סודות מהכספת

פתח דבר

התלבטתי לא מעט אם לכתוב ספר, שעיקרו אירועים מכוננים מתפקידי במערך ביטחון השדה (המידע) של צה״ל.

לא בכדי, מעולם לא נכתב ספר על ידי מי מראשי המערכת הביטחונית של צה״ל, או כפי שכינה אותי הרמטכ״ל שמינה אותי לתפקיד, רא"ל אמנון ליפקין־שחק - "ראש השב״כ של צה״ל".

היעד ששמתי לעצמי בכתיבת הספר שלפניכם היה להביא את הסיפורים המעניינים והייחודיים מחיי הצבאיים, ששיקפו באופן טבעי גם חלקים מחיי האזרחיים, ושולבו כאן במידה מסוימת.

עשיתי כמיטב יכולתי שהאירועים המתוארים יועברו בצורה אובייקטיבית מצד אחד, ובצדם תינתן פרשנות אישית ולקחים מערכתיים־אישיים מצד שני.

התקופה שבה אנו חיים משתנה לנגד עינינו מדי יום ומדי שעה. כבר מזמן עברנו את התקופה שבה סוד נשמר רק בין שניים - וסוד של שלושה כבר איננו סוד.

גם בנושאים המסווגים והרגישים ביותר, המידע, היקפו והטכנולוגיה המלווים אותו מחייבים שיתוף של עשרות, מאות, ולעתים אלפי אנשים כמעט בכל סוד. אכן, גם כיום עבודת ביטחון השדה - ביטחון המידע - נותרת בחלקה חשאית ועלומה.

אבקש להבהיר כי בספר זה אין כל פרט העלול לפגוע בביטחון המדינה או בצנעת הפרט, וכי הספר עבר את כל מסכת האישורים הנדרשים על פי החוק.

מערך ביטחון השדה (המידע) של צה״ל פועל ומסייע למפקדי הצבא לשמור על הסודות והעמימות, ובכך מאפשר להיערך, לפעול בהפתעה ולהשיג את המטרות.

הספר כולל 15 פרקים קצרים, כשחלק הארי עוסק בשירותי בצבא. במהלך איסוף החומרים והכתיבה הרגשתי היטב את האמירה הידועה: "יום אחד החיים יחלפו מול עיניך - תוודא שהם יהיו שווים צפייה".

כדי לעשות זאת, בחרתי להביא רק את הנושאים המייצגים, החשובים והמעניינים בעיני את הקהל הרחב בכלל, ואת אנשי ביטחון השדה לדורותיהם בפרט - נשים וגברים כאחד - ובוודאי את אלה שיתמודדו בעתיד עם תפקידים אלה.

בהיבט הצבאי־ביטחוני הרגשתי בר־מזל כמעט בכל שלב. קיבלתי תפקידים מעניינים ומאתגרים, שהצריכו להניע אנשים להשגת מטרה חשובה במיוחד.

השגת המטרה היתה לעתים קשה, לעתים על סף הבלתי אפשרי, ולעתים פשוט בלתי ניתנת למימוש.

אי־יכולת לבצע משימה יוצרת אכזבה לא קטנה. בעניין זה, אני ממליץ לכולנו לאמץ את דבריו של וינסטון צ'רצ'יל, המתאימים כמעט לכל תחומי חיינו: "הצלחה פירושה לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות".

בראייתי, הדבר נכון במיוחד לעבודת הקב״ט (או הקב״ם), הוא שצריך להבין את המגבלות והגבולות - גם בתוך עשייה מעניינת, קשה וסיזיפית.

קריאה מהנה

יואב בן־דוד

שער ראשון

השנים המעצבות

פרק 1

המשפחה והשירות בצה״ל

אשתדל שלא להלאות אתכם בעלילות משפחתי. אין ספק שאילו ביקשתי לספר את הסיפור כולו, הייתי גוזל מהקוראים עשרות ואף מאות שעות קריאה - מדובר היה אז בכמה כרכים עבי־כרס.

נולדתי בנהריה בערב ראש השנה. מזל בתולה. סיפרו לי כי אמי, משחשבה שהגיע זמנה ללדת, הלכה־רצה לבית החולים, מרחק של יותר מקילומטר מביתה.

