מלחמת שלושים השנים – בנימין נתניהו נגד ישראל

פתח דבר

על בנימין נתניהו נכתבו לא מעט ביוגרפיות — החל בסיפורי נערותו ושירותו הצבאי, המשך בדגלים האדומים שהונפו כבר משנותיו הראשונות בפוליטיקה, וכלה בקדנציות הרבות שלו במשרד ראש הממשלה והפרשיות המלוות אותן כחוט השני. הספר שלפניכם בוחן בפרוטרוט את שיטות הפעולה של נתניהו, את דפוסיהן ואת הקשר האינטגרלי בין שאיפתו ההרסנית לכוח ובין הצורך האינהרנטי בריסוק מערכות השלטון.

הספר מציג ניתוח אידיאולוגי והיסטורי של דמות פוליטית משמעותית מאוד במערכת הפוליטית כבר למעלה משלושים שנה, אבל חשוב מכך הוא מציג את "השיטה", שאין דרך אחרת להגדיר אותה מאשר "שיטה מאפיוזית" שהולכת עם נתניהו מיומו הראשון בציבוריות ועד היום.

נתניהו הפוליטי מתגלה בספר כפי שהוא: אדם שלא ראה מעולם בדמוקרטיה הליברלית הישראלית ערך מחייב ושיטה חברתית מקובלת, אלא רק מנגנון שלטוני צר שיש לכבוש כדי לעצב, לעקר ולשנות בהתאם לצרכיו ובכפוף לתנאים הפוליטיים הקונקרטיים המשתנים תדיר.

באמצעות התחקות אחר אירועים ופרשיות שונות על פני ההיסטוריה הפוליטית בת עשרות השנים של נתניהו, מראה רז שפעולתו של נתניהו מכוונת לפי עיקרון אחד מרכזי שאין בלתו — תאוותו הרבה לכוח, כוח ושוב פעם כוח. בהסתמך על ספרות, מסמכים, נאומים, ראיונות, עיתונות ותחקירים רבים, מדגים רז כיצד הקיטוב החברתי, המתקפה על מוסדות המדינה, והמהלכים החוקתיים של השנים האחרונות, אינם "מהפך" או "חריגה מן השורה", אלא מימוש עקבי של תפיסת עולם רבת־שנים של כוח ושררה בכל מחיר.

באופן שגורם לעיתים לבעתה מנתח הספר בהרחבה את השימוש שעשה נתניהו בפוליטיקה של קיטוב, ללא קשר למי שנמצא מצידי המתרס, העיקר שיהיה קיטוב פעיל ומבעבע — נגד השמאל, נגד הערבים, נגד התקשורת, נגד האליטות או "הדיפ סטייט". שלטון האימים של נתניהו והאופן שבו הוא בנה את דמותו הציבורית, את מפלגתו ואת שיטת ההנהגה שלו, כולם מחייבים את קיומו של איום פנימי קבוע, וזאת גם במחיר של הרס מוחלט של המרקם החברתי הישראלי. תחושת הרדיפה שימשה, ועדיין משמשת אותו, ככלי גיוס ראשון במעלה.

במציאות מלחמתית או בחרדה קיומית נגד איום תלוי באוויר — יהיה האיום אשר יהיה — אין מקום לשיח אזרחי משותף, למוסדות מדינה חזקים, לתקשורת נשכנית או לאקדמיה אפקטיבית. כולם מצוירים ומקוטלגים כ"שחקנים פוליטיים עוינים" ולא כפי שהם באמת — עמודי התווך של חברה דמוקרטית ליברלית.

בניגוד לתפיסה השגויה שנתניהו הוא מנהיג זהיר בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי, מראה קריאה מדוקדקת בספר שגם בתחום הזה מדובר במצג שווא ותו לו — נתניהו לא פעם נהג לחמם את השטח ולהוביל במכוון ובמודע להסלמות ביטחוניות כאשר הדבר הועיל לו פוליטית, גם במחיר של אובדן חיי אדם. הדוגמאות מהשנתיים האחרונות על טרפוד מכוון ושיטתי של עסקאות חטופים הן רק חלק מהמקרים שבהם בחר נתניהו בהרפתקאות ביטחוניות משיקולים פוליטיים צרים, והוביל לסיכון ביטחוני ופגיעה בחיי אדם.

