משוררים בחלל

בפתח הספר: אבות ישורון לא העלים מס

מנדלבאום, קח אותי אל החמה

מנדלבאום, ברקטה אדומה

קח אותי לירח

קח אותי לחלל

יורם טהרלב, "מנדלבאום"

מנהג משונה עשה לו אבות ישורון לתארך את כל שיריו. "מי שאינו כותב את התאריך מתחת לשיר עושה מעשה של העלמת מס", הסביר באחת מפתקאותיו – ותיארך גם את הפתקה.¹ ובכן, הספר שלפניכם נולד מתוך ביקורת מס שערכתי לשׁוּמת ישורון.

חשדי נתעורר כשקראתי בשיר "תצלום לילה".² ישורון חתם את שירו בשורות "בְּעִתּוֹן / 'דָּבָר' בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶת / מוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ / הָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם", ותיארך אותו ל־22 בפברואר 1977.³ אבל ב־22 בפברואר 1977 לא הופיע בעיתון תצלום של כדור הארץ מהחלל. ואני ידעתי את זה כי אני עיתונאי חלל.

כלומר, חלום חיי היה (ועודו!) להיות אסטרונאוט, אבל מה לעשות שדווקא יש דברים העומדים בפני הרצון – כמו תואר בהנדסה או הכשרה של טייס קרב. אז חשבתי להיות משורר. גם המשורר תר את הקוסמוס בדרכו, חשבתי, ובכלל המדעים והאומנויות דומים. שיר הוא כמו עולם רחוק שמתגלה מבעד לטלסקופ: אי אפשר לגור בו, אין בעצם מה לעשות איתו, אבל יופיו מעיד על יופיינו, מעדֵן ומשכלל את נפשנו בעולם הזה.

כמובן, אין מקום להשוות בין כושר ההשׂתכרות (יחי הניקוד בשי"ן!) של אסטרונאוט לזה של משורר. כששאלו את דוד אבידן אם הוא חי מהשירה, ענה: "השירה חיה ממני".⁴ תשובה נהדרת. בקיצור, גם אני נאלצתי אחר כבוד למצוא עבודה. על פי רוב משוררים חיים מעיתונות (אבידן), מהוראה (זלדה) או ממחקר (דן פגיס. ישורון, שהיה בטלן מקצועי, יוצא מן הכלל הזה). אני בחרתי בעיתונות ומצאתי לי נישה: כַּתב חלל – זה שכותב על החלליות שהיה רוצה לטוס בהן.

בזמן שקראתי את "תצלום לילה" כבר צברתי ותק של כמה שנים טובות בסיקור חדשות החלל והאסטרונומיה, בין היתר בשירות סוכנות החלל הישראלית ומוסף 'הארץ'. מכאן ידעתי מייד שישורון עשה בשיר מעשה של העלמת מס: ב־22 בפברואר 1977 לא הופיע בעיתון תצלום של כדור הארץ מהחלל – מהסיבה הפשוטה שלא הייתה בנמצא חללית שתצלם אותו.

כדור הארץ הוא מקום גדול. קל לצלם חלקים ממנו, למשל אבן או פרח, אך כדי ללכוד את כולו בפרֵיים אחד צריך לתפוס מרחק. האסטרונאוטים בתחנת החלל הבין־לאומית, למשל, אינם רואים אלא 3% מהכדור בכל רגע נתון. כל התמונות המפורסמות של כדורנו הכחלחל צף לו בשחור החלל צולמו על ידי חלליות שהרחיקו לכת לירח, למאדים, לצדק. ובפברואר 1977 לא שיגרה האנושות שום מצלמה כזאת לחלל העמוק.

"המשורר לגביי הוא איש ה'דיבוק', איש האובססיה", אמר ישורון בריאיון, "זה שיש לו כביכול מסמר תמידי בתוך הנעל ואינו יכול לשָׁלפו משם לעולם".⁵ כך נכנס לי תאריך השיר "תצלום לילה" לתוך הנעל. שאלתי מומחים לשירת ישורון. שאלתי את הלית ישורון. דפדפתי כסהרורי בעותקים סרוקים של 'דבר' באתר הספרייה הלאומית: 22 בפברואר, 21 בפברואר, 20 בפברואר, 1977, 1976, 1975. ו – יוק. לא מצאתי לא תצלום לילה, לא חללית, לא כדור ארץ. חודשים סבבתי סביב העניין הזה כלוויין, חודשים התאבססתי. מה הוא ראה שם בעיתון?

בסוף חזרתי אל הראיה היחידה שעמדה לרשותי – השיר. בשיר נכתב: "בִּפְתֹחַת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן / 'דָּבָר' בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶת / מוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ / הָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם". ובבית הקודם: "בִּתְחֹלֶת בֹּקֶר, / בְּעֹד נֹתֵן לַשֶּׂכְוִי שֵׂכֶל, / רָאוּ מִתּוֹךְ הַחֲלָלִית־הָאֵם, / שֶׁמִּמּוּל, אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ עַל הַבְּלִימָה". שכווי הוא תרנגול, ובברכת השחר מברכים את אלוהים "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה", בעקבות ספר איוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה" (לח, לו).

