שמיכת טלאים של ציפיות נמוכות

לנסוע הביתה

בזמן האחרון, כשהיא נוסעת לאנשהו, היא צריכה להזכיר לעצמה שוב ושוב מה היעד. למשל בבקרים, כשהיא לוקחת את רונה לגן, אז בהתחלה הכול בסדר. הן יוצאות משער המושב, פונות ימינה ואז שמאלה לכיוון הקריה ומגיעות לרחוב חד־סטרי שנקרא "השומר"; הן נוסעות בו ישר, אין אפשרויות אחרות. בסוף הרחוב יש מעגל תנועה גדול ובו דברים מתחילים להסתבך. היא צריכה להגיד לעצמה בקול שלוש פעמים: "לגן של רונה, לגן של רונה, לגן של רונה", כי אחרת היא יכולה למצוא את עצמה נוהגת באוטומט לכל מיני מקומות אחרים. הטעות השכיחה היא פשוט לבלבל בין המסגרות, במקום לגן של רונה לנסוע לבית הספר של אמה או ההפך. אבל קורים עוד כל מיני דברים. לפני שבועיים, למשל, היא התחילה לצאת מהקריה ולנסוע לכיוון המשרד, אף על פי שפיטרו אותה כבר לפני חודשיים. בשבוע שעבר היא נסעה פתאום לאמא שלה, אפילו שהיה כבר חשוך והיא אף פעם לא הייתה בבית קברות בחושך; הגיוני שהשער בכלל סגור.

בשישי האחרון היא הורידה בבוקר את אמה בבית הספר והתחילה לנסוע לכיוון הסוּפר כדי לעשות את הקניות השבועיות הגדולות לבית. זה היה יום קר מאוד אבל בהיר. היא נהגה במעיל ובכובע צמר והיה לה חמים ונעים פשוט להמשיך לנהוג. היא האזינה לרדיו. היה ריאיון עם אישה בת גילה בערך, שבשבת ההיא התחבאה בממ"ד עם שני הילדים הקטנים שלה ארבע־עשרה שעות. האישה סיפרה איך היא החזיקה את הדלת בכל הכוח שלה כדי שהמחבלים לא יצליחו לפתוח, ואיך היא ובעלה מצאו איזה קרש שהצליחו לפרק ממעקה של מיטה וחסמו איתו את הדלת. היא סיפרה שהילדים היו בטאבלט. ארבע־עשרה שעות. היא חלשה מאוד, מאז שרונה נולדה לא עשתה בכלל כושר; לא פילאטיס, לא יוגה ולא כלום. היא בקושי מרימה את רונה מהרכב לגן אם היא מבקשת. היא כבר למדה לא לבקש. איך היא הייתה מחזיקה דלת של ממ"ד כל כך הרבה שעות? באיזה כוח? המחבלים היו פורצים ולוקחים אותם, זה ברור. והילדים, איך הם לא השתגעו כל כך הרבה שעות? איך הילדות שלה עשרים דקות בלי תעסוקה מתחרפנות, איך כל אחר הצהריים, כשהיא אוספת אותן, הן תמיד רבות זו עם זו וצורחות. איך היא מאבדת עשתונות מזה. איך היא אמא קצרת סבלנות ויש אמהות שהילדים שלהם נחטפו מהבית בפיג'מות, והיא בשבת בבוקר אומרת להן להדליק טלוויזיה ולא להעיר אותה. היא רוצה לישון.

כל הנסיעה היא הקשיבה לריאיון עם האישה הזאת, ואז מצאה את עצמה בחניה ליד הקליניקה של הפסיכולוג שלה. כנראה נהגה לשם על אוטומט, שישי בבוקר זה לא היום שלה ולא השעה שלה. היא הייתה צריכה להקפיד על השיטה שלה ולומר לעצמה שלוש פעמים בקול: "לקניות בסופר, לקניות בסופר, לקניות בסופר" כדי להתרכז בכיוון הנסיעה. היא דמיינה איך האישה שמדברת ברדיו נראית: היא קיבוצניקית. בת 38. היא דומה לה? היא לקחה את הטלפון והתכוונה לעשות על השם שלה גוגל, אבל אז היא ראתה אותו. השעה הייתה 8:20. הוא לבש סוודר אפור כהה עם צווארון גבוה ורוכסן כזה שמגיע רק עד אמצע החזה וג'ינס, גם הם בגוונים כהים דומים. הוא נעל סניקרס עם לוגו של נייק בצבעי ירוק־צהוב־שחור. היא מכירה את הסניקרס האלו. יש לו כמה סניקרס, אבל בהחלט יצא לה לבהות באלו ספציפית לא פעם ולא פעמיים בפגישות שלהם. הוא גבוה. בקליניקה הוא תמיד נראה גבוה, אבל עכשיו הוא היה נראה לה עוד יותר גבוה וגם די חתיך. הוא מרכיב משקפיים כאלה של חכמים, השיער שלו מאפיר, אבל בפנים שלו רואים שעוד אין לו חמישים. מעניין אם גם אשתו גבוהה. מעניין אם היא יפה, אם היא עושה ספורט, אם היא חזקה. היא בטוחה שהם ביחד היו מצליחים להחזיק דלת של ממ"ד בלי שמחבלים יפרצו.

