני התבססות הגלובליזציה ובוודאי לפני הופעת הרשת — בודריאר ידע להסביר כיצד תמורות ראשוניות אלה משנות ועתידות לשנות את העולם שאנו חיים בו. אין בו שמץ של אנכרוניזם. הוא תיאר את חוקי הפעולה של החברה בת ימינו, הנשלטת בידי סימולציות וסימנים, עוד בזמן שהסימולציה הייתה רק טכנית ופרימיטיבית מאוד. הוא חזה את הפיכתו של הטרור לחזיון ראווה ואת הנורמה של פיגועי התאבדות ללא מיקוח. כבר ב־1988 צפה את התפתחותה של בועת ענק של נגזרים פיננסיים שסופה להביא לאובדננו. עשרים שנה אחר־כך, ב־2008, פקעה הבועה, ורק החילוץ של הבנקים על ידי המדינות מנע את הקטסטרופה, כלומר דחה אותה לעתיד לא ידוע. בודריאר כתב על תוכניות ריאליטי כעל עתיד הטלוויזיה ב־1971, כשהתופעה רק צצה, הייתה לקוריוז ומייד נעלמה. הוא כתב על השתלטותה של המדיה על הממשי עד לריקונו מתוכן, על הפיכת סדר האירועים הממשי לסדר אירועים טלוויזיוניים, בתקופה שבה הטלוויזיה עוד הייתה צעירה וחסרת גיוון. היו שכינו אותו פיליפ ק. דיק של המחשבה הקונטיננטלית.

בדומה לכתבי עמיתיו, גם כתביו קשים להבנה. אולי זה משום שבשלב מכריע בחשיבתו החליט שהוא מסרב להעמיד שיטה סדורה, להתחייב לכללי הציטוט האקדמי או לטעון לאיזשהו ערך אמת, ולוּ פנימי. ואכן, בודריאר, מבחינתו, כותב "תיאוריה בדיונית". זו תיאוריה שבה לפעמים הצורך לספר סיפור טוב גובר על התביעה לרקוח מושג קוהרנטי. זו תיאוריה שהשפה, המסמנים, האלוזיות והפואטיקה קובעים את מהלכיה לא פחות מאשר ההשתלשלות ההגיונית. בכלל, אין הרבה מקום להיגיון בכתביו, אלא אם זהו ההיגיון של האובייקט, שהוא היגיון אחר לגמרי מזה שהורגלנו לחשוב בו. כתיבתו נוטה לאקספרסיוניזם, היא משופעת בדימויים מוגזמים, באמירות חידתיות, בפרדוקסים, משום שזו השפה הנאותה לדבר בה על המציאות המוקצנת, המשברית, שבה אנחנו חיים. השיח שלו נע בין המשגות פילוסופיות לניתוחים תרבותיים; בין התבוננות באירועים מיקרוסקופיים להכללות על אודות המצב הגלובלי. הטון הוא אפוקליפטי, נבואי במופגן, והפרספקטיבה נעה במהירות מעבר לעתיד ובחזרה. לעיתים קשה לעקוב אחר רצף האסוציאציות או לזקק מדבריו אמירה חד־משמעית. העמימות היא מעין אסטרטגיה מפתה. העמדה שלו קשה למיקום. הוא נשמע כמו פוסטמודרניסט, אבל לפעמים מדבר בניגודים מוחלטים של טוב ורע. הוא שולל את הטרור ועם זאת טוען שזו הדרך היחידה להשפיע. הוא מתעב את חברת השפע של המערב ואת הליברליזם, אך האם יש לו הצעה נגדית? הוא מבקר חריף של עמיתיו (פוקו, דלז, דרידה, לאקאן), אך לא נותן דין וחשבון על העמדה שממנה הוא מדבר וגוזר את מסקנותיו. לרוב הוא שומר על ניטרליות אירונית.

* *

ז'אן בודריאר נולד ב־1929 ומת ב־2007. ב־1966 התחיל לעבוד בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת פריז נאנטר וב־1986 עבר לאוניברסיטת פריז דופין, אך לדבריו מעולם לא חש נוח בממסד האקדמי ופרשׁ בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו. במחקר על בודריאר נהוג לחלק את הגותו לשלוש תקופות, השונות זו מזו במובהק ומקיימות ביניהן יחסים מורכבים. בתקופה הראשונה (1973-1968) פורסמו הכתבים המוקדמים, שנכתבו מזווית ניאו־מרקסיסטית, על חברת הצריכה ועל מה שהיה למוקד הגותו — ניצחון האובייקט על הסובייקט. התקופה השנייה (1983-1976) מאופיינת ביצירת שיטה עצמאית, שבמרכזה המושגים "חליפין סימבוליים", "פיתוי", "סימוּלַקרה", "המונים" ו"היפר־מציאות". הגותו של בודריאר מתכוננת בה כהרכב מיוחד במינו של פילוסופיה, סוציולוגיה וביקורת תרבות, החיונית להבנת חברות עכשוויות. הספר שלפנינו, "אסטרטגיות גורליות", חותם את התקופה השנייה ואת העיסוק המרכזי באובייקט, אך יש בו הרבה מרוחם של הספרים שיבואו אחריו, המשויכים כבר לתקופה השלישית (2007-1986). בשלב זה של הגותו, המקביל בערך לתקופת פרישׁתו מהוראה ועד מותו, כתב בודריאר באופן חופשי, לעיתים פואטי, ללא מחויבות תיאורטית כזו או אחרת. זו יצירה אקלקטית, המאופיינת בהתבוננויות מעמיקות בעשרות תופעות עכשוויות וביניהן הטרור לסוגיו, מלחמת המפרץ, השתלטות הטכנולוגיה על חיינו, אינטליגנציה מלאכותית, שיבוט, היעלמותו של הממשי, שוק ההון, שדה האמנות ורבות אחרות.

