טובה הארץ הזאת - מדרש ישראלי אופטימי

על הסף

טובה הארץ מאוד מאוד

בעצם הכול היה מהלך שיווקי.

עם מדדה עייף במדבר שאין לו סוף, מותש ומבואס להחריד.

זאת דרך ארוכה לכנען. הרגליים כואבות, וקשה לראות איזה נס מעבר לגב המזיע ונוע הירכיים הגדולות של זה שהולך מלפנים. לפתע הבריק רעיון: מרגלים. נשלח מפורסמים, מנהיגים מכובדים שאפשר לסמוך עליהם. הם יתורו את הארץ במסע ראווה חגיגי, ויחזרו להרגיע את כולם שיהיה בסדר.

הם לא היו באמת "מרגלים". הם היו "משפיענים".

משה היה בטוח שהם יהללו את הארץ וזמרתה, אז הוא ביקש בטקס רב רושם שינסחו ביקורת רצינית וירדו לפרטים: הטובה היא אם רעה? היש בה עץ אם אין?

והם באמת היו רציניים, החבר'ה האלה. נאמנים לאמת שלהם. הם לא חותמת גומי, ולא שופר של שום שלטון. והם אכן הפעילו חוש ביקורת.

אני מניח שאחרי שהוציאו את דיבת הארץ רעה, במה שייזכר לנצח כחטא המרגלים המפורסם, אחד הכתמים הגדולים ביותר בתולדות האומה וגם אחד הקמפיינים הכי כושלים בדברי ימי הפרסום - משה התחרט על זה מאוד.

צריך להגיד ביושר, הם אמרו ביושר, מורכבת הארץ הזאת. היא זבת חלב אבל גם אוכלת יושביה. הם תיארו את הענקים המפחידים ואת תחושת החגבוּת הנוראית שחשו, והודיעו לקהל מול עיניו הפעורות של המנהיג ששלח אותם שחבל על הזמן. עדיף לשוב מצרימה.

רק שניים - יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שראו בדיוק את אותם הדברים - אמרו ביושר, אבל לגמרי אחרת.

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, הם קראו בתסכול אל ההמון המבוהל, והוסיפו: עָלֹה נַעֲלֶה ונוּכַל!

זה סיפור על עם במצב רגיש, ועל פסיכולוגיה ומנהיגות ושיווק. ויש כאן ביקורת בערך על כולם. אבל זאת קודם כול ביקורת על הביקורתיות.

הביקורתיות כשלעצמה חשובה. אבל כשהיא באה לבד זה עלול להיות הרסני, מפרק ומייאש. אין כאן ויכוח על עובדות ונתונים. המצב גרוע. השאלה היא לאן לוקחים את הביקורת. בין "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" ל"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" מסתתר הדבר החמקמק הזה שקוראים לו "תקווה".

יש לנו, היהודים, חוש זיכרון מצוין, חוש הומור בריא וחוש לא רע בכלל של הישרדות. אבל נדמה שהחוש המפותח ביותר הוא חוש הביקורת, שמאז חטא המרגלים רק הלך וגדל. למצוא תקלות ובעיות זה חשוב, וגם קל. יש הרי הרבה, וזה ממכר. הספר הזה לא יוצא נגד הביקורת. להפך, הוא מחבק אותה. אבל הוא גם מבקש לחזק ולחוש חוש אחר, שבלעדיו קשה להמשיך הלאה, ובלעדיו כנראה לא היינו מגיעים עד הלום: אופטימיות. זהו מדרש ישראלי אופטימי. אוהב ודורש טוב.

ואולי יש כאן עוד משהו. ההבדל בין "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" ל"עָלֹה נַעֲלֶה... ונוּכַל", הוא בדיוק ההבדל בין מי שמחפש דיל משתלם בכנען למי שמבקש, אחרי גלות ארוכה וכואבת - להגיע הביתה.

קוראים לזה "זהות". ובאופן ספציפי יותר, "ישראליות".

נכון, יש בארץ הזאת משהו שלפעמים אוכל את יושביה, שהם אנחנו עצמנו. ואף על פי כן - היא הבית שלנו.