הוא בכלל לא נכנס לקליניקה שלו. הוא חלף על פני הבניין והמשיך ללכת לכיוון מזרח. היא לקחה את הטלפון שלה והניחה בכיס המעיל, שלפה את המפתחות מהסוויץ' ויצאה מהרכב. היא התחילה ללכת גם לכיוון מזרח, אבל בצד שבו חנתה, בצד הנגדי של הכביש, כמה מטרים מאחוריו. גם ככה הצעדים שלו גדולים ומהירים מאוד וגם אם הייתה רוצה לא הייתה עומדת בקצב שלו. הוא הלך מהר ונחוש וזקוף. הלוואי שהיא הייתה יכולה ללכת זקוף ככה. בטח גם אשתו היא מהנשים האלה שהולכות זקוף ככה. בטח היא מורה לפילאטיס או מורה לריקוד, אולי היא בכלל פסיכולוגית ילדים. אולי ככה הם הכירו בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה. בטח יש לה קליניקה מצליחה לטיפול בילדים, ומוקדם בבקרים, כשרוב המטופלים הילדים שלה עוד בבית הספר, היא מתמידה והולכת ליוגה ולפילאטיס וגם לשיעור חיטוב ועיצוב ולאימוני כוח. היא התחילה להרגיש התכווצויות כאלה בבטן, היא לא רגילה ללכת כל כך מהר והאוויר היה ממש קר. השריר בצד הבטן נתפס לה, אבל היא לא עצרה והמשיכה ללכת. איזה 200 מטר אחרי זה הוא נכנס לסוּפר. סופר עירוני כזה קטן, מהסוג שקונים בו השלמות על הדרך, לא סופר דיל גדול שעושים בו קנייה שבועית לכל המשפחה, כמו זה שהיא הייתה אמורה לעשות ברגעים אלה ב"אושר עד".

הוא בטח נכנס לקנות קפה שחור. הוא תמיד מכין לעצמו קפה שחור בתחילת כל מפגש. בטח נגמר הקפה השחור במטבחון של הקליניקה והוא היה חייב ללכת לקנות לפני שהוא מתחיל בוקר של טיפולים. הוא תמיד שואל אותה אם היא רוצה לשתות משהו חם והיא תמיד אומרת "לא תודה". וזה לא שהיא לא אוהבת קפה, היא מכורה לקפה, אבל היא לא אוהבת קפה שחור והיא לא רוצה שתוסח דעתה בפגישה עם משקה חם. לכל היותר מים, והוא תמיד שותה את הקפה השחור שלו ובכל זאת יוצא לו גם איזה פיהוק לפעמים. נכון שהם נפגשים ב־19:00 בימי שלישי ואולי הוא כבר עייף מיום ארוך של טיפולים, אבל אולי זה לא בגלל השעה בכלל. בכל פיהוק כזה היא תוהה אם זה כי היא משעממת אותו. מה יותר גרוע, לזעזע אותו או לשעמם אותו? לספר על עצמה דברים נוראים, שהיא חרא של בת אדם, שיש לה מחשבות מטונפות, שיש לה מחשבות שמפחידות אותה, או מצד שני פשוט להפנים שגם הצרות שלה, כמוה, הן בינוניות, שהאסונות שלה רגילים, שהיא בן אדם פשוט מאוד ושהיא משעממת אותו.

