הפילוסופיה של הלבוש

הקדמת העורך

המסה "הפילוסופיה של הלבוש" ראתה אור לראשונה ב"ניו יורק טריביון" ב־19 באפריל 1885. הטקסט נותר עלום עד שהתגלה לחוקרים ב־2012 ונכלל בספר Wilde On Dress, פרי עטו של חוקר יצירתו של ויילד, ההיסטוריון ג'ון קוּפֶּר שנה לאחר מכן. במסתו מתייחס אוסקר ויילד לרפורמת הלבוש הוויקטוריאני בהקשר לאמנות. יצוין כי מסה זו נחשבת ליצירתו העיונית הראשונה של ויילד שלפניה כתב רק פרוזה. מסה זו היתה חלק מהרצאות שערך ויילד באנגליה ובאירלנד בנושא לבוש בין השנים 1883 ל־1888. במסה זו מופיעה לראשונה בדפוס הגדרתו המפורסמת של אוסקר ויילד את האופנה: "אופנה היא בסך הכול צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שאנו נאלצים להחליף אותו מדֵי שישה חודשים!"

ר"מ

הפילוסופיה של הלבוש

בשנים האחרונות חלה, הן באמריקה והן באנגליה, התפתחות ניכרת בטעם האמנותי. כבר אי אפשר להיכנס לביתם של מי מידידינו בלי להבחין שם מיד בשינוי עצום. יש התייחסות עמוקה יותר לצבע, התייחסות עמוקה יותר לעידון הצורני, כמו גם תחושה שהאמנות עשויה להטביע בדברים הפשוטים ביותר של משק הבית חותם כלשהו של חן וחסד. אבל קיים גם צד שלם של חיי אנוש, שנותר כמעט כולו כשהיה. וכוונתי היא כמובן ללבושם של גברים ונשים...

לא פעם האשימו אותי בייחוס חשיבות רבה מדי לבגד. תשובתי היא שהבגד כשלעצמו נטול כל חשיבות בעינַי. בעצם ככל שהבגד נראה שלם יותר על בובת התצוגה בחנותו של החייט, כך ראוי הוא פחות ללבישה. התלבושות היפהפיות באטֶליֵה של מ' וורת'^[1] נראות לי כמו ספלים מקאפּוֹ דִי מוֹנטֶה שעשויים פיתולים וידיות אלמוגים ומכוסים פנתאון של אֵלים ואֵלות לבושים ברִגשה רמה ובתבליט רם עוד יותר. כלומר, דברים מסקרנים למראה, אולם לחלוטין לא שימושיים. החייטים הצרפתים סבורים כי נשים נוצרו בידי ההשגחה העליונה במיוחד עבורם, על מנת להציג לראווה את סחורתם היקרה והמתוחכמת. אני מאמין שבגד נוצר לשרת את האנושות. הם חושבים שיופי ניכר בקישוטי גדילים וסלסולים. לי אין עניין בגדילים ואיני יודע סלסולים מהם, אבל יש לי עניין עצום בפלאיו ובחינו של גוף האדם, ואני מאמין כי העיקרון המקודש והראשון במעלה של האמנות אומר שהיופי הוא תמיד אורגני ונובע מבפנים ולא מבחוץ, נובע משלמות קיומו שלו ולא מתוספים חיצוניים. וכי לפיכך יופיו של הלבוש תלוי לגמרי בנפלאות העוטה אותו, וכן בחופש ובתנועה שאיננו מעכב.

מכאן עולה שלא ייתכן בגד לאומי יפה מבלעדי יֶדע לאומי של פרופורציות גוף האדם. היוונים והרומאים שאבו את הידע הזה בטבעיות בגימנסיון ובפּלאייסטרה,^[2] מן המחול באחו ומן המירוץ על גדת הנחל. אנחנו חייבים לרכוש אותו באמצעות השכלה אמנותית. הידע מהסוג שאליו אני מכַוון יהפוך די מהר לנחלת הכלל, אם כל ילד ילמד לצייר בגיל המוקדם שבו הוא לומד לכתוב...