גם בימים אלו פועל נתניהו על פי "שיטת נתניהו" ומנהל מלחמה שיטתית נגד מדינת ישראל והפרויקט הציוני. אני מאמין שתקופת שלטונו של נתניהו עומדת בפני סיום, וכי הציבור הישראלי יקיא אותו מהמערכת כבר בבחירות הקרובות. אך כאומה חפצת חיים עלינו ללמוד מהשנים הללו, ללמוד על השיטה, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות בנוגע לאופן שבו אדם אחד חסר עכבות ותאב כוח ושררה הצליח לפרק באופן שיטתי, על פני יותר משלושה עשורים, חלקים שלמים מהחברה הישראלית וממוסדות המדינה.

משה רדמן אבוטבול

דצמבר 2025

מבוא

על הספר ומה שהקוראים ימצאו בו

החיבור הנוכחי מבקש להציג את חתירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לכוח, אל השררה הפוליטית. מאמציו להשגת עוצמה פוליטית ולהחזקה בה מהווים את לוז הביוגרפיה שלו, הנמשכת נכון לעכשיו לאורך חמישה עשורים. במובן זה, נתניהו לא "השתנה" מהותית במרוצת השנים, ולא לפתע פתאום החליט לפני שנים אחדות לצאת למלחמה נגד הדמוקרטיה הישראלית ונגד מוסדותיה. אומנם חלו שינויים במניעיו במרוצת הדרך, אך היו אלו שינויים שבמינון — לא באיכות. טענה זו, שעומדת במרכז הספר הזה, מציבה אותו במקום שונה ממרבית החיבורים שנכתבו עליו.

ספר זה איננו ביוגרפיה פוליטית, אלא ניסיון להבין באמצעות דיון בכמה תחנות חשובות בהיסטוריה הישראלית את המוטיבציות של האיש הפוליטי העומד בראש מדינת ישראל מזה שנים ארוכות. על סוגיית "המוטיבציה" ניתן להציג כמה שאלות, שהתשובות להן אינן פשוטות כלל: מה מנחה אותו? האם יש לו מדיניות? מהי תפיסת העולם שלו? מהם ערכיו? האם יש לו "חזון"?

על נתניהו נכתבו ספרים, מחקרים ומאמרים רבים מספור, וחלק גדול מהם ביקש להשיב על השאלות האחרונות שציינתי. מצידה האחד של המשוואה נמצאות אלו שטוענות שהפוליטיקאי נתניהו הוא איש ימין מובהק (תהיה משמעות הדבר אשר תהיה), שנדרש לפשרות פוליטיות כאלו ואחרות לאורך השנים, כמתחייב מסדר היום במשטר דמוקרטי ופרלמנטרי. מן הצד השני ניצבים אלו שרואים בו אדם מושחת, ציניקן, שמבקש לעצמו את מנעמי השלטון (וחמור מכך, עושה שימוש עברייני בשלטון כדי לרפד את כיסיו). האחרונים גורסים שאין לו "אידיאולוגיה" (למשל לגבי פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני), והוא מנווט במים הפוליטיים העכורים בהתאם לנסיבות המשתנות, כדי לספק את תאוות הממון שלו, לצד סיפוק תאוות אחרות. בין שני הקטבים הללו מצויים אין־ספור פרשנויות והסברים נוספים.

