בלב הפרשה

ספר בראשית

בראשית

חסד - זה כל הסיפור

הכול מוכר, הכול חדש

בשמחת תורה קראנו את פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בספר דברים. בכך סיימנו את הקריאה בחמישה חומשי תורה, וכעת אנחנו מוכנים לקרוא וללמוד מבראשית.

הקריאה מחדש יכולה לעורר רגשות סותרים. מצד אחד, הכול מוכר וידוע לנו. את עיקרי הדברים כבר קראנו לאורך השנים יותר מפעם ואף פעמיים. מה עוד ניתן לחדש לנו? אולי כדאי להתחיל ללמוד משהו חדש לגמרי?

מצד שני, דווקא קריאה חוזרת מאפשרת תשומת לב לנקודות שלא שמנו אליהן לב בעבר. בקריאה החוזרת יש לעיתים נכונות לגשת אל הדברים המוכרים בדרך חדשה. אחרי שנה, נקודת המבט שלנו על הטקסט עשויה להשתנות, להתחדש ולהתרחב.

המסורת היהודית התוותה לנו נתיב קבוע, שבו אנו חוזרים וקוראים שוב ושוב בתורה. אנו עושים זאת מתוך אמון ביכולת שלנו לגלות בכל פעם רבדים נוספים.

חסד - לאורך כל הדרך

האם יש קשר בין סופה של התורה לתחילתה? במבט ראשון, נראה שלא.

בסוף ספר דברים מתארת התורה את ימיו האחרונים של משה - את תהליך פרֵדתו מהעם ואת האבל והמספד שנערך לו. מופיעים שם גם תיאורים מאלפים של תרומתו של משה לאומה הישראלית ביציאת מצרים. גם מעלת משה כגדול הנביאים מצוינת לקראת סוף התורה (דברים לד, י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים".

לעומת זאת, ספר בראשית פותח בתיאור הבריאה של העולם והדורות הראשונים שפעלו בו. כאמור, נראה שאין כל קשר בין המתואר בסוף התורה למובא בתחילתה.

אולם חכמינו הצביעו על תופעה העוברת כחוט השני וקושרת בין הסיפורים. כך אומר התלמוד (סוטה יד, ע"א):

תורה - תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב [=שנאמר], "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא), וסופה גמילות חסדים דכתיב, "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ" (דברים לד, ו).

מבין האירועים הדרמטיים בתחילת ספר בראשית, וביניהם בריאת העולם, בוחר התלמוד להתייחס דווקא להלבשתם של אדם וחווה העירומים. מבין כל נקודות הציון החשובות המתוארות במותו של משה, מתעכב התלמוד על התעסקותו של אלוקים בקבורתו של משה. בשני המקרים, מתוך מגוון רחב של מעשים המסופרים במקרא, בוחר התלמוד להתמקד דווקא במעשה חסד. השאלה המתבקשת היא: מדוע?

מעשה החסד של ספר בראשית נעשה לאחר שאדם חטא וזקוק לכיסוי. לא מדובר באדם שלפני החטא, שחי בגן עדן ואינו מתבושש. אדם שאחרי החטא הוא אדם חשוף ופגיע, שחי על פני האדמה ובזיעת אפיו מוציא לחם. לפני שהאדם משולח מגן עדן כדי "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג, כג), עושה לו אלוקים כותנות עור ומלביש אותו.

כהשלמה לכך, בסופה של התורה אנו פוגשים אדם החוזר אל האדמה: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (דברים לד, ה), ושוב אלוקים לצידו: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (שם, ו).

זהו המסר של התורה, מתחילתה ועד סופה: החסד האלוקי מלווה את האדם בכל תחנות חייו, מרגע לידתו ועד מותו.

לא פיזיקה ולא היסטוריה

רבים שואלים: מה משמעות יש לסיפור המקראי על בריאת העולם? הרי ברור שאין התורה ספר פיזיקה או היסטוריה. איננו מבינים באמת איך ברא אלוקים את היקום. אם כן, מה התועלת בפירוט מעשי הבריאה - סיפור שנמשך על פני כשישים פסוקים, אך האדם הפשוט אינו מסוגל להבינו?