אם הילד אכן יתעמק בדמות האנושית, הוא יִלמד גם שלל רב של חוקי לבוש. כך ילמד למשל שקו המותניים הוא עיקול יפהפה ומעודן, יפה יותר ככל שהוא מעודן יותר, ולא כפי שאוהבים החייטים לדמיין — זווית פתאומית ישרה שמופיעה לפתע באמצע האדם. הוא ילמד שוב שאין שום קשר בין גודל ליופי. אעז ואומר כי זוהי טענה שנראית לגמרי מובנת מאליה. כל האמיתות מובנות מאליהן להפליא ברגע שרואים אותן. רק שצריך קודם לראות אותן. הגודל אינו אלא מקריות קיומית, ולעולם אין הוא איכות של יופי. קתדרלה גדולה היא יפה, אבל יפים לא פחות גם הציפור שמעופפת סביב הצריח שלה, והפרפר שנוחת על עמודיה. כף רגל אינה בהכרח יפה משום שהיא קטנה. כפות הרגליים הקטנות ביותר בעולם שייכות לגברות סיניות, והן גם המכוערות ביותר.

מעניין שאנשים רבים כל כך מוכנים בהחלט להכיר בעובדה שבמבט אל חדר מגורים רגיל, קו אופקי קישוטִי עליון ותחתון מפחית מגובה החדר, והקווים האנכיים של עמודים או פאנלים מגדילים אותו; אך בה בעת אינם מבינים כי אותם חוקים חלים גם על הבגד. ואכן יש בלבוש המודרני שימוש תכוף מדי בקו האופקי, נדיר מדי בקו האנכי, ולא קיים כמעט שימוש בקו האלכסוני.

את קו המותניים, למשל, ממקמים דרך קבע נמוך מדי. מותן ארוך מדי פירושו חצאית קצרה, שהיא לעולם חסרת חן מאחר שהיא יוצרת אפקט של גפיים קצרים; ואילו קו מותניים גבוה מאפשר סדרה של קווים אנכיים בקפלי השמלה הגולשים מטה עד כפות הרגליים, ומעניק תחושה של גובה וחינניות. כך שרוולים תפוחים ורחבים, המדגישים את הקו האופקי שלרוחב הכתפיים, יאים ללבושם של אנשים גבוהים ודקים, מאחר שהם מפחיתים גובה עודף ומעניקים איזון; ולאנשים קטנים מוטב להימנע מלבישתם. קו אלכסוני שיוצרת גלימה הנופלת מן הכתף לאורך הגוף או נרכסת בלולאה בצדו, מתאים כמעט לכל מבנה גוף. זהו קו שהולם את כיוון התנועה ויוצר רושם של אצילוּת ושל חופש גם יחד. ישנם כמובן שימושים רבים אחרים לקווים אלה. ציינתי רק אחד או שניים על מנת להזכיר לאנשים עד כמה זהים חוקי הארכיטקטורה והלבוש, וכמה רבה השפעתם של קו ושל פרופורציות. ואכן, מבחנו של בגד טוב נמדד בצללית שלו — איך הוא ייראה למעשה בפיסול.

אבל מלבד הקווים ישנו גם הצבע. מי שמעצב חדר, ואינו מעוניין שהחדר יהווה לא כאוס ולא מוזיאון, צריך להיות בטוח בסכֵמת הצבעים שלו. וכך גם כשמדובר בבגד. יש לקבוע בבירור את הרמוניית הצבעים. עבור אדם קטן גוף, יש יתרונות רבים לפשטות של צבע יחיד. עבור אדם גבוה יותר אפשר להשתמש בשניים או שלושה צבעים. אינני מבקש להעמיד בסיס אריתמטי טהור לשאלה אסתטית, אבל ייתכן כי שלושה גוונים הם הגבול המרבי. בכל מקרה יש לזכור, כי כאשר מביטים באדם לבוש יפה, העין תימשך בהכרח אל יפי הקו והפרופורציות, והבגד צריך להיראות הרמוני מכף רגל עד ראש; וכי הופעה פתאומית של צבע מנוגד במידה חריפה — בקישוטי סרטים למיניהם, תסיט את העין מִסך ההרכב ההדור ותמקד אותה בפרט שולי כלשהו.

