ערב רצח משפחתי

פתח דבר

בת' ידעה שהיא לא יכולה לנסוע לעבודה עד שתיפטר מהגופה שעל החוף.

היא לקחה נשימה עמוקה ואת הציוד שיידרש לה. מעיל. מגפיים. כפפות גומי מהארון מתחת לכיור. היא יצאה מהבית, תפסה את חפירה שנשען על השולחן המאולתר לשתילת עציצים, ואז השקיפה אל בִּיצת המלח שבמורד. ערפל הבוקר המוקדם רבץ על פני המים, ובת' בקושי הצליחה לראות משהו. אבל זה לא הדאיג אותה. כבר חמש־עשרה שנה היא רגילה לרדת בזהירות ובתשומת לב במדרון התלול והטרשי אל המים. וצחנת המוות הורתה לה בדיוק לאן היא צריכה ללכת.

היא ירדה בסרבול אל הגדה לפי חוש המישוש וחוש הריח, והניחה לערפילי אוקטובר הקרירים להתלפף סביבה ולמשוך אותה לעבר המקום שבו נחה הגווייה. רוב הפגרים שנפלטו לחוף נסחפו אחר כך בחזרה למים או נטרפו תוך זמן קצר על ידי אוכלי נבלות. אבל כלב הים הזה שכב כאן כבר כמעט שבוע. זה היה כלב ים מצוי גדול, זרוע כתמים חומים, עם חור גדול שנפער בצד גופו ורצועות בהירות של עור מתקלף. ציפורי קתרטס כבר ניקרו את עיניו ושלפו אל החוף שובל מעיים רטוב ושורץ רימות. בת' התכווצה לרגע. כאחות גריאטרית היו לה כבר לא מעט מפגשים עם המוות, והיא ראתה אותו מתקבל בכבוד, אפילו בברכה. גווייה עם קרביים בחוץ — זה כבר סיפור אחר. היא התרחקה ממנה, מצאה מקום שקט ליד סבך שיחים והחלה לחפור.

בת' עדיין חפרה את הבור כאשר ג'ק התקרבה אליה בחתירה, עומדת על הגלשן הוורוד שלה שחצב נתיב זוהר בערפל. בתה הייתה ענן של שיער כהה ועור שחום, וגופה הקומפקטי נבלע בחגורת ההצלה האדומה שלה.

"אמא?"

מילה קטנה כזאת, ואף על פי כן תמיד היא הצליחה לחמם לה את הלב.

"החלטתי לקבור אותו."

ג'ק עיקמה את אפה לנוכח הריח. "צריכה עזרה?"

"אני חושבת שאין לנו ברזנט." בת' הזדקפה. היא הייתה גבוהה מבתה ובהירה ממנה, זרועותיה המנומשות חזקות בזכות אלפי הפעמים שבהן עזרה למטופלים לרדת ולעלות ממיטות. "אבל בארגז של פּרימָה בחניה יש אולי מפת שולחן. תביאי גם שקית אשפה."

ג'ק הנהנה ואז הניפה אל קודקודה את הגלשן ועלתה איתו במדרון.

עשר דקות אחר כך ירדה בדילוגים בחזרה לחוף הצר ובזרועותיה צרור לבן וזוהר.

"את בטוחה שאת רוצה להשתמש בה? כתוב פה שהיא מאיטליה." הבד היה עבה וחמאתי ועל פניו השתרגה דוגמה מסובכת של קנוקנות כסופות.

בת' נחרה קלות. "מתי בדיוק נשתמש במפה מבד דמשק?"

"כאילו... פרימה נתנה לנו אותה במתנה —"

"בדיוק." אמה של בת', לאנה — או פרימה, בפי ג'ק — מעולם לא באה לבקר אותן בביתן שעל חוף אֶלקהוֹרן סלוּ. אבל כל שנה בחנוכה שלחה להן מתנות ראוותניות שהעידו על חוסר ההבנה המוחלט — וחוסר העניין המוחלט — שלה בחייהן. "תעזרי לי לפרוש אותה."