אני גורס כי תאבונו הרב של נתניהו לעוצמה מבדיל אותו באופן מהותי מפוליטיקאים אחרים. אכן, אדם המעוניין להנהיג, להוביל, לשלוט — נדרש לעוצמה פוליטית. פוליטיקאי שאינו מבקש את הכוח, איננו פוליטיקאי. הרי להימצא היכן שהכוח האופרטיבי שוכן, זהו תנאי הכרחי בחברה דמוקרטית כדי להוציא לפועל תוכנית חברתית בקנה מידה לאומי: יותר שטחים, פחות שטחים, יותר רווחה, פחות רווחה וכדומה. כמדומה שאצל נתניהו חל היפוך מהותי במוטיבציות או ביחסים בין האמצעים והכוונות: עבור הפוליטיקאי הרפורמטור (כלומר, זה שמבקש את השלטון כדי להוציא לפועל תוכנית חברתית), השלטון הוא אמצעי והחברה היא המטרה. אצל נתניהו, מנגד, השלטון משמש תכלית, והחברה היא האמצעי להשגתו. אם נאמץ את ההמשגה של הסוציולוג הגרמני מקס ובר, נתניהו חי "מן" הפוליטיקה, ולא "למען" הפוליטיקה. הפוליטיקה הפכה לתכלית חייו והחברה היא האובייקט, הטרף שלו.² זו אחת הסיבות לכך שרבים טענו שנתניהו מתייחס לבני אדם בתור "חפצים" — שהרי החברה היא הכלי שבאמצעותו משיגים את התכלית. אולם אין זה אומר שאין לו "תוכנית" או "חזון".

לאחר שהתפטר מתפקידו כשר האוצר במחצית 1997 — שנה לאחר הקמת ממשלת נתניהו הראשונה — איש הליכוד הוותיק, דן מרידור, ביקש להבהיר את המוטיבציות ואת השיקולים של ראש הממשלה הצעיר שכבש זה מכבר את מפלגת הימין הגדולה, ולאחר מכן את הפוליטיקה הישראלית. מרידור השמיע בפני קבוצת מקורבים כמה דברים נכוחים על אודות האיש הפוליטי נתניהו, שמאז השמיעו אישים נוספים שעבדו בסביבתו הקרובה: האיש רודף כוח, הוא אינו מקיים את הבטחותיו לשותפיו הפוליטיים, הוא אינו דובר אמת, הוא מרבה לעסק בדימויו הציבורי על חשבון עשייה ממשית, הוא אינו מבצע בפועל אלא בעיקר מדבר, יש לו יכולות משוכללות להוליך שולל את המאזינים ולהציג בפניהם מצגי שווא, ועוד רבות. יש להודות שדברים דומים, אם כי במידות נמוכות יותר של עוינות, נאמרו על פוליטיקאים ישראליים נוספים — אך מרידור הוסיף את הדברים המבעיתים הבאים:

"מכל תכונות האדם הוא [נתניהו] בחר דווקא בשימוש בכוח, ועל זה הנפילה שלו [באי יציבותה של הממשלה אז]. כיוון שהוא רוצה רק להיבחר, ואין לו מעצורים, הוא ביטל את המעצורים ואת הבלמים. זה הביא אותו, למשל, לרצון לשלוט באגף התקציבים [באוצר]. זה הביא אותו לרצון להחליף את האליטות, כמו שהוא ניסה לעשות בפרשת בר־און. הוא יחליף את האליטות, את הפרקליטות, את היועץ המשפטי. הוא יילחם נגד ה'היפר־אקטיביות' של בית המשפט העליון. יש מקומות בהם משנים את המשטר ביריות. אצלנו זה לא קורה, אבל הוא ניסה לשנות את המשטר על ידי חיסול מוקדי הכוח הלגיטימיים, שמספקים איזון ומעצורים לממשל. כאן טמונה הסכנה שבו. השרים ראו את זה."³

הדברים האחרונים, במיוחד המודגשים, הם תמצית קולעת למדי לתיאור פעולותיו של נתניהו בשלושים וחמש השנים האחרונות (אפילו לפני כניסתו למשרד ראש הממשלה לפני שלושים שנה, בשנת 1996). ארחיב על כך בהמשך החיבור, ופה אציב שאלה אחת: מדוע נתניהו מבקש לשנות את המשטר באמצעות "חיסול מוקדי הכוח הלגיטימיים"? התשובה הקצרה היא שחיסול מוקדי הכוח הללו — דבר שהוא מבצע בהצלחה משתנה מזה שנים ארוכות — נועד לאפשר לו לשמור על השלטון. אפשר לכנות זאת "מטרה" או "חזון", ואפשר גם לתאר זאת כניהיליזם צרוף, תלוי מהו התוכן שמצטופף מאחורי המושגים הללו.