באשר לסוגי הצבעים ברצוני לקבוע אחת ולתמיד כי אין דבר כזה צבע אמנותי במיוחד. כל הצבעים הטובים שווים ביופיים; האמנות נגלית רק בשאלת השילוב ביניהם. אין לאף אחד סיבה להעדיף צבע אחד על האחר, כשם שלא יעדיף צליל פסנתר אחד על שכנו. אין גם צבעים עצובים. יש צבעים רעים כמו כחול־אלברט, סגול־מָגֶ'נטה וירוק־רעל, אבל כל צבע טוב מענג תמיד באותה מידה. צבעים שלישוניים ומשניים הם הבטוחים ביותר לשימוש כללי, כי אינם נשחקים בקלות ואף מעניקים תחושת רוגע ושקט. בגד, ולא משנה מה יאמר מ' וורת', לא אמור להידמות לשריקת הקיטור.

וכעת באשר לדוגמת הבד. זו איננה אמורה להיות מוגדרת מדי. למשבצות מודגשות מדי, למשל, יש חסרונות רבים. ראשית, הן מבליטות מאוד כל חוסר אחידות מזערי במבנה הגוף, למשל בין שתי הכתפיים; שנית, קשה מאוד לחבר את הדוגמה הזו במדויק בתפרים; ולבסוף — הן מסיטות את העין מן ההרמוניה שבגוף ומעניקות חשיבות חריגה לפרטים השוליים.

דוגמה גם לא אמורה להיות גדולה מדי. אני מציין זאת כי חיפשתי לאחרונה בלונדון אריג קטיפה או פּילוּסין אפור עם דוגמה מוטבעת, כזה שמתאים לתפירת גלימה. בכל חנות שנכנסתי אליה הראה לי המוכר דוגמאות ענקיות ביותר, גדולות מדי בשביל טפט מצוי, גדולות מדי בשביל וילון מצוי — כאלה שרק בניין ציבורי גדול עשוי למעשה להתהדר בהן לתועלתו. הפצרתי במוכר להראות לי דוגמה שתהיה בפרופורציה הגיונית יחסית לגופו של מי שגובהו אינו עולה על שלושה או ארבעה מטר. והוא השיב שאין ברשותו, לצערו הרב; שכבר אין אורגים דוגמאות קטנות יותר, כי עכשיו דווקא הגדולות באופנה. וכשהגה את המילה אופנה, הרי ציין מהו האויב המר ביותר של האמנות במאה שלנו, כמו גם בכל מאה אחרת. האופנה נסמכת על טיפשות. האמנות נסמכת על חוק. אופנה היא בת־חלוף. אמנות היא נצחית. כי מהי למעשה אופנה? אופנה היא בסך הכול צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שאנו נאלצים להחליף אותו מדֵי שישה חודשים! ברור למדי כי אילו היו באופנה יופי והיגיון, לא היינו מחליפים דבר שמשלב בין שתי התכונות הנדירות האלה. בכל מקום שבו הלבוש אכן היה כזה, הוא נותר ללא שינוי כחוק ועיקרון למשך מאות רבות של שנים. ואם מישהו מחברַי המעשיים בארצות הברית יסרב להכיר בערכה של תמידיות חוקי האמנות, הריני מוכן לבסס את טיעוני על יסוד כלכלי לחלוטין. כמות הכסף המבוזבז מדֵי שנה על בגדים באמריקה היא כמעט אגדית. אין בי רצון כלשהו לייגע את קוראַי בסטטיסטיקה, אבל אילו נקבתי בסכום השנתי שמבזבזים רק על מצנפות נשים לבדן, מובטחני שמחצית האוכלוסייה היתה נמלאת בנקיפות מצפון, והמחצית האחרת בייאוש! אסתפק על כן בקביעה שמדובר בחריגה מכל פרופורציה של בגדי פאר מודרניים, ושאת הסיבה לכך יש לחפש לא בנפלאות פריט הלבוש הזה אלא בצורך לא בריא להחליף, שהאופנה כופה על חסידיה היפים ותועי הדרך.