הן פתחו את קפלי המפה הצחה ופרשו אותה על העשבייה והחול. בת' עטתה את כפפות הגומי ועצמה את עיניה לרגע. אחר כך, בתנועות בוטחות ויציבות, גלגלה את כלב הים המת אל הבד, קיפלה אותו עליו וגררה את הצרור אל הבור שהכינה.

ג'ק עמדה לידה, מנתרת מרגל לרגל, בזמן שאמה קברה את כלב הים עמוק תחת החול והשיחים ולבסוף דחסה את המפה המטונפת לשקית האשפה.

"אוקיי, אז, יום רביעי הראשון של אוקטובר..." אמרה ג'ק.

בת' עצרה את נשימתה. קרב ובא היום שבו ג'ק לא תרצה לצאת עם אמה לאכול בגט ענק בדיינר הוט דיגיטי ולראות סרט בדרייב־אין הבלתי מורשה שאחד האיכרים בסלינאס ארגן מאחורי האסם שלו. ג'ק כבר בת חמש־עשרה. יש לה עבודה. בקרוב היא תצא עם בנים ויהיו לה מכונית וחיים שלא סובבים סביב הבית הקטן שלהן על החוף. בת' ידעה איזו הרגשה נפלאה זאת להתנתק מההורים ולצאת לדרך עצמאית. היא רק לא רצתה את זה בשביל ג'ק. עדיין לא.

"יש לנו ערב אימה מדע בדיוני," חייכה ג'ק חיוך רחב. "תגיעי הביתה בזמן?"

"ברור." בת' לקחה על עצמה לאחרונה יותר משמרות בבית האבות הסיעודי בניסיון לחסוך כסף לשכר הלימוד של ג'ק באוניברסיטה. אבל על ערבי הדרייב־אין שלהן לא הייתה מוכנה לוותר.

ג'ק טסה בחזרה בעלייה לאסוף את הדברים ואת האופניים שלה ולרכוב לבית הספר. אבל משהו ריתק את בת' למקום עומדה על החוף. היא הביטה שוב מטה אל ערמת החול הטרי שלצידה ואז הרחק אל הערפל שאפף את הביצה. היא קלטה שהיא מחפשת איזו תנועה, אדווה במים, מישהו שינכח איתה במעמד הזה.

אבל זאת הייתה מחשבה שטותית. באחד משרוולי המעיל ניגבה בת' מפניה בוץ נהר שנמרח עליהן, ואז העבירה יד בשערה הקצר שהשמש צבעה בו פסים בהירים. לא היו אבֵלים באלקהורן סלו. גם רוצחים לא. רק מוות, טבעי ואכזרי, כל דקה של כל יום. כרישי זנבתן צדו דגי פיונית במעמקים הבוציים. לוטרות פיצחו סרטנים. אפילו האצות, מוריקות ומשגשגות ושופעות חיים, מצצו את לשדם של עשבי הסליקורניה תחת פני המים.

בת' הרימה מן החוף חלוק זכוכית בצורת סהר והניחה אותו בשימת לב על התלולית. שקנאי צלל צלילה חדה לתוך מימי הביצה שמולה, ושב ועלה כשדג מפרפר בשק שתחת מקורו. מסיבה בלתי מוסברת נזכרה פתאום בת' באִמה. יופייה החד של לאנה, לשונה העוקצנית, התיאבון התמידי שלה לבלוע את החיים בשלמותם, על עצמותיהם.

אמא שלה מעולם לא ביקרה באלקהורן סלו. ואף אחד מעולם לא נרצח שם.

אבל לכל דבר יש פעם ראשונה.

1

ארבע־מאות וחמישים קילומטר דרומית לשם שכבה לאנה רוביקון בפישוט איברים על רצפת הצפחה הכהה במטבח שלה ותהתה איך הגיעה לשם.

זאת לא הייתה תהייה פילוסופית. היא לא ניסתה להבין לשם מה באה לעולם או בזכות איזה מאבותיה היווניים התברכה בעור נטול קמטים בגון זית. היא רצתה לדעת למה התמוטטה, מדוע היא מרגישה כמו שיכורה בקרנבל בשעה שבע בבוקר ביום רביעי, ואם עדיין תצליח להגיע לישיבה עם המשקיעים בשעה שמונה.

