לאוקיפה וקלייטופון

1

[1] צידון היא עיר על הים. הים הוא הים האשורי,¹ העיר היא עיר ואם של הפניקים, בניה הם אבות התֵבָּאִים.² בחיק המפרץ סוגר בעדינות על הים מעגן כפול רחב: במקום שהמפרץ מתעגל לצד ימין נפערה פִּרצה שנייה, המים פולשים בחזרה ויוצרים מעגן בתוך מעגן.³ בחורף ספינות סחר חוסות פה מִסערות במים שקטים, ואילו בקיץ הן עוגנות בקדמת המפרץ.

כשהגעתי לכאן אחרי סערה גדולה, הלכתי להקריב קורבן הודיה על הצָּלתי לאלה הפניקית — זו שהצידונים קוראים לה עשתורת.⁴ תוך כדי שיטוטיי במִתחם של חצר המקדש⁵ והתבוננות מסביב במִנחות, ראיתי ציור שהוקדש לאלה, פנורמה של ארץ וים. זה היה ציור של אירופה,⁶ הים היה הים הפניקי, והארץ צידון. על היבשה היו אחו וחבורת בתולות; במים שט לו פר ועל גבו בתולה יפת תואר, מפליגה על הפר לכרתים. האחו הצמיח המוני פרחים, ומִסדָּר של עצים ושיחים התערה ביניהם. עץ נסמך לעץ, עלה סָכַך על עלה, ענף נגע בעלוות רעהו, ומקלעת העלים יצרה חופה מעל הפרחים.

האמן צִייר אפילו צללים תחת העלים, והשמש הסתננה פה ושם ברכוּת למטה לאחו בכל מקום שהצייר פתח לה בקיעים בסכך העלווה הסבוכה. משׂוכה תחמה את האחו לכל היקפו, והאחו ישב מאחוריה, עטור חופות קלועות. לרגלי השיחים נשתלו, שורות־שורות, ערוגות של פרחים: נרקיסים, ורדים, הדסים. באמצע האחו המצויר זרמו מים, הם בקעו מעומק האדמה והִשקו מסביב פרחים ושיחים. הגנן תואר כשהוא אוחז מעדר, רוכן על תעלה ומְפַנֶּה אפיק לזרימת המים.⁷

בקצה האחו, במקומות שהיבשה מזדקרת לתוך הים, האמן העמיד את הבתולות. פניהן הביעו גם שמחה וגם פחד. בזרים קשורים למצחן, בשיער פזור על הכתפיים, ברגליים מגולות מלמעלה עד למטה (מכותונת שהופשלה עד מעל הברך והוחזקה בשרוך ועד כפות רגליהן היחפות), חיוורות פנים, לחייהן חשוקות, עיניהן פקוחות אל הים, פיותיהן פעורים מעט כאילו הן באמת עמדו לצווח מִפּחד, וידיהן מושטות לעבר הפר. הן פסעו על שפת הים בעוד הגלים מציפים אותן קצת מעל הקרסול ונראו כמשתוקקות לרדוף אחרי הפר אבל פוחדות להיכנס לים.

הים היה דו־צִבעי — אדמדם לכיוון היבשה, וכחול עמוק לכיוון הים הפתוח. הציור תיאר את הקצף, הסלעים, הגלים: הסלעים הזדקרו מהיבשה, הקצף צָבַע את הסלעים בלבן, הגל התכרבל והתפרק לרסיסי קצף על הסלעים. הפר צויר כשהוא רוכב על הגלים באמצע הים בעוד גל מתרומם כמו הר מהנקודה שבה הרגל הכפופה של הפר בלטה מהמים.

