על "הו!" 30
המושג "אות קין" שינה כידוע את משמעותו בין הפסוקים המיתולוגיים בספר בראשית ועד לשימושו בעברית המודרנית. בעוד שכיום פירושו אות בל־יימחה הדן את נושאו לבדידות ולקלון והמורה על חומרת הפשע, הרי שבמקרא, האות שהאל ברחמיו שׂם על קין, הרוצח הראשון, משמש "לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" — וככזה הוא סימן של מרקם החיים הרעוע, והחרדה העמוקה השׂוררת בעולם שאחרי הפשע. הקול הקורא שפרסמנו לקראת הגיליון הנוכחי, השלושים של כתב העת "הו!", ביקש לחקור ולכתוב סביב המושג הזה בכל צורותיו, סביב הסימן הזה שאין למחות אותו, שנוצר מאליו או שנחרט בעור בכוונת מכוון, ושמסמן את הגוף של העברית העכשווית ושל דובריה כגוף אלים ורצחני, שידיו מגואלות בדם.
שאלות רבות עולות ביחס לעמדת האזרחים הישראלים שדעתם אינה נוחה ממעשיה של מדינת ישראל בעזה ובגדה המערבית, בהווה ובעבר — ויהיו אלה אזרחיות שמביעות התנגדות פומבית וציבורית, אזרחים החיים בישראל אך חיים בה כבגלות פנימית או אזרחים ואזרחיות החיים בגלות ממש. אחת השאלות, אולי המובהקת שבהן, היא שאלת האשמה, שנידונה בטקסטים רבים בגיליון שלפניכם: באיזו מידה, ומדוע, אנחנו הישראלים אשמים במעשיה של ממשלתנו, של הצבא שלנו? כיצד אפשר להקל את כובד האשמה הרובץ על כתפינו? האם ראוי לקוות להקלה כזו? שאלות אלו מהדהדות וימשיכו להדהד בליבו של כל ישראלי וישראלית שלב ומצפון לו. אלא שאשמה לבדה איננה מספיקה כדי להשקיף על הנעשֶׂה כעת בעיניים של אנשי ספרות ומילים. תחושת האשמה לבדה, בין אם היא מלוּוה בניסיון לרחוץ ולהסיר את כתמי הדם, או שמא בעמדת ייאוש וכניעה לחוסר אונים משתק, אינה מעשה ספרותי. נחוץ לנו יותר מזה.
המעשה הספרותי שביקשנו מהכותבים בגיליון 30 זה הוא אקט של מחקר ותיעוד בגוף השפה. מאז ומעולם הייתה העברית שפה של דברים שונים, אנשים שונים, מקומות שונים. העברית היא שפתם של קהלת הנוּגֶה ושל דוד צמא הדם; של שמואל הנגיד החשקן ושל יניי האדוק; של ביאליק הנשיא ושל עגנון הספקן. העברית הישראלית שבפינו אינה העברית היחידה שבנמצא, וחוסנה של העברית העל־זמנית עומד. אלא שהעברית שבפי בני דורנו — בני המשפחה שלנו, העמיתים שלנו, השכנים שלנו — הולכת ונעשית דבר אחר. היא משנה את פניה.
*
אכן, העברית משנה את פניה. ארס עובר בה ומרעיל את שקתות המים שמהן אנחנו רָווים. טקסטים רבים שמובאים לפניכם מנסים לחקור את מקורות הרעל הזה שפשׂה בשפתנו. טקסטים אחרים דנים בפשע עצמו או באשמה, מתעדים את האלימות, את העדינות המסרבת לה, או את הצער הנגרם סביבהּ. הכותבים הרבים המשתתפים בגיליון זה משקפים גם תפיסות שונות, רגישויות שונות ודורות שונים. משתתפים בגיליון הנוכחי חתני פרס ספיר, משוררים, חוקרים ופעילים חברתיים חשובים, ששמם וקולם הולך לפניהם, אך גם רבים מהמשתתפים מפרסמים ב"הו!" לראשונה, וקולם, בתוך השיחה הזו, הוא חשוב במיוחד. בלתי נמנע.
השיחה הבין־דורית שנוצרת בתוך דפי הגיליון הזה מרתקת. כותבים רבים בגיליון הנוכחי, ובכללם אני, נולדו וגדלו בדור שאחרי רצח רבין. העולם שלתוכו גדלנו — ישראל שלתוכה גדלנו — שונה בתכלית מזו של המבוגרים מאיתנו בעשור ויותר. אובדן התקווה ואובדן החמלה — כאשר האחד מחזק ומלבֶּה את רעהו בלולאה חיובית שאין לה סוף — הלכו וגברו, הלכו והעמיקו, הלכו וסדקו את יכולתנו להביט על המציאות במישרין, בעיניים הומניסטיות, היסטוריות, קוסמופוליטיות. גדלנו במדינה שבה אלימות נוראה, שעוברת בכל אספקט של החיים הפרטיים והציבוריים, ומבוצעת בדרך כלל בגופו של העם הפלסטיני, נעשית בנאלית ומובנת מאליה, צפויה וגלויה לכול. העברית שלמדנו ושנבראה בפינו הלכה והתרחקה ממקורותיה, הלכה והתרוקנה מתכונותיה העל־זמניות, נעשתה פרגמטית, מזויפת, שטוחה; והיד, ידנו, ידי שכנינו וידי אוהבינו, נגאלו בדם. אי אפשר להפריז בחשיבות של השיחה בין הדור הזה לבין הדורות שקדמו לו, שעוד משמרים תקווה כמו איבר מנוּון או כמו כאב פנטום.
*
במדור המסות, הפותח את הגיליון, נידונה בהרחבה שאלת השפה הנגועה, במקרה הפרטי של השפה העברית, "שפת הפשע", כפי שקורא לה עורך הדין ופעיל זכויות האדם מיכאל ספרד, אבל גם בהשוואה ובניגוד לשפות פֶּשַׁע אחרות כגרמנית, רוסית, וכן הלאה, ולשפות "מפלט", כמו היידיש. שאלת הלידה, ההולדה והמוות, כלומר הראשית, המֶשֶׁך והאחרית בישראל, שאלת העדינות והאלימות, ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של הישראליוּת התוקפנית והרצחנית כיום, ופניה של ישראל כפי שהן ניבטות מחוץ לה, נידונות אף הן בטקסטים רבים.
מדור הסיפורים מביא לידי ביטוי אולי באופן המובהק והכואב מכולם את האלימות והכאב הגדול שהשפה העברית טומנת בחוּבּה כיום, ואת הדרכים השונות שבהן הם מקרינים על האנשים החיים בה — בישראל או במקומות אחרים בעולם — והאנשים המתקשרים בה. מדור השירה, הרך והמהורהר מכולם, תובע קשב ואחריות מכותביו, מקוראיו ומשפתו.
*
הטקסטים השונים נכתבו ברגעים שונים לאורך השנה האחרונה, ומתעדים רגעים שונים במלחמה: מזוועות המלחמה בשיאה ועד לעסקה שהתממשה כמעט במלואה, ולהפסקת האש הרעועה. ולאורך כל התקופה, המצב הקשה והאלימות ההולכת ומסלימה בגדה המערבית. ריבוי הנקודות בזמן — חלקן אף גלויות לקוראת — מוסיף גם הוא לעומק של הגיליון ולעושרו, ותום המלחמה במובָנָהּ המיידי לא מוריד במאום מחשיבותו.
באופן כללי, ניסינו להימנע מטקסטים פוליטיים ברורים או חד־משמעיים מדי. כתב עת ספרותי אינו המקום לפמפלטים פוליטיים, חשובים ככל שיהיו. המרחב שביקשנו לפתוח לכותבינו, וכעת אנחנו מציעים למבטם של הקוראים והקוראות, הוא מרחב של הרהור, של אי־נחת, של חשבון־נפש, של יופי ושל אסון. אולי יש תקווה, והמרחב הזה יוכל לאפשר לדבר אחר, רך, שונה, לצמוח מן האדמה.
*
עוד אנחנו מפרסמים כאן תרגומים ליצירות שרובן מופיעות לראשונה בעברית. התרגומים הללו מבקשים לתת הקשר רחב יותר ומעמיק יותר לנושאים המעסיקים אותנו, וביניהם: כיצד נעשית שפה שפת אידאולוגיה רצחנית, והתיעוד של המטמורפוזה הזו, כפי שעולה מ"LTI, שפת הרייך השלישי", הספר החשוב שהוציא ב־1947 ויקטור קלמפרר, פילולוג וחוקר גרמני יהודי; ההתנגדות העקרונית, העמוקה, הבלתי מתפשרת, למעשי עמך, כפי שעולה מ"מאזינים גרמנים!", תמלול קריאות הרדיו של תומאס מאן ממקום מושבו בארצות הברית אל אֶחָיו הגרמנים בשידורי רדיו מחתרתיים של ה־BBC לאורך מלחמת העולם השנייה; וה"על־טבעיות" של מעשה רצח־עם, כפי שעולה מראיונותיו של הסופר והעיתונאי הצרפתי ז'אן הצפלד עם מבצעי רצח העם ברואנדה; ונוספו עליהם גם תרגומים של המשוררים יז'י פיצקובסקי, ארתור ח' ג'ייקובס ואחרים.