היא הפנתה את ראשה לאט־לאט, בשלבים קטנים וזהירים, וניסתה להתאפס. תיק המסמכים שלה ונעלי העקב מעור נחש חיכו לה בחדר הכניסה הקדמי שמשמאלה. מימינה הייתה דלת הנירוסטה של המקרר פתוחה לרווחה, ובקבוקי מים מינרליים וסלטים קנויים עמדו מוארים באורו הפנימי כאילו הגיעו ממרומים ולא במשלוח מהסופרמרקט. שובל של נוזל צמיגי היה מרוח על הרצפה מתחתית המקרר עד צד ראשה של לאנה. היא נגעה בשיער הדביק שעל רקתה ביד אחת ואז בחנה אותה מקרוב. הלק ג'ל על קצות ציפורניה היה מרוח במשהו ורוד ודביק.

לא דם. יוגורט.

לאנה החליטה שזה סימן שהיום הזה יכול רק להשתפר.

כעבור חמישה ניסיונות כושלים להרים את עצמה מהרצפה הוציאה לאנה את הטלפון מכיס הז'קט. לרגע התלבטה למי להתקשר. הבת שלה אחות סיעודית. זה יכול להועיל. אבל בת' גרה חמש שעות נסיעה משם, וללאנה לא הייתה שום כוונה להתחנן לעזרה מהבת שלה.

במקום זאת התקשרה למספר הראשון ברשימת המועדפים.

העוזרת האישית שלה ענתה בצלצול הראשון. "כן, אני יודעת, סליחה, אני אהיה במשרד בשבע ורבע. איזה אידיוט עוד פעם הצית את השטח ליד מרכז גטי, וקו 405 פשוט —"

"ג'ייני, אני צריכה ממך..." לאנה בהתה בריכוז בתקרה. צריכה ממנה מה? שתגרד אותה מהרצפה? שתגרום לעולם להפסיק להסתחרר? "אני צריכה שתדחי את הפגישות שלי להבוקר."

"אבל המשקיעים של חוות ההסיינדה —"

"תגידי להם שאנחנו מוסיפים עוד שישים יחידות. התפתחות מדהימה. צריך לשרטט מחדש את כל התוכניות. להזמין שמפניה לכולם."

"אבל —"

"טפלי בזה. אני אתקשר אלייך אחר כך."

לאנה עצמה עיניים לרגע והתענגה על מגע האריחים הקרירים בלחייה. ואז הרימה שוב את הטלפון וחייגה 911.

לאנה סברה שדווקא יש לה מזל שבחמישים ושבע שנותיה זאת הפעם הראשונה שמכניסים אותה לבית חולים על אלונקה. אפילו על אלונקה, לאנה ידעה שהיא נראית אחת ששווה להציל. חליפה מחויטת בגוון פחם חבקה את גזרתה הגמישה. היא עדיין לא הספיקה לאסוף את שערה, ובמורד גבה גלשו גלים בצבע חום־שזיף, חלקם מגוונים קלות כרגע ביוגורט תות. היא שמרה על קשר עין עם האח שגלגל אותה לתוך צינור לבן וענק והורתה לו בליבה לעשות את מיטב מאמציו.

אחרי שהצליחה לחסום מתודעתה את הנקישות החזקות של המכשיר, גילתה לאנה במפתיע שהאם־אר־איי דווקא די מרגיע אותה. לא היו בו אימיילים מאדריכלים שמסבירים למה לא הספיקו לגמור את התשריטים. לא היו שיחות מחברתה גלוריה על הלוזר התורן ששבר את ליבה. ללאנה נראה שככה זה ודאי להיות מתה. שאף אחד לא דורש ממך דברים.

אחרי שהגיחה ממכשיר הדימות שכנעה לאנה את הצוות להקצות לה חדר בלי שותפות, אבל גם בלי חלונות. העוזרת האישית שלה שיגרה עם שליח שלושה קבצי פרויקט, שתי טיוטות חוזים, עט אדום, זוג נעלי עקב שחורות, סלט סלמון מעושן ובקבוק ספרייט. לאנה כבר עמדה לשלוח לבחורה הזאת הודעה בעניין חשיבותה של תשומת לב לפרטים — באמת כל כך קשה לזכור שלאנה לא שותה שום דבר תוסס מלבד דיאט קולה? — כאשר פתחה את בקבוק הפלסטיק הסורר ורחרחה. ג'ייני מילאה את בקבוק הספרייט בשרדונה. לאנה לגמה לגימה קטנה. לא רע, לא רע בכלל.

