מבוא: "נהדר, חייבים לעשות את זה"
"היי ראובן, תודה על האירוח, על מפעלך החשוב ועל הטעם הספרותי המשובח. אבוא שוב, ענת", כתבה לי קוראת תושבת חדרה ב־3 ביוני 2017, למחרת ביקורה בנהר בבנימינה, עת רכשה כמה ספרים, בעיקר מסדרת "זמן לפילוסופיה" ומספרי בלזק ומופסאן.
"בשמחה", השבתי לה.
אחרי כמה שבועות שאלתי לשלומה.
"סביר", ענתה לי, "נושאת בעול החיים... או במלאכת החיים, על פי חנוך לוין".
המילים האלה שבו את ליבי.
כך התחיל הקשר בין ענת רנן, פסיכותרפיסטית באוריינטציה לאקאניאנית ובין הוצאת נהר ספרים. קשר שהפך לידידות אישית, לקרבה טוטאלית, לחברות עמוקה, להתייחסות זהה ומשותפת לחיים, לספרות, לארץ ולעולם.
והקשר הזה הפך לשותפות שהניבה פירות לא מעטים בזכות ידיעותיה הנרחבות והמעמיקות בספרות ובפסיכולוגיה פרוידיאנית ולקאניאנית. רגישותה ללשון העברית והישגיה במה שהיא הגדירה "מלאכת החיים" — בד בבד עם יכולותיה הסינרגטיות לשלב בין כל אלה — תרמו רבות לעבודתנו המשותפת. נוספו לכך הרצינות והעומק של התייחסויותיה לטקסטים, פתיחותה ורגישותה להבנתם וגישתה הביקורתית.
קרבה מיוחדת חשה ענת רנן לספרות הצרפתית. שבע הקריאות הפסיכואנליטיות שכתבה לספרי נהר אשר ראו אור בשנים 2020–2025, ונכללו בהם כאחריות דבר, מתייחסות כולן לסיפורים קצרים מיצירותיהם של סופרים צרפתיים. הן מתייחדות במקוריותן הפותחת צוהר נוסף להבנת היצירה אם באינטלקט ואם בתחושה, ברגש.
לעניות דעתנו הן עשויות להעשיר את הנאתם והבנתם של מי שקראו את היצירות עצמן ושל מי שיסתקרנו לקרוא אותן.
***
כשש שנים הייתה ענת רנן יועצת תוכן ונגיעותיה החכמות, ויש לומר האמיצות, תרמו תרומה גדולה לאיכות הזרימה בנהר הספרים.
היא עבדה עד היום האחרון לחייה. הצגתי לה את הספר החדש שהבאתי אמש מפריז וקראתי מתוכו באוזניה מול עיניה העצומות, והיא, מבעד לערפילי המורפין, בהתלהבות נפש שגברה על לֵאות הגוף, אמרה בלחש נחוש מאין כמותו: "נהדר, חייבים לעשות את זה".
למחרת היא כבר לא הייתה.
ספר זה מוקדש לזכרה המבורך של ענת רנן,
24 בינואר 1959 — 26 בפברואר 2025.
ראובן מירן
סוף מאי 2025
"מקום שרק לבני אדם יש רשות להיכנס אליו"[1]
"להראות את האמת, משמע לתת אילוזיה גמורה של האמת... אולי מן הראוי היה שריאליסטים בעלי כישרון ייקראו אילוזיוניסטים. הרי ילדותי הוא להאמין במציאות בשעה שכל אחד מאיתנו יש לו במחשבותיו וברגשותיו מציאות משלו."
גי דה מופסאן
"המשוגעים מושכים את ליבי, אנשים אלה חיים בארץ מסתורית, ארץ של חלומות משונים, בתוך ענן הטירוף האטום ששם כל מה שראו על פני האדמה, כל מה שאהבו, כל מה שעשו מתחיל מחדש בקיום מדומיין מחוץ לכל החוקים השולטים בדברים ומכוונים את המחשבה האנושית."[2]
הנובלה "הדוקטור הרקליוס גלוס" היא ללא ספק סיפור על שיגעון. מופסאן מתאר לנו את תהליך התדרדרותו הנפשית, את קריסת הזהות והתפרקות ה"אני" של גיבורו, הדוקטור הרקליוס גלוס, כתוצאה של הִקסמותו מהמֵטֶמפסיכוזה.[3]
שם המשפחה שהמחבר בחר להעניק לגיבורו — גְלוֹס — שנראה כי נגזר משמו של גיבור "קַנְדיד" של וולטר, פַּאנְגלוֹס,[4] וקרוב קִרבה סמנטית למושג גְלוֹסוֹלַליָה,[5] ואף בחירתו בשם הפרטי, הֵרַקְליוּס, המרמז אולי על הפילוסוף הֵרַקְליטוּס, כל אלה מלמדים על התצורה והסגנון של יצירה זו, שהיא מעשייה פילוסופית בנויה מפרקים ושופעת אזכורים תרבותיים, היסטוריים וספרותיים נוסח וולטר.