שמעתי, ואני לצערי גם מאמין לזה, שאם מישהי השקיעה בפזיזות במה שנקרא 'מצנפת פריזאית עדכנית', וחבשה אותה משך שבועיים על חמתה וקנאתה של השכונה, חברתה היקרה תגיע אליה קרוב לוודאי ובדרך אגב תציין שסוג מסוים של מצנפות יָצא לגמרי מן האופנה. בעקבות זאת עליה להיכנס שוב להוצאות ולרכוש מיד מצנפת חדשה לטובת השדרה החמישית. אך אילו היו חוקי הלבוש מיוסדים על אמנות ולא על אופנה, לא היה כל צורך באבולוציה המתמדת הזאת מזוועה לזוועה. מה שיפה נראה תמיד חדש וגם מענג תמיד, וכמו הפרח אינו יכול כלל להפוך למיושן. אך האופנה אינה נזהרת ביחס לאינדיבידואליות של הסוגדים לה, לא אכפת לה כלל אם הם גבוהים או נמוכים, בהירים או כהים, הדורים או דלים. לכולם היא מורה להתלבש בדיוק באותה צורה, עד שיהיה ביכולתה להמציא איזו זדוניות חדשה. האמנות לעומתה מתירה — בעצם גוזרת אפילו — על כל אדם, חירות שלמה שנובעת מן הציות לחוק, שטובה לאנושות בהרבה מן הרודנות של שרוכים מהודקים בכוח ומן האנרכיה של צבעי אָנילין.

הנושא הבא הוא גזרת הבגד.

כלל ראשון ואחרון הוא שיש לתלות תמיד כל פריט לבוש מן הכתפיים ומטה ואף פעם לא מן המותניים. הטבע, יש לציין, אינו מעניק לאדם כל הזדמנות לתלות משהו על קו המותניים העדין. לכן נאלצים, בעזרת מחוך הדוק, ליצור בליטה מלאכותית וקבועה על מנת לתלות ממנה בבטחה את לבוש החלק התחתון של הגוף. כל תחתונית מצריכה מחוך. רק אם נחסל את התחתונית, ייעלם גם המחוך. ואיני מהסס כלל לומר שתקופות היסטוריות אשר בהן נמצא לבוש מפלצתי ומכוער לחלוטין, נובעות כמובן חלקית מן הרעיון המוטעה שלבגד קיום עצמאי משלו, אבל גם בגלל האופנה לתלות מן המותניים את לבוש החלק התחתון של הגוף. במאה השש־עשרה, למשל, קטרינה דה מדיצ'י, הכוהנת הגדולה של הרעל והתחתונית, הִמציאה לצורך דחיסת הגוף מחוך שאפשר לראות בו פסגה של קריירת פשע. מחוך מפלדה, עם חזית וגב בדומה לשריון חזה של לוחם אש, וסגירה מתחת לזרוע שמאל בעזרת בריח עם מוט — כמו ארגז נסיעות. מטרתו היתה לצמצם את היקף המותניים לכדי עיגול של שלושים ושלושה סנטימטרים, המידה האופנתית שבלעדיה לא הותר לאף גברת להופיע בחצר המלוכה. את השפעתו על הבריאות ועל היופי בתקופתו ניתן לאמוד באמצעות העובדה שמותניים נורמליים של אישה מפותחת הם ללא ספק אליפסה של שישים ושישה או שבעים ואחד סנטימטרים.