אותו אחר צהריים, כשעדכנו אותה שעדיין מחכים לתוצאות הבדיקות והמליצו לה להישאר למעקב, לאנה עשתה כרצונם. הרי ממילא זה לא משנה באיזו מיטה היא תישן בלילה. זה לא היה לגמרי נכון, אבל לאנה לא התלהבה מהמחשבה להיסחב למחרת בבוקר בחזרה לבית החולים ולבזבז שעות עבודה בפקקים של לוס אנג'לס כדי שרופא עם גרביים לא תואמים ינאם לה על הצורך לטפל בעצמה. היא הניחה שתקבל את תוצאות הבדיקות מוקדם, שהן יהיו מעולות, שהיא תקפוץ הביתה להתקלח ותספיק לישיבת הצהריים שלה עם יועצי המשכנתאות.

לאנה בילתה את הערב במיטת בית החולים, בצביעת תוכניות פיתוח. כשהאחיות והאחים נכנסו לבדוק מה מצבה, היא חייכה אליהם כדי לקבל שירות טוב יותר, אבל לא ניהלה איתם שיחה קלה. הם דגמו ודקרו והיא המשיכה בינתיים לעבוד. היא לא הודיעה לאף אחד מעמיתיה איפה היא. לא היה להם שום צורך לדעת.

בוקר המחרת הפציע חמצמץ כולו. לאנה התעוררה מוקדם, חסרת סבלנות, ערפל בראשה ופריחה על צווארה מכריות הקרטון של בית החולים. בשבע וחצי זימנה את האחות והציקה לה עד שהסכימה לקרוא למישהו יותר חשוב. הרופאה שהופיעה הייתה תמירה ודקה ולא הועילה לה בכלל. הבדיקות טרם הושלמו. לא, לאנה לא יכולה להשתחרר ולקבל את התוצאות אחר כך. לא, אין להם מחשבים ניידים לשימוש החולים. כן, היא פשוט תצטרך לחכות.

לאנה ספרה את כתמי הלחות על התקרה ועשתה רשימות של כל המשימות שיחכו לה כשתגיע למשרד. היא רצתה דיאט קולה. היא רצתה חדר אמבטיה משלה. היא רצתה לעוף משם כבר.

אחרי מה שנדמה כשעות נכנס לחדר רופא אחר, גבר בגיל העמידה עם שיער פרוע ונעלי התעמלות לבנות משופשפות. חריקה זעופה נשמעה כשמשך עגלת פלסטיק מתנדנדת מהמסדרון לתוך החדר.

"מיסיס רוביקון?"

"מיז." לאנה ישבה על כיסא מבקרים בבלייזר ונעלי עקב והקלידה בקצב רצחני בטלפון הנייד. היא לא הרימה את מבטה.

"יש לי פה תמונות מהאם־אר־איי והפֶּט סי־טי ראש וצוואר שעשינו לך אתמול."

"אתה יכול לתת לי רק ראשי פרקים?" לאנה סקרה אותו בחטף מכף רגל ועד ראש בעוד אצבעותיה ממשיכות לנוע על מסך הטלפון. "אני צריכה להיות באיזה מקום. הייתי צריכה, לפני שלוש שעות."

"גבירתי, את הסריקות האלה כדאי שתראי."

הרופא גלגל את מסוף המחשב הנייד לכיסא של לאנה. הוא לחץ והעלה כמה חלונות. אחר כך הפנה אליה את המסך וזז הצידה.

היה מוזר לראות את הראש שלה על מסך מחשב של מישהו אחר. הסריקות הופיעו בשחור ואפור, עם קווים לבנים דקים סביב הגולגולת שלה, שקעי עיניה והקצה העליון של חוט השדרה. לאנה קמה ונעמדה לצד הרופא, קרוב ככל האפשר למסך. הרופא הזיז את העכבר וסידר בארבעת רבעי המסך תמונות מארבע זוויות שונות. מלמעלה, מהחזית, מאחור ומהצד. לאנה ניסתה לעקוב אחר תנועות הסיבוב של ידו וצפתה בגוש האפור, המוח שלה, חג בחושך, מסתחרר ומחפש לו בסיס מוצק.