היו לי שתי סבתות: סבתא נעימה, אם אמי, וסבתא מרים, אם אבי. היה לי סב אחד, מנשה, אביו של אבי. את סבי מצד אמי לא הכרתי, שכן הוא נפטר עוד לפני עליית משפחתי לארץ. דווקא סב זה, שמעולם לא פגשתי, מלווה את זיכרוני כמעט מדי יום - שמי האמצעי, צמח, ניתן על שמו.

אבי, אברהם ז״ל, היה אדם משכיל במיוחד - מלומד, איש ספר ובעל שיעור קומה, תרתי משמע (גובהו היה מעל מטר שמונים ושניים). הוא היה רואה־חשבון, ובתקופה ההיא היו בישראל רק כמה עשרות של בעלי מקצוע זה.

בכל בוקר, לאחר גילוח למשעי, צחצוח מוקפד של נעליו וסירוק שערו בשמן, הוא היה לובש חליפה ועניבה ויוצא לעבודה במפעל הטקסטיל שבפאתי נהריה.

אהבנו לשמוע מאבא שמנהל המפעל ובעליו היה מי שראה בו שותף נדיר לשיח, וזאת בזכות השכלתו הרחבה וידיעותיו בספרות ובתרבות, ובעיקר בשפה האנגלית.

אבי התעניין במיוחד בקריאת כף היד - כירולוגיה - שיטה פסאודו־מדעית, המתיימרת לחשוף את אופיו או גורלו של אדם באמצעות ניתוח קווי כף היד וצורתה. רבים ביקשו את חוות דעתו בתחום זה, ולמיטב היכרותי (הלא־אובייקטיבית) שיעור הטעויות שלו היה כמעט אפסי - לטוב ולרע: מניבוי הצלחות כבירות ועד, למרבה הצער, חיזוי אירועים קשים.

אבי עלה מעיראק עם אמי ושלושת ילדיהם - אחי זמיר, אחותי שולמית והתינוקת אושרה. המשפחה עלתה מבגדד, שם השתייכה למעמד הגבוה. בביתם, שהיה אחוזה של ממש, הועסקו נהג, טבחית, מטפלת, ואישה נוספת לעבודות הבית.

עם עלייתם ארצה ב־1951 הם שוכנו במעברת אוהלים באזור עתלית. ממשפחה מהמעמד הגבוה בבגדד לאוהל חסר מים ושירותים, עם תלושי מזון ומציאות של מחסור - והדרך למטה היתה חדה וכואבת.

את כל ההיסטוריה המשפחתית בעיראק ארז אבי בשתי מזוודות ברזל גדולות שנשמרו בבוידעם במשך שנים רבות - אולי עדות חיה לאמרה: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

משפחתי עלתה לישראל תוך ויתור על כל הטוב שהיה לה, וכל זה מסיבה אחת - ציונות והגשמת חלום העלייה.

ייתכן שאת אהבתי למתמטיקה ירשתי מאבי. אהבתי לשבת איתו, ללמוד ממנו ולשמוע את דעתו על פתרונות שהצעתי לבעיות מתמטיות. תמיד מצאתי אצלו אוזן קשבת וסבלנות אין־סופית לשיח עמוק וענייני.

לא אחת תהיתי כיצד הצליחו הורי לשרוד את מחנה האוהלים, את הצריף במעברה, עד שעברו ל"שיכון" - דירה קטנה בבניין בן ארבע דירות. אנחנו גרנו בקומת הקרקע, ולדירה הצנועה נלוותה גינה רחבת ידיים, גדולה פי כמה מהדירה עצמה.

שם נולדתי. אהבתי את הגינה שלנו - גן עדן קטן ובו עצי רימון, חבוש, תפוז ומנדרינה, גפן ועוד. במרכז הגינה ניצב ספסל שאבי בנה במו ידיו, ולצדו סוכה קטנה ובתוכה כלוב תרנגולות וערוגות ירקות - עגבניות, פלפלים, מלפפונים ופלפל חריף.

שם אירחתי את חברַי, ושם בילינו שעות ארוכות. הגינה גודרה בגדר חיה, ירוקה ומלבלבת, ואני אהבתי להשקות, לזבל, לשתול ולקטוף את פירותיה.