אין לראות את מעשי התרגום האלה כניסיונות השוואה מזויפים ושטחיים או כתעמולה פרובוקטיבית. ברור ונהיר לכל בר־דעת שבכל השוואה שכזו בין מלחמות שונות, אזורים שונים ותקופות שונות, רב השונה על הדומה. ועם זאת אנחנו סבורים שגופם של הטקסטים הללו ממשיכים להיות רלוונטיים, עקרוניים וחשובים לאין ערוך בישראל של ימינו, לדוברי ודוברות העברית.
*
את הגיליון פותחת שיחה משולשת של שלושת עורכי הגיליון לרגל הגיליון ה־30 — ועשרים שנה — לכתב העת "הו!". אנחנו גאים ומתרגשים לציין את הרגע הזה, ומבקשים לנצל אותו כדי לשוב אל הנקודות העקרוניות בעמדה של "הו!" ככתב עת; ולדון, בין השאר, בקשר ההדוק שבין עמדותיו של כתב העת היום כעת לליבו של הפרויקט הספרותי של "הו!" מאז ראשיתו בינואר 2005. אנחנו גאים מאוד ביכולתו של כתב העת להפרות את עולם הספרות העברי ולהמשיך בפעילותו המבורכת, עשרים שנה לאחר שיצא לראשונה.
*
לגיליון צירפנו גם מדור נוסף, ובו תמלול של שיחות שנעשו עבור הפודקאסט "מקום אחר" בהגשת אופיר מינץ־מנור, על יצירה עברית ברחבי העולם. כמה מהמשתתפים בשיחה הזו הם כותבים ותיקים ב"הו!", והשיחה על כתיבה מחוץ לגבולות הארץ היא עקרונית, ומהווה המשך ישיר לשיחה על העברית והכתיבה הישראלית כעת. בכמה מהראיונות מוזכרת גם הוצאת הספרים החדשה 'אלטנוילנד', שעוסקת גם היא במישרין בשאלות הללו. אנחנו מודים לאופיר מינץ־מנור על שיתוף הפעולה.
*
אני רוצה להודות לעמיתיי לעריכה, דורי מנור וסיון בסקין, על האמון והחופש שנתנו לי בעריכת הגיליון. כתב העת "הו!" הוא ביתי הספרותי כבר כמעט עשור, ואני אסיר תודה לו; אני מודֶה בהשתאוּת לכותבים ולכותבות הרבות על אומץ הלב שלהם, על מבטם הישר, התקיף, החכם, שממנו למדתי הרבה, ועל השיח ושיתוף הפעולה.
יואל טייב, דצמבר 2025
*
תודה מקרב לב לאנשי עמותת "הו!", ובראש וראשונה למנכ"ל העמותה, אבי דאול, ליו"רית סיון בסקין ולמנהל האומנותי דורי מנור המשקיעים את מיטב מרצם בפעילויות כתב העת. תודה רבה לחברי העמותה: מיכאל קגזנוב, דורית שילה, משה סקאל, גיל פייר, מתן מרידור, אמיר בקר, לילך נתנאל, רועי חן, עומר אבן־פז, שי צור, רני יגר, אורית פוטשניק, דותן ברום, נדיה אייזנר, נֹגה לביא, אוהד אוחיון, ננה אריאל ועידו רצון, וכן לתותי ורוני פורת ולרו"ח שלמה יניב, המסייעים לנו רבות בפעילות העמותה. תודה מיוחדת לרכזת עמותת "הו!" שחר אביר.
אנחנו מודים לאנשי הוצאת הקיבוץ המאוחד על שיתוף הפעולה הפורה וארוך השנים. תודה רבה לאלי אורן ולאנשי בית הדפוס שלו, וכן למיכל קול מסטודיו ICONICA המעצבת את עטיפות כתב העת. תודתנו העמוקה נתונה למיכל רכבי על תרומתה הנדיבה והמתמשכת לעמותת הו!, המאפשרת לנו להמשיך ולקיים את הפעילות שלנו לאורך השנים.
את "הו!" אפשר להשיג בחנויות הספרים או במכירה ישירה באתר של הוצאת "הקיבוץ המאוחד". אתם/ן מוזמנות/ים גם לעקוב אחרי עמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו. את קובצי ה־PDF של היצירות שפורסמו בכרכים הקודמים של "הו!" אפשר למצוא ברשת באתר "לקסיקון הספרות העברית החדשה".
כתבי יד אפשר לשלוח במייל לכתובת
oh.literature1@gmail.com
עשרים שנה להו! — שיחת עורכים
"האסתטיקה\ הפרפר. וכדי שהוא לא רק יעוף אלא גם יפרה את גננו, אנחנו צריכים להבטיח ששתיהן תתקיימנה בעת ובעונה אחת"
יואל טייב: לכבוד עשרים שנה לכתב העת "הו!" אנחנו יושבים כאן — דורי מנור, סיון בסקין ואני, סביב השולחן הווירטואלי של גוּגל־דוק משותף ממקום מושבנו בברלין, בתל אביב ובפריז (בהתאמה), כדי לשוחח. בינואר 2005, כשהגיליון הראשון יצא לאור, הייתי בן שבע. כשהתחלתי לקרוא שירה כתב העת כבר היה מבוסס היטב, ואחרי יותר מעשרה גיליונות היו לו כבר מוניטין, חבורת כותבים וקהל קוראים. אפשר לומר שהתבגרותי הספרותית נעשתה לתוך עולם ש"הו!" ותפיסת עולמו האסתטית והפוליטית היו חלק ממרחב האפשרויות של קוראי העברית ושל כותביה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהוזכר באוזניי כתב העת, בסדנת כתיבה בבית הספר ליד"ה שאליה הייתי מגיע פעם בשבועיים כשהייתי בכיתה י"א. אני זוכר גם, וביתר שאת, את קרבת הנפש הגדולה שמייד הרגשתי כלפי הפרויקט הזה. אני שמח מאוד להיות חלק מקהילת הכותבים של "הו!" כבר שנים לא מעטות.
באותה פעם ראשונה שאחזתי גיליון "הו!" בידיי (אני לא מצליח להיזכר איזה גיליון זה היה, אבל זה היה בסביבות 2014), חבריי בסדנת הכתיבה בליד"ה הכירו יותר ממני את עולם השירה העכשווי — אני הייתי קורא בעיקר בצרפתית באותה תקופה, ובמידת מה שירה עברית מהדור של גולדברג ואלתרמן — והם תיארו לי את כתב העת כפרויקט אקסצנטרי וכמעט מטורזן שבו כותבים עדיין בחרוז ומשקל, אולי כמו יריד רנסנס אמריקאי. קרבת הנפש המיידית שהרגשתי הייתה חלק מהתחושה האינטואיטיבית שהתיאור הזה עושה עוול עמוק לפרויקט של "הו!". נדמה לי — ואני חושב שהרגשתי את זה כבר בגיל 16 — שהפרויקט של כתב העת "הו!", שהכה גלים והעיר שדים לפני עשרים שנה, נתפס לעיתים קרובות מדי (ואולי אפילו הוצג) כפרויקט אסתטי, ולא מספיק כפרויקט מוסרי, פוליטי, תרבותי, עקרוני, אידאולוגי. מה דעתכם על זה?
דורי מנור: אהבתי את ההגדרה של "פרויקט כמעט מטורזן" — מעניין כמה כותבי עברית מלבדך משתמשים כיום במילה הזאת. ואני לא סתם נתפס לשם התואר הזה: הבחירה בו מעידה על משהו. לאסתטיקה יש בישראל יחסי ציבור גרועים מאוד. עוד מהימים שבהם ויתרו בתל אביב על מרפסות הבאוהאוס היפות לטובת עוד כמה מטרים רבועים של כיעור עשוי בטון. עוד מהימים שבהם כל יצירה פיגורטיבית או מסוגננת נחשדה מייד — בעיני האוונגרד של רפי לביא ועושי דברו, כלומר כמעט כל האליטה של קהילת האמנות הישראלית — כריאקציונית ונחשלת במקרה הטוב, וכחובבנית ואינפנטילית במקרה הנפוץ.
היחס החשדני לכתיבה בצורות קלסיות — חרוז ומשקל הוא רק מקרה אחד של כתיבה כזאת — הוא המשך ישיר של סגירת המרפסות בתל אביב. כשפרסמנו את הגיליון הראשון של "הו!" ב־2005 מייד קפצו עליו שומרי החומות של האוונגרד הישן הזה — בני דמותו של רפי לביא במחוזות הספרות — והטיחו בנו את ההאשמות הידועות: אנחנו ריאקציונרים. אנחנו סנובים. אנחנו אסתטיקונים א־מוסריים. א־פוליטיים. אנחנו גלותיים מדי. אירופיים מדי. מטורזנים.
אלה דברי הבל. הרצון שלנו להציב את האסתטיקה במרכז הווייתו של כתב העת, מעולם לא סתר את שליחותו הפוליטית, האידאולוגית, המוסרית. ההפך הוא הנכון. הרתיעה הישראלית כל־כך מהאסתטי הצטיירה בעינינו מלכתחילה כדרך המובילה במישרין לבדלנות ולהסתגרות תרבותית, וממילא גם פוליטית.
ככל שחלפו השנים, הבדלנות וההסתגרות הפכו להיות יותר ויותר דומיננטיות בתרבות הישראלית. החד־לשוניוּת, החד־תרבותיות, הרתיעה מהזר והאחר אינן נחלת הימין הישראלי לבדו — הן נוכחות בכל תחומי האמנות והתרבות: באדריכלות, בתיאטרון, בקולנוע, במוזיקה, בפרוזה, בשירה. אמנים מהעולם לא צריכים להחרים את ישראל — ישראל מחרימה את עצמה, ועושה את העבודה הזאת ביעילות מצמיתה.