המרכזיות של מושג האובייקט בתורתו היא שמייחדת אותו מעמיתיו, שהסובייקט עומד בראש מעייניהם. האובייקט נתפס מסורתית כמנוגד לסובייקט, כפסיבי, חסר חיים, מוּנע ולא מניע, חסר כוונות ורצונות משלו. למעשה, בראייה מערבית טיפוסית הקוסמוס בכללותו על כל יישיו הוא בגדר אובייקט. לעומתו העמידה המודרנה סובייקט אנושי שנתפס כחופשי, אוטונומי, מודע לעצמו, שליט על עולם הטבע ועולם האובייקטים בכלל. נדמה כי תפיסה מופרזת זו של ערך עצמי נסדקה במידה משמעותית במחשבה הקונטיננטלית של המאה העשרים, ובודריאר בהחלט משתייך למחנה זה. אצל בודריאר הגיבור החדש שעולה על בימת ההיסטוריה הוא האובייקט. כאשר "הממשי מת" והסימולציות שולטות, כבר קשה לדבר על סובייקטים, אפילו לא במובן המינימלי שניתן להם בפוסט־סטרוקטורליזם. אצל בודריאר של שנות השמונים והתשעים אין עוד חשיבות לדיבור כלשהו על הסובייקט, לא כמרכז ההכרה וכשליט העולם ולא כאפקט של שיח. הוא פשוט כבר לא קיים יותר במשוואות. במקומו מופיע האובייקט, המושל בדרכים ערמומיות, אירוניות וגורליות.

כמות האובייקטים שהשיטה החברתית הקפיטליסטית מייצרת בקדחתנות — מחפצים ומכונות ועד סימנים ודימויים — עולה על כל דמיון. מבנים, מכשירים וחפצים מיוצרים ומושלכים כלאחר יד ללא הרף. גם סימנים. הקפיטליזם קורע אובייקטים משדות המשמעות המסורתיים שלהם ומטעין אותם במשמעויות חדשות. הקפיטליזם הוא כוח יצרני, שאפשר להמשילו לפלנטה. בזמן שבעלי חיים נכחדים והולכים בקצב מבהיל, נולדים ללא הרף מינים וזנים חדשים של אובייקטים, של מוצרי צריכה, ובעיקר של סימנים. הם חבים את קיומם לשיטה, ואולי גם לנו. האובייקטים כבר לא נתונים לשליטתם של בני אדם אלא פועלים מעצמם, באופן בלתי צפוי, ו"מפתיעים" אותנו. הם כבר לא כלים בידינו אלא שחקנים עצמאיים, שיש להם כוח משיכה משלהם. הטלפון החכם שלנו ממכר אותנו, מפעיל אותנו במקום לשרת אותנו, "מפתה" אותנו להשתמש בו שוב ושוב, ולמעשה הוא מנהל אותנו יותר מכפי שאנו מנהלים אותו.

בודריאר מבקש אפוא להיכנס לראשם של האובייקטים ולראות את העולם מנקודת מבטם — ובשלב מוקדם מאוד בקריירה שלו הוא מבין שיש זן מיוחד של אובייקטים, שיש לו מעין תכונות על. כמו לכל אובייקט, גם לאובייקטים מהזן הזה יש נוכחות חומרית, אבל לעומת זאת אין להם כל משקל, הם לא נשברים ולא מתקלקלים והייצור שלהם כמעט אינו מוגבל בזמן ובמרחב. הם יכולים לנוע ממקום למקום כמעט במהירות האור. אלה הם הסימנים. וכשחושבים על זה — הם בכל מקום. בין שזו מילה, דימוי, צליל — כל דבר המגיע לתודעה ונחווה על ידינו לאחר עיבוד כלשהו הוא בגדר סימן. גם אובייקט טבעי כמו הר או אגם, גם בעל חיים, רעיון, דימוי, ספה בסלון, סופת הוריקן או מסך המחשב, ובאותה תנופה אפשר לכלול גם — ומדוע לא, מודיע בודריאר בחדווה לא מסותרת — כל סובייקט אנושי היום אינו אלא אובייקט־סימן ברמות שונות של מורכבות ומודעות. בשעתן היו אלה טענות רדיקליות וגם היום יתקשו רבים לקבלן — אם כי בתוך המחשבה הפוסטמודרנית והפוסט־הומנית הן מקובלות לחלוטין.