בנקודה זו ראוי לציין כי את "קנדיד" תיאר וולטר במילים אלה: "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759".[6]
בדומה לוולטר המלגלג ב"קנדיד" על האופטימיות, מלעיג מופסאן את המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של פיתגורס, מגחיך עד לכדי אבסורד את האמונה הדתית־פילוסופית העתיקה כי לנשמה מגוון רחב של סוגי גוף שהיא יכולה לאכלס, כולל גלגולה בבעלי חיים.
מופסאן, שלימים יעיד על עצמו ויאמר: "נכנסתי לספרות כמטאור, אצא ממנה ממכת ברק",[7] מספר את סיפורו של הדוקטור הרקליוס גלוס, שמקדיש את חייו ללימודי ספרות, דוקטרינות מדעיות והיסטוריה ומחפש אחר האמת הפילוסופית. "הוא חיפש את האמת הפילוסופית" ועשה זאת באמצעות קריאת ספרים.
הגיבור, אדם שאת תואר הדוקטור שלו הוא חב לאילן היוחסין ולשושלת החברתית שבה גדל, "מלומד" שלא כתב מימיו דבר משל עצמו מלבד תרגום כתב היד שמצא באקראי, ושעליו מלגלג ידידו הרקטור באומרו ש"תרגומו המבדח, הדומה בקירוב לטקסט כמו שגיטרה דומה לטחנת רוח", מנכס לעצמו את הידע ש"גילה" כמו גם את זהות כותבו.
בעדינות ובדייקנות, כשהוא עובר מהקומי לטרגי ומההומוריסטי לאירוני וללא שמץ של סנטימנטליות, מוליך אותנו המחבר דרך המומנטים של התמוטטות ההזדהויות הדמיוניות שאפשרו לגיבורו, עד לרגע מסוים, לחיות חיים יציבים, פחות או יותר. חיים שהוקדשו לנבירה בספרים עתיקים בחיפוש קדחתני אחר האמת הפילוסופית.
בחיפושו אחר האמת האחת והיחידה, "מגלה" הדוקטור הרקליוס גלוס את פיתגורס ואת המטמפסיכוזה ונִשבה בקסם הרעיון של טרנסלוקציה של נשמות מיצור חי אחד ליצור חי אחר, או גלגול נשמות, הִקסמות שמביאה אותו עד טירוף. במהלך חקירתו ובאמצעות תעתועי המַראָה, הרקליוס גלוס מגיע אף להזדהות עם הקוף שאותו הוא מאמץ, קוף שהוא מייחס לו היבטים אנושיים ואומר עליו שהוא, "אדם נטול יכולת הדיבור".
הדוקטור גלוס מתגלה כסובייקט הכופר ב"סירוס", שמסרב להסכים לקבל את חסרונו לתמיד של אובייקט הסיפוק הראשוני. הוא מערער על הקטגוריות והחוקים המארגנים את העולם, מרוקן את השפה ממשמעות, ממלא את הרִיק שנוצר בוודאות פסיכוטית ובורא עולם שאין בו הפרדה בין החיצוני והפנימי.
וכך, גם כאשר הוא מתפכח מהמטמפסיכוזה, הרקליוס גלוס נותר פסיכוטי, דלוזיונלי. דלוזיה שעליה אומר פרויד שבדומה לטלאי באה לכסות את האזור שבו היה במקור קרע בין ה"אני" לבין העולם החיצוני.[8] מול האחר — הכפיל, שטוען לעומתו על בעלות על המטמפסיכוזה, גלוס יוצא נגד החיות, אותן חיות שקודם לכן קידש, ועושה זאת באותו להט מטורף.
את נקודת הפריצה של הפסיכוזה אפשר למקם אחרי החלום שמקדים את מציאת כתב היד. "וחלום זה נראה למלומד הרקליוס כהודעה רבת משמעות. על מה התריעה ההודעה?... ובמה הייתה רבת משמעות?... הדוקטור לא ידע לבטח, אך בכל זאת ציפה למשהו".