עשרים השנים שעברו שינו אצלי באופן אישי הרבה מאוד דברים, בכל מישור אפשרי. אבל דבר אחד לא השתנה, ודאי לא מבחינת האופן שבו אני חושב על "הו!" — האסתטיקה והאתיקה הן שתי כנפיו של אותו הפרפר. וכדי שהוא לא רק יעוף אלא גם יַפרה את גננו, אנחנו צריכים להבטיח ששתיהן תתקיימנה בעת ובעונה אחת.
מהבחינה הזאת צדקו חבריך מסדנת הכתיבה של ליד"ה: "הו!" הוא בהחלט (גם) פרויקט מטורזן. ואנחנו גאים בזה.
סיון בסקין: מעבר לזה ששירה בחרוז ומשקל, או שירה בכלל, רחוקה מלהיות הסוגה היחידה שמתפרסמת ב"הו!", עצם ההיטפלות למאפיין הזה מעיד עד כמה אותם נטפלים רחוקים מההקשר התרבותי שרצינו להביא, או ליתר דיוק, להחזיר לספרות העברית. כשאנחנו כותבים בחרוז ומשקל, אנחנו לא עדיין כותבים בחרוז ומשקל, אלא כבר כותבים בחרוז ומשקל, מפני שנטשנו את השירה המשעממת, נטולת המוזיקה, העומק והתשוקה ששטפה את העברית בשנות ה־90 — אף על פי שדליה רביקוביץ, נתן זך ודוד אבידן עדיין היו אז בחיים והמשיכו ליצור — וביקשנו להתחבר מחדש למסורת הפואטית האירופית המגוּונת, שממנה יצאה השירה העברית המודרנית מלכתחילה. היסוד המוזיקלי חשוב לנו בגלל התשוקה, שבלעדיה אין שירה, אין אמנות ואין שפה, וההקשר התרבותי הרחב שאנחנו מתעקשים עליו חשוב לנו מפני שההרגל הישראלי להתרכז בעצמנו, בכאן ובעכשיו הוא פרובינציאלי ומגוחך בעינינו. כלומר, לפני 20 שנה חשבנו שהוא פרובינציאלי ומגוחך, ואילו היום אנחנו יודעים שהוא מוביל לצרות־עין, ללאומנות, לשבטיות, ולפיכך מסכן חיים.
לכן הבחירות הקוסמופוליטיות שלנו הן עקרוניות ומרכזיות מבחינתנו: אנחנו מבקשים להרחיב ולא להצר את אופקי הקורא, להביא לו את מיטב השירה העולמית בתרגומים מעולים, וגם להרחיב את הגדרות השירה העברית. במובן הזה, לבחירה האסתטית שלנו יש משמעות פוליטית ומוסרית עמוקה. היום, בתנאים של ישראל המסתגרת, הדתית, הלאומנית והמבודדת את עצמה מהעולם הנאור, הבחירה הזאת היא פוליטית במיוחד — אבל היא הייתה כזו מאז ומעולם.
י"ט: אז מה בעצם כן השתנה מאז 2005 ועד היום? באיזו מידה הפרויקט הזה שינה את צורתו ואת תפקידו? באיזו מידה השינויים האלה משקפים את השינויים המתרחשים סביבנו?
במובן האסתטי, למשל במובן של ההידרשות לצורות הקלסיות או העייפוּת מהסרקזם של דור המדינה בשירה, קל לי לראות כיצד "הו!" שינה את הטופוגרפיה של הספרות העברית, ואפילו כיצד, אם תסכימו איתי, השינויים הללו השפיעו בחזרה על כתב העת עצמו, או לפחות הקהו במידה מסוימת את עוקצו. אבל במובן הקוסמופוליטי אני מרגיש שהמשימה נעשתה קשה יותר, הרי בישראל שלפני 20 שנה (או לפחות בסצנת הספרות שלה) היה קל יותר לשכנע אנשים בחשיבותם של הפתיחות, הגיוון, הסקרנות, בחשיבות האמפתיה התרבותית, או אפילו בחשיבות שגשוגם של מיעוטים. אני צריך להשתמש בזיכרונות תותבים, כמו שאַת קוראת להם סיון, כדי לנסות ולדמיין עד כמה הכול היה שונה, ועד כמה המצב שאני מכיר ושבו גדלתי — המצב החברתי, האידאולוגי, הלאומני, הספרותי — הוא דינמי ולא סטטי.
ס"ב: האמת היא שלמיטב זיכרוני זה לא היה קל יותר לפני 20 שנה לשכנע את הסצנה הספרותית בנחיצות הפתיחוּת והאוניברסליוּת. הפוליטיקה הישראלית הייתה אז מסתגרת פחות מאשר היום, אבל הסצנה הספרותית הייתה, לתחושתי, מסתגרת יותר. העניין הוא שאם פעם, לא לפני 20 שנה כי אם הרבה יותר, הייתה הלימה מסוימת בין האנשים שכתבו וקראו ספרות עברית לבין האנשים שעשו פוליטיקה עברית — וגם זה זיכרון תותב לחלוטין במקרה שלי — הרי שהיום אלה שתי קבוצות שאין ביניהן קשר רב. "הו!" הצליח להביא פתיחות גדולה יותר בשדה הספרותי ולהרחיב את אופקיהם של הקוראים, אבל החברה הכללית והפוליטיקה הכללית הלכו בינתיים בכיוון הפוך, הפנו עורף לתרבות והובילו להסתגרות קיצונית יותר. אלה לא אותם אנשים.
נוצר מצב פרדוקסלי שבו האנשים הפתוחים והקוסמופוליטיים ביותר בישראל הם אותם happy few שקוראים שירה, ובין היתר הם קוראים שלנו, והם עומדים מול הרוב הלאומני המסתגר, שמאמץ את הקִדמה הטכנולוגית, אבל דוחה את הקִדמה החברתית והתרבותית, ולא מבין שהקִדמה הטכנולוגית היא חסרת טעם בלעדיהן. במובן הזה סצנת השירה העצובה של שנות ה־90 הייתה אולי רמז לבאות ביחס לחברה הכללית. בספרות עצמה הצלחנו לשנות את המגמה הזאת, להחיות את הקנרית, אבל המכרה הישראלי כולו צעד מאז בכיוון המייאש הזה — כלומר, אחורה — רחוק הרבה יותר.
ד"מ: אשיב לך באופן אישי מאוד. כשהתחלנו להוציא את "הו!" חלק ניכר מהעשייה הספרותית שלי היה תרגום של קלסיקות לעברית. תרגמתי את בודלר ואת דקארט, את פלובר ואת לורקה, את מלארמה ואת מולייר, ועוד ועוד. זאת לא הייתה פרנסה (גם לפני עשרים שנה איש לא התפרנס מתרגום קלסיקות) אלא שליחות ספרותית, חלק מפרויקט תרבותי שנטלתי עליי מגיל צעיר מאוד, ממש כנער שרק התחיל בגישושיו בעולם היצירה הספרותית: להביא אל העברית יצירות שאני אוהב, לשתף את קהל קוראי העברית באהבותיי הספרותיות ולהעשיר את מדף הספרים העברי ביצירות קלסיות שנעדרות ממנו. כך קיוויתי להרחיב גם את תחום הפעולה של הספרות המקורית עצמה — משום שאין דרך בטוחה יותר להרחיב את אפשרויותיה של שפה מאשר להפרות אותה ביצירות משפות ומתקופות אחרות.
פרויקט התרגום הזה היה גם חלק מהיצירה הפרטית שלי, המשך טבעי לכתיבה שלי בעברית — אבל לא פחות מכך, זה היה אקט שמבוסס על תשוקה. ביקשתי להמשיך, בדרכי, את מפעל התרגום האדיר של יוצרים כמו לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי, דוד פרישמן, אברהם שלונסקי, או נתן אלתרמן — כולם העמידו מדפים שלמים של תרגומים לעברית כחלק ממאמץ "ציוני" משותף, אבל גם מתוך נדיבות תרבותית.
ככל שעברו השנים תרגמתי פחות ופחות, ובעשור האחרון חדלתי כמעט לגמרי לתרגם. היו לזה סיבות שונות ומגוּונות: אני מתמקד כיום בכתיבה ובעריכה, התחלתי לכתוב פרוזה במקביל לשירה, והבנתי שאם אני רוצה לשרוד כלכלית עליי לוותר לחלוטין על תרגום ולפנות לאפיקי יצירה אחרים. אבל כל הסיבות האלה הן משניות לסיבה העמוקה: אני מרגיש, בפשטות, שיש פחות ופחות בשביל מי לתרגם.
חשוב לדייק: ספרות מתורגמת מצליחה כיום מאוד בישראל, ונמכרת יותר מאשר ספרות מקור — אבל כמעט תמיד מדובר בספרות אסקפיסטית פופולרית, וכמעט רק ספרים עכשוויים. הקלסיקה לא מדברת לישראל הבדלנית והמסתגרת של היום, וליצירה מאתגרת ומורכבת אין כמעט קהל. מניסיון שלושים שנות "קריירה" אני יכול לקבוע בוודאות — יש לזה הרבה פחות קהל מאשר בעבר הלא רחוק. זה תהליך שהוא פועל יוצא של ההידלדלות התרבותית הכללית, ושל הקריסה הפוליטית והמוסרית שחוותה מדינת ישראל בשנים הללו.