טובה הארץ הזאת הוא הספר השלישי בסדרת מדרש ישראלי. הספר הראשון הציג את הרעיון של המדרש, שבא להגיד משהו על היום מתוך דיאלוג עם ארון הספרים, השירים והאלבומים היהודי־ישראלי. הספר עם של גיבורי־על: שנה ישראלית אחת נכתב כמעין יומן בשנה הישראלית הכי מטלטלת בתולדות המדינה. טובה הארץ הזאת הוא המשך ומעין הכלאה של שניהם. יש בו התייחסות לאירועי היום, אבל בחלקו האחר, ואף ברובו, הוא דווקא "מרחף" מעל החדשות ועוסק פשוט בישראליות עצמה; מאפיין זוויות שונות של הישראליות הנוכחית - בית, מדינה, צבא, יהדות, תרבות ועוד.

זאת תקופה מורכבת. מצחיק להגיד את זה, שהרי אם נדפדף בדברי ימינו, בכל עמוד שנעצור בו ניפול על תקופה "מורכבת". ובכל זאת. הספר הזה החל להיכתב בחלקה השני של המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר. ימים של ציפייה ומאבק עד לחזרת כלל החטופים. צדקת הדרך, רגש האחדות וההתגייסות הכללית התחלפו בהזדחלות איטית בין סבב לסבב ובהתשה כללית. מבצעים צבאיים, התגוששויות פוליטיות, זעם הדדי סביב שאלות של שותפות, שייכות ושוויון בנטל, התנצחויות והטחות אשמה, הפגנות בעד ונגד, זעקות שבר - וכל זה תוך כדי לחימה עיקשת, אבדות כואבות וימים של "הותר לפרסום" מהסוג שאי אפשר להתרגל אליו.

טובה הארץ הזאת הוא סוג של שיחה תוך כדי הליכה במסע ארוך ומטלטל של עם. הוא בוחר באופטימיות ובעין טובה. מכל השאר הרי יש מספיק. ועל אף היבלות ברגליים והכאבים בצד - הוא מתעקש על כך שטובה הארץ הזאת.

מאוד מאוד.

להמשיך ללכת

שלום דן היקר,

לאחר מחשבה והתייעצות עם סבא (בעניין המטלה הכיתתית לפרויקט "שירי שורשים"), החלטתי לבחור בשיר "ללכת שבי אחרייך".

את השיר הנהדר הזה כתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש. הביצוע המוכר מאוד הוא של הזמרת אילנית.

"להיוולד כל בוקר מחדש / עם כל מילת פרידה למות מעט / ולהביא אל העולם עוד בן ובת / בארץ של חלב, מרור ודבש. // ללכת שבי אחרייך / לנשום את השמש הצורב / לחלום אותך מול שמייך / לכאוב אותך ושוב להתאהב".

סמוך לכתיבת השיר הזה נולד בננו הבכור - הדוד שלך. הוא לא אהב לישון והיה צריך לעבוד קשה מאוד כדי להרדים אותו.

השיר הפך מהר מאוד לשלאגר, והיה שיר הערש ששרתי אינספור פעמים כדי להרדים את התינוק שלא נתן רגע של מנוחה.

תמיד כששרתי את השיר חשבתי על המילים היפות שלו, שמתאימות כל כך למנגינה. הבית הראשון של השיר התקשר לי מאוד להולדת תינוק חדש במשפחה ומובן שתמיד קיוויתי שנצליח להעביר לו ולכל הילדים שיבואו אחריו את אהבתנו הגדולה לאדמה "הנוראה והיפה הזאת".

אני חושבת שהצלחנו בכך מאוד וכעת אנחנו שמחים לראות שגם כל הנכדים והנכדות לומדים איזו ארץ נהדרת יש לנו ומהי אהבת הארץ.

סיום השיר והתקווה ש"סוכת שלומך עלינו תיגלה" מתאימים כל כך למציאות של הימים האחרונים. נקווה מאוד שהחלום והתפילה יהפכו בקרוב למציאות והארץ שלנו תהפוך לארץ של חלב ודבש ללא המרור.

אגב, מובן שאת השיר שרנו בלי סוף לכל הילדים האחרים, ובהם אסף, אביך היקר.

     בהצלחה רבה בפרויקט,

     סבתא אמי

המכתב הזה נשלח מאמא שלי לבן שלי בחורף 2012. באותו היום היתה עלייה קלה בטמפרטורות. מאות רקטות נורו מרצועת עזה לעבר ישראל. כיפת ברזל עשתה עבודה טובה, וצה"ל יצא למבצע עמוד ענן, ותקף בעיקר מהאוויר כדי להחזיר את ההרתעה הישראלית.