כל מי שלן בכפר נתקל בתופעה הזאת, שהפליאה את אבותינו: התרנגול יודע להתחיל לקרוא שעתיים לפני הזריחה, הרבה לפני הנץ החמה וקרניה הראשונות. אפילו אם נקשור את עיני השכווי – הוא עדיין יתחיל לקרקר שעתיים לפני הזריחה. כאילו יש לו בינה, כאילו הוא יודע לקרוא שעון.

פתאום, מתוך ההזיות על התרנגול, השיר התחיל לספר סיפור. אבות עוד לא התעורר. הוא עוד שקוע בחלומות, או משקיע עצמו בחלומות, גונב עוד קצת לילה לפני היום. כך או כך, בסוף הוא מתעורר, עושה כוס קפה, פותח את עיתון הבוקר ורואה תצלום לילה: כדור הארץ עומד על בלימת החלל. ומי נמצא בכדור הארץ המצולם? הוא עצמו! כולם נמצאים בכדור הארץ המצולם! תחושה מוזרה לראות תמונה שלך מהחלל. כמו לראות תמונה שלך ישֵן. כמו לזהות את עצמך לראשונה במראָה. כמו לקבל פתאום שכל, פרופורציה, זהות.

ישורון לא כתב את השיר על התצלום בעיתון, הוא כתב אותו על זיכרון המפגש עם התצלום בעיתון. הוא מספר לנו איפה הוא היה כשראה את התצלום – כמי שמספר איפה הוא היה כששמע על רצח רבין או על הנחיתה על הירח. ב־22 בפברואר 1977 הוא נזכר ב־1968, בשיא המלחמה הקרה, כשארצות הברית וברית המועצות שילחו אסטרונאוטים ורובוטים לירח, ואלה צילמו לראשונה תמונות של כדור הארץ מהחלל (לילה), שעיתונים (בוקר) הדפיסום ברוב הוד ותדהמה, שהשכווי (ישורון) ראה ונצר. שנתנו לו בינה.

מעולם לא חשבתי שמשוררים אחרים מתעניינים בחלל, לוקחים כמוני את החלל ללב, והתגלית הזניקה אותי לספרייה. אם ישורון כתב ב־1977 שיר על כתבת חלל (מהסוג שאני כותב!) שקרא ב־1968, אולי מישהו כתב שיר על הלוויין הראשון ספוטניק? על הקוסמונאוט הראשון גגרין? שירים שקראתי מאה פעמים נקראו בעיניים חדשות. פתאום מצאתי עוד ועוד רמזים והֶרמזים, ולצידם שלטי נאון בוהקים ומרצדים שלא הבנתי איך החמצתי קודם. איך פספסתי את הרושם האדיר שיציאת האדם לחלל השאירה על מדף השירה העברית?

משיגור ספוטניק 1 ב־1957 ועד נחיתת האדם על הירח ב־1969, מרוץ החלל שבין ארצות הברית לברית המועצות חולל תמורות עמוקות באופן שבו אנו תופסים את עצמנו, את עולמנו ואת מקומנו בין הכוכבים. אך שעה שמשוררים רבים, כגון נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, השתתפו בדיון הציבורי (הער והסוער) בשאלת מעמד השירה ב"עידן החלל" – בשירתם ה"רצינית" הם המשיכו להתייחס לכוכבים כלסמלים רומנטיים מימים ימימה. לעומתם שברו המאורעות הדרמטיים שבר של ממש בפואטיקה של ארבעה משוררים, בהשקפת עולמם היסודית. ואלה הם ארבעת גיבורי ספרי: דוד אבידן, זלדה, דן פגיס ואבות ישורון.

אף שצפו באותה הרפתקה, הארבעה לא ראו עין בעין. אבידן ראה ביציאת האדם לחלל את יציאתו שלו לנֵצח, את שחרור האדם מכבליו האנושיים מדי; זלדה ראתה במרוץ פשע נגד האנושות, הכוכבים והמזלות, המשך שמימי לגאוותנות ולרהבתנות שחוללו את המלחמה על הארץ (ואחר כך נמלכה בדעתה, ואחר כך סלחה); פגיס ראה בחלל בית דין של מעלה, רִיק ניטרלי ומוחלט שרק בו יישפטו הפושעים – ויינצלו הניצולים; ואילו ישורון ראה בחלל את החללים, את אלה שאבדו ואינם, שהחלו מציצים עליו, מצלמים אותו במערומיו.

