למות

פתח דבר

מוות הוא נושא מושתק. אנחנו אומנם מוקפים בו תמיד, ובישראל ביתר שאת, אבל מעדיפים להימנע ממנו. לרוב, גם אם נרצה לדבר עליו — לא נדע כיצד. לא לימדו אותנו לדבר על מוות ולא לימדו אותנו להכיר במוות. בחברה המערבית הטכנולוגית, המתקדמת, הכול־יכולה, המוות נתפס ככישלון רפואי. החברה המערבית עושה כל שביכולתה כדי להאריך את תוחלת החיים ולעכב את סימני ההזדקנות. זקנה ומחלה נדחקות אל שולי החברה, אל בתי החולים, אל המוסדות הסיעודיים. הרחק מן העין, כדי שלא נצטרך לראות לאן אנו הולכים. מרבית האנשים מתים אפוא מתוך התנגדות והכחשה, כשהם חשים חרטה, כעס, פחד, דיכאון ובדידות. זו עובדה מצערת, אך היא אינה גזרת גורל.

קובץ מסות זה מאגד מחשבות שלי על מוות. הן מתבססות על חוויות החיים שלי, על ניסיוני בעבודה עם אנשים הנוטים למות ועל הלמידה והחקירה שלי בתחום. אני מאמינה כי ככל שנסכים להתקרב אל המוות, כך נוכל להיטיב את חיינו. ככל שנעז לגעת בפחד שלנו מפני המוות, נגלה כי הוא מכיל פחדים רבים הקשורים דווקא בהתמודדות עם החיים.

נוכחותו של המוות בחיינו יכולה לשנות את נקודת המבט שלנו על החיים ועל העולם, ולאפשר לנו לחיות את חיינו באופן מלא יותר. כשאנו חיים מתוך תחושת נוכחות וחיבור לעצמנו ולאחרים ומתוך מודעות לזמניות ולחד־פעמיות של חיינו, אנו מגיעים אל המוות מוכנים יותר, עם פחות חרדות וחרטות בנוגע לסוף חיינו. המסות נכתבו לאורך שנים, וקובצו בספר מתוך רצון לתת נוכחות ומרחב לתהיות בנושא מוות ולאפשר את תחילתו של שיח בינינו לבין עצמנו על הנושא, הרלוונטי לכולנו, היום אולי יותר מתמיד.

המציאות הקשה מאז שבעה באוקטובר 2023, ההרג הבלתי פוסק ומופעיה המבעיתים של האכזריות האנושית מאלצים את כולנו לפגוש אזורי נפש שלנו שהיינו מעדיפים לא להכיר. אנו מוצפים בחוסר אונים עמוק, היעדר ודאות מתמשך, מוות המוני וטראומטי, ושכול ואובדן בממדים שלא הכרנו.

כולנו נדרשים להתמודד בעל כורחנו עם כל מה שהוכחש והושתק והועלם מאיתנו כל חיינו: שאנו בני חלוף, שקיומנו שברירי ויכול להסתיים בכל רגע. זו היתה האמת מאז ומעולם.

למה מוות

בשנת 2006 מת אבי. מותו היה חסד שלא כולם זוכים לו. זה היה מוות שיש בו הכרה, קרבה ומגע, מוות שבו כל הנוכחים עצובים, אוהבים וכואבים, אבל לא מנסים להעמיד פנים. מוות שבו יכולנו — המשפחה, החברים — לאחוז ידיים וללוות את נשימותיו האחרונות בדמעות ובמילים רכות.

מוות טוב הוא מוות שאנו מכירים בקיומו, שאנו יודעים שהוא מתרחש כאן ועכשיו, כזה המאפשר לנו לבטא את תחושותינו, מחשבותינו ורגשותינו. זהו מוות המאפשר לנו להיות נזקקים, לבקש עזרה, להרפות אחיזה ממה שכבר אינו חשוב. להיות קרובים לאהובינו, לעצמנו. מוות טוב הוא מוות שיש בו, לצד הכאב ושיברון הלב, גם אהבה והודיה ליקרים לנו, לחיינו, לחיים בכלל.

כאשר עדים לסבל ולפחד הנורא שחווים רוב האנשים שנפרדים מהחיים, מבינים עד כמה עמוקה הבעיה באופן שבו החברה המערבית מתייחסת אל המוות. אנחנו דוחים את המוות, מכחישים את קיומו, חרדים מפניו, וכאשר הוא מגיע אין לנו כלים להתמודד איתו. מעולם לא שוחחו איתנו על מוות, ובוודאי לא גילו לנו עד כמה חשוב להכיר אותו. מעולם אף לא שוחחנו עם עצמנו על מוות, אז איך מתחילים עכשיו למצוא לזה מילים?