ייתכן שחכמינו מבקשים להצביע על הדרך הנכונה לקרוא את הפסוקים. אם נבין שמהות התורה היא חסד, ושהיא מספרת על חסדי האלוקים לאדם מתחילת הבריאה ועד סוף התורה - נקבל מפתח להבנת מטרת סיפור הבריאה ומטרת קיומנו בעולם.

אם נפנים שכל הסיפורים נועדו להמחיש את טובו של האלוקים המנהיג את עולמו, נבין גם מהי משמעות המושג 'עולם נברא'. 'עולם נברא' איננו רק עולם שנוצר בנקודת זמן כלשהי, אלא עולם בעל תכלית, כיוון ומשמעות.

מהי התורה שאנו לומדים? התשובה שנותנים חכמינו היא שזהו הספר המבקש ללמד אותנו להיות אנשים טובים - אנשי חסד. הסיפור המקראי, מבריאת העולם ולאורך ההיסטוריה כולה, מבטא את רצון האלוקים להטיב לבריותיו. מכך נובע שמי שרוצה ללכת בדרכי הבורא, חייב גם הוא לראות בהטבה לזולת את עיקר תפקידו בעולם.

לפנות מקום לחסד

על פי חכמי הקבלה, מאחר שאלוקים מילא את העולם כולו, כדי לברוא את העולם הוא צמצם את עצמו ובכך פינה לנו מקום. פירוש זה מאיר את מעשה הבריאה כולה כמעשה של חסד. מכאן נלמד שבכל נתינה אמיתית טמונה הנכונות לוותר על משהו מעצמנו, כדי לפנות מקום למי שזקוק לעזרתנו.

בפרשת הבריאה אנו לומדים על בריאת האדם, אותו כינה משורר התהילים (תהילים ח, ה): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים". תיאור זה של האדם מחייב אותנו להיצמד לדרכיו של בורא העולם, ולראות את החסד כמרכזי בעולם שנברא למעננו.

בראשית

"טוב מאוד" או "לא טוב"?

ההרגשה המתלווה ללימוד התורה מחדש מורכבת. מצד אחד, הסיפורים מוכרים לרבים מאיתנו: נבחנו עליהם בבחינת הבגרות, אולי למדנו אותם כבר בגן, וחלקנו אף שומע אותם מדי שבת בבית הכנסת. מה ניתן עוד להוסיף? הקריאה שוב ושוב באותם טקסטים עלולה לשעמם את חלקנו.

מאידך, זו הרגשה נפלאה לדעת שאפשר להתחיל מחדש. הקריאה בתורה מחדש דומה לפתיחת שנה חדשה אחרי יום הכיפורים. אני יכול להשאיר מאחוריי את העבר על כישלונותיו והישגיו ולעצב עתיד חדש טוב יותר. כך גם הקריאה בתורה ובפרשיותיה מחדש מאפשרת לנו לפגוש את דבר האלוקים באופן הייחודי שבו הוא מתגלה לנו השנה. בכל שנה מתגלים פנים חדשות בתורה, פנים שלא פגשנו בשנים קודמות. דומה שזה סוד לימוד פרשיות השבוע מדי שנה מבראשית: לגלות כי אפשר להתחיל שוב, לא רק בחיים האישיים והמשפחתיים, אלא גם בלמידת התורה.

עולם (לכאורה) מושלם

במרכז הפרשה ניצב סיפור הבריאה בשישה ימים ובסופם השבת. ביטוי אחד חוזר על עצמו פעמים רבות במהלך תיאור ששת ימי הבריאה. בסיכומו של כל יום מימי הבריאה (חוץ מהיום השני), מספרת התורה כי "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". לבסוף, בסופו של היום השישי, מסכמת התורה ומציינת:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא).

נמצא שהעולם לא רק טוב אלא אפילו "טוב מאוד". הרמב"ן (שם) אף הציע הסבר לכך שדווקא ביום השישי נקט המקרא ביטוי ייחודי זה:

כי מפני מעלת האדם הוסיף בו בשבח היצירה בו כי הוא טוב מאד.

כלומר, העולם כשלעצמו הוא טוב, אבל רק לאחר שנוסף לו המין האנושי, המתעלה על הכול ביכולותיו וסגולותיו, יצירתו זוכה לכותרת "טוב מאוד".