הורי, כמו רבים מבני דורם, היו מזן מיוחד. אמי היתה עקרת בית, אך גם אישה חכמה, מנומסת ובעלת נוכחות שקטה, שזיכתה אותה באהבת המשפחה, השכנים והמכרים. היא ידעה ארבע שפות - עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית - והיתה תלמידה מצטיינת בבית הספר אליאנס שבבגדד, בעיקר במתמטיקה, בפיזיקה ובכימיה.

לא אפתיע איש כשאומר שאמי היתה בעלת הלב הטוב בעולם, הטבחית הטובה בעולם והאם המסורה ביותר. דוגמה קטנה: מי יוצאת לפני שש בבוקר, בגשם ובסערה, לקנות לבנה הצעיר (אני) לחמניות חמות, רק כי כך אהבתי את הכריך שלי - עם ביצה קשה וסלט? זה היה ביטוי לאהבתה ולמסירותה הבלתי נגמרת. אמי עבדה סביב השעון; נדיר היה לראות אותה נחה.

את אבי איבדתי כשהיה בן 60. היו שאמרו כי חלה גם מצער ומקשיי החיים שחווה עם עלייתו לארץ.

הזיכרון החד ביותר שלי מאותם ימים הוא טקס סיום קורס הקצינים בבה"ד 1: כל המשפחות באו ללוות את בניהן - ואני עמדתי שם לבדי. משפחתי היתה באבל על מות אבי. אותו אב שגאוותו בי היתה כה גדולה, על כך שבנו, יליד הארץ, עומד להיות קצין בצה"ל. אין ספק שזה אירוע טראומטי שליווה אותי שנים רבות.

אחי הבכור, זמיר - נפש תאומה שלי - הוא איש רוח רגיש ומשכיל, בראש ובראשונה איש ספר. ספרים מילאו את ביתנו, אלפים מהם - בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הספרות והשירה. זמיר, גאוותי, הוציא לאור ספרים ומאמרים רבים, שרבים מהם זכו לשבחי ביקורת בארץ ובעולם.

בין היתר הוא זכה לביקורות אוהדות ומצוינות, החל מגדול ההיסטוריונים, ויל דיוראנט, אליו כתב כך: "קראתי את שיריך ואני רואה אותם מענגים וראויים ככתיבתו של פילוסוף", המשך בראש הממשלה דוד בן־גוריון, וכלה במשוררים וסופרים בעלי שם.

אחי זכה בפרסים רבים על כתיבתו ופרסומיו בתחום הסיפורת והשירה. בשנת 2000, הוא נבחר בין אלף הסופרים והמשוררים המובילים והמצטיינים מאז הקמת המדינה.

לאורך כל הדרך, בכל חג, אירוע או יום שבו היתה סיבה לחגוג, חגגתי עם ספר או ספרים שקיבלתי מאחי, ושתמיד השתדל להתאים את תכניו לאירוע.

זמיר, כאמור, אדם מיוחד במינו, ולהערכתי בעיתוי ובמקום אחרים יכול היה לכבוש כמעט כל פסגה בעולם הרוח.

יש לו יכולות כתיבה אדירות וייחודיות, וכפי שאנחנו מתלוצצים מדי פעם, אמרנו שעם מעט מזל של מקום וזמן - גם פרס נובל לשירה לא היה מופרך בעיני כלל.

זמיר תמך באמי שנים רבות, בעיקר לאחר לכתו של אבי בנובמבר 1975. אחי הקריב את חייו למענה, ובכך הגשים את משאלתה שלא יטפל בה אדם זר.

לצער כולנו, אמי נפטרה בגיל 86, כ־36 שנים לאחר לכתו של אבי. שנים רבות במיוחד שבהן נאלצה להתמודד עם החיים ללא בן זוג תומך.

היא נתנה את כולה באהבה גדולה לילדיה ונכדיה. אני, כמובן, סייעתי ככל שיכולתי כדי לתת לאמי תחושה טובה - באמצעות תמיכה ובילויים בארץ, בעיקר במסעדות טובות שאהבה במיוחד בחיפה, וכן בטיולים שעשינו איתה אחותי אושרה ואני בשש מדינות.

אחי ידע להוקיר ולהעריך את הורי בכתיבה ובהנצחת זכרם בסיפורים ובשירים, שרק מדגם קטן מהם אצרף בהמשך.

אחותי, שולמית, התחתנה ונכנסה למערבולת החיים, לרבות הולדת בת בכורה, ענת, ותאומים - אורי ולימור.