העלמה ישבה על גב הפר, במרכז, לא בפישוק רגליים אלא על הצד שלו, ובשתי רגליה נצמדה לימין גופו. ביד שמאל אחזה בקרן הפר כמו רוכב האוחז ברסן, והפר באמת נטה יותר לאותו כיוון כאילו משיכת היד מנווטת אותו. הכותונת כיסתה את חזהּ עד האיברים המוצנעים שלה, ומשם ומטה גלימה הסתירה את פלג גופה התחתון. הכותונת הייתה לבנה, הגלימה בגון ארגמן. הגוף הפציע מבעד לבגדים: טבור עמוק, בטן שטוחה, מותן צר שמתרחב במורד האגן. השדיים הציצו בעדינות מתוך החזה (האבנט הצמוד מִסגר את הכותונת ואת שדיה כך שהכותונת שיקפה את הגוף). שתי ידיה נמתחו — האחת עד קרן הפר, והאחרת עד זנבו — וכל יד אחזה באחד הקצוות של צעיף שנפרשׂ מעל ראשה והקיף את כתפיה. הקפלים בגלימתה נמתחו ותפחו לכל הכיוונים (בדרך זו העביר הצייר רושם של רוח). היא ישבה על הפר כאילו היא משיטה סירה והגלימה משמשת לה כמפרשׂ.

סביב הפר רקדו דולפינים, כרכרו קופידונים — הייתם אומרים שאפילו תנועותיהם עברו בציור. אֵרוֹס משך את הפר: אֵרוֹס, ילד קטן ולו כנפיים פרושׂות, אשפת חיצים על השכם ובידו אש. הוא החזיר את פניו אחורה אל זאוס והמתיק חיוך כאילו הוא מגחך על זאוס, שהפך את עצמו לפר בגללו.

[2]    התפעלתי מכל פרט בציור, אבל כאדם מאוהב⁸ הסתכלתי בסקרנות יתרה על אֵרוֹס הנוהג את הפר.

"איך,” אמרתי, "איך התינוק הזה שולט בשָׁמַיִם, על האדמה ובים.”

כשהשמעתי את המילים האלה, צעיר אחד שעמד לידי, אמר:

"מי כמוני יודע, אחרי כל הפגיעוֹת שחוויתי באהבה.”⁹

"מה הספקת לחוות, ידידי?” שאלתי. "לפי מראךָ, אני מתרשם שעברת את החניכה שלך אצל האל לא מזמן.”

"אתה מעיר נחיל שלם של סיפורים,” אמר. "מה שקרה לי מזכיר את המיתוסים האלה.”

"שזה לא ירתיע אותך, יקירי,” אמרתי. "בשם זאוס ובשם אֵרוֹס עצמו, אם הסיפור שלך מזכיר את המיתוסים, הוא יענג אותי פי כמה.”

במילים אלה אחזתי בידו והובלתי אותו לחורשה שכנה שצמחו בה עצי דולב בצפיפות ובשפע וסמוך לה זרמו מים צוננים וצלולים, כאלה המגיעים משלגים שנמסו לא מזמן. הושבתי אותו על ספסל נמוך, ואני עצמי התיישבתי לצידו.

"זה הזמן לשמוע את הסיפורים שלך,” אמרתי. "אין לך מקום נעים ומתאים מזה למיתוסים ארוטיים.”¹⁰

[3]    הוא התחיל לספר:

אני פניקי במוצאי, נולדתי בצוֹר, שמי קְלֵייטוֹפוֹן, לאבי קוראים היפּיאס, ולאחיו של אבי, סוֹסְטְרָטוֹס, למרות שהם לא ממש אחים, אלא רק מצד האבא: אימו הייתה ביזנטית, אימו של אבי הייתה מִצוֹר. בכל אופן, הדוד הזה חי כל חייו בביזנטיון בזכות ירושה גדולה שירש מאימו. אבי התגורר בצור. את אימי אינני מכיר, היא מתה בינקותי. אבי לקח לו אישה שנייה, שילדה את אחותי קָליגוֹנֶה. אבי החליט לקרב אותנו זה לזו על ידי נישואים,¹¹ אבל אלות הגורל חזקות יותר מרצון אנוש, הן הועידו לי אישה אחרת.

האלים אוהבים לרוב לגלות לבני האדם בלילה את עתידם — לא כדי שנתגונן מפני הסבל (ממילא אי אפשר לגבור על הגורל), אלא כדי שנישא אותו ביתר קלות. כי אירוע פתאומי ובלתי צפוי מזעזע את נשמתנו כשהוא נופל עלינו בהפתעה, ומטביע אותה, אבל סבל שמצפים לו מבעוד מועד מתבזבז מראש כי אנחנו מתרגלים לפסגת הסבל לאט ובהדרגה. כשהגעתי לגיל תשע־עשרה ואבי התכונן לקיים את החתונה שלנו בשנה הבאה, אלת המזל¹² חוללה דרמה.