כשהתצוגה הייתה לשביעות רצונו של הרופא, הוא לחץ על כפתור. הגוש השחור הפך צבעוני. בצד האחורי של גולגולתה התקבצו שלושה כתמים בצבע כתום וסביבם הילה ורודה.

"מה אלה?" שאלה.

"אלה הם הסיבה שאת פה," אמר. "היו לך לאחרונה כאבי ראש? טשטוש בראייה? קושי להיזכר במילים?"

מחט דקה של פחד ניקבה את תחושת הביטחון של לאנה. אבל היא הרי בסדר גמור. לאנה הייתה הכי בכושר והכי פעילה מכל הנשים במקבץ הרופף של חברותיה. כולן ללא בני זוג. כולן בעלות מקצועות חופשיים. כולן שורדות של נישואים לדוּשים, שמהם הצליחו להתגרש תוך שמירה על כבודן ועל חשבון הבנק שלהן. לאנה הייתה חדה כמו סטילטו. לאנה פרחה.

לפחות עד אתמול בבוקר.

"הכתמים הצבעוניים האלה הם גידולים," הסביר לה דוקטור נעלי התעמלות משופשפות. "הם גורמים לנפיחוּת ומפריעים לזרימת הדם לאזור במוח ששולט באיזון ובמוטוריקה גסה. לכן נפלת."

"גידולים?"

הוא הנהן. "חייבים להוציא אותם. בהקדם האפשרי."

לאנה התיישבה לאט בכיסא המבקרים הנוקשה. היא סידרה את כפות רגליה כך שחרטומי הנעליים נחו בדיוק באותו קו והקשיחה את כל גופה, שריריה רוטטים.

"יש לי סרטן מוח?"

"אולי. נקווה."

"נקווה?" היא שמרה במאמץ שקולה לא יישבר.

"לפעמים סרטן מתחיל במקום אחר בגוף ומתפשט למוח. במקרה כזה הוא יהיה עכשיו במצב יותר חמור, יותר מתקדם. כשנוציא את הגידולים נעשה להם ביופסיה, לברר מה מקורם. ונעשה סריקה של כל הגוף לבדוק אם יש גידולים נוספים."

היא מיקדה את תשומת ליבה בשפתיו המתקלפות, התאמצה לגרום להן לבטל את המילים שאמרו זה עתה. לא ייתכן שזה קורה. כשהיה ללאנה סרטן שד לפני עשור, זה לא היה עניין גדול. שלב אפס. בת' הגיעה לקראת הניתוח הראשוני כדי להיות איתה, אבל פרט לזה לאנה הסתדרה לבד. אחרי קומץ טיפולי הקרנה וניתוח שחזור שאותו ניצלה גם כדי לתת לחזה הרמה קטנה, היא חזרה לעבודה.

ועכשיו הרופא הזה עומד ומסתכל עליה כאילו היא ציפור פצועה.

"מובן לך מה שאמרתי?"

"אני צריכה להתקשר לבת שלי," אמרה.

2

בת' לגמה מהקפה הפושר ובחנה את הטלפון הנייד שלה. שלוש שיחות שלא נענו מאמה. הודעה קולית אחת, קצרה, שבה היא מבקשת עזרה. התוכן היה מבהיל, ועוד יותר מבהיל היה קולה של לאנה. היא שיכורה? האף שלה סתום? בת' כבר הייתה רגילה להודעות החדות והקצרות של אמה, תערובת של התרברבות ותרעומת, מתובלת ליתר ביטחון גם בקורט של אשמה. הפעם זה היה שונה. בלתי מוכר. לאנה נשמעה אבודה, כמעט מעוררת חמלה.