לסימנים אין משמעות יציבה: הם נתונים כל הזמן לתנודות של ערך ומשמעות בהתאם לשדות שהם פועלים בהם. לסימן יש תכונות ותפקידים רבים. הוא יכול להורות, לשדל, לחולל רגש, לנזוף, לתאר. אבל התפקיד הראשי של הסימן בעיני בודריאר הוא לייצג, כלומר לעמוד במקום משהו או מישהו אחר. מהרנסנס ואילך, הסימן מבקש להחליף את המציאות. לקח לו זמן, אבל היום הוא כבר מצוי וארוג בהוויה האנושית עד כדי כך שהמציאות הוחלפה על ידו (נרצחה, מטעים בודריאר), ובהיעדרה הסימולקרום (העתק ללא מקור) עובר לקדמת הבמה. ביסודה של התרבות בת זמננו עומד לא רק הרצון לחקות את המציאות, אלא השאיפה לייצר מציאות חדשה לגמרי מתוך מודלים. ואכן, משנות השבעים ואילך שולטים בחברות פוסטמודרניות סימולציות, דימויים, קודים ומודלים, ומהם נבנית הזהות האישית של כל אובייקט ומוצר, אינדיבידואל ואידיאולוגיה.

בודריאר מזוהה עם הזרם המכונה פוסט־סטרוקטורליזם. מבחינתו, המציאות הנגלית בפנינו היא קודם כול ומעל לכול מציאות של סימנים, ואין דרך לגשת אליה במישרין וללא תיווך. היא גם לא עוברת תהליכי עיבוד אידיאולוגיים שאנחנו יכולים להתחקות אחריהם ולנקות את ההפרעות שלהם בדרך אל האמת או הממשות. המציאות ספוגה בסימנים, דימויים, טקסטים, אלגוריתמים, עד שאי אפשר להפריד את הייצוגים האלה של המציאות מהמציאות עצמה. כך, לדוגמה, בשביל רוב מוחלט של האנשים שייסעו לחופשה באתר שמעולם לא היו בו, דימויי המקום, כפי שעלו בוודאי בחיפוש ברשת, יקדימו ויעצבו את התרשמותם ואת החוויה הממשית שלהם. לרבים הפרופיל ברשתות החברתיות הוא כלי שיווקי, שנבנה מתוך מחשבה על האני שישתקף מהם למעסיק פוטנציאלי, יותר מאשר כר לביטוי עצמי. בודריאר מכנה תופעות אלה ואחרות בשם "קדימות הסימולקרה".

"אסטרטגיות גורליות" כבר לא מדבר על קדימות האובייקט, ובתקופתנו הסימולקרה, אלא על ניצחון מוחלט שלו, יציאה משליטה ומבקרה, שגשוג חסר גבולות, אקסטזה תמידית של המערכות. האקסטזה היא יציאה מגבולות עצמך והליכה עד לקצה האבסורדי: היפה הוא "יפה יותר מהיפה" באופנה, הממשי הוא "ממשי יותר מהממשי" בטלוויזיה, הסקס הוא "סקסי יותר מסקס" בפורנוגרפיה. תהליך הצמיחה של האובייקט הוא הרסני לסובייקט: השגשוג הפרוע של עולם האובייקטים מוביל לאירועים חסרי שליטה, בלתי צפויים, "ברבורים שחורים", אקראיות שפושׁה בכול, שמתישים את הסובייקט בניסיונו לפענח אותם או לשלוט בהם. הוא נעשה אדיש, מיטמטם בתענוג, מוקסם, משותק. אנו מעבירים בשמחה לבינה המלאכותית עוד ועוד משימות ויכולות ובכך אנו מתנוונים בלי שנשים לב (חשבו מה קרה ליכולת ההתמצאות שלנו עם כניסת הווייז לעולמנו).

אבל אם אובייקטים וסימנים שולטים בעולם ולא סובייקטים (שהם עצמם מעין אובייקט־סימן מועדף), האם יש עדיין טעם לדבר במושגים פסיכולוגיים או סוציולוגיים רגילים? הרי מושגים אלה יוצאים מנקודת ההנחה שסובייקטים הם השולטים בעולם, העומדים במרכזה של כל פעולה, המווסתים את פעולתם של השדות שבהם הם נמצאים. מושגים כמו תשוקה, הזדהות, התנגדות, כוח, רציונליות, לא מודע, קבוצה, חברה, אומה וכו' — האם הם באמת מתארים דינמיקות וישויות רלבנטיות? האם אין צורך לפתח במקום זה שפה חדשה ש"תיכנס לראש" של האובייקט, שתקרא את צרכיו ואת התנהלותו במונחיו הוא ולא במונחינו, ממש כאילו היינו מבקשים לקרוא את התנהלותו של בעל־חיים מסוג חדש? כאן נכנסות לתמונה "האסטרטגיות הגורליות", שֵׁם שבודריאר עצמו מודה שנועד למשוך תשומת לב, אך שמשמעותו אינה אלא כללי הפעולה של האובייקט. לא מדובר במישור הפיזיקלי — לכך נועדו המדעים המדויקים — אלא במישור הסימנים, בשדות השיח, במרחבי הרשת וכו'. בודריאר משתעשע במשמעויות של המילה fatal, המציינת גם גורלי, גם בלתי נמנע וגם קטלני. הממד הקטלני של הסימנים הוא יכולתם לגרום לסובייקט לדמם, ולמעשה לחסל אותו כישות אקטיבית ולהשאירו רק כקליפה ריקה, כמסֵכה. אינדיבידואל שיודע לדבר בשפת האובייקטים יכול להשפיע על גורלו. הצעד היחיד הפתוח בפנינו הוא להתמסר מרצוננו למשחק האובייקט, כי כך שומרים על מידה מסוימת של עצמאות. הסיבה הראשית לכך היא שהאובייקט הוא זדוני ומבקש להערים עלינו; "הוא קיים ומתנקם". הוא מוליך שולל את הסוקרים, שכמעט תמיד שוגים בתחזית, או נותן לכל פרשן את מה שהוא מחפש ובכך מכפיל ומשלש את הפרשנויות הניתנות לו.