לאחר שנים מועטות יחסית, אחותי איבדה את בעלה מנשה, איש קבע בחיל האוויר, ושוב נאלצה להתמודד לבדה עם כל הנטל שעל כתפיה.

אחותי הקטנה, אושרה, נישאה בגיל צעיר מאוד לישראלי תושב קנדה, סלים, שלאחר לימודי אווירונאוטיקה בטכניון עבד בחברת התעופה המובילה בקנדה. נולדו להם שני בנים - הבכור אדי והצעיר אבי. שניהם נשארו בקנדה.

כל שנה אחותי היתה עושה גיחה לישראל למשך חודש-חודשיים, בדרך כלל בחופשות מעבודתה כמורה לתנ"ך ועברית בבתי ספר בטורונטו ובוונקובר.

נישאתי ב־1980 למירי, שאותה הכרתי במהלך שירותי הצבאי במרחב פיקוד הצפון. נולדו לנו שתי בנות יפהפיות, מקסימות במיוחד וחכמות באופן יוצא דופן. אני, כמובן, ממש אובייקטיבי...

הבכורה היא אור ולאחריה שיר. שתיהן סיימו תואר ראשון בתחומים שעניינו וסקרנו אותן.

למרות שירות צבאי של שלוש שנים ברמת הגולן ולאחר מכן בפיקוד הצפון בתקופה קשה, שבה צה"ל היה פרוס עם כוחות רבים ברחבי לבנון, השתדלתי להיות אבא טוב לפחות בסופי שבוע.

המשמעות היתה ליווי הבנות בהכנת עבודות, התכוננות למבחנים, יציאות אינסופיות למסעדות, וכמובן טיולים ברחבי הארץ כדי להכיר להן את אופייה ואת נופיה.

לימים, הבנות נישאו - אור לבחיר לבה דוד (דודי), שאותו הכירה כבר בגיל 16, ושיר ליקירה שמוליק.

לאור נולדו ליה ויהונתן, ולשיר נולדו עומרי וגאיה - כולם נכדַי ונכדותי האהובים והמיוחדים, ש"מפצים" על כך שפחות גידלתי ילדים. אין כמו להיות סבא - סמכות בלי אחריות. יש בדיחה שאילו רק ניתן היה ללדת ישר נכדים - זה היה מושלם.

במהלך השנים, ובאילוצי לוחות הזמנים, השתדלתי להיות סבא לכל ארבעת הנכדים - אוזן קשבת, עצות טובות, וכל סקאלת הפינוקים האפשרית: מנסיעות לחו"ל, דרך מסעדות ועד … "כל צעצוע שתבחרו".

אין לי ספק שהדור החדש, הבוגר והמוכשר הזה, חי בתקופה שונה משל הוריו, ובוודאי מתקופתי שלי - אף על פי שבמעלה הדרך, עסקתי לא מעט בתחומי ההייטק והטכנולוגיה, כך שלא פיגרתי אחריהם בעולם החדשנות והטכנולוגיה העכשווית.

ובחזרה לילדוּת ולנערוּת שלי: תקופה נפלאה, מלווה בהמון חוויות - אהבות, חלומות, הישגים, משחקים ולימודים. זאת, גם ללא הסמארטפון, האינסטגרם והווייז; לא שעמם לנו אפילו לרגע אחד.

תמיד אהבתי מתמטיקה. בבית הספר היסודי נבחרנו שלושה מצטיינים, והוצע לנו ללכת לפנימיות תואמות בבויאר ירושלים, בן שמן וכפר סבא.

אני נשלחתי לפנימיית בן שמן. כנראה בשל היותי בן זקונים מפונק, היה לי קשה מאוד ללא החום המשפחתי, ולאחר תקופה קצרה יחסית שבתי הביתה בנהריה עם אמירה ברורה: "אני לא חוזר לפנימייה". הורי תמכו בהחלטה שלי תמיכה מלאה, והערכתי זאת מאוד.

השתלבתי בבית הספר התיכון העיוני בעיר. אהבתי מאוד את תחום המתמטיקה - את שני המורים למתמטיקה פחות. הציון 5 (בלתי מספיק) לא איחר להגיע.