על פי מפת הדרכים שמספק לנו לאקאן[9] להבנת התופעות האלמנטריות של הפסיכוזה, הרקליוס גלוס מצביע על כך שקיימת משמעות שהוא אינו מודע לה, אך היא כופה את עצמה עליו כוודאות, כלומר העובדה שמדובר בסימן שנשלח אליו מ"האחר", ש"זה מדבר אליו" — אף שהוא אינו יודע מהו המסר — אינה נתונה לשום דיאלקטיקה.
מופסאן הצעיר נאמן להצהרתו המאוחרת כי "מטרת הרומאניסטן אינה כלל בזה שיספר לכם איזה סיפור מעשה, כדי לשעשע או לזעזע אתכם אלא בזה שיביאכם לידי מחשבה, להשיג את משמעותם העמוקה והסמויה של האירועים."[10]
ברוח הצהרתו זו, כל קריאה חוזרת בנובלה הפנטסטית הזאת חושפת רבדים חדשים של משמעות, עומק ויופי הממתיקים את מרירותו של הסיפור ומטשטשים את הגבולות בין סדר ואי־סדר, בין תבונה ושיגעון, משהו בבחינת "אנוש הנני וכל דבר אנושי אינו זר לי", כאמירתו המפורסמת של המחזאי הרומי פּוּבְּליוּס טֵרֶנטיוּס.[11]
אך יותר מכל מגלים רבדים אלה את יכולתו יוצאת הדופן של מופסאן לתאר לנו דמות רדופה, דחויה ומנוכרת בעולם קר ואדיש, חף מאלוהים. מופסאן מסיר אחת לאחת את ההגנות שמספקות לנו מראיות העין כדי להציג את האמת כאילוזיה, כפיקציה, ולומר לנו שבמחשבותיו וברגשותיו של כל אחד מאיתנו שוכנת מציאות נפשית ייחודית לו. הגיבור מפנה עורף לתביעותיה של המציאות החיצונית ומציב במקומה מציאות חדשה, עד למפגש הבלתי נמנע שלו עם הטרגיות של ההרס והכיליון.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
מבוא: "נהדר, חייבים לעשות את זה"
"היי ראובן, תודה על האירוח, על מפעלך החשוב ועל הטעם הספרותי המשובח. אבוא שוב, ענת", כתבה לי קוראת תושבת חדרה ב־3 ביוני 2017, למחרת ביקורה בנהר בבנימינה, עת רכשה כמה ספרים, בעיקר מסדרת "זמן לפילוסופיה" ומספרי בלזק ומופסאן.
"בשמחה", השבתי לה.
אחרי כמה שבועות שאלתי לשלומה.
"סביר", ענתה לי, "נושאת בעול החיים... או במלאכת החיים, על פי חנוך לוין".
המילים האלה שבו את ליבי.
כך התחיל הקשר בין ענת רנן, פסיכותרפיסטית באוריינטציה לאקאניאנית ובין הוצאת נהר ספרים. קשר שהפך לידידות אישית, לקרבה טוטאלית, לחברות עמוקה, להתייחסות זהה ומשותפת לחיים, לספרות, לארץ ולעולם.
והקשר הזה הפך לשותפות שהניבה פירות לא מעטים בזכות ידיעותיה הנרחבות והמעמיקות בספרות ובפסיכולוגיה פרוידיאנית ולקאניאנית. רגישותה ללשון העברית והישגיה במה שהיא הגדירה "מלאכת החיים" — בד בבד עם יכולותיה הסינרגטיות לשלב בין כל אלה — תרמו רבות לעבודתנו המשותפת. נוספו לכך הרצינות והעומק של התייחסויותיה לטקסטים, פתיחותה ורגישותה להבנתם וגישתה הביקורתית.
קרבה מיוחדת חשה ענת רנן לספרות הצרפתית. שבע הקריאות הפסיכואנליטיות שכתבה לספרי נהר אשר ראו אור בשנים 2020–2025, ונכללו בהם כאחריות דבר, מתייחסות כולן לסיפורים קצרים מיצירותיהם של סופרים צרפתיים. הן מתייחדות במקוריותן הפותחת צוהר נוסף להבנת היצירה אם באינטלקט ואם בתחושה, ברגש.