אך מה שחשוב להבין בדברים הללו, הוא שעבור התכלית (שלטון, שררה), נתניהו נוקט באמצעים הכרחיים, חיוניים וסבירים למדי מבחינתו. מרידור ציין שבישראל לא עושים הפיכות באמצעות יריות, ולפיכך נתניהו נדרש לפעול בצורה המתאימה לתנאים הספציפיים של ישראל כדי לממש את מטרותיו. מדינת ישראל של שנות התשעים של המאה הקודמת הייתה מדינה דמוקרטית וליברלית (שמאז הולכת ומצטמצמת בהיבטים אלו), בעלת מוסדות מדינתיים ותנועתיים איתנים. מערכת הביטחון, מערכת המשפט, מפלגת הליכוד או ההסתדרות הם רק חלק מ"מוקדי הכוח הלגיטימיים" שנתניהו נדרש להתחשב בהם. יותר מכך, הללו סיפקו "איזון ומעצורים לממשל". לשון אחר, הם ביקשו להגביל את השררה של העומד בראש הרשות המבצעת; או, במילים אחרות, הם שימרו חלוקת כוח שהפריעה להשגת התכלית האישית של נתניהו. לכן, "התוכנית" של ראש הממשלה — מזה שנים ארוכות, ולא רק בשנים האחרונות — היא להביא להחלשתם ואף לחיסולם במידה והדבר נדרש לו.

אחזור ואדגיש, נתניהו אינו מחסל את מוקדי הכוח כי יש לו תוכניות רפורמיסטיות כאלו ואחרות לגבי אופייה הרצוי של החברה הישראלית, והמבנה הראוי של המדינה, כדי שתשגשג ותפרח. כלומר, הוא אינו פועל להפוך את סדרי המדינה והחברה בתחום כזה או אחר מכיוון שהוא חושב שהשינוי ייטיב עם החברה. לא, הוא עושה זאת כי הוא רוצה לשלוט, והמוסדות שהדמוקרטיה הישראלית בנתה במרוצת השנים מפריעים לו בכך. מוסכמה ותיקה שאינה דורשת הוכחה פה היא שנוח יותר לשלוט בנתינים מאשר באזרחים, או בציבור נבער מאשר בציבור משכיל. המחבר האנונימי בן המאה התשע־עשרה של פמפלט קצר על הרודנות (Le Tyran) טען כי "הסוג המסוכן ביותר [של רודנים] הוא זה המשתלט על השלטון על ידי ניצול הכוח שהבחירות העניקו לו והפנייתו נגד המולדת ולטובת אנשי שלומו ודומיו."⁴

מדוע זהו הסוג המסוכן יותר? מכיוון ש"העם" אינו יורד לשורש שאפתנותו ההרסנית והפושעת של הרודן שהגיע באמצעים לגיטימיים לשלטון בחברה הדמוקרטית; זאת, בשונה במידה מסוימת מהכרת המוטיבציות של רודנים שנולדו לתוך השלטון בחברות לא דמוקרטיות, שבהם השלטון עובר, לדוגמה, בירושה או שהשלטון נכבש בכוח הזרוע. לרודן שתר אחר השררה כתכלית חייו, אין בהכרח "תפיסת עולם". הוא מתקומם נגד הסדר החברתי הקיים (שהוא פועל בתוכו), וחותר לחרב אותו מכיוון שהסדר הזה מציב סייגים בפני שלטונו. כלומר, הוא מונע מהשליט לממש את התכלית. הדבר הזה נכון לישראל של נתניהו כפי שהיה נכון לסרביה של סלובודן מילושביץ', ועודנו נכון להונגריה של ויקטור אורבן.

במובן הזה, אם נלך צעד נוסף קדימה, נתניהו איננו נאו־ליברל — כפי שרבים ממבקריו טענו לאורך השנים. הוא אכן נקט מדיניות נאו־ליברלית קיצונית עד מאוד כשהיה שר אוצר בממשלת אריאל שרון בשנים 2003-2005, אבל המדיניות הכלכלית המרסנת והמצמצמת שנקט אז, ושהובילה להתרוששות של ציבורים שלמים, נועדה להחליש את "מוקדי הכוח" שראה בהם איום על שלטונו, ולא כי ביקש לכונן סדר חברתי־כלכלי חדש לטובת "השוק החופשי" או לטובת קבוצה מצומצמת של מיליארדרים אמריקאים. כלומר, נתניהו ביקש לשנות את יחסי הכוח במדינת ישראל ובחברה הישראלית מכיוון שהציבורים המאורגנים הפריעו לו לשלוט, ולא, כפי שישנם אלו הטוענים, כי הייתה לו "אידאה" שבה החזיק על אודות היחסים הנכונים בין הספֵרה הכלכלית לספרה הפוליטית.