אלא שלא עוברים פסוקים מועטים והנה אנו נתקלים בביטוי מפתיע:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח).

עד כה קיבלנו את הרושם שהעולם מושלם: הכול טוב והאדם הוא אפילו טוב מאוד. והנה מסתבר שטעינו. הנה מעיד אלוקים בכבודו ובעצמו על כך שיש משהו אחד בעולמו שאינו טוב, וזו בדידותו של האדם.

הקורא בפסוקים עומד ומשתאה פעמיים. כאמור, חשבנו שהכול טוב, ולפתע אנו רואים שאין הדבר כך. זאת ועוד, הרי כבר ציין המקרא שהאדם אינו לבדו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א, כז).

אם אכן נברא האדם לצד זוגתו, מדוע הוא בודד?

מה פתאום "לא טוב"?

יש מרבותינו (למשל, רש"י א, כז) שלגודל הקושי פירשו כי אכן התיאור של "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" לא היה תיאור של בריאה בפועל, אלא תיאור עקרוני שיתממש רק בהמשך הסיפור. לדבריהם, האדם אכן נוצר לבד ורק אחר כך נבראה האישה. אולם פשטות המקרא אינה מורה כך.

ייתכן שיש לנסות ולהבין את הפסוקים באופן הבא: תיאור העולם כ"טוב מאוד" מציג את נקודת המבט האלוקית על העולם. אכן, מידיו של אלוקים יצאה יצירה מושלמת. הטבע מדהים ביופיו, וגם האדם משתלב לו במגוון הרחב של הטבע על החי והצומח שבו. בכך הוא עונה להגדרה "טוב מאוד": יצור משוכלל בעל כישרונות יוצאי דופן בתחום התקשורת וההשכלה, היצירה והניהול. ייתכן ואף נבראו האיש והאישה יחד, אך בכך לא די.

אם הבריאה כולה נבראה כבר מושלמת, מנקודת מבטו של האדם הבריאה היא רק תחילת הדרך. מבחינת האדם, העולם הוא "לא טוב". עולמו של האדם הוא עולם שהשינוי, ההתקדמות והבנייה הם מהות קיומו.

תחושת ה"לא טוב" שחש המין האנושי קריטית להבנת תפקידו. בניגוד לעולם השלם שמילא את ייעודו בעצם בריאתו, האדם מתחיל את תפקידו בהכרה שמבחינתו הוא נברא לעולם "לא טוב". ממילא, האדם הוא שמופקד על השלמתו של העולם ותיקונו.

תחילתו של תיקון זה היא בתחום הקיומי ביותר לכל אדם וזו בניית הזוגיות. לא די לנו בכך שנבראנו "זכר ונקבה" כשאר בעלי חיים. אמנם, כל בעלי החיים מולידים ולדות ובכך משמרים את קיום המין שלהם בעולם. אולם האדם זקוק ליותר מכך.

האדם זקוק לבניין משפחה, לזוגיות של "עזר כנגדו". זוגיות כזו כוללת בניית עולם על בסיס המשותף כמו על בסיס השוני בין בני הזוג. זוגיות כזו יוצרת אפוא מציאות חדשה. בדידות האדם, ה"לא טוב" שלתוכו נברא, מגדירה את המשימה המרכזית שאליה הוא נקרא: לחשוף את הטוב שבהקמת המשפחה כחלק מבניית עולם טוב יותר.

בראשית

אני אחיך - אל תשכח!

כל הקורא בפרשת בראשית לא יכול שלא לחוש בה חותם של "בראשיתיות". סיפור הבריאה מפגיש אותנו עם ארץ ושמיים, עם הצמח הראשון ובעלי החיים הראשונים. אנחנו גם פוגשים בבני האדם הראשונים ובכישלונות הראשונים של האנושות הצעירה. המפורסם שבכישלונות אלו הוא חטאם של אדם וחווה באכילה מעץ הדעת.

מסורת עתיקה מספרת כי הרוצה להתחקות אחרי פירושם של מושגים במחשבה היהודית, ייטיב לעשות אם יעיין במקום שבו מופיע הנושא לראשונה במקרא. בטור זה נעסוק ברצח הראשון שמופיע במקרא: רצח הבל בידי קין אחיו.