את המאבק התרבותי שלי אני מעדיף כיום לנהל בדרכים אפקטיביות יותר. למשל, על ידי הקמת ההוצאה לאור הראשונה מחוץ לישראל מאז 1948 — 'אלטנוילנד', שיסדתי בברלין יחד עם משה סקאל. הפרדת השפה מהטריטוריה, הבחנה בין העברית לבין המדיניות הישראלית — זאת דרך פעולה פורייה הרבה יותר, וכפרויקט תרבותי של העברית זוהי בעצם פעולה "ציונית" לא פחות.
י"ט: אני רוצה להגיע מכאן לשאלה של הדחיפוּת. בפתח הדבר לגיליון הראשון, כתבת, דורי, "כתב העת 'הו!' נוצר מתוך תחושה של דחיפות." ועוד כתבת: "אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף נפש — סלאבי? — שאבד לה אי־שם בחמישים השנים האחרונות. חלק גדול מן הכותבים המפרסמים בגיליון ראשון זה הם ילידי שנות השבעים של המאה העשרים, ומרביתם ילידי הארץ. זוהי קבוצת כותבים מגוונת למדיי [...] אך ברור כי המהפכה הפואטית, שראשיתה בדור 'לקראת' ובמשוררי שנות החמישים, היא אגן השתייה הבסיסי של רובנו." השורות הללו הכו אותי בחולמנות ובנוסטלגיה כשקראתי שוב את פתח הדבר לקראת השיחה הזו, דווקא מפני שאני — בתור כותב ב"הו!" — לא מוצא את עצמי בשום צורה בתיאור הזה. ה"קלסיקות" המיידיות שלי אינן משוררי שנות החמישים, שהותירו בי רושם יחסית שטחי, אלא (אם נישאר בתחומה של השירה העברית המודרנית) משוררי הדור שלפניהם דוגמת אלתרמן, גולדברג ואצ"ג, או לכל הפחות המשוררים שבשוליה של ההגמוניה האסתטית הזו, דוגמת אבות ישורון, דן פגיס ודליה רביקוביץ. ואם אמנם אני יליד הארץ, כבן למהגרים שעלו ארצה בשנות ה־90, הקשר שלי לתרבות הצרפתית שממנה הוריי נעקרו — קולנוע, מוזיקה, טלוויזיה וספרות — היה חזק ועיצב את הטעם הספרותי שלי באופן ניכר מאוד.
בעצם, עשרים שנים מאוחר יותר חבורת הכותבים השתנתה, ואני חושב שקל להיווכח שגם אגן השתייה שלהם — שלנו — שונה; אבל נדמה לי שחירוף הנפש הספרותי (הסלאבי?) עוד עומד במרכז הפעילות של "הו!" ובאופן יותר עמוק, במרכז הפרויקט של "הו!" כפרויקט עקרוני של התנגדות. ממה היא עשויה, הדחיפות הזאת? על מה מתבססת הכלכלה הנפשית והקהילתית שלה למרחקי זמן ארוכים?
ס"ב: יואל, אני מוצאת את עצמי בעמדה קרובה לעמדתך, אף על פי שאני כן ילידת שנות השבעים, וגם אני לא בדיוק גדלתי על משוררי 'לקראת'. כמו שאתה יודע, אני מהגרת בישראל, אמנם ותיקה מאוד, אבל אגן השתייה המקורי שלי היה עשוי באופן ישיר ומיידי מחירוף הנפש הסלאבי והבלטי (ומהיחסים המורכבים ביניהם ובתוכם), כשם שאגן השתייה שלך היה עשוי מחירוף הנפש הצרפתי. בשירה העברית היו לי שלוש אהבות ממבט ראשון: לאה גולדברג, דוד אבידן, ודורי, מהרגע שנתקלתי במקרה בספרו הראשון, מיעוט, ולא יכולתי לדעת שכעבור שלוש שנים בלבד נכיר ונהפוך לחברים קרובים ונעבוד ביחד. אפילו משוררות כמו דליה רביקוביץ ויונה וולך היו אהבות ממבט שני ולא ראשון. אבל העניין הוא בדיוק זה: מכיוון שגדלתי בשפות אחרות ובשירה אחרת, המון דברים היו חסרים לי בשירה העברית בת הזמן, ולי היה נורא דחוף לקרוא אותם בעברית. לכן התחלתי לכתוב אותם בעצמי, וברגע שפגשתי אנשים שהרגישו כמוני, היה לי דחוף להיות איתם.
תמיד ראיתי את התרבות כולה — לפחות את התרבות המערבית כולה, פשוט מפני שאני פחות בקיאה בתרבויות אחרות — כמערכת ענקית של דלתות מסתובבות שאפשר לעבור ביניהן, ללכת, לחזור, לעבור לאזור נוסף, לעשות סיבוב. אני לא מהאנשים שקל להם להעתיק את קיומם הפיזי למקום אחר, מעבר לביקורים קצרים, אבל קיומי התרבותי חייב לעקוב אחרי התשוקות שלי, שמדברות בשפות שונות ונסחפות למקומות שונים. התנאים שבהם אני פועלת השתנו עם השנים, אבל אני לא השתניתי ואני עדיין רוצה את אותם דברים. כל מה שאני עושה בספרות, ככותבת, מתרגמת ועורכת, הוא חלק מהטיול הגדול הזה, שבו אני מניחה לעצמי להיסחף. זה האדם שאני. בסוף זה תמיד האדם שאנחנו.
ד"מ: בתקופה שבה נוסד "הו!" שירת דור המדינה וממשיכיה עדיין הייתה אַמת המידה המרכזית שלפיה שפטו שירה בישראל, והיא העניקה לשירה העברית של תחילת שנות האלפיים — לפחות בזרמיה המרכזיים — את שפתה, את נימתה (אירונית ומרוחקת, בדרך כלל), את סגנונה (מתכונות "חופשיות", בדרך כלל), ואת מזגה המשוררי (ברוטלי ו"גברי" מאוד, בדרך כלל) ואת אופקיה התרבותיים (תל אביב וירושלים, בדרך כלל). המצב היום שונה במידת מה, גם קצת בזכות "הו!" — משום שמלכתחילה הצבנו בַּמרכז היררכיה יצירתית שונה: נימה אחרת (דחופה ונרגשת יותר, בלי חשש מפתוס בריא ומשאֵלות קיומיות ועל־זמניות), סגנון אחר (מתכונות קלסיות לסוגיהן, נושאים קלסיים, מבנים קלסיים), מזג שירי אחר (עדין יותר, "נשי" וקווירי במוצהר), ואופקים אחרים (תרגום מַתְמִיד, רב־תרבותיוּת, רב־לשוניוּת, הסתכלות מתמדת החוצה, אל מעבר לטבור הישראלי).
המשוררים העבריים שבחרנו להעמיד כמודלים לאורך עשרים שנותיו הראשונות של כתב העת לא היו אנונימיים בתחילת האלף, כמובן, אבל ההתייחסות המתמדת אליהם בגיליונות "הו!", בסושיאל מדיה של כתב העת ובאירועים הרבים שערכנו, תרמה לא במעט למיקום המרכזי שלהם היום בתודעת קהל הקוראים. לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ואבות ישורון — אם להזכיר רק שלוש דוגמאות — נמצאים היום, מבחינה תודעתית ותרבותית — במקום שונה מאוד מזה שבו היו בתחילת האלף: גולדברג וישורון אינם משניים לאלתרמן, רביקוביץ אינה משנית לזך — ההפך הוא הנכון. הטעם השתנה, הקאנון הספרותי התעדכן. ל"הו!" היה תפקיד משמעותי בשינוי הטעם הזה.
ואם להתייחס לשאלת הדחיפות — אני חושב שאי אפשר לשמור על אותה מידה של דחיפות במשך עשרים שנה, וגם מאוד לא רצוי. את הדחיפות מחליפה ההתמדה. זה פחות סקסי, אבל לאורך זמן זה חשוב בהרבה. זה ההבדל שבין התאהבות (במובן ההורמונלי של המילה) לבין אהבה ארוכת טווח. "הו" נמצא כיום בשלב האהבה, שהוא שלב בוגר ושקול יותר, ופחות מחוצ'קן. השפעתו של פרויקט ספרותי נבחנת בהתמדתו, כשם שאח מבוערת לא נבחנת בגפרור שהצית אותה. כתבי עת של גיליון או שניים יכולים להיות מפץ מעורר ומלא קסם, אבל השפעתם בדרך כלל מתפוגגת יחד עם מי שבמקרה היו בגיל ובמקום המתאים כאשר הם הופיעו. מה שמשפיע על השכבות העמוקות של התרבות הוא הוא מה שנשאר ומתמיד. 'התקופה' שיצא בין 1918 ל־1950, 'קשת' שיצא בין 1958 ל־1977 (ואז שוב כ'קשת החדשה' בין 1998 ל־2008), 'סימן קריאה' שיצא בין 1972 לתחילת שנות התשעים — אלה כתבי עת שהותירו חותם עמוק על הספרות העברית, אף שתקופתם הסקסית וה"דחופה" הייתה קִצרת מועד. זה מבחינתי המודל הרצוי — ועשרים שנות "הו!" הן הזדמנות טובה לגאווה בהקשר הזה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
על "הו!" 30
המושג "אות קין" שינה כידוע את משמעותו בין הפסוקים המיתולוגיים בספר בראשית ועד לשימושו בעברית המודרנית. בעוד שכיום פירושו אות בל־יימחה הדן את נושאו לבדידות ולקלון והמורה על חומרת הפשע, הרי שבמקרא, האות שהאל ברחמיו שׂם על קין, הרוצח הראשון, משמש "לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" — וככזה הוא סימן של מרקם החיים הרעוע, והחרדה העמוקה השׂוררת בעולם שאחרי הפשע. הקול הקורא שפרסמנו לקראת הגיליון הנוכחי, השלושים של כתב העת "הו!", ביקש לחקור ולכתוב סביב המושג הזה בכל צורותיו, סביב הסימן הזה שאין למחות אותו, שנוצר מאליו או שנחרט בעור בכוונת מכוון, ושמסמן את הגוף של העברית העכשווית ושל דובריה כגוף אלים ורצחני, שידיו מגואלות בדם.