אתגר הכתיבה על בנימין נתניהו

באחד הציטוטים הפותחים של ספרי הדמגוג — המכניזם של הפעלת השררה (תלם, 2023), הבאתי מדברי המחזאי והתאורטיקן הגרמני, ברטולט ברכט, על השליטים הגדולים שעמדו בראשי מדינות ואימפריות. ברכט בדה בספרו עסקיו של האדון יוליוס קיסר סיפור נאה על היסטוריון בן העת העתיקה הטרוד במלאכת כתיבת ביוגרפיה על הקיסר הרומי שנרצח שני עשורים קודם לכן (ב־44 לפנה"ס). ההיסטוריון הדמיוני מתלונן על כך ש"הפוליטיקאים הגדולים" — דוגמת יוליוס קיסר — הניחו מכשולים רבים לפני אלו שמבקשים לכתוב עליהם ביוגרפיות — לעיתים בכוונת מכוון ולעיתים לא. "האנשים הגדולים גרמו לכך שחשיפת המוטיבציות האמיתיות מאחורי פעולותיהם תדרוש מאמץ מפרך," הוא אומר בזמן צעידתו במעלה השביל התלול שבסופו, הוא מקווה, נמצא יומן היסטורי שעליו הוא מבקש להניח את ידיו.

אחת הסיבות ל"מאמץ המפרך" של ההיסטוריון נוגעת לזמינותו של תיעוד היסטורי; סוגיה שכתבתי עליה לא פעם בהקשר הישראלי בכלל ושל נתניהו בפרט. איננו נדרשים לדון כעת בסוגיה המורכבת של מהן "עובדות" ו"הוכחות" בתחום מדעי החברה והפוליטיקה. נתניהו, חובב קריאת ספרי היסטוריה, ובן של היסטוריון שתר אחר תיעוד בארכיונים שונים ברחבי העולם במשך עשרות בשנים, מודע היטב לקשר המורכב בין עובדה־הסבר־הוכחה במחקר מדעי החברה והפוליטיקה. חשיבותו של התיעוד ההיסטורי לטובת אלו שמבקשים להבין את העשייה הפוליטית אינה זרה לו.⁵ זו בוודאי אחת הסיבות לכך שהאיש שנמצא במשרד ראש הממשלה — יותר מכל קודמיו בהיסטוריה הישראלית — הותיר אחריו תיעוד כה דל.

ניר חפץ, מקורבו לשעבר של נתניהו שהפך עד מדינה, התייחס לכך בדצמבר 2021, בדיון בבית המשפט באחד ממשפטיו של נתניהו. חפץ נשאל על מסמך שהעביר לנתניהו ו"[ש]הוא קרא אותו, הוציא את הסיכה וגרס." חפץ השיב בחיוב, והוסיף שראש הממשלה החזיק מגרסה בחדר עבודתו במעון הרשמי בבלפור, והוא גורס

"כל נייר, כי יש לו גם תודעה מאוד מפותחת לנושא הזה. שכל דבר בכתב ידו, יכול להיכנס לכל מיני מספרים [ספרים] [...] יש לו תודעה מאוד גבוהה והוא כל דבר גורס. הכול. הכול. כל דבר בנימין נתניהו גורס. כל דבר. [...] זה ברור שגם אם היה שם רשימת מכולת, גם אותה הוא היה גורס."⁶