אובייקטים אוהבים לייצר אירוניה, לפתות, להפיל בפח, לגרום לאובדננו. המדיה היא אובייקט־על כזה, וכך גם שדה השיח. פייק ניוז הם אסטרטגיה גורלית משום שהם מביאים לידי ביטוי, ללא הגנות, את תכונתו הבסיסית של הסימן — לא לשקף אלא להתחזות: להתחזות לממשי. הסימן לא באמת מייצג את המציאות נכוחה; אדרבה, הוא בונה אותה בעזרת מסמנים אחרים. אפשר לומר שבזכות הפייק ניוז, החדשות יוצאות מהארון והכול נעשה יחסי: הניוז של האחד הוא הפייק של השני. אובייקט אינו רק כיסא ומנורה. דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית פעמיים, הוא אינדיבידואל הנוקט אסטרטגיות גורליות, שהסתגל לטקטיקות הפיתוי של האובייקט ומכאן כוחו, מכאן קסמו. כדור הרובה שהחטיא אותו במילימטרים היה מבחינת אוהדיו ומתנגדיו עדות לכך שהגורל עומד לצידו: "השמיים" עצמם התערבו בבחירות. המחשבה הרציונלית לא תעזור כאן: פושט רגל סדרתי, שסירב לקבל את תוצאות הבחירות, עם תיקים והרשעות בגין הונאה, זיוף ותקיפה מינית, מצליח לסחוף אחריו את מחצית ארצות הברית, פעמיים. אם האנליזה לא תעבור למישור הפיתוי והאובייקט, נישאר עם תמיהה עיקשת או עם תווית כללית של נרקיסיסט, שאולי תסביר את המתרחש בנפשו אך לא את הצלחתו.

ההפיכוּת, הקיטוביות, ההליכה עד לקצה — כל אלה הן אסטרטגיות גורליות מאותה משפחה. האובייקט לא חושש להתהפך, לשנות את עמדתו מקצה אל קצה או ללכת עד הסוף. כך לדוגמה, אתגרי הטיקטוק, הַדבָּקות ויראליות אלה של מבחני אומץ, הם דרכם של האנשים הפשוטים להתנסות בעמדת־אובייקט של הליכה עד לקצה. בהתייחס לסימנים כשלעצמם, ברור שכל סימן יכול להתהפך, לקבל מינוס או פלוס, כמו חלקיק. בני אדם שוגים בחושבם שחוקים מיוחדים חלים עליהם. למעשה הם כבולים להגיון הסימנים, ולכן עקרון ההפיכוּת חל גם עליהם בעת הזאת. כך קורה גם עם מחירים וניירות ערך. במישור הפוליטי נמצא את התשוקה של עמים להעלות לשלטון אנשים שבמפלתם ירצו לחזות בבוא היום או אף ידאגו לכך שתתרחש (עמ' 137) ואת היכולת של פוליטיקאים לשנות עמדתם מקצה אל קצה כשהדבר מתאפשר. במישור היומיומי עקרון ההפיכוּת תפס פיקוד כבר מזמן. הדוגמה המובהקת ביותר היא תחום האופנה, המממש את עקרון ההפיכוּת בחדווה בלתי מסותרת: הג'ינס הקרוע, שחלקים גדולים של גופינו מבצבצים ממנו, שפעם היה נזרק, הוא היום באופנה, נעליים מגושמות ומכוערות במתכוון כמו קרוקס ובלנסיאגה הן פריט נחשק, וכפי שמבשר תחקיר עיתונאי ב"דה מרקר", אחד הבשמים המובילים בקרב ישראלים ב־2025 מדיף ריח עמבה, לא פחות.¹

