עצים הפוכים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עצים הפוכים

עצים הפוכים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ישראל המאירי

ישראל המאירי (נולד ב-1948) הוא סופר, מחזאי וחוקר דרמה ישראלי. המאירי מלמד דרמה וכתיבה דרמטית, פרופסור חבר (בגמלאות) בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. סיפוריו הראשונים התפרסמו בעת שירותו הצבאי בכתבי עת שונים. במהלך השנים עבד כמורה בבית ספר תיכון ופרסם ביקורות ספרות ותיאטרון וסיפורים בכתבי העת "מבפנים", "עתון 77" ובעיתונים "ידיעות אחרונות", "דבר" ו"למרחב".

ישראל המאירי זכה בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת תשמ"ו 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה (1984).

מספריו:

פראות, סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972
הרביעי, 7 סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981
אש בקוצים, הוצאת עם עובד, 1983
הלבנים, הוצאת עם עובד, 1985
אוכלי האבטיח, הוצאת זמורה-ביתן, 1988
ליל זיכרון, הוצאת עם עובד, 1990
חזירים, הוצאת כתר, 1994
סימביוזה, הוצאת עם עובד, 2000
שחקנים, הוצאת אבן חושן, 2006
אש במדרון, הוצאת עם עובד, 2012
הדרמה של האחר המיתי : עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס, רסלינג, 2013
צרוב בגוף, עם עובד, 2023.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5x9nkdje

תקציר

יעקי הוא מורה ותיק לביולוגיה בשנת שבתון, המבלה חלק מן ההשתלמות האקדמית בסדנת כתיבה. אשתו נועה, אחות במקצועה, עסוקה במסעות דרומה, לכפר שיקומי בנגב, ובניסיונות לכוון את גורלו של הילד גל – שנותר שם כתוצאה מתהפוכות חייו של אביו עידו, בנו של בעלה מנישואים קודמים – כך שתוכל לזכות בו. 

שגרת הקיום האפרורית של בני הזוג בביתם במושב בצפון הארץ – רגע לפני פרוץ מגפת הקורונה – עטופה ברובד של אפלה ומסתורין, הנחשף בהדרגה דרך העיסוק בעבר המעיק: התרת קשריו והקשריו המשפחתיים הטראומטיים של הילד, והשתתפותו של יעקי בסדנת הכתיבה. זו מתגלה כאקט של תובענות ונקמנות, הן כלפי עצמו והן כלפי מנחת הסדנה, שהשתתפה בעבר באירוע אפל שהביא למותה של אשתו הראשונה. 

בכתיבה וירטואוזית ועזה, שנעה בקלילות בין משלבים וזמנים, נחשפים תהומות החיים וחיי הנפש תוך הבזקי העבר, פלאשבקים ומעקפים שמאפשרים להבין את ההווה. אט-אט הולכות ומתבהרות הסצנות המטושטשות מן העבר, עד אשר מתגלה תמונה חדה, לופתת ומטלטלת.

עצים הפוכים הוא ספרו השלושה-עשר של ישראל המאירי, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שמלמד כיום במכללת צפת. בשנת 1986 זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול. נתן זך, שכיהן כיו"ר ועדת השופטים, כתב אז: "ישראל המאירי רואה בסיפוריו את שאין אחרים, כולל גיבוריו הישראלים במובהק, רואים בעצמם. הוא מציג לפנינו את המפחיד, המסתתר והנוטה להתערער במה שנראה כלפי חוץ איתן ובטוח. ברגישות שאינה שכיחה, הוא מגלה בנופים המוכרים לנו ולו את הפנים שמתחת לפנים ברגע הדרמטי, המשברי, שבו הוא מתמקד, בנשור המסכה." 

פרק ראשון

1

פגשתי בה לגמרי במקרה.

היא עברה בשביל בדיוק כשחציתי אותו.

הייתי שקוע כל כך, שברגע הראשון כלל לא חשתי בה.

שקוע במה? טוב. ברור במה. כלומר, לי ברור. במה שקרה. אז, באותו עבר. במה אם לא בזה אני מסוגל לשקוע כך.

מה עוד שבשעת בוקר עמומה שכזאת.

כך שממש ברגע האחרון, רגע לפני שנעלמה מהשביל, ראיתי אותה פתאום.

כשבקצה השביל חיכתה אשתי.

טוב, לא בדיוק.

השביל המעובד, המדורג, המרופד חצץ ותחום בשיחי דפנה ורוזמרין גזומים וסלעים חצובים ומוטות תאורה דקורטיביים, משתרע רק על קטע ממסלול ההליכה המפריד בין ביתנו ובין מרכז היישוב, הקטע המדרוני, המטויל יותר. לרוב לא בשעה מוקדמת כל כך. כשענפי האלונים והשיחים אפלים עדיין, והעשב הפורץ מן החצץ רטוב מטל כבד, וקולות הציפורים נשמעים רפים, תוהים. כך שהתנועה שלה מתוך שיח כהה נמוך אל רצועת החצץ הבהיר הלח בדיוק כשאני עובר שם, יחיד לגמרי, ללא כל עד, יכולה להיתפס כתנועה רכה חמקנית של איזה צל. זה מה שחשבתי או דמיינתי כשהמשכתי, לאחר סיום השביל, בכביש החוצה את היישוב, עד לפנייה אל קבוצת הבתים המשקיפה על הוואדי הגדול, שהיה עדיין ממש חשוך.