לקראת ההתפצלות למגמות ביקשתי להתקבל למגמה ריאלית. איך עושים זאת עם ציון 5? הפעלתי את נשק יום הדין: אמא שלי, שפנתה למנהל בית הספר - שלימד בעצמו מתמטיקה במגמה - ואמרה לו: "בני גאון במתמטיקה, ואני מתעקשת שתיתן לו צ'אנס".

כל השאר היסטוריה. את הבגרות במתמטיקה סיימתי בציון 100, ובאוניברסיטה בחרתי במסלול החד־חוגי במתמטיקה ובמדעי המחשב.

עם גיוסי לצה"ל הגעתי ליחידה 8200. מאחר שהייתי מצטיין במתמטיקה, לרבות זכייה בפרס באולימפיאדה במתמטיקה מטעם מכון ויצמן בתקופת התיכון, הוחלט לשלוח אותי למבחני מיון ל"אולפן מיוחד" ביחידה.

התקבלנו כ־20 מתוך אלפים רבים. הכישורים הנדרשים היו בעיקר בתחומי המתמטיקה.

הקורס התקיים באזור ירושלים, במבנים אזרחיים - קורס מאתגר ומעניין במיוחד. במהלך הקורס התברר כי למרות הצורך המובנה בחתימה לקבע, אין כל הבטחה שכל החניכים יֵצאו לקורס קצינים.

מאחר שלא יכולתי לקבל הבטחה רשמית, החלטתי לשלוח בקשת התנדבות לקורס טיס ולקורס חובלים - שני המסלולים האיכותיים והמובילים בצה"ל.

התקבלתי לשניהם, אך המיונים לקורס חובלים התקיימו חודשים לפני קורס הטיס. הגעתי לגיבוש חובלים. למיטב זכרוני, מתוך כ־3,000 מועמדים התקבלנו כ־25.

נולדתי בנהריה ואהבתי מאוד את הים. קורס חובלים היווה עבורי מטרה ראויה בכל היבט: אישי, משפחתי וחברתי. זהו קורס איכותי, קשה מאוד, אך מאתגר ומעניין במיוחד. היחס בחובלים היה מיוחד - הרגשנו שאנחנו באמת הליבה והאלפיון העליון של הצבא.

אחרי למעלה משנה בקורס התברר לי שהשהייה בכלי שיט גדולים - אוניות וספינות טילים - עושה לי רע, כנראה בשל בעיה מולדת באוזן הפנימית, שגרמה לי הקאות קשות במהלך הפלגות.

אגב, בשלב הס"ג (סירות הגומי) לא הרגשתי את זה כלל, אך בשלב ה״דבורים" החלה הבעיה להופיע.

התבקשתי על ידי מפקד הקורס ומפקד בית הספר לנסות שוב ושוב, אך נאלצתי, בצער רב, לוותר על המשך הקורס ועל האנשים הנפלאים שהיו בו.

הגעתי לחיל המודיעין ומשם למערך ביטחון שדה. תוך חודשים ספורים יצאתי לקורס קצינים, ולאחר השלמה חילית של קורס קמ״נים (קציני מודיעין) וקב״טים (קציני ביטחון) שובצתי לתפקיד חלומי - מפקד חוליה מרחבית בפיקוד הצפון, שמקום מושבה בתחנת משטרה אזרחית בעיר טבריה.

באחריותי, בהיבט הביטחוני, היה טיפול בכ־100 יחידות חונות במרחב עצום - מאזור בית שאן בדרום ועד מוצבי קו הצפון בגבול לבנון. לא יכולתי לחלום על תפקיד כזה בדרגת הסג״מ־סגן.

בחוליה היה לי סגן בדרגת רס״ר, טל חבר, ועוד 4-3 מש״קים, נהג ופקידה.

כל מש״קי הביטחון בחוליה היו איכותיים ומוכשרים מאוד. בלט בהם באופן מיוחד סמל אלי ארמון, לימים אדריכל מוכשר ומוביל בארץ ובעולם.

אלי הוא הבעלים של משרד אדריכלים מוביל - "ארמון אדריכלים" בבאר שבע - שבנה עשרות אלפי יחידות דיור, כמו גם את תחנת הרכבת בבאר שבע, בית הכנסת המפורסם בבה״ד 1 במצפה רמון, ועוד רבים נוספים.

בהמשך הדרך, בהיותי ראש המערך בדרגת אל"מ, קידמתי והענקתי לאלי ארמון דרגת סגן־אלוף בשירות המילואים שלו.