בתנאים אלה הפריצוּת, שפעם הייתה מוגבלת למעשיהם של אינדיבידואלים בודדים או לתנאי קצה, הופכת למאפיין בולט וחשוב של תקופתנו. זהו המצב הנוכחי, שבו נפרצים גבולות, נורמות ומוסכמות כמגמה שיטתית ולא כמאורע חד־פעמי, אקסטטי. הפריצוּת היא הביטוי של חדירת האובייקט אל העולם הסגור של הסובייקט, השיבוש שהוא יוצר בו, הקריסה של ההיררכיות, הצורות והמבנים הישנים. פריצוּת היא מהלך כולל של התערטלות סימנים, פרוורסיה סמיוטית, הדרישה שהכול יהיה גלוי לעין, ההכרה שאין עוד מקום לסוד או לפרטיות במישור הפוליטי והחברתי, ובקיצור שקיפות וחשיפה מוחלטות. ב"שקיפות" אין הכוונה ל"גילוי הנאות" העסקי, אלא לפרודיה עליו (דונלד טראמפ מקבל מטוס איירפורס 1 במתנה מקטאר, אבל זה לא נחשב שוחד כי הדבר "נעשה בשקיפות מלאה", כדברי הדוברת שלו). בתחום התרבותי, המרואיין מוותר על "סודותיו" לטובת כתבות יחצניות, ובתוכניות הריאליטי המשתתפים מתערטלים מרצונם החופשי, נפשית או גופנית; בנות קרדשיאן מפרטות כל הליך פלסטי שעברו כדי להגיע לדימוי הנוכחי שלהן; ותוכניות תעודה ומוקומנטריות על הנעשה מאחורי הקלעים עולות כפורחות. ובכלל, העובדה שכמעט כל אירוע שמתרחש היום מתועד במצלמה כלשהי, מוסדית או פרטית, הופכת את המרחב כולו לפרוץ. הפריצוּת היא אפוא מצב של חשיפת יתר שבו הכול מאבד את עומקו, סודו וייחודו ונעשה גלוי באופן מוחלט ובלתי נסבל, מה שמוביל לבסוף לאובדן המשמעות עצמה. השקיפוּת והחשיפה הופכות לכלי כוחני, המדכא את ההבדלים ומייצר קונפורמיזם חדש.

* *

הטרוריסט ובן־הערובה הם גיבורים מובהקים של "אסטרטגיות גורליות". הטרוריסט מבקש להביא דברים אל הקצה, להעניק מתנה שאי אפשר להחזיר (את חייו שלו), להראות למערכת הגלובלית שיש דברים שאין להם תחליף, שיש גבולות למעשיה. הטרוריסט נתפס ומובנה כמישהו שלא מקבל את כללי המשחק, איום חיצוני חסר שליטה, אנומליה חברתית, אחרוּת מוחלטת. אל־קאעדה, דאע"ש, חיזבאללה, חמאס. אך בעיני בודריאר הטרוריסט הוא בשר מבשרה של השיטה עצמה, תוצר שלה. היא תומכת בו בצורות רבות ומגוונות ומשתמשת בו כשעיר לעזאזל, ככליא ברק לאלימות החברתית הפנימית או כפרוקסי מעוות של השלטון עצמו, שגם הוא יכול למרר את חיי נתיניו כרצונו. היא יצרה אותו כדי לספק לעולם הגלובלי אויב, נבל. אחד שמגיע כביכול מבחוץ, ולא שותף לגמרי למערכת הערכים שלנו.

הטרוריסט הוא דוגמה לאינדיבידואל שהולך בדרכו של האובייקט, כלומר עד הקצה, שנוקט אסטרטגיות גורליות של קידוש המוות ולא החיים. הטרוריסט מאתגר את השיטה, אך לעולם אינו יכול לה. אנחנו משמרים את הטרור כי הוא עדיף על מדינת משטרה, שבה הטרור המדינתי יופנה נגד האויב הפנימי. במציאות הקיימת כל אחד סוחט את האחר: התקשורת את הטרוריסטים, הטרוריסטים את התקשורת, הפוליטיקאים את שניהם ואת עצמם. זהו איזון נפיץ, שהפרתו תוביל לטוטליטריות או לאנרכיה. התקשורת זקוקה לטרוריסט כדי להכניס עניין לשידור, לרתק אנשים למסך. זהו אינטרס אימפרסונלי של המערכת עצמה, ולאו דווקא של האנשים המשרתים אותה. הוא מייצר לה אייטמים שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. הוא כמו אסון טבע, כמו תאונת שרשרת, כמו תקלה קטלנית בכור גרעיני.

תת־הפרק המוקדש לבן־הערובה (l'otage) ממקם את האינדיבידואל האומלל הזה בתוך מערך היחסים הגדול יותר של שלטון, טרור ותקשורת. הוא מדגים את המידה שבה החשיבה הבודריארית אינה מקבלת הגדרות ומוסכמות חברתיות אלא בונה אותן מחדש בדרך יצירתית, פתוחה. בן־הערובה של הטרוריסט הופך אצל בודריאר למקרה פרטי של בן־ערובה נפוץ יותר, אך מוכחש. כל אחד מאיתנו נמצא במעמד הזה למול מוסדות השלטון (צה"ל, הביטוח הלאומי, הבנק); עמים שלמים יכולים להיות בני־ערובה של מנהיג — כמו הגרמנים בשלטון היטלר, או אזרחי ברית המועצות של סטלין. ומעבר לעמים, ניצבת האנושות עצמה: "למותר לציין שכולנו חיים באופן קולקטיבי תחת סחיטה גרעינית... שהיא כשלעצמה אינה מערכת של הרס, אלא של מניפולציה פלנטארית" (עמ' 85). ואכן, די בלחיצת כפתור אחת של מעצמה גרעינית זו או אחרת כדי לחסל הכול על פני הפלנטה. המחשבה הזאת, שכולם מדחיקים, מייצרת את האנושות — את ההמונים — כבני־ערובה של עצמם, של הפחדים והשנאות שלהם.