חלמתי שפלג גופי התחתון התאחה עם הגוף של כלתי עד הטבור, אבל מעל הטבור היו לנו שני גופים נפרדים. אז הופיעה מולי אישה מפחידה וענקית, פראית למראה — עם דם בעיניים, לחיים שעירות, שערות שהיו נחשים. ביד ימין שלה אחזה מגל, ביד שמאל לפיד. היא עטה עליי בחמת זעם, הניפה את המגל, הורידה אותו על חלציי במקום ששני הגופים שלנו היו מחוברים, וכרתה ממני את הנערה.

קפצתי מהמיטה מבועת מִפחד, אך לא סיפרתי לאיש. אבל כשהייתי לבד עם עצמי, שקעתי בהשערות נוראות.

בינתיים קרה הדבר הבא. כאמור, לאבי היה אח, סוֹסְטְרָטוֹס. הגיע שליח מביזנטיון שהביא ממנו מכתב, במילים הבאות:

"להיפּיאס אחי, מסוֹסְטְרָטוֹס, שלום. בתי לֵאוּקיפֶּה ואשתי פַּנְתֵאָה בדרכן אליך. המלחמה עם התְראקים לוחצת על ביזנטיון. שמור על היקר לי מכל משפחתי עד שתושג הכרעה במלחמה.”

[4]    אבא שלי קרא את זה, קפץ על רגליו ורץ לכיוון הים. הוא חזר תוך זמן קצר כשבעקבותיו פמליה גדולה של עבדים ושפחות שנשלחו על ידי סוֹסְטְרָטוֹס עם הנשים. במרכז הלכה אישה גבוהה, לבושה בגדים יקרים. בזמן שלטשתי בה עיניים, הופיעה לשמאלהּ נערה, ומראה פניה סִנוור את עיניי. היא נראתה כמו סֵלֵנֶה¹³ על הפר שראיתי פעם בציור: היו לה עיניים בורקות מעונג, שיער בלונדיני, בלונד מתולתל; גבות שחורות, שחור נקי; לחיים חיוורות, חיוורון שהאדים בהדרגה במרכז הלחי והזכיר את גון הארגמן שנשות לידייה צובעות בו שנהב.¹⁴ הפה היה ורד בפריחתו, כששִׂפתות העלים של הוורד מתחילות להיפתח.

ברגע שראיתי אותה הייתי אבוד. יופי פוצע אותנו, חד יותר מחֵץ, וזולג מבעד לעיניים לנשמה כי העין היא השער לפצעי אהבה. הרגשתי הכול בבת אחת — התפעלות, השתאות, רעידות, בושה, חוסר בושה. התפעלתי מקומתה, השתאתי מיופייה, רעדתי בלב, הסתכלתי בלי בושה, התביישתי להיתפס. התאמצתי להתיק את עיניי מהנערה, אבל הן סירבו. הן משכו את עצמן בחזרה, נמשכות לשם בחבלי קסם¹⁵ היופי, ובסוף ניצחו.

[5]    האורחות התאכסנו אצלנו. אבא הִקצה להן אגף בבית והורה להתקין סעודה. כשהגיעה השעה ישבנו לשתות, שניים בכל ספה (ככה אבי הושיב אותנו: הוא ואני בספה האמצעית, שתי האימהות בשמאלית, והעלמות בימנית). כששמעתי על הסידור הנהדר הזה, כמעט רצתי לאבא ונישקתי אותו בגלל שמיקם את הנערה לנגד עיניי. חוץ מזה לא היה לי מושג מה אכלתי, בחיי האלים. אכלתי כמו שאנחנו אוכלים בחלומות. מרגע שהנחתי את מרפקי על המסעד ונשענתי אחורה, סקרתי כל נקודה בפנים של הנערה, תמיד במבטים גנובים. זאת הייתה ארוחת הערב שלי.