מרבית האנשים כלל לא עוצרים לחשוב על מותם, וגם לא משתנים בעקבות גילוי מחלה או בעקבות קרבה למוות. על רובנו לא נוחתות הארות ותובנות פתע. מה שניחת עלינו פתאום בעוצמה הם רגשות של חרדה, כעס, עצב עמוק, ריקנות. רק מעטים מצליחים לעמוד באומץ מול הסופיות שלהם ולהבין דבר מה עמוק על החיים, לתת למוות מקום בשיח, בפרידה הנמשכת והקשה מן החיים.

לפני כמה שנים, בקבוצת שיח על מוות, אמרה לי אישה צעירה: "כולם מדברים על כך שחרדת מוות יושבת בבסיס הכול, אבל אני לא מרגישה שאצלי זה כך. אני לא פוחדת מהמוות שלי, אחרי הכול אני אהיה מתה וזהו. מה שכן, אמרתי להורים שלי שאני מעדיפה למות לפניהם מאשר שהם ימותו לפניי, כי עם זה לא אוכל לחיות."

הדברים הללו מייצגים את העמדה הרווחת אל מול המוות. המחשבה על אובדן אדם אהוב מפחידה יותר מאשר המחשבה לאבד את עצמנו. רובנו כמעט שלא חושבים על מותנו. אנחנו עשויים להצטער לנוכח המחשבה שניאלץ למות יום אחד ולגרום בכך סבל לקרובינו. אנחנו מסוגלים לומר שאיננו רוצים למות. לרוב נפטור זאת בקלישאה כזו או אחרת: אלה החיים, כולם מתים בסוף. בכל מקרה אין מה לעשות, נחצה את הגשר כשנגיע אליו.

מה באמת יקרה כשנגיע אליו?

למות.

פועל אחד קצר. שתי הברות.

פעימת לב אחרונה, ואחריה — דממה.

הרגע הזה, האחרון ביותר. את חיה ואז מתה. כך.

כשאנחנו מדמיינים כך את המוות, אכן אין סיבה לפחד. אנחנו לא חושבים על הרגע שקדם לרגע המוות. ועל זה שלפניו. אנחנו לא רוצים לחשוב על הדרך שבה נמות. רובנו מעדיפים להימנע ממחשבות כאלה, שהן ממילא בגדר ניחוש. אם נידחק לפינה, נעדיף לחשוב על מותנו כעל פעולה חטופה, מיידית — התקף לב, שבץ, מיתת נשיקה. כל עוד לא ידוע לנו אחרת, אנו נוטים לאמץ לעצמנו מוות פתאומי, כזה שבא ולא מותיר לנו זמן להבין שהגיע. ללכת מן העולם בבלי דעת, בלי להספיק לפחד. לטיפה של מלאך, ודי. כשהמוות מגיע הוא נתפס לפיכך כבגידה, כאילו הוליכו אותנו שולל להאמין שנמות בשיבה מופלגת, בבריאות טובה, בצלילות ובתפקוד מלא, במיטה שלנו, מתוך שינה, בלי שנדע כלל שזה קרה.

זה כמובן לא יהיה המקרה עבור רובנו. מוות מהיר מהתקף לב ושבץ מוחי יהיה מנת חלקם של פחות מעשרים אחוז מאיתנו. חצי משמונים האחוזים הנותרים ימות מסרטן, והאחרים — מכל השאר, בעיקר סוכרת ותאונות דרכים. לאחרונה ראיתי פרסומות המבקשות מן הציבור לשים לב לתסמינים של אלח דם (ספסיס); מתברר כי בשנים האחרונות זוהי סיבת מוות מרכזית בישראל. גם התאבדות היא סיבת מוות משמעותית, ויש רצח, מלחמות ותאונות וגם כמה אפשרויות סבירות פחות, אבל לא פחות מפחידות. אפשר אולי להתנחם בעובדה שתוחלת החיים עולה ולכן סיבות המוות ה"טבעי" מתרבות, אבל משמעות הדבר היא שבחברה המערבית אנשים רבים מאי פעם יגיעו לגיל שיבה, כלומר יחוו ירידה מתמדת בתפקודי הגוף והנפש, ובסופו של דבר כנראה יזדקקו לעזרה סיעודית עד מותם ממחלה או מתשישות. זה כך כבר היום. הרחקה של המוות אל מעבר לאופק הנראה לעין לא מכחידה את עובדת היותו שם.

עבור רובנו המכריע, הרגעים שלפני הרגע ההוא, האחרון ביותר, יהיו רגעים שבהם נדע שאנו עומדים למות, לעיתים לזמן קצר מאוד ולעיתים במשך שנים. לא תמיד הידיעה רצופה וברורה, אבל יגיע הזמן שבו נבין, ולו להרף עין, שאנחנו עוזבים בלית ברירה את הגוף הזה, את החיים האלה ואת כל מי ומה שאהבנו. מה נרגיש לגבי החיים שלנו אז? מה נדע על עצמנו?

