שרירי ליבה

31 באוגוסט היה יום חם במיוחד. כל החודש האחרון נמנעה אפרת מלצאת מהמזגן. הנה היא מצליחה לנצח את המערכת. הנה היא פיצחה את סוד העצבים והמרמור. מעכשיו כל אוגוסט היא תסנן פעילויות לפי יש או אין מיזוג. למשל, ללכת עם נועה לסרט בקולנוע זה סבבה. ללכת איתה לים - לא. שרועי ייקח אותה. את הקניות באוגוסט היא תעביר לשופרסל אונליין, המשלוחים שלהם מצוינים. ביקור בסניף יחכה לאוקטובר. מבחינת נסיעה משפחתית, אירופה ירדה מהפרק. כמעט כל היבשת. הדבילים האלה לא מסוגלים למזג כמו שצריך. אז אם כבר חופשת קיץ, היא תהיה רק לאלה הצפוניות: לנורווגיה או לאיסלנד, שכולם אומרים שהיא מהממת. או לנהריה. אחת מהשלוש.

אבל כשכרעה על הקבר הטרי, שעליו ערימה של זרים ופרחים, חשבה פתאום שבעצם המערכת היא שניצחה אותה. עכשיו בכל אוגוסט תצטרך לצאת מהמזגן אל האזכרה, אל החום הלוהט, הזיעה והצפיפות. היא תיאלץ לנסוע בכביש המפותל הזה אל בית העלמין במקום לאיסלנד. אפרת הרימה את הראש ובהתה ברגליים הרבות שניצבו מעליה. כל מה שקיוותה ברגע הזה היה להיות בבית. שכל האנשים האלה ייעלמו, ובאורח פלא היא תעקוף את לחיצות הידיים והחיבוקים, את ההליכה לאוטו והצניחה הכבדה על המושב. ככה היא תימנע מהריח הדחוס של האוטו מבפנים, שרק המחשבה עליו עשתה לה בחילה. ובבקשה שמישהו יוותר לה על הפקקים ועל הנסיעה הדוממת באוטו העצוב, שעכשיו אבא שלה נוהג בו. לא רועי.

יד גברית הונחה על הכתף שלה. מישהו רכן לידה. היא סובבה את הראש לאט והופתעה לראות את משה, הקבלן של הבניין שלהם, שאמור לעבור תמ"א.

"אפרת," הוא אמר לה בקול נמוך תוך שהוא מתיר קצת את העניבה הדהויה שבטח ענב לקראת פגישה חשובה, "אני לא יודע מה להגיד במצבים כאלה. במיוחד כשזה כל כך פתאומי. אני רק רוצה להגיד לך שכל מה שאת צריכה, אני כאן לעזור."

זה היה לה מוזר נורא. רק אחרי שחלפו כמה חודשים היא ידעה לקרוא לזה בשם ולהגיד שהיתה כאן התנגשות בין שני סוגי מציאות. כי משה היה שייך למציאות נורמלית. מציאות שהיתה שלה עד אתמול בערב. ואין אותה יותר. משה היה יד שנשלחה מתוך החיים הקודמים, יד שטלטלה אותה אפילו עוד יותר ממה שהיה ניתן. משה היה כל מה שפרקטי: כלים סניטריים, טופס ארבע, קבלת היתר, גוש חלקה. אבל הוא היה גם כל החלומות שלהם. חלומות על בית מואר ויפה עם שני ילדים, מתישהו היה מתווסף גם כלב, ארוחות בשבת בבוקר במרפסת הגדולה לצד אדניות של עגבניות ופלפלים. בית עם פינת טלוויזיה וספריית עץ עם המון ספרים על הקיר שמולה. בית עם ציורים של ילדים על המקרר ועם ספסל נעליים בכניסה, שתמיד נשאר נורא מבולגן ואולי זאת בכלל היתה טעות לשים אותו שם. לשבריר שנייה לקח אותה משה בחזרה לעולמות של אינטרפוץ שלוש דרך. מרחק שנות אור מבית העלמין המאובק והמיוזע של גבעת ברנר. גוש חלקה, אבל אחר.

"אסלות תלויות," היא אמרה.

"מה?" הוא לא הבין.

"אסלות תלויות. זה מה שאני צריכה עכשיו. תאשר את זה. זה במייל שלך."

משה הטה מעט את ראשו ועשה פרצוף שאפרת הצליחה לפרש כחמלה. זה היה פרצוף של "אוי, מתוקה, את כל כך באבדון עכשיו ומדברת שטויות". פרצוף שמבטל את הבקשה מטעמי רחמים.