לעניות דעתנו הן עשויות להעשיר את הנאתם והבנתם של מי שקראו את היצירות עצמן ושל מי שיסתקרנו לקרוא אותן.
***
כשש שנים הייתה ענת רנן יועצת תוכן ונגיעותיה החכמות, ויש לומר האמיצות, תרמו תרומה גדולה לאיכות הזרימה בנהר הספרים.
היא עבדה עד היום האחרון לחייה. הצגתי לה את הספר החדש שהבאתי אמש מפריז וקראתי מתוכו באוזניה מול עיניה העצומות, והיא, מבעד לערפילי המורפין, בהתלהבות נפש שגברה על לֵאות הגוף, אמרה בלחש נחוש מאין כמותו: "נהדר, חייבים לעשות את זה".
למחרת היא כבר לא הייתה.
ספר זה מוקדש לזכרה המבורך של ענת רנן,
24 בינואר 1959 — 26 בפברואר 2025.
ראובן מירן
סוף מאי 2025
"מקום שרק לבני אדם יש רשות להיכנס אליו"[1]
"להראות את האמת, משמע לתת אילוזיה גמורה של האמת... אולי מן הראוי היה שריאליסטים בעלי כישרון ייקראו אילוזיוניסטים. הרי ילדותי הוא להאמין במציאות בשעה שכל אחד מאיתנו יש לו במחשבותיו וברגשותיו מציאות משלו."
גי דה מופסאן
"המשוגעים מושכים את ליבי, אנשים אלה חיים בארץ מסתורית, ארץ של חלומות משונים, בתוך ענן הטירוף האטום ששם כל מה שראו על פני האדמה, כל מה שאהבו, כל מה שעשו מתחיל מחדש בקיום מדומיין מחוץ לכל החוקים השולטים בדברים ומכוונים את המחשבה האנושית."[2]
הנובלה "הדוקטור הרקליוס גלוס" היא ללא ספק סיפור על שיגעון. מופסאן מתאר לנו את תהליך התדרדרותו הנפשית, את קריסת הזהות והתפרקות ה"אני" של גיבורו, הדוקטור הרקליוס גלוס, כתוצאה של הִקסמותו מהמֵטֶמפסיכוזה.[3]
שם המשפחה שהמחבר בחר להעניק לגיבורו — גְלוֹס — שנראה כי נגזר משמו של גיבור "קַנְדיד" של וולטר, פַּאנְגלוֹס,[4] וקרוב קִרבה סמנטית למושג גְלוֹסוֹלַליָה,[5] ואף בחירתו בשם הפרטי, הֵרַקְליוּס, המרמז אולי על הפילוסוף הֵרַקְליטוּס, כל אלה מלמדים על התצורה והסגנון של יצירה זו, שהיא מעשייה פילוסופית בנויה מפרקים ושופעת אזכורים תרבותיים, היסטוריים וספרותיים נוסח וולטר.
בנקודה זו ראוי לציין כי את "קנדיד" תיאר וולטר במילים אלה: "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759".[6]
בדומה לוולטר המלגלג ב"קנדיד" על האופטימיות, מלעיג מופסאן את המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של פיתגורס, מגחיך עד לכדי אבסורד את האמונה הדתית־פילוסופית העתיקה כי לנשמה מגוון רחב של סוגי גוף שהיא יכולה לאכלס, כולל גלגולה בבעלי חיים.
מופסאן, שלימים יעיד על עצמו ויאמר: "נכנסתי לספרות כמטאור, אצא ממנה ממכת ברק",[7] מספר את סיפורו של הדוקטור הרקליוס גלוס, שמקדיש את חייו ללימודי ספרות, דוקטרינות מדעיות והיסטוריה ומחפש אחר האמת הפילוסופית. "הוא חיפש את האמת הפילוסופית" ועשה זאת באמצעות קריאת ספרים.
הגיבור, אדם שאת תואר הדוקטור שלו הוא חב לאילן היוחסין ולשושלת החברתית שבה גדל, "מלומד" שלא כתב מימיו דבר משל עצמו מלבד תרגום כתב היד שמצא באקראי, ושעליו מלגלג ידידו הרקטור באומרו ש"תרגומו המבדח, הדומה בקירוב לטקסט כמו שגיטרה דומה לטחנת רוח", מנכס לעצמו את הידע ש"גילה" כמו גם את זהות כותבו.