השנים חלפו והדוד שנולד אחרי מלחמת יום כיפור, בדיוק כשהשיר הזה הפך ל"שלאגר", כבר סבא בעצמו. דן היקר הוא כבר איש יקר, לסבתא אמי ולסבא שמעון יש עוד נכדות ונכדים מקסימים ואפילו נין ראשון, ומילות שיר הערש שכתב אהוד מנור עדיין מהדהדות, רלוונטיות מתמיד.

זה יום יחסית נעים עכשיו, עם עלייה קלה בטמפרטורות. יותר משנתיים אחרי שמרצועת עזה המורתעת יצאו לעבר ישראל הרבה יותר מרקטות. כיפת ברזל ותקיפות מהאוויר לא הספיקו וצה"ל והחברה הישראלית יצאו למלחמה על החיים. להחזיר את הביטחון, את החטופים, את האמון בעצמנו.

מלחמה על הארץ הזאת שחשבנו, או לפחות קיווינו, שכבר לא נצטרך להילחם עליה. הדור שנולד למדינה שהיא מובנת מאליה מבין שהדרך לא הסתיימה אפילו שהגענו הביתה. מתברר שצריך לשמור על הבית הזה כל הזמן, ובמקביל להתעסק בשיפוצים, שלא נגמרים כנראה אף פעם. הוא מגלה בדרך הקשה את המרור שמעורבב עם החלב והדבש. ושהאדמה יפה אבל גם נוראה.

הוא כואב אותה, ומבקש למצוא את הדרך להיוולד בה כל בוקר מחדש.

ולהמשיך ללכת.

הביתה

מה ישראלי בעיניך?

מצחיק, אבל השאלה הזו הפכה כבר בעצמה להיות אחד מסמלי הישראליות.

אנחנו כל כך אוהבים את הישראליות הזו, ונהנים לתת בה סימנים. אנחנו מתעצבנים על "החוצפה הישראלית ובו בזמן גאים בה. מעריצים את ה"דוגרי" הישראלי, את כושר האלתור ואת ההמצאות הישראליות. אנחנו משוויצים ב-waze, בחיל האוויר, בטפטפות, בחולצות סוף מסלול, ובזה שבכל נקודה שנגיע אליה בעולם — נפגוש עוד ישראלים.

כשבנימין זאב הרצל כתב, נסער ומודאג, את מדינת היהודים, הוא לא דמיין סנדלי שורש ובמבה. הוא היה מוטרד, וחיפש אחוז אימה "פתרון מודרני לשאלת היהודים". אז הוא ניסח מסמך רציני והזוי בשם מדינת היהודים, שיותר מהיותו יצירה ספרותית הוא תוכנית עבודה.

"התוכנית כולה ביסודה היא פשוטה מאוד כפי שצריכה להיות תוכנית שמיועדת להיות מובנת לכול. תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה, שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים", הוא כתב, והוסיף: "לכל השאר נדאג בעצמנו".

יותר ממאה ועשרים שנה עברו מאז. אנחנו עדיין נלחמים על ריבונות בחבל ארץ על פני האדמה, ואנחנו עמוק בתוך הדאגה לכל השאר.

זכינו במדינה שקראנו לה ישראל, ויצרנו ישראליות שספק אם הרצל, שהיה ענייני ותכליתי מאוד, העז להעלות בדעתו. ואולי עצם קיומה של הישראליות הזאת מעיד יותר מכול על הצלחתו הבלתי נתפסת של חוזה המדינה.

אבל מה זה להיות ישראלי? מהי ישראליות?

אני חושב שזה פשוט מאוד:

אם ישראל היא הבית שלי — אני ישראלי.

ישראליות היא זהות שמתפתחת מתוך מערכת היחסים בין הישראלים לישראל, ובינם לבין עצמם.

דורות רבים נדדנו מפה לשם, ומשם לשם. תלויים בגחמותיו של הקיסר, השליט, הפיהרר או הצאר. התרגלנו למציאות הזו, ואף מצאנו לה הצדקות שונות ומשונות. מדינת היהודים היה מנוע חשוב בתהליך הציוני המטורף שנראה היום ברור מאליו — חזרה הביתה.

בית הוא ביטחון, שייכות ומשמעות. להרגיש בבית פירושו להיות חופשיים, ותלויים רק בעצמנו.

בית הוא מקום שמתרחשת בו מערכת יחסים.