כלי התקשורת עושים יד אחת עם הטרור, אך יש גורם שלישי שהם תלויים בו — ההמונים. הללו נחטפו בידי המדינה והתקשורת. הם האבטיפוס המוחלט של בן־הערובה ושל האובייקט הטהור, שאינו ניתן לחליפין. ובאמת, איך אפשר לייצג את ההמון? מה יכול לעמוד במקומו? שום מסמן לא יתפוס זאת, שום פיגורה. זהו חומר אפל. מניחים שהוא קיים כדי להצדיק את כל המערכת שהוקמה בשביל לתמרן אותו. סוציולוגים מייחסים לו אינספור תכונות, אך בודריאר לועג למושגים שלהם, לראיונות העומק, לסקרים. כמו שאר האובייקטים מהסוג הזה, האובייקטים הייחודיים שאי אפשר להחליף אותם בשום דבר אחר, בן־הערובה מציב אתגר בפני מערכת החליפין הכלכלית, שבה הכסף הוא השליט, ובפני מערכת החליפין הסמיוטית, שבה המצב דיפוזי יותר אך עדיין שוררת ההנחה שכל דבר יכול לעמוד במקום כל דבר אחר.

"החליפין הם לחם חוקנו", כותב בודריאר, "ויש להם כללים משלהם. אלא שאנחנו חיים בחברה שבה החליפין הולכים ונהיים בלתי סבירים, חברה שבה פחות ופחות דברים ניתנים למשא ומתן משום שהכללים החלים עליהם אבדו" (עמ' 92). זו אולי תכליתו הכמוסה והעליונה של הטרור, של כל טרור באשר הוא: להראות שמערכת החליפין אינה כול־יכולה, לשבש אותה, לקרקע אותה, להלעיג עליה. בכל יום שעובר מחירו של בן־הערובה נעשה לא ברור, לא מוסכם, לא אפשרי. הטרוריסט יתפוס את בן־הערובה כשווה ערך למדינה שממנה הוא נלקח, רק כדי להראות בסוף שאף אחד לא רוצה אותם או אותו, שהם לא שווים כלום.²

"לא מת ולא חי, בן־הערובה תלוי על בלימה בשל תוצאה בלתי ניתנת לחישוב. לא גורלו אורב לו, גם לא מותו, אלא מקריות אנונימית שיכולה להיראות לו אך ורק כמשהו שרירותי לחלוטין. אין עוד אפילו כללים למשחק של חייו ומותו. לכן הוא מעבר להפקעה, מעבר למושגי ההפקעה והחלופה. הוא נמצא במצב של חריגוּת רדיקלית, של השמדה פוטנציאלית" (עמ' 74). הטרור מבקש לא אחת לבחור קורבן אנונימי, כי זו אחת הסיבות לאימה הגדולה שהוא מביא עימו. זה יכול לקרות לכל אחד והמקריות שולטת (איתרע המזל להיות במסיבת טבע ליד הגבול). ומשעה שנחטף, גם חייו של אותו אומלל נגזלו ממנו. הוא במצב תלוי, מוקפא, לא כאן ולא כאן. הוא אפילו לא יכול לשים קץ לחייו, משום שהוא נתון תחת שמירה 24 שעות ביממה. בן־הערובה אינו רחוק מהפֵטיש או מהקמע. נתלש מהעולם, מוּנע בכוחה של מחשבה (עמ' 93). בני־הערובה נהפכו לסמלים, הופקעו ממעמדם האנושי. אנשים שחייהם נסחטים בטלוויזיה. גילויי לב, וידויים ורגעי משבר פומביים, הפריצוּת של מה שמשודר, שמצולם. אין ספק, אף שמילים אלה נכתבו לפני יותר מארבעים שנה, "בן־הערובה" שמתאר בודריאר קרוב מאוד לגרסת "החטוף" הישראלית.