בעדינות ובדייקנות, כשהוא עובר מהקומי לטרגי ומההומוריסטי לאירוני וללא שמץ של סנטימנטליות, מוליך אותנו המחבר דרך המומנטים של התמוטטות ההזדהויות הדמיוניות שאפשרו לגיבורו, עד לרגע מסוים, לחיות חיים יציבים, פחות או יותר. חיים שהוקדשו לנבירה בספרים עתיקים בחיפוש קדחתני אחר האמת הפילוסופית.
בחיפושו אחר האמת האחת והיחידה, "מגלה" הדוקטור הרקליוס גלוס את פיתגורס ואת המטמפסיכוזה ונִשבה בקסם הרעיון של טרנסלוקציה של נשמות מיצור חי אחד ליצור חי אחר, או גלגול נשמות, הִקסמות שמביאה אותו עד טירוף. במהלך חקירתו ובאמצעות תעתועי המַראָה, הרקליוס גלוס מגיע אף להזדהות עם הקוף שאותו הוא מאמץ, קוף שהוא מייחס לו היבטים אנושיים ואומר עליו שהוא, "אדם נטול יכולת הדיבור".
הדוקטור גלוס מתגלה כסובייקט הכופר ב"סירוס", שמסרב להסכים לקבל את חסרונו לתמיד של אובייקט הסיפוק הראשוני. הוא מערער על הקטגוריות והחוקים המארגנים את העולם, מרוקן את השפה ממשמעות, ממלא את הרִיק שנוצר בוודאות פסיכוטית ובורא עולם שאין בו הפרדה בין החיצוני והפנימי.
וכך, גם כאשר הוא מתפכח מהמטמפסיכוזה, הרקליוס גלוס נותר פסיכוטי, דלוזיונלי. דלוזיה שעליה אומר פרויד שבדומה לטלאי באה לכסות את האזור שבו היה במקור קרע בין ה"אני" לבין העולם החיצוני.[8] מול האחר — הכפיל, שטוען לעומתו על בעלות על המטמפסיכוזה, גלוס יוצא נגד החיות, אותן חיות שקודם לכן קידש, ועושה זאת באותו להט מטורף.
את נקודת הפריצה של הפסיכוזה אפשר למקם אחרי החלום שמקדים את מציאת כתב היד. "וחלום זה נראה למלומד הרקליוס כהודעה רבת משמעות. על מה התריעה ההודעה?... ובמה הייתה רבת משמעות?... הדוקטור לא ידע לבטח, אך בכל זאת ציפה למשהו".
על פי מפת הדרכים שמספק לנו לאקאן[9] להבנת התופעות האלמנטריות של הפסיכוזה, הרקליוס גלוס מצביע על כך שקיימת משמעות שהוא אינו מודע לה, אך היא כופה את עצמה עליו כוודאות, כלומר העובדה שמדובר בסימן שנשלח אליו מ"האחר", ש"זה מדבר אליו" — אף שהוא אינו יודע מהו המסר — אינה נתונה לשום דיאלקטיקה.
מופסאן הצעיר נאמן להצהרתו המאוחרת כי "מטרת הרומאניסטן אינה כלל בזה שיספר לכם איזה סיפור מעשה, כדי לשעשע או לזעזע אתכם אלא בזה שיביאכם לידי מחשבה, להשיג את משמעותם העמוקה והסמויה של האירועים."[10]
ברוח הצהרתו זו, כל קריאה חוזרת בנובלה הפנטסטית הזאת חושפת רבדים חדשים של משמעות, עומק ויופי הממתיקים את מרירותו של הסיפור ומטשטשים את הגבולות בין סדר ואי־סדר, בין תבונה ושיגעון, משהו בבחינת "אנוש הנני וכל דבר אנושי אינו זר לי", כאמירתו המפורסמת של המחזאי הרומי פּוּבְּליוּס טֵרֶנטיוּס.[11]
אך יותר מכל מגלים רבדים אלה את יכולתו יוצאת הדופן של מופסאן לתאר לנו דמות רדופה, דחויה ומנוכרת בעולם קר ואדיש, חף מאלוהים. מופסאן מסיר אחת לאחת את ההגנות שמספקות לנו מראיות העין כדי להציג את האמת כאילוזיה, כפיקציה, ולומר לנו שבמחשבותיו וברגשותיו של כל אחד מאיתנו שוכנת מציאות נפשית ייחודית לו. הגיבור מפנה עורף לתביעותיה של המציאות החיצונית ומציב במקומה מציאות חדשה, עד למפגש הבלתי נמנע שלו עם הטרגיות של ההרס והכיליון.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