הֶרגל רע אחד גורר תמיד עוד הרגל רע, וכך כדי לתמוך במשקל התחתונית, הומצאה גם שמלת חישוקים. מבנה ענקי, עשוי לעיתים ממקלעת נצרים, מעין סל כביסה גדול, ולעיתים עשוי מצלעות פלדה שמתארכות לכל צד, במידה כזו שבימי המלכה אליזבת, גברת אנגלייה בלבוש מלא היתה תופסת מקום בנפח שהיינו נותנים כיום לאספה פוליטית בגודל הגון ביותר. כמעט מיותר לציין את אנוכיות האופנה הזאת ביחס לשטחו המוגבל של כדור הארץ. בהמשך, במאה שעברה, נוצרה הקרינולינה עם החישוקים מתחת לשמלה. אך יש אומרים כי נשים מזמן ויתרו גם על הקרינולינה וגם על שמלת החישוקים. ואכן כן, ואני בטוח שכולנו מכירים להן על כך תודה. אני בהחלט מודה להן. עם זאת, וכי לא נותר בקרבנו גם כיום אותו דבר מרושע ונורא שנקרא משפר־שמלות? והרי הקרינוֹלֵט,^[3] שכינויה המקטין זדוני מכול, עדיין נמצאת איתנו! אני משוכנע למדי שאין בין קוראותי אף לא אחת שחלמה אי פעם ללבוש דבר שכזה. אבל ישנן אחרות, שאינן חכמות כמותן, ולהן הייתי רוצה לומר בעדינות ובאדיבות, ששעון חול איננו בשום אופן צורת הגוף האידיאלית. שמלה מודרנית מתחילה לעיתים קרובות על הצד הטוב ביותר. מן הצוואר עד למותניים קווי השמלה תואמים פחות או יותר את קווי הגוף. אלא שהחלק התחתון של הבגד מקבל צורת פעמון ונעשה כבד, ומתפתח לסדרה של זוויות צורמות ועיקולים גסים. אילו היה כל פריט לבוש תולה מן הכתפיים, ורק מהן, לא היה צורך בתמיכה מלאכותית מהסוג שהזכרתי כאן, ואפשר היה לוותר על שרוכים מהודקים בכוח. ואם רואים צורך בתמיכה כלשהי, כפי שקורה תכופות, סרט סריג רחב מאריג גמיש המוחזק בעזרת כתֵפות, היה יכול להספיק.

עד כאן על גזרת הבגד, וכעת לקישוטים שלו.

החייט הצרפתי מבלה את ימיו החיוורים והמשתלמים בתפירת סרטים היכן שאסור לסרטים להימצא, וּווֹלָנים היכן שאסור לוולנים להימצא. אך, אבוי! לשווא הוא עמל. כי כל העיטורים הסטנדרטיים רק מכערים את הבגד ומסרבלים את לבישתו. יופיו של בגד, כמו גם יופיים של החיים, נובע תמיד מן החופש. שמלה חייבת להיענות בכל רגע נתון למהלכי הבחורה שלובשת אותה, ולהדהד להפליא את המנגינה של כל תנועה, את חינה של כל מחווה. את קסם הבגד יש למצוא במשחק העדין של אור וקו באדוות קפלים מעודנים, ולא בכיעור הסתמי ובסתמיות הכעורה של קישוט נוקשה וסטראוטיפי. נכון שבשמלות עכשוויות רבות שראיתי בפריז ניכרת הכרה כלשהי בערכם של קפלים. אך למרבה הצער אלה קפלים שכולם מלאכותיים ונתפרים אל הבגד, וכך אובד קסמם לחלוטין. כי קפל בבגד אינו עובדה מוצקה, פריט שמוסף לחשבון, אלא אפקט מסוים של אור וצל שמצוינותו נובעת אך ורק מהיותו חולף. לתפור לבגד קפל כמוהו כלצייר על הבגד צל. והסיבה העיקרית לכך שהשמלה המודרנית מתבלה מהר כל כך, היא שאי אפשר להחליק אותה כנדרש לשֵם אחסונה בארון הבגדים. השמלה האופנתית למעשה "מעוצבת" מדי; לעשירים מאוד כמובן לא אכפת, אך מן הראוי להזכיר למי שאינם מיליונרים, כי ככל שיש יותר תפרים, הבלאי גדול יותר. שמלה איכותית אמורה לשרוד כמעט כמו צעיף, ואם היא עשויה היטב היא אכן שורדת. וכשאני אומר עשויה היטב כוונתי לשמלה פשוטה שנתלית מן הכתפיים, שמקבלת את צורתה מן הגוף ואת קפליה מתנועות הבחורה שלובשת אותה. ואילו שמלה שעשויה גרוע היא מבנה מורכב של בדים לא הטרוגניים שנגזרו תחילה לפיסות ואז נתפרו יחד במכונה, ומכוסים לבסוף בהמון קישוטי גדילים, סרטים ווולנים שיוצרים בגד נתעב למראה, שמחירו יקר ולבישתו חסרת תוחלת.