היא נכנסה אחריו לסופר הקטן. היא עטפה את עצמה היטב במעיל כדי שיסתיר את השיער ביחד עם הכובע ושלא תבלוט. היא ראתה שהוא נכנס לאזור המדפים של היבשים אז היא הלכה לאזור של חומרי הניקוי, האזור הכי פחות מעניין עם הכי פחות סבירות שיגיע אליו. היא לקחה סקוצ'ים. הירוקים המחוספסים האלה. תמיד טוב שיהיו סקוצ'ים בבית. הוא כבר סיים לקחת מה שהוא רצה, הוא באמת לקח קפה שחור. היא צדקה. מזל שפיטרו אותה, אולי עכשיו היא תוכל להיות מה שתמיד רצתה, שזה בלשית חוקרת. איך היא טובה בזה. הוא עמד בקופה, הייתה לו שם גם חבילה של עוגיות שוקולד צ'יפס פשוטות. מוזר, לא מתאים לו. מעניין אם גם זה לקליניקה או שאולי זה הביתה לאשתו ולילדים. אף על פי שאשתו היא אלילת כושר ובריאות, ובטח בשבילה ממתק זה תמר. היא והסקוצ'ים שלה המשיכו לכיוון מדף חטיפי השוקולד. היא לא אכלה כלום מהבוקר והרגישה שהיא רוצה לקנות "פסק זמן" לנסיעה חזרה. מטומטמת את, באמא שלך איזו מטומטמת. שישי בבוקר ובמקום ללכת לעשות קניות לבית ב"אושר עד" את עוקבת אחרי הפסיכולוג שלך ל"שופרסל אקספרס". הוא מתמהמה בקופה, הוא מבקש סיגריות. מה? הוא מעשן? אשתו יודעת? הוא זרק לה פעם באיזו פגישה שגם הוא עישן, אבל הפסיק. זה מה שזכרה לפחות. אולי גם הוא חזר לעשן בגלל המלחמה.

זהו, הוא משלם. היא תחכה דקה שהוא יֵצא מהאזור, תשלם על ה"פסק זמן" ועל הסקוצ'ים שלה ותלך לרכב ותיסע לסופר כמתוכנן. הוא גם צועד כל כך מהר, שעד שהיא תסיים את התשלום שלה ותצא מהדלת החשמלית של הסופר הוא כבר בטח יהיה בקליניקה, מתחיל את הטיפול של 9:00 עם מטופל מעניין חדש וספל קפה שחור חם. הוא יצא והיא התקדמה לקופה לשלם עם הטלפון, אבל בזמן שהקופאי ניסה להעביר את הנייד לתשלום, פתאום נשמע רעש צורם מחריד אוזניים. זאת... אזעקה. איזה חזק זה נשמע לה, כאילו הצופרים על הגג של הסופר. ילדה קטנה שהייתה עם אמא שלה ליד החטיפים המלוחים התחילה לבכות. למה היא לא בגן, הילדה? הקופאי פתאום תפס ביטחון וצעק, "כולם למרחב המוגן במחסן מאחורה," והצביע בידו הימנית עמוסת הצמידים לכיוון דלת לבנה מימין למקרר של הקפואים. היא התחילה ללכת לשם עם הקופאי, האמא עם הילדה הבוכה ועוד גבר אחד מבוגר שנראה רגוע ושלו, ופתאום היא קלטה שהפסיכולוג שלה הולך מאחוריה. אוי שיט. הוא כנראה עוד היה ממש קרוב וחזר בגלל האזעקה. הם נכנסו כולם יחד לחדרון המחסן, והקופאי הביא לילדה הבוכה במבה וזה הרגיע אותה. לפחות זה. הגבר המבוגר ניסה לחייג למישהו, הקופאי אמר, "אין פה קליטה," והאמא של הילדה אמרה, "גם בטח הקווים עמוסים." היא והפסיכולוג שלה עמדו זה ליד זו. "שלום," הוא אמר לה. "היי," ענתה, מובכת בכל גרם בגוף שלה. מה לעשות עכשיו? לנהל איתו שיחת חולין כמו עם סתם מישהו שהיא מכירה שיצא לה להיכנס איתו לאותו הממ"ד? והמחסן הזה, הוא לא נראה לה מרחב מוגן בכלל. הוא בטח תוהה מה היא עושה שם בשישי בבוקר, בסופר אקספרס שליד הקליניקה שלו. הוא הרי יודע שהיא לא גרה באזור. מותר לו לשאול אותה? נראה לה שלא, אבל היא התחילה בכל זאת לפלוט מידע, "אני במקרה הייתי פה בדרך לאיזה פגישה בכרמל שהייתי חייבת להיות בה והייתי חייבת לקנות אממ..." היא הסתכלה על הידיים שלה, ביד ימין "פסק זמן קלאסי", לא מהטעמים האלה החדשים והמשוכללים, וביד שמאל סקוצ'ים ירוקים. הוא חייך. הוא החזיק את השקית שלו סגורה כמו שק. "את בסדר?" הוא שאל. היא תהתה אם זאת שאלה של פסיכולוג או של מישהו שהיא מכירה שעומד לידה עכשיו במרחב מוגן בזמן אזעקה חזקה ביותר. היא לא ידעה מה לענות, היא הרגישה שהיא חייבת לשתות משהו. היא סרקה את המחסן, החדר היה ממודף מהרצפה עד התקרה. במדף העליון ביותר מעל הראש שלהם היו חומרי ניקוי. "אני מקווה שלא תיפול לי אקונומיקה על הראש," היא ענתה, "זה גם מסוכן וזה גם גזר דין מוות לבגדים." נראה לה שהוא קצת צחק. הילדה הבוכייה אמרה, "אמא, בואי נלך הביתה," והיא בדקה בטלפון אם יש גם אזעקות ביישוב שלהם. אין. גם הוא היה בטלפון, נראה לה שהוא והמשפחה שלו גרים קרוב לשם יחסית, ואם כן, בטח גם אשתו והילדים שלו בממ"דים עכשיו. אולי הוא מתכתב איתם. או אולי עם המטופל של 9:00.