תמי, אמא שלה, ניגשה אליה ועזרה לה להתרומם. העיניים שלה היו אדומות מבכי, היא היתה חיוורת ונראתה אבודה כל כך. אפרת לא היתה יכולה לשאת את המראה הזה. הוא ציער אותה יותר מדי ושיקף לה חולשה שהיה לה קשה להכיל. לעזאזל, את הכול היה קשה להכיל. או אפילו להבין. היא לא הבינה איך שמונה־עשרה שעות אחורה עוד חזרו מהים ורועי אמר שאין טעם שהוא יתקלח כי הוא ממילא יוצא לכדורסל, והיא אמרה שלפחות ישטוף את עצמו כדי להוריד את כל המלח ושהיא תכין בינתיים ארוחת ערב, ורועי אמר שהוא לא רוצה לאכול לפני המשחק ונועה אמרה שהיא לא רעבה כי כבר אכלה לחמנייה בדרך חזרה, ואפרת אמרה, טוב, אוף איתכם, שני מעצבנים, אני אוכל לבד.

"בואי. ניסע הביתה," אמרה אמא שלה.

אפרת חשבה על רגע הכניסה לבית הריק. על להרדים את נועה בערב לבדה. היא לא תצליח לעבור את סף הדלת. היא לא רוצה לעבור את סף הדלת, אם רועי לא בצד השני שלה. היא סובבה את הראש והקיאה על אחד הזרים שהיו שם. אחותה, גילי, מיהרה אליה עם טישו וכוס חד־פעמית מלאה מים.

"זה בסדר, אמא, אני אלווה אותה לאוטו," גילי סימנה לתמי עם הראש לכיוון החניה.

בדרך לאוטו קלטה אפרת את רעות, אחות של רועי, לבושה בשמלת בז' עם שרוולים מתנופפים, עומדת ליד אזור החניה ואומרת לאנשים שניגשו אליה, "תהיו טובים אחד לשני, זאת היתה הצוואה שלו."

"זה כנראה מה שנקרא בספרות 'הפוגה קומית'," לחשה לה גילי והן המשיכו אל האוטו.

בארבע לפנות בוקר קלטה אפרת שבעוד כמה שעות תצטרך לקום מהמיטה. היא לא ידעה איך תצליח להוריד רגל ועוד רגל ולהתרומם, איך תגרור את עצמה לאמבטיה ואחר כך תתלבש. היא לא ידעה איך תצליח להכין סנדוויץ' לנועה בלי להקיא, ואיך תרד בכל המדרגות האלה, שלוש קומות למטה. איך תצליח להגיד לנועה, מתוקה שלי, אני אבוא לקחת אותך בעוד שלוש שעות, ואיך תשאיר את הילדה המנומשת, עם הקוקו המתוק בעולם, בשער של בית הספר ביום הראשון של כיתה א'. היא ניסתה לשוב ולהירדם, אבל זה עבד רק לחצי שעה עד ששוב התעוררה. בשבע וקצת נכנסה אמא שלה לחדר ונראתה מופתעת למראה של אפרת בג'ינס.

"חשבתי שאנחנו ניקח את נועה'לה ואת תוכלי להישאר בבית, מתוקה שלי." תמי נראתה מותשת. השיער האפור, שהפסיקה לצבוע לפני כמה שנים, נראה עכשיו כמעט לבן והעיניים הסגירו את העובדה שלא ישנה כל הלילה.

"לא, אמא, אני אלך איתה."

"אולי בכל זאת תוותרי לה על בית ספר? שתהיה כאן איתנו בבקרים של השבעה," הפצירה תמי.

"אני חושבת שזה הכי נכון עכשיו בשבילה. מסגרת."

"כן, אבל לא חייבים דווקא היום וה..."

"אמא, די," קטעה אותה אפרת. "יום אחד היא תצטער שהיא לא היתה ביום הראשון של כיתה א'."

"טוב, מתוקה שלי, אני אכין לה סנדוויץ' עם קוטג'."

אפרת ונועה יצאו מהבית וחלפו על פני מודעת אבל שהיתה מודבקת על הקיר ליד האינטרקום הישן. הפינה הימנית העליונה היתה רופפת והתנודדה מכל משב אוויר קליל, מה ששיווה לכל העניין ממד של עליבות. למרות שכבר ראתה את המודעה אתמול לפני ההלוויה, המראה של השם שלו בפונט גדול, ממוסגר בשחור, היה שוב סכין בבטן. זה הפך את המוות של רועי לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לערעור. זה סופי. המוות שלו היה כעת עובדה מצערת שהעולם השלים איתה, בדומה לעובדות מצערות אחרות בעולם. למשל הפיגוע בקו חמש בדיזנגוף, הרצח של הנשיא קנדי או סגירת עיתון חדשות. כאילו העולם אומר לה - כן, זה עצוב מאוד, אבל אין מה לעשות עם זה יותר, זה טיבם של החיים. אנחנו השלמנו עם זה. המודעה הכעיסה אותה.