אלה אם כן עקרונות הלבוש. וקרוב לוודאי יטענו שאפשר ליישם את כל העקרונות האלה בשלמותם, אולם התוצאה לא תייצר סגנון מוגדר כלשהו. אכן כן. אין לנו כל צורך בסגנון מוגדר, במובן ההיסטורי שלו. אין לנסות להחיות דגמי לבוש עתיקים רק מפני שהם עתיקים, או להפוך את החיים לכאוס של נשפי פאר. נקודת המוצא שלנו איננה ההיסטוריה אלא הפרופורציות של גוף האדם. המטרה שלנו איננה דיוק ארכאולוגי אלא מידת החירות הרבה ככל האפשר לצד הפצת חום מיטבית. ושאלת החום מביאה אותי לנקודה האחרונה בדברַי. אומרים לי לעיתים — לא רק חסרי התרבות אלא גם אנשי אמנות שבאמת מעוניינים ביצירת לבוש יפה — שהאקלים הקר של הארצות הצפוניות מחייב אותנו ללבוש בגדים רבים כל כך, זה על גבי זה, עד שאין בעצם כל אפשרות שהבגד יִתאם לקווי הגוף או יבטא אותם. טיעון נגדי זה, שבמבט ראשון נדמה הגיוני, מבוסס למעשה על רעיון שגוי, על הרעיון שחום הבגד תלוי במספר הפריטים שלובשים. משקל הבגד תלוי אכן מאוד במספר הפריטים שלובשים, אבל חום הבגד תלוי אך ורק בבד שממנו הוא עשוי. ואחת הטעויות המרכזיות בלבוש המודרני נובעת מן הבד הספציפי שתמיד בוחרים כבסיס לבגד. אנחנו משתמשים תמיד בפשתן, בעוד שהבד הנכון הוא הצמר. ראשית, הצמר אינו מוליך חום. זה אומר שבקיץ חום השמש הקופחת לא יחדור אותו ולא יצרוב את הגוף, ובחורף הגוף יישאר בטמפרטורה הנורמלית והטבעית שלו, ולא יפריש לאוויר מחומו החיוני. אלה מקוראַי שמשחקים טניס על דשא ואוהבים ספורט בחיק הטבע, יודעים שאם הם לובשים חליפת פְלָנֶל מלאה, הם נהנים מקרירות גם ביום החם ביותר ומחמימות גם ביום קר. איני אלא טוען שאותם חוקים המוכּרים בעליל על מגרש הטניס לגבי הפלנל שהוא בעל מרקם צמרי, צריכים להיות מוכרים כהולמים באותה מידה ללבושם של אנשי הערים, אשר מַרבים תכופות לשבת. לצמר תכונות נוספות רבות כמו כושר ספיגה ופיזור לחות, ובעניין זה הייתי רוצה להפנות את קוראַי לספרון על "תרבות הבריאוּת", מאת ד"ר יֵגֶר, פרופסור לפיזיולוגיה בשטוטגרט. ד"ר יגר אינו נכנס לשאלת הצורה או היופי — וכשהוא נכנס לזה איננו מאוד מצליח בכך לטעמי, אבל מדבר כמובן כבר־סמכא על ערכם התברואתי של מרקמים וצבעים שונים, ואני משוכנע כי שילוב בין עקרונות המדע לחוקי האמנות יניב את הבגד העתידי.