אחרי שסיימנו לאכול נכנס עבד צעיר, אחד המשרתים של אבי, וכיוון את הנבל שלו. תחילה פרט על המיתרים בידיים חשופות והמתיק לנו נעימה קטנה באצבעות מלחשות על המיתרים. אחר־כך נטל מַפרט, ובליווי מצומצם של פריטה על הנבל התחיל לשיר. הוא שר על אפולון שנוזף בדפנֶה כי היא מתחמקת ממנו, רודף אחריה, עוד רגע הוא ילכוד אותה, אבל הנערה הופכת לשיח, ואפולון קולע לעצמו זר מעליו. השיר הדליק את הנשמה שלי עוד יותר כי סיפורים ארוטיים מְלַבּים את החשק. לא משנה כמה אתה מַתרֶה בעצמך ודורש שליטה עצמית — דוגמאות מגרות אותך לחקות אותן. במיוחד דוגמה מדמות שהיא נעלה יותר ממך — כשכל קמצוץ של בושה ממחדל כמוהו כהתרסה¹⁶ בפני יצור נאצל יותר ממך. אמרתי לעצמי: אתה רואה, גם אפולון חושק, גם הוא חושק בנערה, הוא לא מתבייש בתשוקה שלו, הוא רודף אחרי נערתו. ואתה? אתה מהסס, אתה מתבייש, אתה שולט בעצמך דווקא כשלא צריך. אתה חושב שאתה טוב יותר מהאל?

[6]    בערב הגברות פרשו לישון ראשונות, ומעט אחר־כך גם אנחנו הגברים. אבל בעוד שאחרים מדדו את הנאתם על סמך קיבתם, אני חוויתי את המשתה דרך עיניי: הרקתי לתוכי את הפנים של הנערה, גומע יופי לא־מדולל עד שהייתי קרוב להתפקע, והלכתי משם שיכור מאהבה. כשנכנסתי לחדר שנהגתי ללון בו, לא הצלחתי להירדם. באופן טבעי פצעים גופניים ומחלות בכלל מציקים לנו בלילה ביתר שׂאת ומתעוררים דווקא כשאנחנו שוכבים במנוחה, ומגרים את כאבינו. כי כשהגוף נח — אז מתפנה הפצע להעלות מוגלה. אבל פצעים נפשיים, כשהגוף לא זז, כואבים לנו הרבה יותר. כי במהלך היום העיניים והאוזניים שלנו מוצפות המוני הסחות דעת שמקהות את עוקץ המחלה בכך שהן מסיטות את הנפש לפה ולשם עד שלא נותר לה פנאי לסבול. אבל כשהגוף מרותק במנוחה, הנפש נשארת לבד עם עצמה ומיטלטלת על גלי צרתה. כל הרגשות שהיו רדומים עד אז מתעוררים: היגונות של האבלים, החרדות של המודאגים, הפחדים של מי שמסַכּנים את נפשם, האש של האוהבים. לקראת עלות השחר השינה ריחמה עליי קצת והעניקה לי מנוחה קצרה. ואפילו אז סירבה הנערה לצאת מליבי. כל החלומות שלי היו על לאוקיפה: שוחחתי איתה, שיחקתי איתה, אכלתי איתה, נגעתי בה. השגתי יותר ממה שהשגתי באור יום. כן, אפילו נישקתי אותה, והנשיקה הייתה נשיקה אמיתית! עד כדי כך שכשהמשרת העיר אותי, קיללתי אותו כי בא בעיתוי גרוע והרס לי חלום כה מתוק.

קמתי והתחלתי להתהלך בבית בכוונה לנגד עיני הנערה עם ספר ביד כשאני רוכן עליו וקורא. בכל פעם שהגעתי לדלת שלה, העין שלי התברגה בזהירות החוצה מעל דפי הספר. ככה טיילתי הלוך וחזור כמה פעמים, נשטף בתשוקה מהמראה שלה, עד שהתרחקתי משם בדממה¹⁷ ובלב דואב. שלושה ימים בערתי בִּפנים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*