בת' הפקידה את דלפק האחיות בידי אמבר ויצאה דרך הדלת הצדדית של בית האבות בֶּיישוֹר אוֹאקס. היא שלחה חיוך מעודד אל הצעיר שעמד ליד מכוניתו וזע באי נוחות ובחשש ברור מהביקור בבית האבות. אחר כך חמקה אל מעבר לפינה ולתוך החורשה הקטנה של האורנים. היא נשמה נשימה עמוקה וחייגה.

"אמא?"

"בת', סוף־סוף." קולה של לאנה הגיע אליה בלחישה בהולה. "את עדיין עובדת עם מנתח המוח? ההוא עם השיניים הגדולות?"

"ההוא שזכה בפרס נובל? את יודעת שעזבתי לפני שנתיים כדי שיהיה לי יותר זמן עם —"

"בת', תקשיבי לי. אומרים שיש לי גידולים. הרבה. במוח. שאני צריכה ניתוח, מייד. אבל את צריכה לראות איזה נעליים הרופא הזה נועל. כאילו, איך הוא מצפה שמישהו ייקח אותו ברצינות?"

פניה של בת' קפאו בחצי חיוך. "רגע. לאט־לאט. איפה את? את בסדר?"

"חוץ מזה שאני שבויה אצל רדיולוג שלא טורח אפילו להסתרק, אני בסדר גמור. אני בבית חולים סיטי אוף איינג'לס. אומרים לי שאני לא יכולה להשתחרר לבד. שמישהו צריך להשגיח עלי. אני חייבת להגיע לבית חולים יותר טוב. עם רופאים אמיתיים שלובשים חליפות כמו בני אדם. אז..."

השאלה שלא נשאלה נשארה תלויה באוויר.

אם לאנה ביקשה אי פעם עד היום את עזרתה של בת', לבת' לא היה זכור דבר כזה. תבעה את תשומת ליבה — בהחלט. הניחה שתציית לדרישותיה — כל הזמן. אבל נזקקה לעזרתה? העריכה את מומחיותה? אילולא בת' הייתה כל כך מודאגת, היא הייתה מסמנת את התאריך בכוכב זהב בלוח השנה.

"אמא, ברור שאני אבוא."

שתיקה. לאנה אף פעם לא שתקה. לרגע ראתה בת' בדמיונה את אמא שלה במיטת בית חולים, לבד, אולי אפילו מפוחדת. זה לא היה קל לדמיין.

בת' השתמשה בקולה הבוטח ביותר. "ד"ר קשינסקי יצא לפנסיה. אבל אני מכירה את האחות הראשית במחלקת ניתוחי מוח בסטנפורד. זאת אחת ממחלקות הנוירוכירורגיה המובילות בארצות הברית. אני אדבר איתה."

"אי אפשר לעשות את זה בבית החולים של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס?"

או, הנה, זאת הייתה הפרימדונה שאצלה בת' גדלה. היא ידעה שאין טעם להזכיר לאמה שגם לה יש חיים, משרה וילדה. אז היא ענתה בשפה שלאנה יכולה להבין.

"אמא, אנחנו מדברות על ניתוח מוח. בואי נשיג לך את הכי טוב שיש."

"סטנפורד?"

"סטנפורד. אני אדאג לזה."

"רגע. מישהי בדיוק נכנסת."

בת' העיפה מבט בלוח הזמנים שלה לשארית היום. עוד שני מטופלים, שום דבר מסובך. בדיקת מדדים, עירוי, מקלחת ושיחה קלה. היא יכולה לבקש מאמבר שתחליף אותה. ג'ק כבר כתבה לה וביקשה רשות ללכת אחרי בית הספר למשחק כדורגל ולישון אצל חברתה קיילה. מושלם. בת' תוכל לנסוע בזריזות ללוס אנג'לס, לאסוף את אמא שלה ולהביא אותה לאשפוז בסטנפורד למחרת בבוקר.

קולה של לאנה צלף דרך הטלפון. "סטנפורד. בסדר. אבל אני מזמינה מלון."

"אמא, אי אפשר להיות לבד כשמחלימים מניתוח מוח."

"אני בספק רב שאצליח להחלים בבקתה רעועה שעומדת כל רגע ליפול לשלולית בוץ."

בת' עצמה עיניים והתאפקה לא לזרוק את הטלפון. "תראי, נכון שזה לא הדירה המפנקת שלך. זאת לא לוס אנג'לס. אבל זה בית יפה ונעים. אני מבטיחה."