סיפור קין והבל מזעזע מכל זווית שלא בוחנים אותו. לאדם וחווה נולדים שני ילדים: קין הבכור והבל הצעיר. שניהם מבקשים להקריב קורבן לאלוקים. השם נענה למנחת הבל הצעיר אך לא מקבל את קורבנו של קין הגדול.

בתגובה, קין כועס מאוד:

וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד (בראשית ד, ה).

אלוקים מבקש להסביר לקין כי הוא יכול לתקן את מעשיו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת... (שם ו-ז).

קין כנראה לא משתכנע, כפי שמעיד הפסוק הבא:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (שם, ח).

תמיד יש "סיבה" לרצח

התורה מציינת כי קין אמר משהו להבל, אך לא מציינת מה אמר. על מה דיברו האחים כמה רגעים לפני הרצח? הפרשנים עסקו רבות בשאלה זו. יש שאמרו שקין החל להקניט את אחיו בדברי מריבה ועל ידי זה גררו למאבק אלים. אחרים ביארו שקין החל לכפור בכל ערכי המוסר הקיימים בעולם באומרו ש"אין דין ואין דיין". ויש שטענו כי קין הסביר להבל כי הוא כועס על כך שכאח גדול הוא נדחק החוצה.

ואולי העובדה שהתורה לא פירטה על מה דיברו איננה מקרית. ריבוי הפירושים האפשריים מלמד כי התורה בחרה לאפשר את כל הפירושים הללו. זאת משום שהמקרא מבקש ללמד באמצעות סיפור הרצח הראשון את העיקרון הבא: תמיד יהיו דברים לפני הרצח. אף אחד לא רוצח "סתם". מבחינת הרוצח, יש הצדקה לרצח. זו יכולה להיות קנאה או שנאה, סתם כעס על אלוקים או על החברה. ובכל זאת, אחרי כל ה"הצדקות", כל רצח הוא מעשה מתועב, נוראי ובלתי מוצדק.

הביטו בשני האחים הללו, אומרת לנו התורה. כל העולם פתוח לפניהם. יכולים הם לחלק ביניהם רכוש רב, שטחי מרעה ומחיה אינסופיים, ולמרות זאת הקנאה מפֵרה את אחוותם.

לי זה לא יקרה?

התורה לא מסתפקת בהסתרת הדיבור שקדם לרצח. היא מדגישה פעמיים כי קין רוצח את אחיו: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו... וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". בהדגשת האחווה יש מסר כפול. ראשית, אל נחשוב שרצח קורה דווקא בין אנשים זרים. אדרבה, פעמים רבות דווקא הקִרבה יוצרת איבה ולבסוף אלימות.

כחברה, נחשפנו למקרים שבהם ילדים נרצחו בידי אביהם או אימם. מקרים כאלה מלמדים אותנו כמה המסר העולה מפרשתנו חשוב וחיוני לכולנו. אנחנו נוטים להביע אמפתיה ולחשוב כי תופעה כמו רצח במשפחה לא שייכת אלינו. אנחנו סוברים שמדובר בחריג חברתי או אישי - ולא היא. הרצח הראשון קרה במשפחה.

שנית, התורה מבקשת שנבין כי כל אדם אמור להרגיש אחווה כלפי האחר. קין רצח לא רק את אחיו, אלא את עצם האחווה. מהרגע שאנו קוראים שאח יכול להרוג את אחיו, אנו מתחילים לחשוב שאי אפשר להאמין בשום אדם. אומרת לנו התורה: קין אמנם פגע קשות באפשרות האמון בין בני האדם, אך לא לשווא הוצג סיפור זה בפנינו. משימת חיינו היא לכונן מחדש בעולמנו את האחווה והאמון ההדדי.

נח

נח נגד העולם

בפרשת בראשית קראנו על כישלונות האנושות. אדם וחווה חטאו וגורשו מגן עדן, קין רוצח את אחיו הבל. גם בפרשתנו האנושות אינה הולכת בתלם שאותו התווה האלוקים, והיא משחיתה את דרכה.

בסוף פרשת בראשית קראנו על רצון האלוקים להשמיד את האנושות ואת החיים כולם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה (בראשית ו, ז).