שאלות רבות עולות ביחס לעמדת האזרחים הישראלים שדעתם אינה נוחה ממעשיה של מדינת ישראל בעזה ובגדה המערבית, בהווה ובעבר — ויהיו אלה אזרחיות שמביעות התנגדות פומבית וציבורית, אזרחים החיים בישראל אך חיים בה כבגלות פנימית או אזרחים ואזרחיות החיים בגלות ממש. אחת השאלות, אולי המובהקת שבהן, היא שאלת האשמה, שנידונה בטקסטים רבים בגיליון שלפניכם: באיזו מידה, ומדוע, אנחנו הישראלים אשמים במעשיה של ממשלתנו, של הצבא שלנו? כיצד אפשר להקל את כובד האשמה הרובץ על כתפינו? האם ראוי לקוות להקלה כזו? שאלות אלו מהדהדות וימשיכו להדהד בליבו של כל ישראלי וישראלית שלב ומצפון לו. אלא שאשמה לבדה איננה מספיקה כדי להשקיף על הנעשֶׂה כעת בעיניים של אנשי ספרות ומילים. תחושת האשמה לבדה, בין אם היא מלוּוה בניסיון לרחוץ ולהסיר את כתמי הדם, או שמא בעמדת ייאוש וכניעה לחוסר אונים משתק, אינה מעשה ספרותי. נחוץ לנו יותר מזה.
המעשה הספרותי שביקשנו מהכותבים בגיליון 30 זה הוא אקט של מחקר ותיעוד בגוף השפה. מאז ומעולם הייתה העברית שפה של דברים שונים, אנשים שונים, מקומות שונים. העברית היא שפתם של קהלת הנוּגֶה ושל דוד צמא הדם; של שמואל הנגיד החשקן ושל יניי האדוק; של ביאליק הנשיא ושל עגנון הספקן. העברית הישראלית שבפינו אינה העברית היחידה שבנמצא, וחוסנה של העברית העל־זמנית עומד. אלא שהעברית שבפי בני דורנו — בני המשפחה שלנו, העמיתים שלנו, השכנים שלנו — הולכת ונעשית דבר אחר. היא משנה את פניה.
*
אכן, העברית משנה את פניה. ארס עובר בה ומרעיל את שקתות המים שמהן אנחנו רָווים. טקסטים רבים שמובאים לפניכם מנסים לחקור את מקורות הרעל הזה שפשׂה בשפתנו. טקסטים אחרים דנים בפשע עצמו או באשמה, מתעדים את האלימות, את העדינות המסרבת לה, או את הצער הנגרם סביבהּ. הכותבים הרבים המשתתפים בגיליון זה משקפים גם תפיסות שונות, רגישויות שונות ודורות שונים. משתתפים בגיליון הנוכחי חתני פרס ספיר, משוררים, חוקרים ופעילים חברתיים חשובים, ששמם וקולם הולך לפניהם, אך גם רבים מהמשתתפים מפרסמים ב"הו!" לראשונה, וקולם, בתוך השיחה הזו, הוא חשוב במיוחד. בלתי נמנע.
השיחה הבין־דורית שנוצרת בתוך דפי הגיליון הזה מרתקת. כותבים רבים בגיליון הנוכחי, ובכללם אני, נולדו וגדלו בדור שאחרי רצח רבין. העולם שלתוכו גדלנו — ישראל שלתוכה גדלנו — שונה בתכלית מזו של המבוגרים מאיתנו בעשור ויותר. אובדן התקווה ואובדן החמלה — כאשר האחד מחזק ומלבֶּה את רעהו בלולאה חיובית שאין לה סוף — הלכו וגברו, הלכו והעמיקו, הלכו וסדקו את יכולתנו להביט על המציאות במישרין, בעיניים הומניסטיות, היסטוריות, קוסמופוליטיות. גדלנו במדינה שבה אלימות נוראה, שעוברת בכל אספקט של החיים הפרטיים והציבוריים, ומבוצעת בדרך כלל בגופו של העם הפלסטיני, נעשית בנאלית ומובנת מאליה, צפויה וגלויה לכול. העברית שלמדנו ושנבראה בפינו הלכה והתרחקה ממקורותיה, הלכה והתרוקנה מתכונותיה העל־זמניות, נעשתה פרגמטית, מזויפת, שטוחה; והיד, ידנו, ידי שכנינו וידי אוהבינו, נגאלו בדם. אי אפשר להפריז בחשיבות של השיחה בין הדור הזה לבין הדורות שקדמו לו, שעוד משמרים תקווה כמו איבר מנוּון או כמו כאב פנטום.
*
במדור המסות, הפותח את הגיליון, נידונה בהרחבה שאלת השפה הנגועה, במקרה הפרטי של השפה העברית, "שפת הפשע", כפי שקורא לה עורך הדין ופעיל זכויות האדם מיכאל ספרד, אבל גם בהשוואה ובניגוד לשפות פֶּשַׁע אחרות כגרמנית, רוסית, וכן הלאה, ולשפות "מפלט", כמו היידיש. שאלת הלידה, ההולדה והמוות, כלומר הראשית, המֶשֶׁך והאחרית בישראל, שאלת העדינות והאלימות, ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של הישראליוּת התוקפנית והרצחנית כיום, ופניה של ישראל כפי שהן ניבטות מחוץ לה, נידונות אף הן בטקסטים רבים.
מדור הסיפורים מביא לידי ביטוי אולי באופן המובהק והכואב מכולם את האלימות והכאב הגדול שהשפה העברית טומנת בחוּבּה כיום, ואת הדרכים השונות שבהן הם מקרינים על האנשים החיים בה — בישראל או במקומות אחרים בעולם — והאנשים המתקשרים בה. מדור השירה, הרך והמהורהר מכולם, תובע קשב ואחריות מכותביו, מקוראיו ומשפתו.
*
הטקסטים השונים נכתבו ברגעים שונים לאורך השנה האחרונה, ומתעדים רגעים שונים במלחמה: מזוועות המלחמה בשיאה ועד לעסקה שהתממשה כמעט במלואה, ולהפסקת האש הרעועה. ולאורך כל התקופה, המצב הקשה והאלימות ההולכת ומסלימה בגדה המערבית. ריבוי הנקודות בזמן — חלקן אף גלויות לקוראת — מוסיף גם הוא לעומק של הגיליון ולעושרו, ותום המלחמה במובָנָהּ המיידי לא מוריד במאום מחשיבותו.
באופן כללי, ניסינו להימנע מטקסטים פוליטיים ברורים או חד־משמעיים מדי. כתב עת ספרותי אינו המקום לפמפלטים פוליטיים, חשובים ככל שיהיו. המרחב שביקשנו לפתוח לכותבינו, וכעת אנחנו מציעים למבטם של הקוראים והקוראות, הוא מרחב של הרהור, של אי־נחת, של חשבון־נפש, של יופי ושל אסון. אולי יש תקווה, והמרחב הזה יוכל לאפשר לדבר אחר, רך, שונה, לצמוח מן האדמה.
*
עוד אנחנו מפרסמים כאן תרגומים ליצירות שרובן מופיעות לראשונה בעברית. התרגומים הללו מבקשים לתת הקשר רחב יותר ומעמיק יותר לנושאים המעסיקים אותנו, וביניהם: כיצד נעשית שפה שפת אידאולוגיה רצחנית, והתיעוד של המטמורפוזה הזו, כפי שעולה מ"LTI, שפת הרייך השלישי", הספר החשוב שהוציא ב־1947 ויקטור קלמפרר, פילולוג וחוקר גרמני יהודי; ההתנגדות העקרונית, העמוקה, הבלתי מתפשרת, למעשי עמך, כפי שעולה מ"מאזינים גרמנים!", תמלול קריאות הרדיו של תומאס מאן ממקום מושבו בארצות הברית אל אֶחָיו הגרמנים בשידורי רדיו מחתרתיים של ה־BBC לאורך מלחמת העולם השנייה; וה"על־טבעיות" של מעשה רצח־עם, כפי שעולה מראיונותיו של הסופר והעיתונאי הצרפתי ז'אן הצפלד עם מבצעי רצח העם ברואנדה; ונוספו עליהם גם תרגומים של המשוררים יז'י פיצקובסקי, ארתור ח' ג'ייקובס ואחרים.
