גנים בימי מלחמה

I

גן עדן וגת שמנים

הכול התחיל לפני כעשרים שנה, ב־1994, לאחר שכבר נדדתי זמן־מה ברחבי היבשת האירופית.

באותה תקופה גרתי בלונדון ועבדתי כסבל בנמל על הנהר. ערב אחד, בבית קולנוע לסרטים אומנותיים וניסיוניים, ראיתי סרט מוזר בשם "הגן", שיצא לאקרנים שלוש או ארבע שנים קודם לכן. הדבר היחיד שידעתי על הבמאי, דרק ג'רמן, היה שזה עתה נפטר מאיידס. מחלה זו, שאז עדיין לוותה בשתיקה לא נוחה, הייתה נושא הסרט שמבקר קולנוע אחד כינה "סרט צוואה". הגן שבמרכז הסרט היה סוג של עולם אידילי, גן עדן מושלם, תור זהב ארוטי ורגשי ששני גיבורי הסרט נעקרו ממנו בשל המחלה. תמונות של גן אמיתי — שטח ירוק באמצע שממה, שצולם בעיקר בלילה — הופיעו לעיתים, מבעיתות, כמעט הזייתיות, מחשמלות.

"אני חושבת שזה הגן של ג'רמן," לחשה באוזניי הבחורה שבאה איתי.

למחרת הלכתי לספרייה בשכונת מגוריי כדי לעיין בכתבי עת על קולנוע וקראתי כמה מאמרים שעסקו בשנות חייו האחרונות של ג'רמן. למדתי שהגן שלו, פרוספקט קוטג', נמצא במחוז קנט, כמאה קילומטר מלונדון, במקום ששמו דנג'נס. כשהתבוננתי בתמונות הרגשתי צורך לראותו במו עיניי. כאילו משהו קרא לי ללכת לשם ולמצוא תשובה כלשהי, תשובה לשאלות שטרם הצלחתי לנסח.

וכך, בבוקר אביבי אחד קיבלתי החלטה. נסעתי לתחנת ויקטוריה ועליתי על רכבת לקנט. מה ציפיתי למצוא שם? מה יכול היה לקרות לגן הזה, עכשיו שהגנן שלו איננו עוד? האם נותר ממנו רק אתר הנצחה? אנדרטה לזכר המת?

ממש לא. פרוספקט קוטג' היה הכול חוץ מזה.

הגן שפע חיים, והמוות היה נוכח בו בכל מקום.

*

שכרתי אופניים בעיר הקרובה לדנג'נס. בתום שעה או שעתיים של רכיבה בכביש שומם, אחרי שעברתי על פני תחנת כוח גרעינית עצומה שהתנשאה באמצע הערבה — ושזכרתי מהסרט — זיהיתי, מרחוק, את הגן. כתם של צבעים עזים מאד, שפע פרחים שבהקו אפילו תחת השמיים האפורים, סביב בית עץ שהושחר בזפת.

השארתי את האופניים על המדרכה והתקרבתי, בציפייה שהבית יהיה ריק. לא נראתה סביב נפש חיה. רחש הרוח התערבב בזה של הים החבוי מעבר לדיונות. הקפתי את כל השטח, מוקסם, אך לא העזתי להיכנס אל הגן הזה, ששום חומה או גדר לא הגנה עליו מפני פולשים.

בקושי ידעתי משהו על גנים, אך הייתה לי תחושה עמומה שבהיעדר הגדר יש משהו חריג, יוצא דופן. מי שנטע את עשרות המטרים הרבועים האלה אפילו לא ניסה להסתיר את הנופים העגומים מסביב. כמו תחנת הכוח הגרעינית שצורתה האפורה נראתה מכל עבר, או המישור הקודר של ערבת דנג'נס הקירחת, שרק כמה בקתות דייגים עלובות הזדקרו ממנו. ואיזה גנן לא היה מתחיל בבניית חומה שתגן על גנו מפני הרוח?

כפי שהבנתי, דרק ג'רמן היה ידוע, כאומן וכאדם, באופיו שובר המוסכמות. נראה שבדיוק כפי שאהב לערער על חוקי הקולנוע, כך נהנה להפר גם את כללי הגינון המקובלים... אבל לא: בפתיחות המוחלטת של הגן אל הנוף שסביבו היה משהו עמוק יותר, שריגש אותי מבלי שידעתי למה. היה נדמה לי שהמקום הזה, הפרוץ לכל הרוחות, מסתיר סוד, כמו שיר שאיננו מבינים עד תומו, אך כשאנו קוראים אותו מרגישים שהוא משנה את חיינו.