הרצל הציג באריכות את בעיית האנטישמיות ככזו המחייבת הקמת מדינה ליהודים. הוא לא הסתפק רק בשיח ביטחוני, אלא טרח ופירט, בתוכנית העבודה שכתב, על מערכת שלטון, חברה, כלכלה, קהילה, שפה, דגל, חוקה ועוד ענייני מהות שהוא ראה את מדינת היהודים כמחויבת להם. היה חשוב לו לשכנע שהקמת מדינה ליהודים היא עסק אפשרי ובר קיימא.

כשהרצל חזה את המדינה הוא לא דמיין סנדלי שורש ובמבה. הוא לא שאל "מה ישראלי בעיניך?" ולא תהה איך ירגישו הישראלים בארץ שלהם בדורות הבאים. אם יאהבו אותה, אם יהיו גאים בה ומה יקרה כשיהיה להם קצת קשה ויהיו טיסות זולות ואפשרויות מפתות לרילוקיישן. ממש לא בטוח שהוא חשב שהם יצטרכו להיוולד בה כל יום מחדש. מדינת היהודים לא עוסק במערכת יחסים עם עליות ומורדות, כעסים, אכזבות ותקוות. הרצל בנה שיטה. מפרט טכני, לא מתכון לדינמיקה קבוצתית שמושפעת מקווי אופי ומצבי רוח.

הייתי שותף פעם לסדרת מפגשים בין פלמ"חניק לחבורה של מכיניסטים. האיש היה גיבור ישראל שהפך בהמשך לאלוף בצה"ל ודמות עתירת פעלים וזכויות, והמטרה היתה ליצור שיח מפרה בין דור תש"ח לדור הנוכחי.

הדיון נשמע בערך ככה:

למה בכלל להיות פה? כדי שלא יהרגו אותנו.

מה דעתך על הסכסוך הישראלי־ערבי? רק שלא יהרגו אותנו.

על מה אנחנו נלחמים פה בכלל? על שלא יהרגו אותנו.

מה ישראלי בעיניך? אה... ובכן, שלא יהרגו אותנו.

אחרי כמה מפגשים הבנו שהדיאלוג הזה לא מוביל לשום מקום, והפסקנו אותו. הוא לא הבין את השאלות המורכבות מדי שלהם, והתאכזב מהטלת הספק הבלתי נגמרת של הצעירים שלא חוו על בשרם מאבק של חיים ומוות על המדינה. ומבחינתם — הוא היה זקן חביב, אבל פשטני ולא "מחובר".

זו היתה התנסות מכמירת לב, שהמחישה באופן סמלי ומדויק את הפרדוקס של הישראליות החדשה. דור המייסדים, שחווה רדיפות וחש על בשרו את הצורך הקיומי במדינה, הדור שהקים מדינה, חלם שיהיו לו ילדים צברים יפים ומאוד ישראליים, "נורמליים", שמרגישים בטוחים בביתם. והנה הוא מביט בהם בגאווה ואז... מגלה לאכזבתו שהם חושבים לברוח מפה. הם כבר לא בטוחים שכדאי להישאר במקום הזה, שהיה הבית שבו גדלו.

מערכת היחסים של העם היהודי עם הארץ שלו עברה שינויים דרמטיים בדורות האחרונים. ארץ שהיתה חלום רחוק, והפכה בזכות הרצל ועוד רבים וטובים למציאות שהיא מובנת מאליה.

מי שחווה מעבר משואה לתקומה לא צריך הרבה הסברים. אבל התקדמנו, ופתאום קם דור ישראלי חדש שהדרישות שלו מהמדינה שלו גדולות יותר מרק לומר תודה על עצם היותה. פתאום יש ציפיות מהקשר, וגם אכזבות. פתאום, כשהיא ממש מעצבנת, התשובה "תגידו תודה שאני קיימת בכלל" כבר לא מספיקה.

הישראליות הזאת מבקשת פתאום להתחדש. ליצוק משמעות שמתאימה למציאות שמתפתחת כל הזמן בסיפור שלנו.

האם אפשר גם להיוולד בארץ הזו, וגם לבחור בה בכל פעם מחדש?

במהלך השנים התפתחה במקביל מערכת יחסים אחרת, שמאתגרת את הישראליות הראשונה. מבחינתה ישראל היא אופציה כלכלית־חברתית. מדינה שהיא בית על תנאי, והחיבור אליה הוא סוג של אהבה התלויה בדבר.

כששואלים "מה ישראלי בעיניך" מחפשים את המחוות הקטנות שנוצרות במערכת היחסים הישראלית, מתוך החיים בבית המשותף הזה. חוויה משותפת של מי שמתמודדים עם אותן הבעיות, צופים באותן תוכניות טלוויזיה, וחולקים את אותם שפה, פיגועי טרור ומזג אוויר.