השתררה שתיקה שבמהלכה, הניחה בת', לאנה הרהרה בשלל ההיבטים שבהם הבית המרופט והעיירה הנידחת של בתה אינם עומדים בדרישות המינימליות שלה.

"תוכלי לשאול באיזו שעה היום את משתחררת?" שאלה בת'.

"הם רוצים שאני אדבר עם אחד האונקולוגים כאן, אבל אמרו שאחר כך אני חופשייה ללכת."

"בסדר. חכי לי. תשיגי כמה שיותר מידע. אני אהיה שם בעוד חמש שעות."

בת' טסה בכביש המהיר בטויוטה קאמרי החבוטה שלה ועצרה בדרך רק כדי לתדלק ולקנות חטיף אנרגיה עם קפאין ואייס קפה ענק. היא נהגה ומחשבותיה התרוצצו, מתובלות מדי פעם בזמזום של הודעה מאמה.

גידולים במוח, ריאה, אולי מעי גס? שלב 4 לפחות. לא טוב.

רופא מחטט באף. שמישהו יוציא אותי מפה.

בבקשה תעברי בדירה שלי לקחת מחשב נייד, ג'ינס יפים, חולצה שחורה (מרזה).

ואם אני אמות, שגלוריה תקבל את האוטו שלי.

אחרי שעה אחת של הודעות כאלה החליטה בת' שהיא לא צריכה גם תאונת דרכים נוסף להתקף לב. היא תחבה את הטלפון לתא הכפפות והתרכזה בכביש ובמחשבותיה המסתחררות.

בת' הייתה רגילה למצבי חירום רפואיים. כאחות, היא כבר הקפיצה לא פעם צוותי חירום. אבל המטופלים שלה היו אנשים זקנים, חולים, וגם — רובם — נחמדים. הם כבר היו בשלב התקווה הנואשת, שבו יום בלי יותר מדי כאבים נחשב בעיניהם יום טוב.

לאנה לא דמתה להם כלל. אצל לאנה לא היה דבר כזה "חולה". בת' שיערה שאמה תתייחס לסרטן הזה כמו שהתייחסה לכל דבר — כשורת מכשולים שיש לשטח אותם בבולדוזר. זה מה שעשתה כשהיה הסיפור המבהיל עם סרטן השד, עשור קודם לכן. המשבר ההוא דווקא התברר ברמה מסוימת כברכה, דחיפה מבחוץ שאילצה את לאנה ובת' להתקרב אחרי שחמש שנים לא דיברו. מאז הן רקמו מחדש קשר מהוסס, מורכב מביקורים בלוס אנג'לס כל שנה בפסח ומשיחות טלפון מביכות מעט בתכיפות לא גבוהה, שלא חרגו מהנושאים הבטוחים כמו העבודה של לאנה או הציונים של ג'ק.

אבל לפי הבשורות בהודעות המבולבלות האלה, המצב ממש לא נשמע טוב. והעובדה שלאנה התקשרה אליה, ביקשה ממנה עזרה, הסכימה לבוא לאלקהורן — זה כבר היה לגמרי מעורר אימה.

כעבור חמש מזוודות שבקושי נסגרו, ארגז אחד של קלסרים ובלוקים של נייר צהוב ושתי כוסות לאטה עם שלושה שוטים של אספרסו כל אחת, נשות משפחת רוביקון היו בדרכן צפונה. בת' נהגה ולאנה ניהלה בינתיים שיחות טלפון בהן שלחה את חברתה גלוריה להשקות לה את העציצים, את השכן שלה ארווין לאסוף לה את הדואר, ואת העוזרת האישית שלה, ג'ייני, לעשות את כל השאר.

"תראי בזה הזדמנות לצמיחה," אמרה לאנה, אחרי שהכתיבה לה רשימה ארוכה של הוראות.

כשג'ייני לחצה עליה שתאמר לה מה למסור ללקוחות, לאנה השפילה מבט אל נעלי העקב שלה, נעלי פיפ טואו שחורות מסאטן, בחיפוש אחר השראה. היא ראתה את ציפורניה, צבועות בלק מתקלף בגון כחול עמוק, מציצות מהקצה.