מבחינת בודריאר, טרוריסט הוא אפוא כל מי שמוכן ללכת עד הקצה, לאתגר את המערכת, לבקש להביא לקריסתה. כזה הוא בעיניו האוביס: טרוריסט רך, שמטרתו לשבש את מודל הגוף ולקרוא תיגר על גבולותיו. טיפוס הִיפֶּר מובהק: "שמן יותר מהשמן" (עמ' 72). האוביס מאבד לגמרי את קווי המתאר של הגוף האנושי. מה שמערער בקריאת התיגר שלו אינו הפחד של הצופה שגם הוא או היא יכול/ה להיות כאלה, "בהינתן כך וכך..." — להפריז בטירוף, בקיצוניות שאין מעבר לה, בצריכת המזון — אלא המודל שהוא מציע לסוגים אחרים של צריכה המאפיינים את האדם: מותרות, חפצים, אך גם סימנים, מכל הסוגים והמינים. כאן הדברים יכולים להפחיד ובוודאי לערער: עודף מידע, למעשה עודף סימנים, מצד אחד, ועודף של מוצרי צריכה, מצד שני, יכולים להפוך כל אחד למין אוביס. אנחנו צורכים סימנים, מולעטים בסימנים, בכמות רבה מלהכיל. האוביס מפריע לנו כי הוא מזכיר לנו שגם אנחנו כמוהו, אבל במרחב אחר, מחפשים בכל פעם מחדש נפח אחסון גדול יותר למסמכים, לתמונות, לסרטונים, לאפליקציות. מצלמים בלהיטות כל דבר קטן שעובר עלינו. אין פלא שאנחנו ממהרים לאבד עניין בהם ורוצים מייד את הסיפוק הבא. לפעמים אנחנו מסתכלים בשני מסכים בו זמנית. מפחדים להחמיץ משהו. סדרות רואים בבינג', אוכלים אותן כמו בעמידה מול המקרר הפתוח. האין זו התנהגות של אוביס של סימנים? ומה באשר למוצרי צריכה? חברת הצריכה מבקשת להפוך אותנו לאוביס של צריכה, לאו דווקא של אוכל. גרגרנות עד לרמה ה-n. כולם אפוא בני־ערובה; כולם אוביסים. מעטים, לעומת זאת, מעיזים להיות טרוריסטים.

* *

פרק שלם, שכותרתו המוזרה "הגורלי, או הממשמש ובא ההפיך", עוסק בהבחנה בין גורל ומקריות, המייצגים שני סדרים חלופיים של העולם, שתי גישות מתחרות המוציאות זו את זו, שכולם, אובייקטים, סימנים ובני אדם כאחד, כפופים אליהם. הגרסה המקרית של העולם אדישה אלינו, היא צרור של סיבות אובייקטיביות (טכניות, חומריות, סטטיסטיות) שהתלכדו להן, שמצאו עצמן ביחד, ללא שום תיאום, מכנה משותף או מטרה. היא נעדרת משמעות, כלומר סתמית לחלוטין, ונתפסת כ"טבעית". אין מאחוריה שום כוונה או התכוונות. למולה מוצב הסדר הגורלי, הסדר הישן, הסדר הסימבולי על כל הכרוך בכך, שלא נעלם מן העולם. הדתות הגדולות במערב ובמזרח, תפיסות עממיות, ניו אייג', הסוריאליסטים (אנדרה ברטון ו"המקרי האובייקטיבי"), המשוררים, מהמרים, אמנים, יוצרים מכל גוני הקשת, הבדיון בכללותו — כל אלה פונים אל הגורל, המזל, קארמה, האלים, הקוסמוס, ומחפשים אחר עיקרון מארגן אחד או אפילו ריבוי של עקרונות. מספרם של האנשים המאמינים שקיים סדר נסתר ליקום, שאנחנו חיים ביקום של מחשבה ורצון כול־יכולים שאין בו זכר למקריות, שבו כל הדברים משתלשלים זה מזה באופן גורלי ומופלא, שהכול מתפוצץ בו מקשרים ומפיתוי — גדול ממספרם של אלה המאמינים ביקום סתמי, אקראי, שאת המפתח להבנתו יש לחפש אך ורק בהיגיון, במדע ובתבונה המערביים.

המהפכה המחשבתית שהעמידה את המקרי במרכז החלה במאה השמונה־עשרה, אבל את הדחיפה האחרונה נתנה לה במאה העשרים הפיזיקה החלקיקית, עם המעבר לסיבתיות סטטיסטית, שלמעשה דחקה לפינה כל ניסיון לדבר על דטרמיניזם. העולם נעשה מורכב כל כך להבנה, עד שההיפותזה השלטת היום היא שהכול הוא בבחינת התרחשות אינסופית של כוחות ועצמים ותנועות, במין שילוב מורכב להדהים של סדר ואי־סדר. הדברים אמורים בכל יש ובכל קנה מידה — מחלקיקים ועד גלקסיות. גרסה זו של עולם מקרי והגיוני גם יחד נועדה בין היתר לפטור אותנו מאחריות. אם נייחס אירוע קטלני לרצונו של איזה דמון או אפילו לרצון האל, לא נוכל עוד לרחוץ בניקיון כפינו: אולי הרגזנו אותו בלי משים? ואולי סתם נמאס לו מאיתנו? כמה מתיש לחיות בעולם פרנואידי כזה. כך קרה שבתהליך די מהיר סולקה הצידה, שלא לומר נשללה, תפיסה אוניברסלית מוחלטת בת אלפי שנים, שהציעה הסבר הפוך לגמרי מההסבר המקובל היום. אלא שהדוקסה המערבית השלטת לא הביאה בחשבון את העובדה שכולנו ללא יוצא מהכלל נתינים של מערכת הסימון — וכך גם המדע והתיאוריות שלו על אודות העולם. מה המשמעות של התעלמות זו? במידה מסוימת כל הספר שלפניכם מנסה לענות על השאלה הזאת.