אבל כשהשאלה היא "למה כדאי להישאר פה בארץ", זו כבר מערכת יחסים בין לקוח לנותן שירות. אם השירות מספק זה מצוין, אבל אם לא — אז פשוט נקום ונלך.

את מה שקרה לחברה הישראלית ב-2023 ספק אם מישהו העלה על דעתו. המחלוקת העצומה שנפערה בעם בעקבות הרפורמה המשפטית החזירה פתאום לרחובות את מגילת העצמאות, ואת דגלי ישראל תחת הסיסמה הכל כך 'ביתית' - "אין לי ארץ אחרת".

המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר זרקה אותנו ברגע אחד למחוזות שכמעט שכחנו — תחושת איום קיומי, ועולם מושגים שמהדהד חורבן ושואה.

אם חשבנו שהישראליות מתפתחת בתהליך טורי, שבו סיימנו עם שלב הביטחון, והתקדמנו לשלב ביסוס תחושת השייכות ומשם לשאלת החזון והמשמעות — פתאום הכול התערבב והפך להתמודדות אחת מורכבת.

מדהים לראות איך הדור הישראלי הנוכחי יוצא לקרב ללא פשרות, מסתער על כל משימה ונלחם על מה שנדמה שאבד בתוך ים הטכנולוגיה, הגלובליזציה והשובע הכללי... הדבר הזה שנקרא "בית". ה"לקוחות" פתאום חזרו הביתה בהמוניהם, וגילו על הישראליות שלהם דברים שלא הכירו, או שחשבו שנעלמו.

הזהות הישראלית מפעמת בקרבנו עמוק משנדמה, והיא מוצאת את הדרך להתמודד אל מול האתגרים והשינויים שמתחוללים בעולם, וגם בחברה הישראלית פנימה.

לא ברור אם העוצמות האלו יישארו לנצח, או שיישחקו עד שייעלמו. אך האם ראוי שהישראליות תישען רק על יצר הישרדות?

נראה לי שהיום, אולי יותר מאי פעם, אנחנו צריכים לטפח במודע את תודעת "ישראל היא הבית". לברר לעצמנו על אילו יסודות הבית עומד, ולבנות עליהם את הקומות הנוספות. אחרת העסק פשוט יתמוטט. או שיישאר איכשהו, אבל על תנאי, ובהתאם לכוחות השוק ומצב האנטישמיות.

אנחנו, הישראלים החדשים, חייבים לחזק את מערכת היחסים עם הבית שלנו, כדי שנוכל לגייס את הכוחות לשמור עליו. זה יקרה רק אם נדע לבנות זהות ישראלית בטוחה בעצמה, שמבוססת על סיפור רחב יותר, שיש בו היסטוריה מפוארת ועתיד מפואר לא פחות. ישראליות שהיא לא רק חוויה משותפת, אלא גם ערכים משותפים וחזון משותף, ושאיפה משותפת לחברת מופת.

מהי פוליטיקה ישראלית? מהם תרבות וחינוך, כלכלה וצבא ישראליים? איך נראות מערכות ציבוריות ישראליות? איך אנחנו חיים ביחד כחברה ישראלית, בחבל הארץ הזה שלנו, כאן על פני האדמה?

לפני מאה ועשרים שנה הרצל נפרד מאיתנו, והשאיר אחריו תנועה שהובילה לבניית הבית. המשימה שלנו היא ליצור ישראליות שתשמור עליו מתוך מבט קדימה, אל העתיד. להצליח להתייחס למדינת היהודים הישראלית כבית אמיתי ללא תנאי, בלי לפחד לדרוש ממנה להיות טובה יותר. ומצד שני להיות מסוגלים למתוח עליה ביקורת חריפה בלי לפגוע במעמדה כ"בית".

לא להתבונן מהצד, כלקוח שבוחן מוצר על פי אי אלו קריטריונים, אלא לקחת אחריות כבני בית.

אנחנו לא אובייקטיביים פה. זה הסיפור שלנו. מדינת ישראל היא שלנו, והישראליות הזו היא אנחנו.

הרצל כתב את מערכת ההפעלה, האתגר הגדול של הישראליות המתחדשת הוא לכתוב את מערכת היחסים.

וכמו תמיד במערכת יחסים — הכי חשוב שנדבר על זה.