אין לראות את מעשי התרגום האלה כניסיונות השוואה מזויפים ושטחיים או כתעמולה פרובוקטיבית. ברור ונהיר לכל בר־דעת שבכל השוואה שכזו בין מלחמות שונות, אזורים שונים ותקופות שונות, רב השונה על הדומה. ועם זאת אנחנו סבורים שגופם של הטקסטים הללו ממשיכים להיות רלוונטיים, עקרוניים וחשובים לאין ערוך בישראל של ימינו, לדוברי ודוברות העברית.
*
את הגיליון פותחת שיחה משולשת של שלושת עורכי הגיליון לרגל הגיליון ה־30 — ועשרים שנה — לכתב העת "הו!". אנחנו גאים ומתרגשים לציין את הרגע הזה, ומבקשים לנצל אותו כדי לשוב אל הנקודות העקרוניות בעמדה של "הו!" ככתב עת; ולדון, בין השאר, בקשר ההדוק שבין עמדותיו של כתב העת היום כעת לליבו של הפרויקט הספרותי של "הו!" מאז ראשיתו בינואר 2005. אנחנו גאים מאוד ביכולתו של כתב העת להפרות את עולם הספרות העברי ולהמשיך בפעילותו המבורכת, עשרים שנה לאחר שיצא לראשונה.
*
לגיליון צירפנו גם מדור נוסף, ובו תמלול של שיחות שנעשו עבור הפודקאסט "מקום אחר" בהגשת אופיר מינץ־מנור, על יצירה עברית ברחבי העולם. כמה מהמשתתפים בשיחה הזו הם כותבים ותיקים ב"הו!", והשיחה על כתיבה מחוץ לגבולות הארץ היא עקרונית, ומהווה המשך ישיר לשיחה על העברית והכתיבה הישראלית כעת. בכמה מהראיונות מוזכרת גם הוצאת הספרים החדשה 'אלטנוילנד', שעוסקת גם היא במישרין בשאלות הללו. אנחנו מודים לאופיר מינץ־מנור על שיתוף הפעולה.
*
אני רוצה להודות לעמיתיי לעריכה, דורי מנור וסיון בסקין, על האמון והחופש שנתנו לי בעריכת הגיליון. כתב העת "הו!" הוא ביתי הספרותי כבר כמעט עשור, ואני אסיר תודה לו; אני מודֶה בהשתאוּת לכותבים ולכותבות הרבות על אומץ הלב שלהם, על מבטם הישר, התקיף, החכם, שממנו למדתי הרבה, ועל השיח ושיתוף הפעולה.
יואל טייב, דצמבר 2025
*
תודה מקרב לב לאנשי עמותת "הו!", ובראש וראשונה למנכ"ל העמותה, אבי דאול, ליו"רית סיון בסקין ולמנהל האומנותי דורי מנור המשקיעים את מיטב מרצם בפעילויות כתב העת. תודה רבה לחברי העמותה: מיכאל קגזנוב, דורית שילה, משה סקאל, גיל פייר, מתן מרידור, אמיר בקר, לילך נתנאל, רועי חן, עומר אבן־פז, שי צור, רני יגר, אורית פוטשניק, דותן ברום, נדיה אייזנר, נֹגה לביא, אוהד אוחיון, ננה אריאל ועידו רצון, וכן לתותי ורוני פורת ולרו"ח שלמה יניב, המסייעים לנו רבות בפעילות העמותה. תודה מיוחדת לרכזת עמותת "הו!" שחר אביר.
אנחנו מודים לאנשי הוצאת הקיבוץ המאוחד על שיתוף הפעולה הפורה וארוך השנים. תודה רבה לאלי אורן ולאנשי בית הדפוס שלו, וכן למיכל קול מסטודיו ICONICA המעצבת את עטיפות כתב העת. תודתנו העמוקה נתונה למיכל רכבי על תרומתה הנדיבה והמתמשכת לעמותת הו!, המאפשרת לנו להמשיך ולקיים את הפעילות שלנו לאורך השנים.
את "הו!" אפשר להשיג בחנויות הספרים או במכירה ישירה באתר של הוצאת "הקיבוץ המאוחד". אתם/ן מוזמנות/ים גם לעקוב אחרי עמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו. את קובצי ה־PDF של היצירות שפורסמו בכרכים הקודמים של "הו!" אפשר למצוא ברשת באתר "לקסיקון הספרות העברית החדשה".
כתבי יד אפשר לשלוח במייל לכתובת
oh.literature1@gmail.com
עשרים שנה להו! — שיחת עורכים
"האסתטיקה\ הפרפר. וכדי שהוא לא רק יעוף אלא גם יפרה את גננו, אנחנו צריכים להבטיח ששתיהן תתקיימנה בעת ובעונה אחת"
יואל טייב: לכבוד עשרים שנה לכתב העת "הו!" אנחנו יושבים כאן — דורי מנור, סיון בסקין ואני, סביב השולחן הווירטואלי של גוּגל־דוק משותף ממקום מושבנו בברלין, בתל אביב ובפריז (בהתאמה), כדי לשוחח. בינואר 2005, כשהגיליון הראשון יצא לאור, הייתי בן שבע. כשהתחלתי לקרוא שירה כתב העת כבר היה מבוסס היטב, ואחרי יותר מעשרה גיליונות היו לו כבר מוניטין, חבורת כותבים וקהל קוראים. אפשר לומר שהתבגרותי הספרותית נעשתה לתוך עולם ש"הו!" ותפיסת עולמו האסתטית והפוליטית היו חלק ממרחב האפשרויות של קוראי העברית ושל כותביה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהוזכר באוזניי כתב העת, בסדנת כתיבה בבית הספר ליד"ה שאליה הייתי מגיע פעם בשבועיים כשהייתי בכיתה י"א. אני זוכר גם, וביתר שאת, את קרבת הנפש הגדולה שמייד הרגשתי כלפי הפרויקט הזה. אני שמח מאוד להיות חלק מקהילת הכותבים של "הו!" כבר שנים לא מעטות.
באותה פעם ראשונה שאחזתי גיליון "הו!" בידיי (אני לא מצליח להיזכר איזה גיליון זה היה, אבל זה היה בסביבות 2014), חבריי בסדנת הכתיבה בליד"ה הכירו יותר ממני את עולם השירה העכשווי — אני הייתי קורא בעיקר בצרפתית באותה תקופה, ובמידת מה שירה עברית מהדור של גולדברג ואלתרמן — והם תיארו לי את כתב העת כפרויקט אקסצנטרי וכמעט מטורזן שבו כותבים עדיין בחרוז ומשקל, אולי כמו יריד רנסנס אמריקאי. קרבת הנפש המיידית שהרגשתי הייתה חלק מהתחושה האינטואיטיבית שהתיאור הזה עושה עוול עמוק לפרויקט של "הו!". נדמה לי — ואני חושב שהרגשתי את זה כבר בגיל 16 — שהפרויקט של כתב העת "הו!", שהכה גלים והעיר שדים לפני עשרים שנה, נתפס לעיתים קרובות מדי (ואולי אפילו הוצג) כפרויקט אסתטי, ולא מספיק כפרויקט מוסרי, פוליטי, תרבותי, עקרוני, אידאולוגי. מה דעתכם על זה?
דורי מנור: אהבתי את ההגדרה של "פרויקט כמעט מטורזן" — מעניין כמה כותבי עברית מלבדך משתמשים כיום במילה הזאת. ואני לא סתם נתפס לשם התואר הזה: הבחירה בו מעידה על משהו. לאסתטיקה יש בישראל יחסי ציבור גרועים מאוד. עוד מהימים שבהם ויתרו בתל אביב על מרפסות הבאוהאוס היפות לטובת עוד כמה מטרים רבועים של כיעור עשוי בטון. עוד מהימים שבהם כל יצירה פיגורטיבית או מסוגננת נחשדה מייד — בעיני האוונגרד של רפי לביא ועושי דברו, כלומר כמעט כל האליטה של קהילת האמנות הישראלית — כריאקציונית ונחשלת במקרה הטוב, וכחובבנית ואינפנטילית במקרה הנפוץ.
היחס החשדני לכתיבה בצורות קלסיות — חרוז ומשקל הוא רק מקרה אחד של כתיבה כזאת — הוא המשך ישיר של סגירת המרפסות בתל אביב. כשפרסמנו את הגיליון הראשון של "הו!" ב־2005 מייד קפצו עליו שומרי החומות של האוונגרד הישן הזה — בני דמותו של רפי לביא במחוזות הספרות — והטיחו בנו את ההאשמות הידועות: אנחנו ריאקציונרים. אנחנו סנובים. אנחנו אסתטיקונים א־מוסריים. א־פוליטיים. אנחנו גלותיים מדי. אירופיים מדי. מטורזנים.
אלה דברי הבל. הרצון שלנו להציב את האסתטיקה במרכז הווייתו של כתב העת, מעולם לא סתר את שליחותו הפוליטית, האידאולוגית, המוסרית. ההפך הוא הנכון. הרתיעה הישראלית כל־כך מהאסתטי הצטיירה בעינינו מלכתחילה כדרך המובילה במישרין לבדלנות ולהסתגרות תרבותית, וממילא גם פוליטית.
ככל שחלפו השנים, הבדלנות וההסתגרות הפכו להיות יותר ויותר דומיננטיות בתרבות הישראלית. החד־לשוניוּת, החד־תרבותיות, הרתיעה מהזר והאחר אינן נחלת הימין הישראלי לבדו — הן נוכחות בכל תחומי האמנות והתרבות: באדריכלות, בתיאטרון, בקולנוע, במוזיקה, בפרוזה, בשירה. אמנים מהעולם לא צריכים להחרים את ישראל — ישראל מחרימה את עצמה, ועושה את העבודה הזאת ביעילות מצמיתה.