לאחר מכן הוצבתי לתפקיד קצין הביטחון באוגדה 36. על התפקיד המדהים הזה - בפרק נפרד. מיד אחריו יצאתי ללימודים מטעם הצבא באוניברסיטת חיפה ובטכניון, וסיימתי תוך שנתיים את התואר הראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב.

מעולם לא היה לי ברור שאישאר בצבא. בכל שנה הארכתי את חתימתי לקבע בשנה אחת בלבד, ובמקביל נרשמתי ללימודים בטכניון ובאוניברסיטה.

לאחר קיצור פז״מ בעקבות מלחמת לבנון קיבלתי דרגות סרן, ולאחר מכן רב־סרן, וביצעתי תפקידים שונים. מעט אחרי גיל 30 קיבלתי דרגת סגן־אלוף, ובעצם גמלה בי ההחלטה להישאר בצבא ולנסות להגיע לפסגה - ראש המערך הביטחוני של צה״ל.

ביצעתי כמה תפקידי ליבה ברמת סגן־אלוף: רע״ן הונאה, רע״ן אבטחת מידע, ראש לו״מ (לוחמת מודיעין) ועוזר רמ״ח ביטחון שדה. בין לבין סיימתי תואר שני מטעם צה״ל באוניברסיטת חיפה במדע המדינה.

תקופות הלימודים לתואר הראשון והשני היו מהתקופות הטובות ביותר ברמה המשפחתית. כעניין שבשגרה לקחתי את הבנות מבתי הספר לניגוב חומוס עם פרגית, סלט וצ'יפס במסעדה שהן אהבו במיוחד במג'דל אל־כרום.

זאת היתה תקופה נפלאה שפיצתה על היותי אבא של סופ״שים.

המתנתי להחלטה בקשר לקידום שלי לדרגת אלוף־משנה - תפקיד שמחייב החלטה אישית של הרמטכ״ל ושר הביטחון.

חיים ישראלי, עוזרם של מרבית שרי הביטחון מאז הקמת המדינה, סיפר לי שהיו רק 4-3 בעלי תפקידים בצה״ל ברמה זו ששר הביטחון ביקש לראות את תיקם האישי של המועמדים לתפקיד. אחד מהם היה תפקיד רמ״ח ביטחון שדה/מידע.

כמו לא מעט דברים בחיים, גם כאן, ובהפתעה כמעט מוחלטת, במחצית יולי 1994, התבקשתי להגיע לפגישה עם ראש אמ״ן, האלוף אורי שגיא (לשעבר מפקדי באוגדת רמת הגולן), בשדה דב.

הוא אמר לי בקצרה: ״יש מספר רב של מועמדים לתפקיד רמ״ח ביטחון שדה. חלקם הגדול מחוץ לחיל המודיעין. אני מתכוון להמליץ עליך לתפקיד הזה״.

רציתי לצעוק מהתלהבות, אך ההתלהבות צוננה מיד במשפט נוסף שאמר האלוף: ״מאחר שתפקיד זה הוא ייחודי, הרמטכ״ל ושר הביטחון צריכים לאשר זאת״.

באוקטובר 1994 עדכן אותי ראש אמ״ן שגיא ששוחח עם הרמטכ״ל אהוד ברק, וזה אמר: ״לתפקיד רמ״ח ביטחון שדה ייבחר זה שהרמטכ״ל הבא ירצה אותו״.

ושוב - המתנה מורטת עצבים. בין לבין שוחחתי והתייעצתי עם שני רמ״חים יוצאי דופן בחוכמתם ובעצותיהם.

האחד, אל"מ מוני בן־דור, רמ״ח מיתולוגי, דמות מרשימה, ייצוגית, בעל מנהיגות טבעית ומקצועית נטולת פשרות - בתקופתו התרחשו אירועים ייחודיים, ובהם החקירות והמעקבים שנוהלו בידי מחלקת ביטחון שדה ואשר הרעידו את אמות הסיפים - לרבות פרשת סגן הרמטכ״ל והמיועד לרמטכ״ל, דן שומרון.

השני, אל"מ יואב (פישי) דייגי, שאיתו זכיתי לעבוד בתפקידי סגן־אלוף שונים, כולל היותי סגנו. פישי היה איש שפיו ולבו שווים - חד מחשבה, חכם, בעל כושר ניתוח גבוה ואינטליגנטי באופן יוצא מן הכלל.