הספר שבידיכם ינסה להציג את ארבע תפיסות העולם הללו, ולטעת מחדש את השירים המוכרים בהקשריהם ההיסטוריים – כתגובות על משימות חלל קונקרטיות, מפורסמות כנשכחות. לשם כך אנסה, כמו ישורון, לשחזר את הפלא הזה, את ה"להיות שם" של ההיסטוריה, כשהכול עוד פתוח, כשהגורל עוד לא נחרץ והמרוץ עוד לא הוכרע, ובעיתון הבוקר נראה העולם באור חדש – העולם כפי שלא נראה מעולם.

והינה, לקראת חתימת הספר פשפשתי בארכיון אבות ישורון שבמכון גנזים, ומצאתי שם גזיר עיתון שהמשורר גזר ושמר: תמונה של כדור הארץ זורח מעל הירח בדפי 'דבר'. וכן, גם את הגזיר הוא תיארך: "י"ח כסלו תשכ"ט 9.12.68".⁶

ויצא סוף־סוף המסמר מהנעל.

שלמי תודה

קטעים מהספר פורסמו לאורך השנים בכתבי העת 'השילוח' ("כדור הארץ לאבות ישורון", יוני 2018, ו"הכוכב הצהוב יהגר לשמיים", יולי 2019) ו'הבה להבא' ("כדור הארץ לדוד אבידן", דצמבר 2018), וכן ב'ידיעות אחרונות' ("כוכבים בחוץ", אוקטובר 2021, ו"משוטטת נפשי בחלל", אפריל 2022) ובאתר סוכנות החלל הישראלית ("קידוש הלבנה: התגובות בישראל לאפולו 11", פורסם גם באתר N12 תחת הכותרת "50 שנה לנחיתה על הירח: כך דיווחו אז העיתונים", יולי 2019). תודתי נתונה לעורכים צור ארליך, אלעד זרט ובר חיון.

תודה לידידים ולאהובים שהקדישו מזמנם לקריאת כתב היד בגלגוליו השונים, וסייעו בידי לשפרו: גל עזרן, יהודה ויזן, שני פוקר, תמר רפאל, עמנואל יצחק לוי, גלעד מאירי, מעין איתן, יערה שחורי, צליל אברהם ורע כהן; תודה לרונן סוניס, שהפנה לראשונה את תשומת ליבי לקשר האפשרי בין שירת פגיס, משפט אייכמן וטיסת גגרין. תמיד משתלם להשתכר בחברתו, אך בערב ההוא יצאתי נשכר מהרגיל; ותודה לעומר ולדמן שערך את הספר לשונית, על סבלנותו ועל סובלנותו. סבלנותו – כי נאלץ לסבול אותי. וסובלנותו – כי הצליח להתאפק מהתקנת הטקסטים הישנים, שביקשתי להשאירם כלשונם למען האווירה. איזהו גיבור לשוני? החורק שיניו נוכח פיגולים כגון "סווייטי", "מיתאפיסיים" ו"גיבראלטאר".

ולבסוף אני חב חוב מיוחד לדרור בורשטיין. כמו סוג של פטרייה ערמומית המשתלטת על מוח מארחה, הוא שתל במוחי את המחשבה לעבות את המסה על אבות ישורון לכדי דוקטורט. ומאחר שאני סרבן דוקטורטים נודע לשמצה, דרור הבהיר שכוונתו ל"דוקטורט במובן של ספר יפה". אז הינה הוא לפניכם – דוקטורט במובן של ספר יפה (אני מקווה).

1 אבות ישורון, חרסים, עורכת: הלית ישורון, הספריה החדשה, 2021, עמ' 84.

2 אבות ישורון, כל שיריו, ג, עורכים: בנימין הרשב והלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 13–14.

3 ישורון תיארך את שיריו לפי רגע לידתם, והאמין שרגע זה טומן בחובו את גורל השיר – בדומה למפה אסטרולוגית: "בחביונו של שיר טבוע תאריך. שמיום זה מתחיל להתהוות משהו. מתחיל להתהוות משהו ביום זה. בחביונו של שיר, התאריך הוא הפרטיות, דלת הסתרים. המִרשם ליד זריקתן של שלוש שורותיו הראשונות של הפעוטון־השיר. התאריך הוא הבייבי־סיטר. עומד, לא מעורב בתיקונים, מחיקות, העתקות [...] אני רואה: את השורות אני מתקן, את הנייר אני מחליף, את השיר אני מעתיק. ובו, בתאריך, לא נוגעים. אני אומר: יום זה, יש בו מזל" ("התאריך", כל שיריו, ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 129–130).

4 תשובה קבועה שאף הונצחה בשיר "קופה קטנה": "אֲנִי לֹא חַי מִשִּׁירָה / הַשִּׁירָה חַיָּה מִמֶּנִּי / אִי־אֶפְשָׁר לִחְיוֹת מִזֶּה / וְזֶה כָּל הַחַיִּים" (דוד אבידן, כל השירים, 3, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 144).

5 רחל איתן, "אבות ישורון: השיר הוא האהבה לדָבָר", הארץ, 19.3.65.

6 מכון גנזים, ארכיון אבות ישורון (409), סימול 164.