ישמעאל

פרולוג

האגרת האבודה

רומא, 1280

חריקת הגלגלים על האבנים הרטובות קטעה את מחשבותיו. הכרכרה נעצרה בטלטלה עזה, והסוסים צהלו באי־שקט. הרב אברהם אבולעפיה התרומם, ידו הידקה את אחיזתה באיגרת שבכיסו עד שמפרקיו הלבינו. המילים שבאיגרת רדפו אותו מאז שכתב אותן:

"כשייפגשו שבתאי וצדק במזל דגים – יתגלה המשיח".

מבין שהגיע הרגע לו חיכה. הלילה אין דרך חזרה.

השער המתנשא של הוותיקן היה סגור. שני שומרים חמושים שמרו עליו.

"אני חייב לדבר עם האפיפיור ניקולאס השלישי," אמר אבולעפיה באיטלקית רהוטה. "יש בידי מסר עבורו בעל חשיבות עליונה."

"לא היום, רבי יהודי," נשמע קול מנומנם מהצד השני. השומר הביט בו במבט ישנוני. "לא מתאים. מחר האפיפיור יהיה בסוריאנו, נסה שם."

אבולעפיה הנהן בדממה, מסתיר את אכזבתו. הוא הסתובב, חזר לכרכרה וחבט בסוסים העייפים שהתנהלו בכבדות אל תוך החשכה, דרומה, אל סוריאנו.

בפונדק קטן בסוריאנו, לאור נרות מהבהב, הוא פתח שוב את האיגרת. עיניו סרקו את המילים העבריות המסולסלות:

רָאִיתִי בַּכּוֹכָבִים אֵת שֶׁנֶּחֱזָה מִימֵי קֶדֶם.

הֵבַנְתִּי שֶׁהַזְּמַן טֶרֶם הִבְשִׁיל.

יָבוֹא יוֹם שֶׁבּוֹ יִתְיַשְּׁרוּ הַכּוֹכָבִים מֵחָדָשׁ

וְשַׁבְּתַאי יַעֲמֹד מוּל צֶדֶק,

וְאָז יוֹפִיעַ הַמֵּשִׂיחַ, מַשְׂכִּיל,

אִישׁ שִׂיחַ וָדַעַת,

לְלֹא כֶּתֶר וּלְלֹא תֹּאַר,

נוֹשֵׂא רַק אֶת חָכְמַת הַלֵּב הַפָּשׁוּט,

לְמוּל הַמָּשִׁיחַ,

אִישׁ נְקָמוֹת, אִישׁ חֶרֶב,

עָטוּר בִּגְדֻלַּת הָעוֹלָם הַזֶּה...

למחרת בבוקר הגיע לארמון בסוריאנו. פניו החיוורות של השומר סיפרו את הסיפור עוד לפני שפתח את פיו.

"האפיפיור מת בלילה," אמר בקול חלול, עיניו בוהות.

אבולעפיה עמד שם, קפוא. מותו של האפיפיור הכה בו. הוא חש תחושה של שבר עמוק, כאילו משהו בסדר הטוב של העולם נסדק.

בדרך חזרה לקהילתו הוא חש צמרמורת עוברת בגופו. אולי טעיתי. אולי זה לא הזמן? תהה. האיגרת, והסוד על המפגש בין הכוכבים, המֵשִׂיחַ שיבוא, אולי הם צריכים לחכות?!

וכך, נדחקה האיגרת אל בין דפי ההיסטוריה. מאות שנים חלפו, והקלף העתיק כוסה אבק, נשכח, הנבואה נקברה בארכיונים מאובקים.

חלק א'

התעוררות

1.

נר שביעי של חנוכה

24 בדצמבר 2022

הריח המתוק של הסופגניות מילא את הבית, מתערבב בצחוקם של הנכדים ששיחקו על השטיח. יום הולדתה האמיתי של הגר חל לפני שלושה שבועות, בסוף נובמבר, אז חגגה את יום הולדתה רק עם ישמעאל.