אי־אפשר היה לחלוף על פני המודעה ולהמשיך ללכת. היא הצריכה התייחסות. אפרת התכופפה לגובה תשעים וחמישה סנטימטר והעיניים שלה התמלאו דמעות.

"אבא רואה אותנו מהשמים והוא הכי גאה בך עכשיו ושולח לך חיבוק הכי גדול שאפשר."

"אמא, די, לא עכשיו," אמרה נועה.

אפרת ניגבה את שתי הדמעות שהספיקו לנשור לה על הפנים.

"אל תשכחי שהבטחת להיכנס איתי."

"כן, ברור." אפרת נישקה את נועה על המצח.

הן צעדו במעלה הרחוב הקטן, שבימים רגילים חשבה אפרת שהוא נעים וחביב. היו בו בתים בני שלוש קומות ועצים לא מאוד גבוהים, אבל כאלה שסיפקו צל להולכים. היה ברחוב הזה משהו מפעם, לפני עידן השכונות החדשות, שתמיד נדמו לה מתנשאות. ברחוב שלהם היה משהו אנושי יותר. הן פסעו יד ביד, נועה עם ילקוט חדש וחולצת טריקו לבנה עם סמל של בית ספר אלונים, ואפרת בג'ינס וכפכפים וקוקו מרושל. הן הלכו לאט ממש ואפרת תהתה איך פעם היו לה כוחות למשימה הכל כך מייגעת הזאת, להגיע לקצה של הרחוב.

בפתח של בית הספר הצטופפו לא מעט הורים. הן התקרבו לשער ואפרת הרגישה לרגע כמו משה ובני ישראל בים סוף. כאילו דבוקת ההורים הנרגשים משתתקת לפתע ומפנה להן את הדרך, תוך הרכנת ראש ושליחת מבטים שמנסים לנחם. היא הידקה את האחיזה בכף היד של נועה, חייכה בתודה לנהר העיניים החצוי והן נכנסו לבית הספר.

"גברת, תחייכי, זה כיתה א' היום," קרא אליה השומר השמנמן שעמד ליד העמדה שלו במצב רוח חגיגי. הוא היה לבוש במדים אפורים של חברת השמירה בעלת השם המקורי "המגן".

"איפה כיתות א' נמצאות?" היא שאלה אותו.

"תרדי כאן במדרגות, כנסי למבנה ותמשיכי עד הסוף שמאלה," הוא ענה בחיוך לבבי. "איך קוראים לך, ילדה? שיהיה לך בהצלחה, מתוקה."

"תודה. קוראים לה נועה." אפרת ניסתה לחייך.

הן הלכו באטיות כשלפתע הרגישה אפרת חולשה גדולה משתלטת עליה וקרסה על ספסל שהיה מוצב ליד רחבת הבטון. אחת האמהות מהגן הקודם ניגשה אליה ושאלה אם היא יכולה לעזור.

"את יכולה להביא לי מים?" ביקשה.

"אמא, את בסדר? מה יש לך?" נועה נבהלה.

"כן, כן, כבר ממשיכות. פתאום נהייתי קצת צמאה, זה הכול."

אפרת שתתה את המים ועצמה לרגע את העיניים. היא חשבה שאילו היתה נועה נשארת בגן רק עוד שנה, הזמן הזה עכשיו היה טיפה קל יותר. לפחות היתה חזית אחת שנשארת מוכרת. למה אלוהים הבן זונה הזה הוסיף לה קושי על קושי? מה זה המקום הזה? לאן הולכים? מי זאת המורה של נועה? איפה המזכירות? למה הן לא נשארו בבית?

"משהו מתחיל מתגלגל ברחובות,

משהו אחר יורד במדרגות,

משהו קורה, תופס לו בזנב,

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו".

ילדים והורים סביבה החלו להיכנס למבנה, ואפרת הבינה שהמנגינה הצורמנית שבקעה עכשיו מהרמקולים היא כנראה הצלצול.

"דברים קורים תמיד בזמן נכון,

באים הולכים בין ההמון,

את עיני תראי, ומגע מקרי בי,

נסים קורים, הכול עוד אפשרי,

האם פתאום את תעברי?"1

זה באמת מרגיש כמו נס אחד גדול, הכול עוד אפשרי. "בואי ניכנס, מאמי שלי." אפרת התרוממה באטיות ושמה יד על הכתפיים של הילדה האבודה שלה.