עשרים השנים שעברו שינו אצלי באופן אישי הרבה מאוד דברים, בכל מישור אפשרי. אבל דבר אחד לא השתנה, ודאי לא מבחינת האופן שבו אני חושב על "הו!" — האסתטיקה והאתיקה הן שתי כנפיו של אותו הפרפר. וכדי שהוא לא רק יעוף אלא גם יַפרה את גננו, אנחנו צריכים להבטיח ששתיהן תתקיימנה בעת ובעונה אחת.
מהבחינה הזאת צדקו חבריך מסדנת הכתיבה של ליד"ה: "הו!" הוא בהחלט (גם) פרויקט מטורזן. ואנחנו גאים בזה.
סיון בסקין: מעבר לזה ששירה בחרוז ומשקל, או שירה בכלל, רחוקה מלהיות הסוגה היחידה שמתפרסמת ב"הו!", עצם ההיטפלות למאפיין הזה מעיד עד כמה אותם נטפלים רחוקים מההקשר התרבותי שרצינו להביא, או ליתר דיוק, להחזיר לספרות העברית. כשאנחנו כותבים בחרוז ומשקל, אנחנו לא עדיין כותבים בחרוז ומשקל, אלא כבר כותבים בחרוז ומשקל, מפני שנטשנו את השירה המשעממת, נטולת המוזיקה, העומק והתשוקה ששטפה את העברית בשנות ה־90 — אף על פי שדליה רביקוביץ, נתן זך ודוד אבידן עדיין היו אז בחיים והמשיכו ליצור — וביקשנו להתחבר מחדש למסורת הפואטית האירופית המגוּונת, שממנה יצאה השירה העברית המודרנית מלכתחילה. היסוד המוזיקלי חשוב לנו בגלל התשוקה, שבלעדיה אין שירה, אין אמנות ואין שפה, וההקשר התרבותי הרחב שאנחנו מתעקשים עליו חשוב לנו מפני שההרגל הישראלי להתרכז בעצמנו, בכאן ובעכשיו הוא פרובינציאלי ומגוחך בעינינו. כלומר, לפני 20 שנה חשבנו שהוא פרובינציאלי ומגוחך, ואילו היום אנחנו יודעים שהוא מוביל לצרות־עין, ללאומנות, לשבטיות, ולפיכך מסכן חיים.
לכן הבחירות הקוסמופוליטיות שלנו הן עקרוניות ומרכזיות מבחינתנו: אנחנו מבקשים להרחיב ולא להצר את אופקי הקורא, להביא לו את מיטב השירה העולמית בתרגומים מעולים, וגם להרחיב את הגדרות השירה העברית. במובן הזה, לבחירה האסתטית שלנו יש משמעות פוליטית ומוסרית עמוקה. היום, בתנאים של ישראל המסתגרת, הדתית, הלאומנית והמבודדת את עצמה מהעולם הנאור, הבחירה הזאת היא פוליטית במיוחד — אבל היא הייתה כזו מאז ומעולם.
י"ט: אז מה בעצם כן השתנה מאז 2005 ועד היום? באיזו מידה הפרויקט הזה שינה את צורתו ואת תפקידו? באיזו מידה השינויים האלה משקפים את השינויים המתרחשים סביבנו?
במובן האסתטי, למשל במובן של ההידרשות לצורות הקלסיות או העייפוּת מהסרקזם של דור המדינה בשירה, קל לי לראות כיצד "הו!" שינה את הטופוגרפיה של הספרות העברית, ואפילו כיצד, אם תסכימו איתי, השינויים הללו השפיעו בחזרה על כתב העת עצמו, או לפחות הקהו במידה מסוימת את עוקצו. אבל במובן הקוסמופוליטי אני מרגיש שהמשימה נעשתה קשה יותר, הרי בישראל שלפני 20 שנה (או לפחות בסצנת הספרות שלה) היה קל יותר לשכנע אנשים בחשיבותם של הפתיחות, הגיוון, הסקרנות, בחשיבות האמפתיה התרבותית, או אפילו בחשיבות שגשוגם של מיעוטים. אני צריך להשתמש בזיכרונות תותבים, כמו שאַת קוראת להם סיון, כדי לנסות ולדמיין עד כמה הכול היה שונה, ועד כמה המצב שאני מכיר ושבו גדלתי — המצב החברתי, האידאולוגי, הלאומני, הספרותי — הוא דינמי ולא סטטי.
ס"ב: האמת היא שלמיטב זיכרוני זה לא היה קל יותר לפני 20 שנה לשכנע את הסצנה הספרותית בנחיצות הפתיחוּת והאוניברסליוּת. הפוליטיקה הישראלית הייתה אז מסתגרת פחות מאשר היום, אבל הסצנה הספרותית הייתה, לתחושתי, מסתגרת יותר. העניין הוא שאם פעם, לא לפני 20 שנה כי אם הרבה יותר, הייתה הלימה מסוימת בין האנשים שכתבו וקראו ספרות עברית לבין האנשים שעשו פוליטיקה עברית — וגם זה זיכרון תותב לחלוטין במקרה שלי — הרי שהיום אלה שתי קבוצות שאין ביניהן קשר רב. "הו!" הצליח להביא פתיחות גדולה יותר בשדה הספרותי ולהרחיב את אופקיהם של הקוראים, אבל החברה הכללית והפוליטיקה הכללית הלכו בינתיים בכיוון הפוך, הפנו עורף לתרבות והובילו להסתגרות קיצונית יותר. אלה לא אותם אנשים.
נוצר מצב פרדוקסלי שבו האנשים הפתוחים והקוסמופוליטיים ביותר בישראל הם אותם happy few שקוראים שירה, ובין היתר הם קוראים שלנו, והם עומדים מול הרוב הלאומני המסתגר, שמאמץ את הקִדמה הטכנולוגית, אבל דוחה את הקִדמה החברתית והתרבותית, ולא מבין שהקִדמה הטכנולוגית היא חסרת טעם בלעדיהן. במובן הזה סצנת השירה העצובה של שנות ה־90 הייתה אולי רמז לבאות ביחס לחברה הכללית. בספרות עצמה הצלחנו לשנות את המגמה הזאת, להחיות את הקנרית, אבל המכרה הישראלי כולו צעד מאז בכיוון המייאש הזה — כלומר, אחורה — רחוק הרבה יותר.
ד"מ: אשיב לך באופן אישי מאוד. כשהתחלנו להוציא את "הו!" חלק ניכר מהעשייה הספרותית שלי היה תרגום של קלסיקות לעברית. תרגמתי את בודלר ואת דקארט, את פלובר ואת לורקה, את מלארמה ואת מולייר, ועוד ועוד. זאת לא הייתה פרנסה (גם לפני עשרים שנה איש לא התפרנס מתרגום קלסיקות) אלא שליחות ספרותית, חלק מפרויקט תרבותי שנטלתי עליי מגיל צעיר מאוד, ממש כנער שרק התחיל בגישושיו בעולם היצירה הספרותית: להביא אל העברית יצירות שאני אוהב, לשתף את קהל קוראי העברית באהבותיי הספרותיות ולהעשיר את מדף הספרים העברי ביצירות קלסיות שנעדרות ממנו. כך קיוויתי להרחיב גם את תחום הפעולה של הספרות המקורית עצמה — משום שאין דרך בטוחה יותר להרחיב את אפשרויותיה של שפה מאשר להפרות אותה ביצירות משפות ומתקופות אחרות.
פרויקט התרגום הזה היה גם חלק מהיצירה הפרטית שלי, המשך טבעי לכתיבה שלי בעברית — אבל לא פחות מכך, זה היה אקט שמבוסס על תשוקה. ביקשתי להמשיך, בדרכי, את מפעל התרגום האדיר של יוצרים כמו לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי, דוד פרישמן, אברהם שלונסקי, או נתן אלתרמן — כולם העמידו מדפים שלמים של תרגומים לעברית כחלק ממאמץ "ציוני" משותף, אבל גם מתוך נדיבות תרבותית.
ככל שעברו השנים תרגמתי פחות ופחות, ובעשור האחרון חדלתי כמעט לגמרי לתרגם. היו לזה סיבות שונות ומגוּונות: אני מתמקד כיום בכתיבה ובעריכה, התחלתי לכתוב פרוזה במקביל לשירה, והבנתי שאם אני רוצה לשרוד כלכלית עליי לוותר לחלוטין על תרגום ולפנות לאפיקי יצירה אחרים. אבל כל הסיבות האלה הן משניות לסיבה העמוקה: אני מרגיש, בפשטות, שיש פחות ופחות בשביל מי לתרגם.
חשוב לדייק: ספרות מתורגמת מצליחה כיום מאוד בישראל, ונמכרת יותר מאשר ספרות מקור — אבל כמעט תמיד מדובר בספרות אסקפיסטית פופולרית, וכמעט רק ספרים עכשוויים. הקלסיקה לא מדברת לישראל הבדלנית והמסתגרת של היום, וליצירה מאתגרת ומורכבת אין כמעט קהל. מניסיון שלושים שנות "קריירה" אני יכול לקבוע בוודאות — יש לזה הרבה פחות קהל מאשר בעבר הלא רחוק. זה תהליך שהוא פועל יוצא של ההידלדלות התרבותית הכללית, ושל הקריסה הפוליטית והמוסרית שחוותה מדינת ישראל בשנים הללו.