המסיבה המשפחתית הגדולה נקבעה במיוחד הערב, כדי שבשמת, בתו של ישמעאל ומשפחתה, יגיעו לחגוג יחד את החג וגם את יום הולדתה של הגר.

הגר הביטה בבשמת עומדת לידה ליד החלון, מביטות יחד בשבע הלהבות המרצדות. "כל שנה החנוכייה נראית לי יותר יפה," אמרה בשמת, ונגעה קלות בזרועה של הגר. הגר חייכה. הקשר עם בתו של ישמעאל היה אחד הדברים היקרים לה ביותר, עוגן בתוך הדאגה הבלתי פוסקת בחיים שלהם.

ישמעאל נכנס מהמטבח. הוא ראה את שתי הנשים החשובות בחייו יחד, והיה בכך יופי וכאב בו זמנית. "יום הולדת שמח, אהובה שלי," אמר להגר ונישק את רקתה.

הוא נזכר איך לימד את בשמת לרכוב על אופניים, איך היא צחקה כשהצליחה בפעם הראשונה לא ליפול. הצחוק שלה היה הדבר הכי טהור והכי מקסים בתבל.

"סוף סוף יש סיבה אמיתית לחגוג," אמר אודי, בעלה של בשמת, שהצטרף אליהן. "ממשלת ימין על מלא. נגמרו המשחקים."

בשמת הנהנה בהסכמה נחרצת. "אודי צודק, אבא. הפעם אני מרגישה בטוחה לגבי העתיד של הילדים שלי. סוף סוף יש פה בעל בית חזק. אתה תראה כמה טוב יהיה פה עכשיו."

ישמעאל הניח את המגש על השולחן. פניו התכרכמו. "טוב?" הוא שאל בשקט. "אז למה הפילוג כל כך גדל?"

בשמת נאנחה, שוב מתחיל הוויכוח המוכר? הגר שלחה אליה מבט חד שאמר, אל תגיבי, אני אטפל בזה. "אבא, אל תתחיל. לא הערב," אמרה בשמת, מתעלמת ממבטה של הגר.

"אני לא מתחיל," הוא אמר, קולו היה עייף. "אני רק מגיב. אני רק מנסה להבין אתכם!" הוא פנה לאודי, "איזה ניצחון אתה חוגג? את מי ניצחת? אותי? את הגר? מה זה, מגרש כדורגל?"

הוא רצה להמשיך, אבל הגר קטעה אותו. "די, מספיק," אמרה לו בקול תקיף והסבה את מבטה אליהם. "לא הערב. זה חג האורות ויום ההולדת שלי. אני מבקשת לעצור. בואו נשמור רק על אור. אין מקום לפוליטיקה בחג האורות."

בשמת שלחה להגר מבט אסיר תודה. אודי הנהן קלות, לא מבין מדוע אסור לו להביע את דעתו ואת שמחתו מהממשלה... אבל החליט לשתוק.

ישמעאל הביט באשתו ונסוג. צחוק הנכדים מילא את החדר, אבל ישמעאל לא שמע אותו. הוא הביט בלהבות של החנוכייה, שהיו הדבר היחיד שראה, והבין שעליו להתנהג כמארח, בביתו שלו, כדי לא לפגוע בהם. הוא הביט בבשמת, בתו, וחש את החומה שנבנית ביניהם. הוא הביט בהגר וראה כיצד היא מנסה לבנות גשר מעליה, גשר שמטרתו למנוע התנגשות. הוא החליט לשתוק, לא להיות חלק מהשיחה, הוא נאלץ לשתוק כדי לשמור על שלום הבית וזה הרגיש לו כבגידה.

"אוקיי, את צודקת," אמר להגר בשקט.

ישמעאל נותר שקט. הוא התיישב על הספה והדליק טלוויזיה, לראות את החדשות.