כי אם ייבחר הצמר כבסיס ללבוּש וכחומר מרכזי, אנשים יוכלו ללבוש הרבה פחות בגדים מאשר כיום, והתוצאה תהיה חימום רב בהרבה, קלוּת גדולה יותר ונוחוּת. לצמר גם יתרון כאריג בעל מרקם מן העדינים ביותר. בהשוואה אליו המשי מחוספס תכופות, בשל היותו נוקשה וקר יותר. צעיף קשמיר רחב מצמר טהור גמיש דיו להשתחל דרך טבעת זעירה. בשיטה זו נוקטים אכן מוכרי צעיפים בבזארים של המזרח על מנת להוכיח את האיכות המשובחת של סחורתם. הצמר אינו מתקמט כלל. אמנם אצטער לראות מרקם נהדר כמו של הסאטן נעלם מן הלבוש המודרני, אבל כל אישה שלובשת בד מסוג זה יודעת היטב עד כמה הוא נוטה להתקמט; ובכל מקרה עדיף ללבוש בד רך, כי בבד קשה נוצרים חריצים ואילו בבד הרך מתקבלים קפלים עדינים במיוחד.

מצאנו אם כן כי בשאלת הבד, המדע והאמנות חד הם. ובעניין גישת החייטים ללבוּש ברצוני להעיר עוד הערה אחת אחרונה. השיטה שלהם אינה רק כעורה לגמרי אלא גם חסרת תועלת. נשים הדורות מכַווצות לשווא את מותניהן כדי להיראות רזות. כי גודל הוא שאלה של פרופורציות. ומותניים צרים במידה לא טבעית רק גורמים לכתפיים להיראות רחבות ועבות במידה חריגה. עקבים גבוהים, שמציבים את כף הרגל בזווית חדה, מטים את הגוף קדימה, ובכך אינם מגביהים אלא דווקא גורעים מהגובה לפחות ארבעה סנטימטרים. אנשים שאינם מסוגלים לעמוד ישר, אל להם לדמיין שהם נראים גבוהים. גם חבישת כיסוי ראש מתנשא לא תשפר את המצב אלא תגרום רק לראש להיראות גדול במידה לא פרופורציונלית. גמד שגובהו תשעים סנטימטרים ועל ראשו כובע של שלושה מטרים ייראה עדיין גמד שגובהו תשעים סנטימטרים. כי יותר מכול נכון למדוד גובה על פי מיקום העיניים והכתפיים. ויש להקפיד במיוחד לא להגדיל מדי את הראש. היחס המושלם עבור הראש הוא שמינית מן הגוף כולו...

אולם ידוע לי כי נשות אמריקה מסוגלות להוציא לפועל כל רפורמה שירצו, בלי קשר לקונגרס. ואני משוכנע כי הן לא ימשיכו עוד זמן רב לעודד סגנון לבוש המבוּסס על הרעיון שהגוף האנושי מעוּות ומצריך מִתקנים מעשה ידי חייטים כדי להיראות ראוי. וכי אין הן בעלות כפות הידיים והרגליים האלגנטיות ביותר בעולם? וכי אין עורן בגון השנהב המנומר בעלי ורדים? וכי אינן עומדות כל העת על משמרתן בארצן, זורעות בלבול ברחבי אירופה?

Appello, non ad Caesarem, sed ad Caesaris uxorem.^[4]

[1] בית האופנה הצרפתי וורת' הוקם ב־1858. [כל ההערות הן של המתרגמת]. [חזרה]
[2] מוסדות החינוך הגופני ביוון העתיקה. [חזרה]
[3] מתקן חישוקים לאחורי הגוף בלבד. [חזרה]
[4] "לא אל קיסר פונה אני כי אם אל אשת הקיסר". [חזרה]