רק פסוק אחד מותיר לנו מקום לאופטימיות באשר לעתיד האנושות:

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (שם, ח).

פרשתנו פותחת בתיאור נפלא של נח:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (שם, ט).

לעומת המילים הנשגבות הללו, מתאר המקרא את החברה שבה חי נח:

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (שם, יא).

המילה "צדיק" מתבארת בדרך כלל כאדם המתנהג ביושרה ואינו לוקח מאחרים דבר. הביטויים "שחיתות" ו"חמס" מייצגים את ההיפך הגמור.

התבוננות נוספת בפסוקים מצביעה על ניגוד נוסף בין נח לעולם שבו הוא חי. נח מוצג כמי שמתהלך "את האלוקים", בעוד שהארץ משחיתה את דרכה "לפני האלוקים".

אנחנו מבינים מהי שחיתות וגזל, אבל פעולות אלו לא נעשות "לפני האלוקים". לכאורה, מעשי שחיתות וגזל פוגעים דווקא בבני אדם. אם כן, מדוע מדגיש המקרא כי הארץ נשחתה "לפני האלוקים"?

איך נראית שחיתות?

רבים מאיתנו מנסים לדמיין כיצד נראית חברה של חמס וגזל. האם מדובר בחברה שבה מסוכן לצאת לרחובות בגלל חבורות של פושעים? אולי זו מדינה טוטליטארית המתאנה לאזרחיה התמימים? כיצד נראתה החברה של דור המבול שנגדה יוצאת התורה במילים כל כך קשות?

פרשני המקרא מבקשים לתת לנו כיוון בהבנת הסיפור. אחד מהם (רבי יעקב בן אשר, מחכמי ספרד במאה ה־14) מצייר את הסצנה הבאה:

היה אדם מפקיד אצל חבירו כיס ובתוכו אפרסמון. לאחר שהטמינו חבירו באדמה בין אוצרותיו, היה הולך אחר ריח האפרסמון הנודף ומגלה היכן אוצרות חבירו וגוזלן.

לא מדובר כאן על שודדים ברחובות או שליטים אכזריים. המרקם החברתי כולו קורס. אנשים בוגדים בחבריהם הטובים ביותר, מנצלים את טוב ליבם ונכונותם לסייע כדי לגזול מהם את רכושם.

פרשנים אחרים תיארו מצב שבו גנבים מנצלים סעיפים ופרצות. הם מבארים כי הדיינים נקראים במקרא "אלוהים", ושחיתות "לפני אלוקים" היא גנבה בפני דיינים. לא מדובר בגזלנים נושאי סכין וחרב, אלא בחברה שומרת חוק, המנצלת כל פרצה להרע לאחר.

רבי אברהם אבן עזרא (ממשוררי ספרד במאה ה־12) ביאר כי כל מעשיהם הרעים של אנשי המבול נעשו בסתר, והיו גלויים רק לפני האלוקים. לכן מדגיש הפסוק: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

המסר של נח

כשאני קורא את דברי הפרשנים השונים, מכה בי הכרה מזעזעת. אדם שהיה הולך לתומו ברחובות הארץ של דור המבול היה רואה אנשים נורמטיביים, שומרי חוק וסדר. הוא היה נתקל באזרחים הגונים למראה, המחייכים ואומרים "בוקר טוב", "סליחה" ו"בבקשה". אלא שבסתר, באין רואה, דרכיהם היו מושחתות ומילאו את הארץ במעשי חמס.

מול החברה הזו בולטת דמותו של נח שהולך בתמימות וביושר עם האלוקים. ייתכן שכלפי חוץ לא היה ניתן להבחין בין נח לבני דורו. ייתכן שבדיונים הציבוריים קולו לא היה חריג. ובכל זאת, התורה מגלה לנו כי מתחת לפני השטח נח היה חריג בצדקותו.

דור המבול מציב בפנינו אתגר: ליצור מציאות שבה ערכי היושר ילוו אותנו בכל מקום - בחוץ ובבית, לפני אנשים ו"לפני אלוקים". דמותו של נח יכולה להיות לנו מגדלור שיאיר לנו, כחברה וכיחידים, את הדרך לחוף מבטחים.