מאוחר יותר, אחרי שהלכו, הגר ניגשה אליו. "אתה לא יכול לעשות את זה לעצמך, ישמעאל," אמרה ברכות. "אתה לא אחראי על הטיפשות של אנשים."

"הקשר הזה," הוא ענה, מביט בנרות הכבים, "בנוי על יסודות רעועים הרבה יותר ממה שאת מוכנה להודות, הגר."

בלילה ההוא ישמעאל לא הצליח להירדם. הוא שכב, בוהה בתקרה, שומע את נשימותיה של הגר לצידו. הוא כל כך רצה שיהיה אחרת. פעם הוא האמין שבשמת תהיה אחרת, פתוחה, מבינה, אמפתית. הוא ראה בה ילדה מושלמת. ועכשיו, הוא רואה מניפולציה, אטימות, וזה הרג אותו. הוא הריח את ריח הסופגניות המטוגנות, של שמן שנשרף, מבין שהריח הזה לא מגיע מהמטבח, אלא מתוכו.

2.

בנשימה האחרונה של השקט

חלפו שבועיים. השקט הופר באחת. ישמעאל התעורר בבעתה, ליבו הולם בפראות. זיעה קרה הדביקה את הסדין לגבו. הוא פקח את עיניו, שכב ער במיטה בחושך, בוהה בתקרה. לצידו נשמה הגר נשימות עמוקות, ישנה שנת ישרים. הוא קינא בה על השקט הזה. הוא אף פעם לא חש באמת את הרוגע שבשינה. זה התחיל כמו תמיד, משקל פיזי ממשי, שלחץ לו על החזה. לנשימה הכבדה התלווה הטעם המתכתי, הטעם המוכר של פחד ותסכול עמוק.

אותם רסיסים. אבל החלום השתנה, הוא חש תהודה של משהו... טלית לבנה מסתחררת ברוח חמה, מעל עץ התות הישן מהבריכה ברמלה. ריח של אבק שריפה התערבב בריח המתוק של הפירות הבשלים, ומתוך העץ בקע קול תחינה נואשת של סבתו: "השומע יבין, ישמעאל, השומע יבין... יא איבני..."

הוא נזכר איך סבא שלו היה עוטף אותו בטלית שלו כשהיה קטן. הזיכרון של הבד הרך על עורו העלה בו לרגע תחושה של בית יציב בעולם המנוכר הזה.

הוא קיבל בירושה את הטלית של סבו. הוא שמע רבות על ההיסטוריה ארוכת השנים של הטלית הזו, היא עוברת אצלם בירושה עוד מתקופתו של יעקב שבתאי.

הוא קם ויצא לסלון. ביד רועדת נטל את השלט. המסך נדלק, שוטף את החדר באור כחלחל וקר. הוא השאיר את הקול על שקט, צופה רק בכתוביות האדומות. "ירי לעבר העוטף", "שריפות בצפון", "עימותים קשים בין המפגינים למשטרה". הוא כבר התרגל לכאוס הזה. זה היה רעש הרקע הקבוע של חייו.

הוא לחץ על כפתור להגביר את הקול, כשעל המסך הופיע השר לביטחון פנים, פניו קורנות. "האיומים שלהם לא יעזרו!" קולו רעם. "אנחנו בעלי הבית פה! אנחנו בעלי הבית על ירושלים ועל כל ארץ ישראל!"

צמד המילים "בעלי הבית" הכה בישמעאל. הוא החזיר אותו, ברגע אחד, שבועיים אחורה. הוא לא ראה יותר את בן גביר על המסך, הוא ראה מולו את פניה של בשמת באותו ערב חנוכה ארור. אותו חיוך זחוח, אותה אטימות. "סוף סוף יש פה בעל בית חזק." "את מי ניצחת אודי? אותי?" הוא ראה בדמיונו את מבטה של הגר כשהגנה על בשמת מפניו, את מבטו האטום של אודי ואת הריחוק שלו עצמו. הוא נזכר במילותיה השקטות של הגר מאוחר יותר באותו לילה, אחרי שכולם הלכו והבית התרוקן: "לפעמים צדק הוא שם של כוכב, לא של ערך. תפסיק להיות צודק כל הזמן." הוא לא ענה לה. כי לא היה לו חשק להתחיל מריבה.