כשאנחנו מתעלמים מעובדת מותנו ופוטרים אותה כדבר שפשוט יקרה לנו יום אחד, אנחנו למעשה מכחישים את המשמעות העמוקה של מה שעומד לקרות ושל מה שמתרחש כבר כעת. אנחנו מונעים מעצמנו שיברון לב, אבל גם את ההזדמנות להכיר במלוא המשמעות של חיינו, דווקא לנוכח סופם הידוע מראש. אנחנו כורתים את ההכרה המזעזעת במותנו הוודאי, אבל יחד איתה נכרת עולם שלם של רגשות. אנחנו מעדיפים להכחיש, לצמצם ולאלחש את הרגשות הללו, כי אנחנו מאמינים שאין דרך לחוות אותם ולשרוד.

אין דבר מאיים יותר מלהישיר מבט לפחד הזה. אבל כאשר אנחנו בוחרים לעצום עיניים — אנחנו עוצמים עיניים לכול, גם לכל מה שמעבר לפחד, לחיים עצמם. הכרה עמוקה בנוכחות המוות בחיינו, כאן ועכשיו, יכולה לשנות את הפרספקטיבה שלנו על חיינו. זוהי הכרה כואבת, אך היא רבת־משמעות עבורנו, אם ברצוננו לחיות ולא רק להתקיים. היא אינה מבטלת את הסבל ולא מפוגגת את כל הפחדים בבת אחת, אך היא יכולה לשנות את האופן שבו אנו מתייחסים אליהם. במקום להשקיע מאמצים בהימנעות חסרת תוחלת מהפחד ומהסבל, הם עצמם הופכים מושא להתבוננות מעמיקה, לחקירה וללמידה. מפחד המוות אנחנו יכולים ללמוד שלחיות באופן מלא מפחיד לעיתים לא פחות מהמחשבה על מותנו, שלרוב נבחר להימנע מהתמודדות עם כאב במחיר של הקהיית הלב, ושאנחנו לא כואבים את מותנו רק בגלל אובדן החיים, אלא בעיקר מפני שאנו מבועתים לנוכח האפשרות שנמות בלי שחיינו באמת.

האחות הסיעודית האוסטרלית ברוני וור (Bronnie Ware), מתארת בספרה את חמש החרטות הנפוצות ביותר של אנשים על ערש דווי. הנפוצה שבהן, מתברר, היא החרטה על שלא היו נאמנים לעצמם ולא חיו את החיים שחלמו שיהיו להם. כשמתעלמים מהמוות אפשר תמיד לדחות למחר את מה שלא עשינו היום. עד שהמחר לא מגיע, ולא נותר אלא להתחרט, להצטער ולהתייסר.

אבל איך עושים את זה? איך מתחילים לדבר עם עצמנו על מוות? איך צועדים אל תוך שטח בלתי מוכר, שורץ פחדים ומוצף אימה? לאט־לאט. בדרך, התמונה קצת משתנה: ככל שהמוות נוכח, כך הדחף לחיות מתעצם. ככל שההווה שלנו נטען במשמעות, הוא תופס נפח גדול יותר בתודעתנו על חשבון הפחד מן העתיד הלא נודע. באופן פרדוקסלי, ככל שנרשה לעצמנו להרגיש את הפחד העמוק שלנו מן המוות, כך נרגיש פחות מוות בחיינו. כשמכירים לעומק בסופיות חיינו, מכירים גם בערכם העצום כאן ועכשיו. יש יותר סיבות להתאמץ ולהתגבר על המכשולים שאנו מערימים על עצמנו בדרך, ויש הרבה פחות סיבות לחוש חרטה באותם רגעים על הסף, לפני הרגע ההוא, האחרון.

עד הרגע האחרון של צלילותנו, יש לנו אפשרות בחירה. אפשר לשנות את נקודת המבט שהורגלנו אליה בתרבות הכחשת המוות שלנו. אפשר לתפוס את מותנו כחשוב ורב־השפעה על המשך החיים אחרינו.

יש לכך חשיבות עצומה, מפני שאנו לא חיים לבד ולא מתים לבד. מותנו נשאר אחרינו. אנו מורישים אותו. לדרך שבה נבחר למות יש כוח לרומם ולהשפיל, להעניק לנותרים אחרינו השראה לחיים או להעמיק את בור ההיעדר והניתוק.

אני עושה כמיטב יכולתי להזכיר את המוות לעצמי ולכל מי שרק מוכן לשמוע. אם זוכרים את המוות, בכל יום ויום, החיים משתנים. סדר העדיפויות משתנה. החיים הופכים להיות כאן ועכשיו, ולא בעוד חמש שנים, או כשהילדים יגדלו או כשנצא לגמלאות גדל הרצון לחיות טוב, בשמחה, כי לאף אחד לא מובטח המחר. גדלה ההכרה בכל מה שיש לנו. גדל האומץ לעמוד מול פחדינו ולא לתת להם לשלוט בנו, כי מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות.