ילדת הדרקונים האחרונה

הקדמה

זוג עיניים אדומות בהק מבעד לאפֵלה. הן הלכו והתקרבו לקראתה. היא חשה אבודה בתוך מערבולת של חושך ורוח קרירה שגרמו לגופה הקטן לרעוד.

כשהיצור פתח את פיו, שיניו נצצו בחשֵכה. הֶבֶל פיו החם עטף אותה והיא חשה כאילו פגשה חיה רעבה במיוחד שמצאה לעצמה טרף קל. הפחד גָאָה בה והיא התקשתה לנשום. היא מצאה את עצמה פוסעת לאחור עד שגבה פגע בקיר.

הוא התקרב אליה באיטיות עד שניצב צמוד לגופה. הוא הביט מַטָה לעברה, ואז היא הבחינה בקשקשים שכיסו את גופו האֵימְתָנִי. הם נראו קשים ודוקרניים. מעל לעיניו הזוהרות נפרש מצח ארוך שממנו בקע זוג קרניים, ומנחיריו העבים נדף שובל דקיק של עשן אפור.

הדרקון מצמץ, והיא יכלה להישָבע שהוא חייך אליה כשקול מסתורי קרא בשמה.

"בְּ ר י דְ גֶ' ט..."

היא שוב התעוררה בבהלה. החלום שבו דרקון עצום צופה בה מבין הצללים רדף אותה לאורך ילדותה, והסתיים באינספור לילות שבהם קמה ממיטתה שטופת זֵיעה, ליבה הולם. ברידג'ט לא ידעה להסביר לעצמה מדוע. הרי הדרקון לא עשה לה דבר, רק צפה בה בחיוך מְתַקְתַק. אבל לָמה?

היא התכסתה בשמיכה, המגן אחרון מפני מה שהמתין לה בעולם אחֵר ומשונה, נשמה עמוק וניסתה לזמֵן חלומות נעימים יותר. ברוב הפעמים היא הצליחה.

עם השנים הסיוטים פסקו, וכשבגרה היא שכחה מהם לחלוטין. שכחה ממנו לחלוטין.

אך לרגל יום הולדתה השתים־עשרה, בְּרידְגֶ'ט גְרֵיי עמדה לגלות שלפעמים חלומות מתגשמים.

פרק 1

"תני לי להיכנס!" אֶליוֹט דפק שוב ושוב על הדלת. "ברידג'ט!" הוא קרא וסובב בכל כוחו את הידית עד שזו כבר עמדה לצאת ממקומה.

"לֵךְ מכאן כבר!" ברידג'ט צעקה בחזרה מעבר לדלת. היא נשענה עליה בכל כוחה. ידיה אחזו בעוצמה את הידית. היה זה ניסיון נוֹאָש למנוע מאחיה הקטן והמעצבן לפרוץ פנימה.

"זו לא רק המקלחת שלך!" אליוט הכה בדלת באגרופיו הקטנים. "אימא אמרה שהיא של שנינו!"

ברידג'ט שחררה באחת את אחיזתה, ואחיה, שלא ציפה לכך, נפל קדימה ונחת למרגלותיה. "גם ככה אין מים, נודניק אחד!" היא התפרצה על אליוט המבוהל, שבהה בה בעיניים פעורות.

היא התרחקה במהירות על רצפת העץ הישנה, גופה עטוף במגבת לבנה. כל צעד נשמע כאילו קורות העץ העתיקות עומדות להתבקע תחת כפות רגליה.

היא סובבה את ראשה לעבר דמותו של אחיה וגלגלה את עיניה. דלת חדרה נטרקה אחריה. היא נעלה אותה וצרחה בתסכול.

במסדרון נשמע קול צעדיו המתרחקים של אליוט.

הוא כנראה ברח לבכות לאימא, נחרה ברידג'ט בבוז. למה מגיע לה אח כזה מעצבן?

היא החליפה את המגבת במכנסי ג'ינס כחול בהיר ובחולצה צהובה שעליה הופיע איור של 'רוכבי האש', הלהקה האהובה עליה, והציצה אל הטלפון שלה שנותר על השידה.

"ברור שאין קליטה," היא מלמלה. "אתה מבין עם מה אני צריכה להתמודד, הֶנְרִי?" קולה הפך לרַךְ כשפנתה אל הדביבון ששכב במיטתה.

הנרי פיהק בקול. בכל זאת, היתה זו שעת בוקר מוקדמת והוא היה זקוק לשנת היופי שלו, או כך לפחות היא הניחה.

"ברידג'ט גריי!" נשמע קולה של אימה, סילְבְיָה, מהסלון.

מה כבר קרה? ברידג'ט חשבה. אליוט הספיק לבכות לך? היא קלעה בזריזות את שְׂעָרָהּ הבלונדיני לצמה ארוכה ומסודרת. אימה הצליחה ללמד אותה לעשות זאת לאחר חודשים ארוכים של מאבק כואב בין מסרק לשיער צפוף.

"בואי לכאן, ברידג'ט!" אימה קראה לה שוב.

"עכשיו!" נשמע קולו המתבכיין של אליוט. אם היא רק הייתה יכולה להשאיר אותו כאן ולחזור אל העיר, לחזור הביתה.

לנשום עמוק, היא ציוותה על דמותה במראה ונשפה בקול. מולה ניצבה נערה בלונדינית עם פנים ארוכות ועם אוזניים בולטות מעט, אבל עם אף בדיוק בגודל הנכון, קטן ועדין, עם עיניים ירוקות ועם שפתיים דקות.

ומה לגבי הנמשים החדשים שהתפזרו על לחייה ועל אפה? היא קיבלה אותם מהשמש המוגזמת בכפר בֵּיְיבְּרידג', הסיוט שהפך למציאות רק לפני חודש וחצי, בתחילת יולי.

"בוא איתי, הנרי," היא נשקה לדביבון על אפו הרטוב. הנרי התנער בקול, זינק מהמיטה והתייצב לימינה. "לפחות מישהו בבית הזה יהיה לטובתי," היא הכניסה את הטלפון לכיסה ויצאה אל הסלון כשהנרי בעקבותיה.

לְרוב הילדים היה חתול או כלב בתור חיית מחמד. למסכנים שבהם היה דג זהב, שאפילו לא זיהה אותם או שמח לראות אותם כשחזרו מבית הספר. אבל ברידג'ט לא הייתה כמו כולם. לה היה דביבון בתור חיית מחמד.

אלה היו החיים שלה מאז שנאלצה לעבור עם המשפחה שלה מדירה במגדל קומות מבושם עם מראות ופרחים בלוֹבִּי, לבית הכפר הישן שהיה שייך לסבא וסבתא שלה.

אלה היו החיים שלה מאז ש"שדרגה" את הבילוי השבועי בגלידריית סֶבַּסטיָאן בטיול יומיומי ביער מלא יתושים עוקצניים, ואת בֶּת' וגֶ'ני, החברות הכי טובות שלה ב... אף אחד. טוב, לא ממש אף אחד. היה לה את הנרי, לפחות עד שתתחיל שנת לימודים חדשה בבֵּייבּרידג'.

ברידג'ט הבחינה מייד באימהּ סילביה, שעמדה במרכז הסלון בזרועות משולבות. לצידה ניצב אליוט שחיקה את עמידתה.

"אני מבינה שבית המשפט נפתח?" ברידג'ט התיישבה על ספת בד ישנה שהריחה כמו שספת בד ישנה אמורה להריח, רע. לא היה לה כוח למשפט על הבוקר, ובטח לא כזה שהתוצאה שלו ידועה מראש.

הנרי התכַּדֵר על ברכיה וברידג'ט ליטפה את פרוותו הרכה. תחת אור השמש שחדר לסלון, שערותיו השחורות־אפורות זכו בתוספת של גוון ערמוני.

הדביבון הרים את ראשו והביט בה בעיניו השחורות והגדולות. הן היו גדולות יותר משל כלב או של חתול, מה ששיוָוה לו מראה אנושי מעט והֵקֵל על ברידג'ט להתנחם בחברתו. בעיקר עכשיו, כשהמשפט שלה עמד להתחיל.

אימהּ נעצה בה מבט נוזף ואספה את שְׂעָרָהּ החום והגלי לפקעת צמודה. היא נהגה לעשות כך בעיקר כשהיא כעסה.

"היא לא נתנה לי להיכנס, ואז היא דחפה אותי." שפתיו של אליוט רעדו בעת שדיבר. לחייו היו נפוחות ואדומות. הוא נראָה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי בכל רגע. מתי החוצפן בן השמונה הפך לכזה שחקן מוכשר? אם היא לא הייתה שם בעצמה, גם היא הייתה מאמינה לו.

אימה ליטפה את כתפיו של אליוט בליטוף מרגיע וסרקה באצבעותיה את שְׂעָרוֹ הזהוב. אליוט שלח חיוך זדוני אל ברידג'ט ומייד חזר להביט באימם במבט פגוע.

"כן, ברידג'ט," סילביה סקרה את בתה. "מה קרה הפעם?"

"שוב לא היו מים," ברידג'ט משכה בכתפיה. היא עברה למוֹלֵל את צמתה הארוכה באצבעותיה. "ולא דחפתי אותו, הוא פשוט לא הפסיק לדפוק על הדלת ולנסות להתפרץ פנימה כשרציתי להתקלח. לא שזה משנה," היא הרימה את קולה, "כי לא היו מים!"

אימה נאנחה בקול וטפחה על גבו של אחיה. "לך לשחק בחדר, אליוט. תן לי רגע עם ברידג'ט, בבקשה. לבד."

מבטו הפגוע של אליוט התחלף בחיוך מרוצה. הוא התרחק תוך כדי כך שסינן אליה, "כאילו שמקלחת הייתה עוזרת עם הריח שלך..." הוא התרחק אל עבר המסדרון הצר שהוביל לחדרו, ואז סובב את ראשו לעבר ברידג'ט וצבט את אפו באצבעותיו, כמנסה להימָנע מריח נורא במיוחד.

"תתעלמי ממנו," אימה התיישבה לצידה על הספה. "אני יודעת שלא קל לך," היא נאנחה.

"כן, אבל אימא..." ברידג'ט ניסתה לענות.

"התחלה חדשה לא קלה לאף אחד." סילביה ליטפה את ראשה. "אבל בבקשה, תנסי להיות סבלנית יותר. הוא לבד לחלוטין. לָךְ לפחות יש את הנרי."

סילביה קמה מהספה וצעדה אל המטבח שבסוף הסלון. "בואי איתי," היא סימנה לברידג'ט בידה.

כשברידג'ט התקרבה למטבח, ריח מתוק של תותים חתוכים מילא את נחיריה. סילביה עברה את האי במטבח והחוותה בידיה כלפי השיש, שעליו המתינו מערוך עץ מקומח ולצידו בצק המחכה לרידוד וקערת תותים השוחים בהר של סוכר.

"יש! יש! יש!" ברידג'ט חיבקה את אימה. "ידעתי שלא תשכחי."

"מסורת מנצחת לא מחליפים." עיניה של סילביה האירו.

ברידג'ט ליקקה את שפתיה. היא ראתה בדמיונה את עוגת התותים של אימה, רוק מילא את פיה.

"מחר היום הגדול," סילביה לחשה באוזנה. "לא בכל יום הבת שלי חוגגת יום הולדת שתים־עשרה." היא נשקה על קצה אפה. "אז מה את אומרת? אולי תנסי לגלות יותר סבלנות לאחיך, ואולי אפילו גם קצת לאבא?"

"אני אשתדל," חיוכה של ברידג'ט נמחק.

ברידג'ט הבחינה על האי מימינה בכוס מיץ תפוזים סחוט. אימא כבר ידעה שאין מים זורמים ולכן סחטה עבורי מיץ, היא חשבה והרימה בידה את הכוס. "תודה," היא חייכה חיוך מבויש ושתתה את המיץ בשתי לגימות ארוכות.

"בבקשה," אימה חייכה אליה בחזרה.

"אז אבא מתקן את הצנרת?" גבותיה התרוממו בתקווה.

"כן, כן," סילביה אישרה במבט מתחמק, והושיטה לברידג'ט דלי עץ גדול עם ידית מתכת חלודה. "עדיין לא הייתי בונה על מים זורמים היום. אז אם את רוצה להתקלח או לצחצח שיניים, אני מציעה ששניכם תמלאו את הדלי במים עבור מתקן הטיהור." היא הצביעה על המכשיר המתכתי העצום והרועש שניצב לצד המקרר.

"אני מתגעגעת לימים שבהם המים היו פשוט יוצאים מהברז ולא מגיעים מבאר," ברידג'ט נשפה בקול, "כאילו אנחנו בימי הביניים."

"קדימה," סילביה עיקמה את אפה. "הדלי מחכה."

"בסדר, בסדר. הנרי ואני נביא מים," ברידג'ט נקשה בלשונה פעמיים, מה שגרם לדביבון לעמוד על שתי רגליו ולהתייצב לצידה. כשהוא עשה זאת, ראשו עבר במקצת את מותניה.

"כשדיברתי על שניכם, התכוונתי אלייך ואל אליוט," סילביה צעדה אל עבר המסדרון. "תחשבי על זה כהזדמנות עבורכם להתחבר מחדש. מי יודע, אולי אפילו תהפכו בסוף לחברים טובים."

"אין בעיה, אימא," ברידג'ט אישרה והמתינה בסבלנות עד שאימה תתרחק ולא תוכל לראות אותה עוד. "קדימה, הנרי," היא לחשה, והשניים יצאו בזריזות דרך דלת הכניסה שניצבה בין הסלון למטבח.

קול הטריקה של דלת העץ הישנה חשף את מזימתה של ברידג'ט. סילביה שבה על עקבותיה במהירות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

"ברידג'ט, חזרי הנה תכף ומייד!" היא קראה בקול, אך ברידג'ט כבר הייתה רחוקה מכדי לשמוע. היא הספיקה לזנק יחד עם הנרי מעל למדרגות העץ ולדלג בין אבני החצץ שסימנו את השביל אל היער שהלך ונפרש לנגד עיניה.

"אני מקווה שאני זוכרת את הדרך," ברידג'ט ליטפה את ראשו של הדביבון. "אבל מה הדבר הכי גרוע שיכול כבר לקרות?"

פרק 2

ברידג'ט והנרי צעדו לאורכו של שביל החצץ. רוח קלילה נשבה בין העצים וגרמה לענפיהם הדקים לנוע קלות.

העצים היו שונים זה מזה בגובה, בעובי ובצורות החרוטות על קליפותיהם, אך כולם כוסו בעַלְוָוה ירוקה שנראתה לברידג'ט כמו תקרת עלים כהה. לשמחתה, מדי פעם פרצו קרני שמש שהאירו, גם אם רק במעט, את החשֵכה.

"אז מה אתה אומר, הנרי, שנוציא את ה'מַפָּה' שלנו?" ברידג'ט קרצה אל הדביבון והתיישבה על גזע עץ כָּרוּת. הנרי התיישב לצידה וצייץ בקול קטן. מכשיר הטלפון האדום נשלף מכיסה.

"אולי אין פה קליטה," היא נאנחה, "ואני אפילו לא יכולה לראות אם קיבלתי הודעה מבת' או מג'ני. אבל לפחות יש לנו גישה לאלבומי התמונות שצילמנו," היא גירדה את הדביבון בין אוזניו.

אצבעותיה רפרפו במהירות בין התמונות האחרונות שהוסיפה לתיקיית 'מפות'. היא עברה על התיוגים 'הנהר', 'קרחת היער' ו'הבאר', לחצה על התיוג האחרון וזיהתה את הסימון הצבעוני שהכינה מבעוד מועד.

לאחר שהנרי והיא התחילו בסיורים היומיים ברחבי היער, ברידג'ט הבינה שאם היא לא רוצה לאבד את הכיוון, היא חייבת למצוא דרך לסמן את המסלולים שלהם.

בוקר אחד היא אספה עשרות אבנים ובחדר שלה צבעה אותן בצבעים שונים, מה שאִפְשֵר לה לסמן את המסלולים מאוחר יותר. הנתיב אל הבאר, למשל, סומן על ידי מגדל הבנוי משלוש אבנים המונחות זו על זו — אבן לבנה, אבן שחורה ושוב אבן לבנה.

"לבן־שחור־לבן," ברידג'ט מלמלה לעצמה והחזירה את הטלפון לכיסה האחורי. היא המשיכה בהליכה אל הבאר, הדלי בעל הידית החלודה מתנדנד בידיה.

השמש החמימה, שרק שעה קלה קודם לכן האירה את סלון ביתה באור נעים, כבר כמעט לא נראתה בין העצים הצפופים. להיפך, ברגעים הספורים שבהם רוח הניעה את אחד הענפים גדושי העלים, ברידג'ט זיהתה עננים אפורים.

גשם צפוי לרדת בקרוב.

ככל שהשניים המשיכו לצעוד אל תוך היער, ריח של אדמה רטובה מילא את האוויר והחליף את הניחוח המתוק של פרחי הבר שגדלו פרא בכניסה ליער.

משב נוסף של רוח חזקה גרם לשערות ידיה של ברידג'ט לסמור. נראה שלמרות פרוותו המחממת, גם הנרי לא אהב את הרוח הקרירה. הוא ילל יללה קצרה ועטף את רגלה בזנבו, כאילו היה חתול מפונק ולא דביבון יערות שעד לפני חודש חי ביער ואכל לארוחת צהריים פקעות וחרקים.

"אל תדאג, הנרי, נגיע בעוד כמה דקות," ברידג'ט חייכה חיוך מרגיע אל חברהּ הקטן. היא נשכה את שפתה כאשר התלבטה אם לחזור הביתה או להמשיך. החשֵכה הקשתה עליה לראות את הדרך ולזהות את מגדלי האבנים שניצבו לאורך המסלול.

הרוח התחזקה, וברידג'ט התחרטה על כך שלא לבשה ז'קט כמו שאמא שלה תמיד הפצירה בה, לא שהיא התכוונה להודות בזה בפניה.

עיניה זיהו מיָמין את אחד ממגדלי האבנים שהציבה עם הנרי. היא ספרה עד כה שמונה מגדלים מתוך תשעה, מה שאומר שהם ממש קרובים.

ברידג'ט התכופפה כדי לבחון את האבנים מקרוב. הצבע שלהן דהה מעט. מבלי לשים לב, החליקה על האדמה הלחה ונחתה על ברכה השמאלית. היא חשה את הכאב הפועם בברכה ועצמה בחוזקה את עיניה, ממתינה בסבלנות עד שהכאב יעבור.

דלי המים הריק נפל מבין ידיה והתגלגל עד שנעצר לצד אבן גדולה. "אוּוּוּוּוּוּף!" היא פלטה, צלעה אל עבר הדלי והרימה אותו בידיה. טיפת גשם כבדה נחתה על עורפה, ואליה הצטרפה מייד טיפה נוספת, גדולה יותר מקודמתה.

"באמת? גשם? עכשיו?" היא חרקה שיניים בתסכול הולך וגובר כאשר הצטרפו אל הטיפות הבודדות טיפות נוספות, והגשם הלך והתחזק.

השילוב של הרוח הקרה, החשֵכה שביער, הדלי המרגיז ואז הגשם שפרץ עזר לברידג'ט לקבל את ההחלטה המתבקשת, הגיע הזמן לחזור הביתה.

היא תסתדר בלי מים היום, את המקלחת שלה היא קיבלה ברגעים אלה ממש.

קול יְבָבָה חלושה גרם לה לסובב את ראשה. היא נעמדה דרוכה על רגלה הכואבת והסתכלה סביבה.

"שמעתָ את זה, הנרי?" ברידג'ט שאלה את הדביבון ואז שמה לב שהוא כבר לא לצידה. היא סובבה את ראשה ימינה ושמאלה, אך לא ראתה אותו באף מקום.

"הנרי?"

טיפות הגשם זלגו לאורך פניה וחדרו אל תוך בגדיה, וצמתה חבטה בגבה. היא קראה בשמו של הנרי, גם הפעם ללא מענה.

היא המשיכה עם העיקול לאורך השביל, ואז שמעה שוב את היבבה ומה שנשמע כמו לחישה חלשה ועמומה.

ברידג'ט קפאה במקומה. היא ניסתה למקד את מבטה, אך לא ראתה דבר. ליבה פעם במהירות. במרחק כמה מטרים ממנה היא הבחינה בבְּאֵר. קול היבבה נשמע שוב. משָם. הנרי?

ברידג'ט הרגישה כאילו כפות רגליה שחו בתוך נעליה. גרביה היו ספוגות במי גשם. היא הניחה לצידה את הדלי. הלחישות שאָפְפוּ אותה הלכו והתחזקו.

"הנרי?" היא קראה בשנית.

"כאןןןן," נשמע קול חלוש ועייף, וקרוב.

אין סיכוי שהיא דמיינה את הקול. מי דיבר אליה באמצע היער החשוך?

עיניה צדו זנב פרוותי ספוג מים מציץ מימין הבאר. כאב חד פילֵחַ את ברכה בכל צעד, אבל היא לא יכלה להשאיר את הנרי ביער הרטוב והקודר, בוודאי לא לצד מישהו זר.

באר האבן הייתה גדולה ורחבה מכפי שזכרה אותה. היא הייתה בנויה מאבנים שחורות, מביניהן בצבצו שורשי עץ עבים וירוֹקֶת. מעליה ניצבה קשת אבן גבוהה ובמרכזה נקבעה גלגלת עץ, שממנה היטַלְטֵל חבל ארוך.

"הנרי, מה אתה עושה כאן?" היא לחשה לחברהּ שהציץ מאחור, רטוב, מפוחד ומבולבל אף יותר ממנה. ברידג'ט הושיטה לו את ידה ומשכה אותו אליה.

הדביבון טיפס בזריזות במעלה גבה ונצמד אל כתפיה, מלכלך בבוץ את חולצתה ספוגת המים. ציפורניו החדות שרטו את עורפה. היא תהיה חייבת לקצץ לו אותן כשהם יחזרו.

אם הם יחזרו.

"עִזְרִיייי לִייייייי," נשמע שוב הקול, הפעם רם יותר. הקול הגיע ממעמקי הבאר.

ברידג'ט קפאה במקומה ורעדה, אבל הפעם לא מהקור.

היא חששה להציץ פנימה, אך משהו בתוכה דרש ממנה לעשות זאת. היא הורידה את הנרי מכתפיה, אחזה בידיה בדופנות האבן החלקות ממי הגשם, והשעינה את גופה קדימה.

מתוך הבאר החשוכה עלה עשן אפור וסמיך.

"עִזְרִייייי לִייייי," הקול הדהֵד בעודו עולה מעומק הבאר האפלה. "עִזְרִיייי לִיייי, בְּבקָשָׁהההה..."