עם שני רמ״חים אלה עבדתי, ואת שניהם הערצתי ורציתי לחקות את דרך קבלת ההחלטות שלהם ואת התנהלותם במערכת פנימה והחוצה.

בינואר 1995 אושרתי לתפקיד בידי הרמטכ״ל אמנון ליפקין־שחק, וגם על ידי שר הביטחון יצחק רבין.

מיד ביום השני לתפקידי התבקשתי להגיע לפגישה עם חיים ישראלי - עוזרם המיתולוגי של שרי הביטחון מאז קום המדינה.

חיים ביקש לעדכן אותי בשלושה דברים:

א. שר הביטחון ביקש לראות את תיקי האישי טרם אישור התפקיד.

ב. הוא הראה לי חומר רגיש ומעניין שהוציא מתוך הכספת שבמשרדו. החומר הוצג לעינַי בלבד - וכך נשאר.

ג. הוא אמר לי כך: ״אנחנו ניפגש לפחות אחת לחודש. כל מה שאתה מספר לי - אני רשאי לעדכן את שר הביטחון ללא רשותך. אבל כל מה שאני מספר לך - אינך רשאי לספר לאיש ללא הסכמתי״.

וכך, באין־ספור פגישות בינינו, נהגנו על פי הסיכום הזה - ובמעלה הדרך התפתחה בינינו רעות מיוחדת. חבל שאיש יקר ומיוחד כזה כבר איננו.

עם הגיעי למשרדי הופנתה תשומת לבי לכספת גדולה בחדרי. שאלתי מה תכולתה. אמרו לי שרק אני רשאי לראות את תכולתה, ושרק לי הרשאה לפתיחתה.

סקרנות, כידוע, היא חלק מהעניין. ומה לא היה בכספת הזו - האירועים הרגישים ביותר משנות ה־60 ועד שנות ה־90 של המאה הקודמת: פרשת דן שומרון, פרשיות ריגול, מעקבים, חקירות מיוחדות ועוד. החומרים כללו מסמכי מודיעין, קלטות וידיאו וקלטות שמע רבות. אמרתי לעצמי: אוקיי, אתעמק בזה כשיהיה זמן.

עד סוף תפקידי - כחמש שנים קדימה - לא חזרתי יותר לכספת.

החיים עצמם ואירועי היום־יום שאבו אותי למתן פתרונות כאן ועכשיו.

ממוצע מספר הדיונים היה 12-10 ליום. על כך - בפרק נפרד. זהו מספר כמעט דמיוני, שדרש במקרים רבים הכנות ודיונים מקדימים, בעיקר בכאלה שהתקיימו אצל קברניטי הצבא ושר הביטחון.

במהלך שבוע עבודה ניתן לצוף מעט מעל פני המים ולחשוב על נושאים עתידיים וחדשניים שהיה בהם כדי לקדם את מערך ביטחון השדה לשנים קדימה. המערך הזה הוא רב־ממדי, והכיל תחומים רחבי היקף - החל בנושאים מבצעיים, עבור בנושאים תשתיתיים, וכלה בנושאים מודיעיניים מרתקים.

תחת פיקודי היו 18-16 סגני־אלופים, מאות קצינים ונגדים, ואלפי חיילים בסדיר ובמילואים. זהו, ללא ספק - מיני חיל. פעם נהגתי לומר שרק לאחל בוקר טוב לקצונה המובילה, ואולי להחליף כמה מילות נימוסין קצרצרות, וכבר רבע מהיום היה חולף.

במערך הזה היו - ועדיין ישנם - אנשים איכותיים, חדורי מוטיבציה, שמאמינים בצדקת דרכם, וכפי שכינו אותם במשך השנים: "שומרי החותם".

כדי להיות ולפעול כשומר חותם נדרשת עבודה קשה, ויתורים רבים ועמוד שדרה איתן, כדי להתמודד ולהתעקש על הדברים החשובים באמת. כל זה, לא פעם, תוך ויתור על האפשרות להיות "האיש הנחמד", המקום שקל מאוד להישאב אליו ושבו רובנו מרגישים בנוח.

אסיים באמרתו של כריסטופר קולומבוס: "לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס עד שיהיה לך האומץ לאבד את מראה החוף".