היעדר הגדר היה רק אחת מהתכונות הייחודיות של המקום. פרוספקט קוטג' לא דמה לשום גן אחר שראיתי עד אז. אבני צור זקופות התוו צורות גיאומטריות — ריבועים ובעיקר עיגולים — ששימשו כערוגות סלעים משונות. אינספור יתדות מעץ סחף, שוודאי נאספו מהחוף הקרוב וקושטו באבנים, בחלקי ברזל חלודים או בצדפים, היו פזורות ברחבי השטח. "כמו צלבים בבית קברות..." כתבתי במחברתי. אך בכל מקום היו פרחים — בערוגות צפופות או בודדים, בין חלוקי האבן. הם הקיפו את הבית כמגוננים עליו, שבריריים, מוכנים להתכופף ברוח, אך נחושים. והם ריככו את תחושת המצוקה שעוררו הצלבים והגרוטאות והחליפו אותה בעליצות. נדמה היה לי שאם אבני הצור ויתדות עץ הסחף היו השלד של הגן, הפרחים האלה היו בשרו. בשר מעונה אך בריא, שופע חיים בהתעוררות האביב.

*

זהו סיפורו של פרוספקט קוטג'. שחזרתי אותו בעזרת מאמרים שמצאתי בכתבי העת על קולנוע, ומאוחר יותר מקריאת הקטעים שדרק ג'רמן הקדיש לגנו ביצירותיו האחרונות,3 אבל גם מרוב מחשבות שחזרו ושבו למקום הבלתי סביר הזה. למעשה, לאחר ביקורי בדנג'נס, במהלך שנות נדודיי באירופה, חשבתי לעיתים קרובות על האיש הזה שמעולם לא הכרתי אך נעשה לי מוכר. מוכר כמו חבר ותיק או אח גדול שיכול ללמד אותי המון, כי את מה שאני חווה הוא חווה הרבה לפניי.

ב־1986, כשרק נודע לו שנדבק באיידס, ג'רמן קנה את הקוטג', שגילה במקרה במהלך טיול במכונית בדרום אנגליה.

הערבה הצחיחה הזו לא התאימה כלל ליצירת גן. הקרקע הייתה מורכבת כמעט כולה מחלוקי אבן ופסולת. בסביבה עוינת זו שרדו רק כמה עשבים עקשניים שהסתפקו במעט מאוד אדמה. ונוסף על כך הייתה המחלה, הידיעה של ג'רמן שהוא חי על זמן שאול. לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שגן הוא דבר שמצריך זמן, שעצים זקוקים לעשרות שנים כדי לגדול. אך ג'רמן ידע גם שגינון הוא מעשה של אמונה בעתיד, עיוורת כמו כל מעשה של אמונה. למה לא לנסות? אפשר להסתדר גם בלי עצים. והרי היה מגוון שלם של צמחים שמסוגלים לשרוד את הסביבה הקשוחה. כמו אלה שכבר היו שם, למשל ה-Crambe maritima, שבחודש יוני התמלא מאות פרחים לבנים בריח דבש.

בידיעה שימיו קצובים, הוא החל לעבוד בגן בעזרת המזמרה וכף השתילה של ימי נעוריו, שמצא במקרה במעמקי מזוודה בדירתו הלונדונית. אולי כשהחדיר שוב את ידיו לאדמה החזיר לעצמו את האושר של הגנים הראשונים, שעליהם לא הפסיק לחשוב מעולם. הוא עסק בזמן גם כגנן, אף יותר מאשר כאומן. הוא חקר את התעלומה שבקצה גבול החיים, זו שאנו נוהגים לכנות מוות, ושאינה אלא פן אחד של תעלומה נוספת, גדולה עוד יותר: זו של מחזור העונות הקובע בסדירות בלתי נמנעת שאחרי החורף יבוא האביב, שהצמחים יפרחו ואחר כך ינבלו. וחוזר חלילה.

נראה שהאמין שהתשובות יבואו, אולי.

*

למיטב הבנתי, הגן התחיל באבן, כשג'רמן הרכיב מצור וחלוקי אבן את ערוגת הסלע הראשונה מול כניסת הקוטג'.

"מאחורי הבית נטעתי בכל זאת עוזרר. אחר כך מצאתי כלונס מוזר מעץ סחף והשתמשתי בו לתמיכה בעוזרר, והנחתי עליו אבן מנוקבת, מאלה שתליתי בשרשראות על קירות חדר השינה שלי. וככה הכול התחיל".

הוא הביא לגן דשן. הצמחים, גם צמחי הבר שג'רמן אהב לא פחות מהצמחים המעודנים שמוצאים בשפע במשתלות האנגליות, החלו לגדול. בתוך כמה חודשים התמלא הגן הקטן במגוון מדהים של עשבים ושיחים: לבנדר, סנטולינה, לונריה אנואה, אלגומין, צורית, לוטם, ורדי בר ועוזרר, פרג, ולריאן, מרווה... הכול בשפע. אלה היו בעיקר צמחים עמידים לתנאי יובש, המתאימים לאזור זה של אנגליה, שהוא הרבה פחות גשום משאר המדינה. צמחים עיקשים, המסוגלים גם להתמודד עם הסופות של דנג'נס.