הפוליטיקאי המשיך לצעוק, אבל ישמעאל לא שמע אותו יותר. הוא שמע רק את קולה של בשמת. זה הפסיק להיות עוד ויכוח פוליטי. זה היה הוא מולה, מול הבת שלו. הפילוג הזה קרע את משפחתו. האובדן האישי שלו משודר במקביל לכל העם בשידור חי בפריים טיים. החומה שהוא חש בינו לבין בשמת באותו ערב נבנתה מחדש, גבוהה יותר, אטומה הרבה יותר. הוא חש שלא מדובר רק בפילוג, זו הייתה מהות השלטון החדש הזה. מהות של לקיחה. הם, אודי ובשמת, והשר שעל המסך – כולם עסוקים בלקחת. לוקחים תקציבים, לוקחים את התרבות, לוקחים לעצמם את הבעלות על המדינה. לוקחים מחצי העם, ולא רוצים לתת שום דבר בתמורה. רק את התחושה של ההפסד. והוא באמת המפסיד הגדול.

השיתוק הזה. חוסר האונים המוכר, חנק את גרונו. הוא הרגיש איך המדינה מתפרקת מבפנים והוא מתפרק יחד איתה, והוא לא יכול היה לעשות שום דבר כדי לאחות את השברים הללו שבתוכו.

הוא קם באיטיות מהספה, המסך עוד ריצד מולו אבל הוא כבר לא ראה כלום. הוא ניגש לחלון, הביט החוצה על הרחוב השקט של פתח תקווה. השקט הזה היה עבורו מטריד יותר מהרעש. הוא ניסה לנשום, אבל האוויר נתקע בחזה.

הכול חזר אליו: אבק השריפה, הצעקות בערבית ובאנגלית, הילד הקטן עם ה־RPG והאצבע על ההדק. ואז התמונה התעוותה. הילד עם ה־RPG נעלם, והריח הפך כבד, ריח של עשן סמיך ופלסטיק שרוף. הוא צפה מהצד בבית הקטן בכפר דומא. הכתובת "נקמה" נטפה מהקיר הבוער. הוא ראה אותו, את עמירם בן אוליאל, עומד שם, גבו מופנה אליו, ידיו לופתות את ידית הדלת הלוהטת מבחוץ. הוא ראה את שרירי ידיו של הרוצח מתהדקים, נועלים את המשפחה בתוך התופת, לא נותנים להם לצאת. ישמעאל רצה לצעוק, להעיף אותו משם, אך כל מה שהיה יכול לעשות הוא רק לעמוד ולהביט בידיו אחוזות הדיבוק שלא הרפו מידית הדלת.

צרחות התינוק נדמו והפכו לשקט מקפיא דם. רק אז בן אוליאל הרפה.

ישמעאל הרגיש דחף לצאת החוצה ולעשות עם זה משהו, המציאות חייבת להשתנות. הדעת לא יכולה לסבול זאת, כיצד איבדנו צלם אנוש? הוא לא יכול היה לשבת עוד שנייה אחת נוספת בבית.

הוא יצא החוצה, אוחז בסלולרי בכף ידו הרועדת. הרחוב היה שקט. הוא ראה מרחוק אנטנה גבוהה, בראשה אלומת אור אדומה דולקת, חותכת את החשכה. הוא נעץ בה את מבטו. דרך אותו אור אדום ויציב באפלה, הרגיש את החיבור הישיר שלו לבורא. הוא לא יכול לחיות יותר עם העוולה הזו, עם התינוק השרוף, עם הידית שאי־אפשר היה לפתוח. הכאב חד מדי. הוא חיפש נחמה, תשובה. הוא הפעיל את גלגלצ בטלפון ומתוך הצלילים הבוקעים מן המכשיר הוא הבין את התשובה. עליו לקחת את כל הכאב הזה ולהפוך אותו לקרקע לצמיחה. המסע שלו כבד מדי, חשוב מכדי לברוח ממנו; הפתרון הוא לגדול מתוך העוולה. לגדול מזה ודי, חשב, והכאב נהפך למחשבה נחושה.