את המאבק התרבותי שלי אני מעדיף כיום לנהל בדרכים אפקטיביות יותר. למשל, על ידי הקמת ההוצאה לאור הראשונה מחוץ לישראל מאז 1948 — 'אלטנוילנד', שיסדתי בברלין יחד עם משה סקאל. הפרדת השפה מהטריטוריה, הבחנה בין העברית לבין המדיניות הישראלית — זאת דרך פעולה פורייה הרבה יותר, וכפרויקט תרבותי של העברית זוהי בעצם פעולה "ציונית" לא פחות.
י"ט: אני רוצה להגיע מכאן לשאלה של הדחיפוּת. בפתח הדבר לגיליון הראשון, כתבת, דורי, "כתב העת 'הו!' נוצר מתוך תחושה של דחיפות." ועוד כתבת: "אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף נפש — סלאבי? — שאבד לה אי־שם בחמישים השנים האחרונות. חלק גדול מן הכותבים המפרסמים בגיליון ראשון זה הם ילידי שנות השבעים של המאה העשרים, ומרביתם ילידי הארץ. זוהי קבוצת כותבים מגוונת למדיי [...] אך ברור כי המהפכה הפואטית, שראשיתה בדור 'לקראת' ובמשוררי שנות החמישים, היא אגן השתייה הבסיסי של רובנו." השורות הללו הכו אותי בחולמנות ובנוסטלגיה כשקראתי שוב את פתח הדבר לקראת השיחה הזו, דווקא מפני שאני — בתור כותב ב"הו!" — לא מוצא את עצמי בשום צורה בתיאור הזה. ה"קלסיקות" המיידיות שלי אינן משוררי שנות החמישים, שהותירו בי רושם יחסית שטחי, אלא (אם נישאר בתחומה של השירה העברית המודרנית) משוררי הדור שלפניהם דוגמת אלתרמן, גולדברג ואצ"ג, או לכל הפחות המשוררים שבשוליה של ההגמוניה האסתטית הזו, דוגמת אבות ישורון, דן פגיס ודליה רביקוביץ. ואם אמנם אני יליד הארץ, כבן למהגרים שעלו ארצה בשנות ה־90, הקשר שלי לתרבות הצרפתית שממנה הוריי נעקרו — קולנוע, מוזיקה, טלוויזיה וספרות — היה חזק ועיצב את הטעם הספרותי שלי באופן ניכר מאוד.
בעצם, עשרים שנים מאוחר יותר חבורת הכותבים השתנתה, ואני חושב שקל להיווכח שגם אגן השתייה שלהם — שלנו — שונה; אבל נדמה לי שחירוף הנפש הספרותי (הסלאבי?) עוד עומד במרכז הפעילות של "הו!" ובאופן יותר עמוק, במרכז הפרויקט של "הו!" כפרויקט עקרוני של התנגדות. ממה היא עשויה, הדחיפות הזאת? על מה מתבססת הכלכלה הנפשית והקהילתית שלה למרחקי זמן ארוכים?
ס"ב: יואל, אני מוצאת את עצמי בעמדה קרובה לעמדתך, אף על פי שאני כן ילידת שנות השבעים, וגם אני לא בדיוק גדלתי על משוררי 'לקראת'. כמו שאתה יודע, אני מהגרת בישראל, אמנם ותיקה מאוד, אבל אגן השתייה המקורי שלי היה עשוי באופן ישיר ומיידי מחירוף הנפש הסלאבי והבלטי (ומהיחסים המורכבים ביניהם ובתוכם), כשם שאגן השתייה שלך היה עשוי מחירוף הנפש הצרפתי. בשירה העברית היו לי שלוש אהבות ממבט ראשון: לאה גולדברג, דוד אבידן, ודורי, מהרגע שנתקלתי במקרה בספרו הראשון, מיעוט, ולא יכולתי לדעת שכעבור שלוש שנים בלבד נכיר ונהפוך לחברים קרובים ונעבוד ביחד. אפילו משוררות כמו דליה רביקוביץ ויונה וולך היו אהבות ממבט שני ולא ראשון. אבל העניין הוא בדיוק זה: מכיוון שגדלתי בשפות אחרות ובשירה אחרת, המון דברים היו חסרים לי בשירה העברית בת הזמן, ולי היה נורא דחוף לקרוא אותם בעברית. לכן התחלתי לכתוב אותם בעצמי, וברגע שפגשתי אנשים שהרגישו כמוני, היה לי דחוף להיות איתם.
תמיד ראיתי את התרבות כולה — לפחות את התרבות המערבית כולה, פשוט מפני שאני פחות בקיאה בתרבויות אחרות — כמערכת ענקית של דלתות מסתובבות שאפשר לעבור ביניהן, ללכת, לחזור, לעבור לאזור נוסף, לעשות סיבוב. אני לא מהאנשים שקל להם להעתיק את קיומם הפיזי למקום אחר, מעבר לביקורים קצרים, אבל קיומי התרבותי חייב לעקוב אחרי התשוקות שלי, שמדברות בשפות שונות ונסחפות למקומות שונים. התנאים שבהם אני פועלת השתנו עם השנים, אבל אני לא השתניתי ואני עדיין רוצה את אותם דברים. כל מה שאני עושה בספרות, ככותבת, מתרגמת ועורכת, הוא חלק מהטיול הגדול הזה, שבו אני מניחה לעצמי להיסחף. זה האדם שאני. בסוף זה תמיד האדם שאנחנו.
ד"מ: בתקופה שבה נוסד "הו!" שירת דור המדינה וממשיכיה עדיין הייתה אַמת המידה המרכזית שלפיה שפטו שירה בישראל, והיא העניקה לשירה העברית של תחילת שנות האלפיים — לפחות בזרמיה המרכזיים — את שפתה, את נימתה (אירונית ומרוחקת, בדרך כלל), את סגנונה (מתכונות "חופשיות", בדרך כלל), ואת מזגה המשוררי (ברוטלי ו"גברי" מאוד, בדרך כלל) ואת אופקיה התרבותיים (תל אביב וירושלים, בדרך כלל). המצב היום שונה במידת מה, גם קצת בזכות "הו!" — משום שמלכתחילה הצבנו בַּמרכז היררכיה יצירתית שונה: נימה אחרת (דחופה ונרגשת יותר, בלי חשש מפתוס בריא ומשאֵלות קיומיות ועל־זמניות), סגנון אחר (מתכונות קלסיות לסוגיהן, נושאים קלסיים, מבנים קלסיים), מזג שירי אחר (עדין יותר, "נשי" וקווירי במוצהר), ואופקים אחרים (תרגום מַתְמִיד, רב־תרבותיוּת, רב־לשוניוּת, הסתכלות מתמדת החוצה, אל מעבר לטבור הישראלי).
המשוררים העבריים שבחרנו להעמיד כמודלים לאורך עשרים שנותיו הראשונות של כתב העת לא היו אנונימיים בתחילת האלף, כמובן, אבל ההתייחסות המתמדת אליהם בגיליונות "הו!", בסושיאל מדיה של כתב העת ובאירועים הרבים שערכנו, תרמה לא במעט למיקום המרכזי שלהם היום בתודעת קהל הקוראים. לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ואבות ישורון — אם להזכיר רק שלוש דוגמאות — נמצאים היום, מבחינה תודעתית ותרבותית — במקום שונה מאוד מזה שבו היו בתחילת האלף: גולדברג וישורון אינם משניים לאלתרמן, רביקוביץ אינה משנית לזך — ההפך הוא הנכון. הטעם השתנה, הקאנון הספרותי התעדכן. ל"הו!" היה תפקיד משמעותי בשינוי הטעם הזה.
ואם להתייחס לשאלת הדחיפות — אני חושב שאי אפשר לשמור על אותה מידה של דחיפות במשך עשרים שנה, וגם מאוד לא רצוי. את הדחיפות מחליפה ההתמדה. זה פחות סקסי, אבל לאורך זמן זה חשוב בהרבה. זה ההבדל שבין התאהבות (במובן ההורמונלי של המילה) לבין אהבה ארוכת טווח. "הו" נמצא כיום בשלב האהבה, שהוא שלב בוגר ושקול יותר, ופחות מחוצ'קן. השפעתו של פרויקט ספרותי נבחנת בהתמדתו, כשם שאח מבוערת לא נבחנת בגפרור שהצית אותה. כתבי עת של גיליון או שניים יכולים להיות מפץ מעורר ומלא קסם, אבל השפעתם בדרך כלל מתפוגגת יחד עם מי שבמקרה היו בגיל ובמקום המתאים כאשר הם הופיעו. מה שמשפיע על השכבות העמוקות של התרבות הוא הוא מה שנשאר ומתמיד. 'התקופה' שיצא בין 1918 ל־1950, 'קשת' שיצא בין 1958 ל־1977 (ואז שוב כ'קשת החדשה' בין 1998 ל־2008), 'סימן קריאה' שיצא בין 1972 לתחילת שנות התשעים — אלה כתבי עת שהותירו חותם עמוק על הספרות העברית, אף שתקופתם הסקסית וה"דחופה" הייתה קִצרת מועד. זה מבחינתי המודל הרצוי — ועשרים שנות "הו!" הן הזדמנות טובה לגאווה בהקשר הזה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