זה לקח עוד כמה דקות וכמה גרמי מדרגות שבהם טיפסו ואז ירדו ושוב טיפסו, עד שהילדה האבודה ואמה האבודה לא פחות מצאו את הכיתה. השולחן היחיד הפנוי בכיתה ניצב שורה אחת לפני הסוף.

"אל תלכי, אמא, תישארי כאן," אמרה נועה בקול רועד.

אפרת התכופפה לגובה השולחן. "תראי איך כל ההורים עומדים ליד הדלת ונפרדים. תכף המורה תיכנס ותדבר איתכם והפחד שלך יירגע."

"אני רוצה הביתה," נועה כבר ממש בכתה.

"אל תבכי, מתוקה שלי, זה היום הראשון, כולם מפחדים ממנו אבל זה עובר." אפרת ליטפה אותה.

נועה לא נרגעה. "אני רוצה הביתה." איזו שטות היתה לבוא היום.

הכיסא היה קטן כל כך, ואפרת חששה מהרגע שבו יקרוס תחת כובד משקלה וכולם יצחקו עליה ועל נועה. אבל היא המשיכה לשבת על הכיסא, שמשכה מסוף הכיתה, וללטף את היד הדקה. היום תישאר עם נועה ומחר כבר לא תכריח אותה לבוא למקום הנורא הזה.

שני ילדים שאלו בקול רם, "למה את נשארת איתה בכיתה?" "למה היא בוכה?" וילד אחד עם אוזניים ממש בולטות אפילו התקרב, אבל המבט שאפרת שלחה אליו החזיר אותו ישר אל הכיסא שלו.

"בשעה עשרה לתשע אתם תסתדרו בשני טורים ונרד לַאולם ספורט. שם יתחיל הטקס," הכריזה המורה, אישה שנראתה לאפרת כבת שלושים, מלווה באישיות גנרית. אפרת אפילו לא זכרה איך הציגה את עצמה בפני המורה כמה דקות קודם, כשביקשה להישאר עם נועה, ומה בדיוק היו מילות הנחמה שנאמרו, וגם לא איך נפתח השיעור. הכול היה עיסה.

"רוית," קרא אחד הילדים.

"זה רביד, חמוד. עם ד' בסוף."

"רוית, אני יכול לצאת לשירותים?"

"מה זה רביד?" שאלה הילדה הממושקפת שישבה בשורה שלפני נועה.

"רביד זה תכשיט, כמו שרשרת," ענתה המורה.

"אז למה לא קראו לך שרשרת?" שאל ילד נמוך מהשורה האחרונה, זאת שליד הדלת. "גברת שרשרת," הוסיף בקול מצחיק, וארבעה ילדים שישבו לידו צחקו בשקט.

"הנה, אני רושמת לכם על הלוח, למי שיודע כבר לקרוא." רביד רשמה על הלוח "רביד קיסוס חכמוני" וחייכה בעצבנות קלה.

הדלת נפתחה ואל הכיתה נכנסה חבורת אנשים נמרצת. אישה הדורה, שנראתה לאפרת כמו דודה שלה אילנה, שהיתה סמנכ"לית של חברת ביטוח, ביקשה סליחה מהמורה ופנתה אל הכיתה.

"בוקר טוב לכם, חמודים. אני רוית ברוש ואני המנהלת של בית הספר. אני רוצה לאחל לכם בהצלחה גדולה בבית הספר שלנו ולהציג לכם את ראש העיר, שהגיע היום במיוחד מהעירייה, עם שני העוזרים הנחמדים שלו, כדי לברך אתכם."

תלמידה עם שתי צמות הרימה אצבע.

"כן, חמודה," אמרה המנהלת.

"רוית זה עם ת'?"

"כן, חמודה. ראש העיר, בבקשה."

"שלום, כיתה א'!" קרא ראש העיר בקול שנשמע כמו של מפעיל ימי הולדת בקניון.

אפרת בהתה במתרחש ואז באצבעות שלה, שהמשיכו ללטף את זרועה הדקה של נועה. לפני כמה שבועות קראה שיר שנגע בה, וכעת ניסתה להיזכר במילים הראשונות בו. זה היה שיר על חתול שבעליו נפטר והוא לא יודע את זה עדיין. מתהלך בבית, מחכה שבעליו ייכנס וייתן לו אוכל. הלוואי שהייתי החתול הזה, חשבה בערפול. הלוואי שלא הייתי יודעת מכלום. אף פעם.