הסלולרי שלו צלצל בפתאומיות, קורע את הקשר העדין הזה בינו לבין הבורא. ישמעאל החליק על המסך וענה במהירות.

בקצה השני, קול שקט ולא מוכר אמר: "השומע יבין, המבין ישמור, והשומר יגאל... אתה זוכר את הכתובת הזו שחרטנו על עץ התות ליד הבריכה העירונית, ישמעאל?"

הקול עצר לרגע, כאילו אוסף את עצמו. "תסתכל סביבך, ישמעאל. תסתכל מה קורה לנו. הפילוג הזה... הוא בלתי נסבל. כולם סובלים. סבתא שלך תמיד אמרה לנו שהמשפטים האלה הם לא נבואה, הם הוראות הפעלה. הגיע הזמן לפעול."

הקול המשיך: "תגיע לרחבת הכותל, לספסל השלישי מימין. אני ממתין לך שם." הקו נותק.

הוא הביט בטלפון. "מתיחה," לחש לעצמו. "או טעות במספר." הוא חזר הביתה והתיישב על הספה, מבין שאין סיכוי שיחזור לישון.

סבתא בלה, דמות קראית חשובה, מתה בשנת תשמ"ד, כמה סמלי! הגאולה, השמירה ו"השומע יבין" הם באמת משפטים שלה. הוא לא חשב עליהם כבר שנים. מי הזר שיודע עליהם? הוא בהה במסך הטלוויזיה. בטלוויזיה השתנו כל הזמן הכתוביות האדומות: עוד ויכוח על ההפיכה המשטרית, עוד עימותים בין מפגינים, עוד ריאיון עם פוליטיקאי שהסביר בביטחון ש"חמאס מורתע".

שוב חנק את גרונו חוסר האונים המוכר. הוא עבד שנים רבות בשכונות מצוקה, ניסה לתקן סדקים קטנים, רק כדי להבין שהמדינה כולה היא שכונת מצוקה אחת גדולה שמתפרקת מבפנים, והוא לא יכול לעשות דבר כדי לאחות את השברים שבה.

משהו במילים של האיש חדר אליו פנימה. לא רעיון גדול, לא פתרון. רק הנחיה פשוטה, הגיע הזמן לפעול. נקודה אחת פשוטה בתוך כל הכאוס המורכב. זה נשמע מטורף. אבל האם זה יותר הגיוני להמשיך לשבת בחוסר מעש ולצפות בחדשות? עליו לבחור בין שיתוק לפעולה.

ובפעם הראשונה מזה שבועות, מישהו הציע לו לפעול. לנסוע למקום אחד ולמצוא שם דרך לאחות את כל השברים האלה.

כן, זה מטורף. הרעיון מופרך, אבל עצם ההצעה לפעול היה הדבר היחיד שהצליח לחדור את חומת השיתוק. מה האלטרנטיבה? להישאר בסלון? לבהות בכתוביות האדומות ולחכות להתקף החרדה הבא? לחזור למיטה ולהקשיב לנשימותיה של הגר? השיגעון הזה, המסע לירושלים בעקבות קול זר, נשמע לו כמו הדבר ההגיוני היחיד כרגע. אולי אני לא נוסע למצוא פתרון, הודה בפני עצמו ביושר אכזרי. אולי אני באמת בורח.

הוא לא אמר דבר להגר, רק השאיר לה פתק: "אל תדאגי, נסעתי לירושלים. אני אוהב אותך." חזר לחדר השינה, התלבש חם ויצא.