פעילות הגריסה — כלומר, מחיקת העקבות של העשייה השלטונית — לא נעשתה רק במעון בבלפור, אלא גם במשרד ראש הממשלה בירושלים. מזכיר הממשלה לשעבר, צחי ברוורמן, הוקלט אומר כי ביוני 2021, בימים של חילופי השלטון לאחר הקמתה של "ממשלת השינוי", "[ש]לפני שעזבתי [את המשרד], אפילו הוצאתי מהכספת כמה מסמכים שהיו, נתתי לסגנית שלי, אמרתי: תגרסי את זה עכשיו.' היא גרסה, וזה תם ונשלם."⁷ עדויות דומות על העלמתם והשמדתם של מסמכים הושמעו לאורך השנים, ובימי המלחמה ברצועת עזה אף דווח על כך שפרוטוקולים מדיוני ישיבות שונו בדיעבד.⁸

נתניהו אכן השאיר אחריו מעט מאוד עקבות היסטוריים, ומסמכים רבים אין לנו בנמצא (אזכיר כמה פרשיות בהמשך הנוגעות גם לתיעוד היסטורי) — וגם לא יהיו. עלינו לשים ליבנו לכך שלא רק שהתיעוד עודנו סגור על פי החוק בארכיונים המדינתיים השונים, אלא שמסמכים בסוגיות שונות שנתניהו נדרש אליהם לא "נוצרו" מעולם (כלומר, לא נכתבו כלל). לפיכך אין כל פלא שכשצוותי העבודה של ראש הממשלה החדש נפתלי בנט (שממשלתו הושבעה במחצית 2021) נכנסו למשרד של ראש הממשלה היוצא נתניהו, הם מצאו מעט מאוד תיעוד רלוונטי — גם בסוגיות הרות גורל כגון ההיערכות הישראלית להתמודדות עם הגרעין האיראני או מדיניות החוץ של ישראל — זאת משום שמשרות חיוניות לא היו מאוישות, ושאנשי מקצוע בעלי כישורים רלוונטיים נדחקו לטובת אנשי שלומו של נתניהו, שאימץ תרבות ניהולית וארגונית קלוקלת במיוחד במשרד ראש הממשלה.

דברים אלו אינם חדשים למי שעקב אחרי מעשיו של נתניהו לאורך השנים, ובכל זאת — מסמכים מסוימים הושמדו כליל, וניתן להניח שלא מדובר ברשימות מכולת או בהזמנות של סיגרים וגלידות בטעם פיסטוק בסכומים שערורייתיים. לימים יתברר שנתניהו ניהל יומן כפול — אחד רשמי, שניהל משרד ראש הממשלה, ואחד לא רשמי, שבו נרשמו פגישות שהתקיימו במעון בבלפור — שאפשרו לו להסתיר פגישות שלא רצה שידעו עליהן.⁹ טכניקה נוספת של נתניהו להימנע מצמצום העקבות ההיסטוריים הייתה פשוט לא לדבר כשהישיבות היו מוקלטות. כשראש המוסד, מאיר דגן, ביקש ממנו אישור למבצעים מסוימים, נתניהו לעיתים "העדיף לשתוק או להניד ראש, או פשוט להגיד לדגן, 'תעבור הלאה'."¹⁰ כל זה, כמובן, גורם לעוגמת נפש להיסטוריוניות ולהיסטוריונים עתידים; אולם הדברים מעידים על שיטות "עבודה" (או שליטה) מסוימות של נתניהו — ואת השיטה הזאת יש לכנות בשם המתאים לה: שיטות של מאפיה.

שעות ספורות לאחר שנתניהו נבחר לעמוד בראש הליכוד במרס 1993 וקרא לאיחוד השורות במפלגה (לאחר פריימריז תוקפניים במיוחד שבהם האשים את אנשי הליכוד בסחיטתו, אף שידע שאין זו אמת), אמר עליו יריבו דוד לוי, ש"אין מתפייסים עם מאפיה ועולם תחתון."¹¹ לוי ידע על מה הוא מדבר (ארחיב על כך בפרק הראשון). בספרה של דבורה פוצ'יו־דן (Puccio-den) על אופן פעולתה של המאפיה היא כתבה, "[ש]בשל האיסור על השארת עקבות כתובים על פעילותה, המאפיה היא דוגמה ל'חברות ללא כתיבה'."¹² הימנעות מהשארת תיעוד כתוב השתלבה היטב במאבקו של נתניהו לחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית ושל מוקדי הכוח שהתנגדו למדיניותו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*