היא התנערה מהמחשבה וראתה את המנהלת לוחשת משהו באוזנו של ראש העיר. ראש העיר התקרב לכיוונה והושיט את ידו ללחיצה. היא קמה אליו.

"שלום, אפרת. שמעתי על המקרה שלכם ואני רוצה להביע את תנחומי. לא נתפס גם הטיימינג הזה..." הוא הוסיף את ידו השנייה ללחיצה. "אני רוצה שתדעי שהדלת של הלשכה שלי תמיד פתוחה עבורך, בכל מה שתצטרכו."

בחורה קטנטונת בחולצה מכופתרת ומכנסיים שחורים הושיטה לה כרטיס ביקור. "אני אורית ואני העוזרת של ראש העיר. את מוזמנת לפנות אלי. חוץ מימי שלישי. אני בהשתלמות."

כמה דקות אחר כך, למטה בחצר, הצליחה הסיטואציה להיראות לאפרת טיפה פחות הזויה. היא ביקשה מהמורה לרדת עם נועה לנשום אוויר בחוץ. אם תצטרך להקשיב לקול של רביד עוד חמש דקות נוספות, יש סיכוי סביר שהיא תחנוק אותה. הן ישבו על ספסל מתחת לעץ ענקי ונועה שיחקה לאפרת בשיער וניסתה לקלוע לה צמות.

"אחח, נועה... יותר בזהירות, מאמי."

"שנייה, אמא, אל תזוזי כל כך הרבה."

"יאללה, בואי נעלה וניקח את התיק ונלך הביתה." באמת שאין סיבה להישאר במקום הנורא הזה.

"מותר לנו ללכת באמצע היום?"

"מותר לנו הכול." אפרת מיששה את שתי הצמות הרופפות שנקלעו בצדי ראשה והתרוממה כדי ללכת.

ראש העיר חלף במרחק מה יחד עם אורית והעוזר הנחמד השני, בדרכם החוצה. הם לא הבחינו בשתיהן.

"ראיתם את האישה המסכנה הזאת?" שאל ראש העיר.

"נורא. למה היה לה כל כך דחוף לשלוח את הבת שלה היום לבית ספר? הרי רק אתמול היתה ההלוויה..." תהתה העוזרת המכופתרת, שמלבד כפתורים מתברר שגם היו לה דעות.

"ירון, תדאג בבקשה שמחלקת רווחה ירימו אליה טלפון," אמר ראש העיר.

אוויר. היא צריכה אוויר. הם מדברים עליה? מחלקת רווחה? עכשיו היא מקרה סעד? מועקה נוראית התיישבה עליה. עד לאותו הרגע היה נדמה שלא ניתן להעמיק את מצב היגון שבו היא שרויה, והנה מתברר שיש תחתיות חדשות של חרא.

המשפט הזה הצליח לשרטט באחת את השבר. את המעבר החד מאמא של משפחה נורמטיבית לאלמנה מטופלת ביתומה, שלך תדע לאן יובילו אותן החיים. היא גלגלה את המילה בראש. אלמנה... היא אלמנה. ואישה מסכנה. עם יתומה מסכנה. אלוהים. איך הגיעו למצב הזה בתוך כמה ימים?

שירותי הבנות שבקומת הכניסה היו חשוכים יחסית ועמד בהם ריח של צבע טרי שהתייבש. כנראה עשו שם שיפוץ לפני תחילת הלימודים. שלושת הכיורים הנמוכים היו ממורקים, מחכים בציפייה לידיים קטנות שיישטפו בהם. אפרת התכופפה כמו גוליבר בליליפוט והציצה במראה. זאת היתה אולי אחת הפעמים הראשונות, מאז שרועי נפטר, שהסתכלה במראה. היא הביטה עמוק לתוך עיניה וזיהתה שם ייאוש תהומי ועצב בלתי נגמר. גל גדול של בכי עלה לפתע והציף אותה. היא לא הצליחה להשתלט עליו. גם לא כאשר נפתחה הדלת ושתי ילדות נכנסו פנימה והסתכלו עליה. היא פתחה את הברז ושטפה את הפנים כדי לנסות להירגע, אבל זה לא מאוד עזר. אחת הילדות משכה את היד של החברה שלה ואמרה לה, "בואי נעלה לשירותים של כיתות ג'," והן הלכו משם.

בדרך הביתה סחבה אפרת לנועה את התיק החדש על הגב. ילדה קטנה מותשת, עם קוקו ונמשים, וילדה גדולה עם צמות וילקוט, שרק רוצה להיעלם.