"תגידי להם שאני צריכה ניתוח בכפות הרגליים. מאוד מורכב. אצל מנתח מומחה. מחוץ לעיר. אני אחזור למשרד בעוד שישה שבועות."

בת' העיפה אל אמה מבט נוקב.

"מה?" שאלה לאנה. "אמרו שאולי יש עוד גידולים. אולי יש לי גידול בכף הרגל?"

"שישה שבועות, אמא?"

"נראה לי די והותר כדי לעשות את הניתוחים, להתחיל תוכנית טיפולים, לחזור הביתה ולשכוח מכל אי הנעימות הזאת. ובכלל, אנחנו הרי לא נחזיק מעמד יותר זמן מזה באותו בית."

אחרי שעתיים של זחילה בפקקי העיר, הן יצאו מגבולות לוס אנג'לס המתפרשת וחצו מעבָר הרים בכביש מתפתל שלאורכו עצי הדר. הטויוטה קאמרי של בת' התנשפה בעלייה, וכוכבים החלו מופיעים בשמיים. לאנה עצמה את עיניה כשהופיעו הכרמים הראשונים, ובת' הוסיפה לנהוג בשתיקה והביטה איך מישורי הגבעות מפנים את מקומם למפרץ מונטריי השחור כדיו. אפילו בחושך הכריז האוקיינוס על קיומו, גליו נשברים בשאון אל הסלעים, מתיזים מלח ורסס על הגשר שהפריד בין הים ובין שדות של תות.

ביתה של בת' שכן בין האוקיינוס לבין השדות, על רצועה דקיקה של חול ועפר מעל מימי אלקהורן סלו. בת' אהבה בכל ליבה את ההשתנוּת הקבועה של הביצה עם הגאות והשפל, את העלייה והירידה הסדירות של המים למרגלות הבית, כנשימות אוהב. כשעברה לגור כאן לפני חמש־עשרה שנה, ראתה בחוף אלקהורן סלו מקלט זמני. אבל עם הזמן החלה להתענג על ערפילי הבוקר ועל אוצרות הפרא שלו. הוא היה רך לעומת לוס אנג'לס הקשה, מחוספס לעומת העיר המלוטשת. כאשר בת' ליוותה את אמה לדלת הכניסה, התאפקה שלא להראות לה את העציצים הגדולים שגילפה מעצי סחף ומילאה בסוקולנטים, את הזר שקלעה בעצמה משרכי אברנית. היא כיוונה את לאנה לחדר של ג'ק והתכוננה נפשית לשמוע את אמה חורצת דעה על הרהיטים המשומשים, קרשי הרצפה השרוטים, ריח הכָּבול של ביצת המלח שריחף ועלה אל הבית.

באותו ערב, לאנה לא אמרה מילה על עיצוב פנים ולא על בוץ נהר. לאנה לא אמרה מילה על שום דבר. פניה היו נעולות בנחישות קודרת, פיה חתום ומהודק. בת' פתחה את הדלת לחדר של ג'ק, החוותה ללאנה שתשכב על המיטה ועזרה לה לחלוץ נעליים. הפחיד את בת' לראות את אמה צייתנית כל כך. היה גם יותר קל ככה.

אחרי שלאנה נרדמה, בת' פצחה בסבב של בקשת טובות. חברתה במחלקה הנוירולוגית בסטנפורד כבר קישרה אותה עם מנתח המוח הבכיר שלהם שהסכים לקבוע איתן כבר למחרת מפגש מַטרים לניתוח. הקולגה שלה לשעבר באונקולוגיה הבטיחה למצוא מישהו שיבדוק לעומק את הסריקות. אפילו הבחור שבת' יצאה איתו בשנה הקודמת, פרמדיק איתור וחילוץ מזוקן שגר בביג סור, הציע להיות זמין למקרה הצורך. בת' שמחה על השנים הרבות שבהן עבדה משמרות ארוכות, הסכימה למלא מקום של חברים לעבודה, הוסיפה ביקור בית כשרופא ביקש זאת. אמא יש רק אחת. אפילו אם היא קוץ בתחת כמו לאנה.