בגרסה הבודריארית — השאובה מהדתות הקדומות, מהבדיון, מהסוריאליסטים — העולם כולו מתנהל כמו בתוך רומן, אנליזה או קזינו. הכול נושא משמעות, או ליתר דיוק אפקט או רושם של משמעות. יש מחבר, אבל הוא לא בהכרח סובייקט; העולם מייצר כל הזמן אסוציאציות חופשיות (צירופי מקרים), שאינן חופשיות כלל. עומדת מאחוריהן איזושהי התכוונות, איזשהו "גורל", אבל ברוב המקרים איננו יודעים מהם, לאן הם אמורים להגיע. כסימנים הם לא כפופים לחוק (מלבד חוק ההיפוך), אבל גם לא יכולים להיות מנותקים ממשמעות (גם אם הקשר אליה, אל המסומן, הוא שרירותי). מאחר שמסמנים הם בהכרח קשורים, מצויים באינספור זיקות הדדיות, אי אפשר לדבר על אקראיות, על חוסר משמעות. הבעיה בעולם שלנו אינה חוסר משמעות אלא יתר משמעות, יתריס בודריאר כנגד האקזיסטנציאליסטים. תמיד תהיה משמעות פוטנציאלית, זהו התנאי של הסימן, ולכן תמיד יהיה גורל, איכשהו, איפשהו. בודריאר מציע ראייה מטפורית של העולם: קדימותה של הקורלציה הסימלית. במקום הסטטיסטיקאי, העוסק בסיכויים, הוא מציב את הנביא, הקורא את הסימנים ומכיר את המחזוריות שלהם. לא קשרים סיבתיים או קשרים של סמיכות (שלמעשה אינם נתפסים כקשרים אלא כהופעתם הטבעית של הדברים, כתוצאת מיקומה של החוויה בחלל ובזמן), אלא קשרים מטפוריים. כי כל דבר הוא קודם כול סימן. גם דבר טבעי הוא קודם כול סימן, משום ש"טבעיותו" מוקנית לו מתוקף ההנגדה שלו לדברים "לא טבעיים" (למשל, מעשה ידי אדם), כי הטקסט נמצא בכול מקום.

"הגורל" שבודריאר מתייחס אליו אינו בא מידו של אלוהים או מידו של כל סובייקט־על אחר — אלא מידיה של מערכת הסימנים עצמה. זו מחשבה התופסת את הסימנים כמאורגנים ברשת, בחוקיות שאינה שונה מזו הקיימת בטבע (נמלים), במוח האדם, ברשתות החברתיות. אין מקריות בעולם הסימנים כי מערכות סימבוליות לא מסוגלות לייצר אקראיות. תמיד יש בהן תבניות של חזרה, כלומר כל סימן נידון תמיד להופיע שוב וליצור בסופו של דבר תבנית וסדרה. זו רשת המתנהלת באופן עצמאי. גם ללא מעורבות או אפילו נוכחות של סובייקט אנושי, הסימנים עובדים בינם לבין עצמם. אמנם בנקודות הקצה של המערכת עדיין יש אנשים, ואם יום אחד הם יחליטו לא לבוא לעבודה, ייתכן שהיא לא תעבוד. אבל כל אחד מאיתנו נוכח לדעת כיצד מדי יום מועברות עוד ועוד סמכויות ביצוע לידיהן של מכונות אינטליגנטיות. אנחנו מוותרים לא רק על חושינו אלא גם על נוכחותנו, וגם על היותנו נקודות הקצה ההכרחיות. אנחנו מייתרים את עצמנו. אנו חוזים בהתפרקות טוטלית של הסובייקט מנכסיו ובהתמסרות מוחלטת לאובייקט, הצובר מדי יום עוד ועוד כוח וסמכויות. רבים וטובים משמיעים היום את האזהרה הזאת, אבל בודריאר התריע על כך כבר בתחילת שנות השמונים — עד כדי כך נבואי הוא היה.

ומה מקומה של התיאוריה? כמו כולם, גם היא צריכה לנקוט אסטרטגיות גורליות כדי לא לאבד רלבנטיות. ההבדל היחיד בין תיאוריה תקנית, ולכן בנאלית, לתיאוריה גורלית, ולכן אירונית, לדברי בודריאר, הוא שבראשונה הסובייקט עדיין מאמין שהוא ערמומי יותר מהאובייקט, ואילו בשנייה האובייקט נתפס כזדוני וכנעלה על הסובייקט, שהוא מחכה לו בסיבוב. המטמורפוזות, התחבולות, האסטרטגיות של האובייקט חורגות מהשגתו של הסובייקט, הניצב מולן אובד עצות, נדהם, מיואש. האובייקט אינו הכפיל ואינו המודחק של הסובייקט, גם לא הפנטזיה או ההזיה שלו, וּודאי שלא המראָה או הבבואה שלו — יש לו אסטרטגיה משלו והוא משחק לפי כללים שאינם נהירים לנו די צורכם. ספר זה שאתם מחזיקים ביד הוא אחד המדריכים הראשונים לעולם מתעתע זה של אובייקטים וסימנים.