הגן הזה נועד להחזיק מעמד.

*

בשנותיו האחרונות נעשה פרוספקט קוטג' למוקד העניין העיקרי של דרק ג'רמן.

בתקופות ששהה בבית החולים, שהלכו ותכפו מ־1989 והלאה, הוא לא הפסיק לחשוב על המקום שכינה "הגן הפראי שלי", "גני הקטן שבמדבר", "גן דחיית גזר הדין". וגם: "גן עדן וגת שמנים". ביומנו תהה אם הפרחים ישרדו את הבצורת או את הסופות בהיעדרו, אם הצמחים הצעירים ששתל בקרקע יצמחו כשורה. מכוון אל העתיד בעל כורחו, הוא רקם תוכניות לזריעות שיעשה באביב, בתנאי שהמחלה תניח לו, כמובן, ושהרופאים יאשרו לו לחזור הביתה בזמן. או בעת ששכב על מיטתו בבית החולים גינן במחשבותיו, כך אמר, כפי שהיה עושה כל גנן שנמצא הרחק מגנו.

*

לא טעיתי בביקורי בפרוספקט קוטג', כשהרגשתי שהגן הזה דומה לבית קברות. זו הייתה כוונתו של ג'רמן.

כל אבן זקופה הזכירה לו את אחד מחבריו שנעלמו, כמו מצבה. כל ערוגת פרחים עגולה הייתה, כפי שאמר, "קשר אוהבים". עם כל צלצול טלפון שהודיע על פטירת חברים, גם הם חולי איידס, בבתי חולים בלונדון או בניו יורק, התמלא הגן בצמחים חדשים וברוחות רפאים. "אני הולך בגן הזה, יד ביד עם חבריי המתים..."

כמו כל גן וכל בית קברות, פרוספקט קוטג' היה מקום של זיכרון ושכחה כאחד, כמו פרחים מסוימים שג'רמן כנראה העדיף על אחרים:

זהו פרג

פרח של שדות תירס ושממה

אדום כדם

עלי גביע שניים

כבר נושרים

עלי כותרת ארבעה

אבקנים רבים

צלקות מפוספסת

רבת זרעים

לפיזור על לחם

חומר החיים

שזור בזרים

לזכר המתים

מביא חלומות

ושכחה מתוקה.

אך בית הקברות הזה שפע חיים, חיים חומריים, חושניים, כאלה שאפשר לגעת בהם, להתבונן בהם ולהריח אותם כרצונך. הצמחים התרבו, צבעיהם מבהיקים — האדום של הוולריאן והגרניום, הצהוב של ציפורני החתול והבסמרטניק — והצהירו בעוז על קיומם. הם הביעו בקול רם וברור את רצונם לחיות, ולחיות בעליזות. המקום הזה, הפתוח אל השמיים ואל העולם שסביבו בעזות פנים, דרש להיראות.

והוא היה מסוגל להפיק מנגינה. כך, ביום סתווי אחד, כתב ג'רמן ביומנו: "למרות הכול, הגן שלי אינו קודר, בעיגולים ובריבועים שלו יש הומור — עיגולים מכושפים לגמדים שוכני מערות — האבנים הן פרטיטורה של מנגינה שנשתכחה מזמן, מחזור קדום שבכל יום אני מוסיף לו תווים חדשים".

במחברתו תיעד את מה ששתל כפי שעושים גננים יסודיים. הוא תיאר את הבזים שדאו בשמיים, את הלטאות שזחלו על סלעי הצור ומשכו את תשומת ליבו כשהשקה, או את האור הנפלא של דנג'נס כשהשמש הופיעה אחרי סערה. הוא דיבר, כמשורר וכבוטנאי חובב כאחד, על הצמחים האהובים עליו, על האופן שבו הם השתתפו בעבר בחיי האדם הודות לתכונותיהם המרפאות או הקסומות. או על טיוליו על החוף שהיו ציד אוצרות של ממש, כי הפסולת הפזורה שם — פיסות מתכת, מצופים, קטעי שרשראות או לבנים — הייתה רכוש יקר ערך שנועד ליפות את גנו.

אם כך, עולם הילדות, הפינות הירוקות הראשונות שהגנן עדיין שימר בזיכרונו, מקור לפלאות ללא סוף, חזרו והופיעו ללא הרף. לכן פרוספקט קוטג' לא היה זיכרון של גן עדן. הוא היה גן עדן. הגן התמים לחלוטין שאלוהים עצמו שתל, שלא ידע מוות. ולמי אכפת אם גן העדן הזה לא החזיק מעמד אלא לרגע, אם איש לא היה יכול לשמרו, להפוך אותו לעולם אמיתי, לעולם בפני עצמו?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*