האיש המבוגר ניסה לשלוח הודעות לכל הילדים שלו וביקש עזרה מהקופאי כי היה קשה לו להקליד. הקופאי כתב בשמו והקריא בקול, "לכל הדואגים: אני במרחב מוגן בסופר שלי עם הקופאי החביב אלדד. אני בסדר ומרגיש פנטסטי, ברוך השם." לאיש המבוגר, כך התברר, היו חמישה ילדים. הוא ביקש מהקופאי לשלוח לכל אחד מהם הודעה בנפרד ולא בקבוצה. זה העסיק אותם למשך כמה דקות טובות. היא הסתכלה סביב; אם גם האמא והילדה לא היו פה, אם זה היה רק המבוגר עם הקופאי, שעסוקים מאוד בהודעות, והיא והפסיכולוג שלה, אז אולי היו יכולים רגע לדבר באמת. אולי הייתה משתפת אותו בסיבה האמיתית שבגללה היא שם עכשיו והוא היה מקשיב לה וגב כף היד שלו היה נוגע בטעות בגב כף היד שלה בגלל הצפיפות. הוא היה מזיז את היד שלו מהר, וגם היא, כמובן. מעניין איך הוא במיטה עם אשתו. אם הוא מקשיב לאשתו במיטה כמו שהוא מקשיב לה בפגישות, בטח יש להם סקס מצוין. איזה יפה לו הסוודר האפור הזה.

"זהו, אפשר לצאת!" הכריזה האמא, והיא והילדה שלה נמלטו החוצה כאילו הן לביאה וגורה בגן החיות של גן האם והרגע פתחו להן את השער לחופשי. "בשעה טובה," שמח המבוגר. "יאללה רבוטה, נגמר הפיקניק," אמר אלדד הקופאי, כנראה לעצמו. "איך את?" הפסיכולוג שלה שאל אותה שוב, כשכבר כולם היו בחוץ, והוא היה רגל אחת במחסן, רגל אחת ליד מקרר הקפואים, והיא נשארה לעמוד שם מתחת לאקונומיקה ולא זזה. "אני בסדר, הכול בסדר," ענתה.

הוא התעכב במבטו עליה עוד רגע ואמר, "אני חייב לרוץ לקליניקה, יש לי מטופל עכשיו. ניפגש בשלישי?"

"כן, תודה, שבוע טוב" — זה המשפט הכי הגיוני שהצליחה לייצר. "ואם את מרגישה צורך לדבר גם לפני זה, תתקשרי אליי, אוקיי?" הוא אמר בקול רך. "כן, בטח, תודה," ענתה וידעה שבוודאות לא תתקשר אליו. הוא הסתובב בגבו אליה וצעד בצעדים הגדולים והמהירים שלו מחוץ לסופר הקטן. היא יצאה בצעד כבד מהמחסן וניסתה להיזכר אם בסוף שילמה על ה"פסק זמן קלאסי" ועל הסקוצ'ים או שלא. ניסתה ולא הצליחה. כבר לא היה לה כוח ל"אושר עד". היא רצתה רק לחזור למיטה שלה. היא הניחה בחופזה את המוצרים על הדלפק, יצאה מהסופר וצעדה במהירות לרכב שלה.

בנסיעה חזרה הרדיו היה עדיין פתוח והשדרנית בגל"צ ראיינה סבתא ונכדה שחיכו לחילוץ שלושים שעות בממ"ד. הבן של הסבתא נחטף לעזה. היא כיבתה את הרדיו ואמרה לעצמה בקול, "לנסוע הביתה, לנסוע הביתה, לנסוע הביתה."