עד חצר ביתנו, עם העצים.

עד המדרגות הרחבות. הדלת. אשתי.

"יש?"

היא לא הרימה אליי מבט מן המזוודה הכחולה. השיער החום כהה צפוף השיבה נפל לה על המצח הטרוד, הרקות המתוחות; כתפיה, כשמשכה ברוכסן התקוע.

המסמך המבוקש היה בכיס שלי כמובן, וזה לא שהתכוונתי למרוט לה את העצבים בבוקר כזה עמוס, כמו שגרסה כמה דקות אחר כך. פשוט עמדתי והבטתי בה, באשתי נועה, מטפלת ברוכסן, יודע שלא תרפה עד שתצליח, וכמובן לא תבקש את עזרתי כשאני עומד שם, ידיים בכיסים. מסתכל. אני רק אסבך, אסכן את המזוודה שכבר שנים, לפחות ארבע שנים, מאז שהתחילה עם הביקורים הקבועים שם, בדרום, משמשת אותה במסעותיה. לקלקל, לשבש עוד יותר את אפשרות הסגירה שלה (ויש שם, במקביל למסלול הרוכסן, גם שורת לחצנים), לגרום, במשיכה לא זהירה של הקרס הקטן של סגר הרוכסן לשיניו הכסופות לחרוג ממסלולן, כמו שכבר עשיתי באיזשהו תיק או מזוודה, בנסיעה כלשהי לחו"ל, מזמן, כשעוד נסענו. אבל היא זוכרת. ומזכירה. ומזהירה: זה ישמש מין אות, מין נפנוף מטפחת שחורה, או לפחות אפורה, בשער המסע הקבוע אך הגורלי הפעם אל הילד ברכבת העמוסה לבאר שבע, שאוי לה אם תחמיץ את יציאת הבוקר שלה.

ואולי, כשעמדתי שם, ידיים בכיסים, שותק גם נוכח החזרה הרוגזת —

"נו, יעקי, יש?!"

בכלל התלבטתי אם לספר לה על המפגש.

ידעתי כמובן מה נועה תגיד, איך תגיב, אם בכלל תמצא זמן או סבלנות להגיב, תוך ההתעסקות עם הסגר של רוכסן המזוודה ועם המעטפה החומה שהושטתי לה, סגורה כמובן. אבל היא תספיק. יד אחת עדיין על הסגר הסרבן, השנייה אוחזת בדף הרשמי שדרך משקפי הקריאה היא סופגת את תוכנו בכיווץ גבות, תשמיע לי את הצפוי, לא, יעקי, זה לא ילך; אני יודעת מה בדיוק עומד מאחורי התיאור המתפייט שלך, כן, יש לך יציאות משונות כאלה, בזמן האחרון, מאז שהתחלת עם השטות הזאת של סדנת הכתיבה. אתה? איש הטבע? הבוטניקה? הביולוגיה? מתפייט לי על איזו חתולה שחורה שפגשת בשביל? אבל לא, אין מצב. אתה יודע מה החוקים פה ביישוב ואפילו שכן תדאג לה לחיסונים ולתעודות, אני לא מוכנה כאן עכשיו בעלי חיים, יעקי. אני צריכה שקט כשאני חוזרת לכאן. אתה יודע את זה. כך שלא ברור למה אתה מספר לי על מה שאתה קורא לו המפגש שלך. ולמה בכלל לא קפצת לדואר עם האוטו, כשאני כל כך ממהרת.

אז לא סיפרתי.

היא קיפלה את המסמך והחזירה אותו למעטפה החומה, בלי לומר עליו מילה, ואני כמובן לא שאלתי. ופנתה לטפל ביתר תקיפות וריכוז בסגר, עד ששחררה אותו ורכסה את המזוודה. קמה, לקחה את התיק השחור שלה ודחפה לתוכו את המעטפה. נכנסה למקלחת, איפור קצר, שירותים, יצאה, מדיפה את ניחוחות הבוקר שלה. אספה את השיער והדקה לעורף בגומייה ושתי סיכות פשוטות, מעל מסעד הספה לקחה ז'קט כחול בהיר, כמו צבע מכנסיה, הניחה את רצועת התיק על כתפה, אחזה בידית המזוודה וגלגלה אותה אחריה, אבל אני כמובן הדבקתי אותה וחילצתי מידה את הידית, ולמטה הנפתי את המזוודה והנחתי בתא המטען שפתחה בלחיצה. ואז סגרה בטפיחה את התא, התיישבה ליד ההגה והרכיבה משקפי שמש.

"ביי, יעקי." והתניעה.

"ביי, נועה. תתקשרי."

"בטח."

ובקשת קצרה נסוגה מהחנייה המקורה שלנו, התיישרה ודהרה לתחנת הרכבת.

2

ובזמן שנועה ממהרת בטויוטה האפורה שלה בכביש החוצה את היישוב המנומנם עדיין, מגיחה משער היישוב עוד לפני שבא בו אוטובוס התלמידים, אפילו לפני משאית פינוי האשפה, גולשת אל הצומת ודרומה, העירה, לפני שמבואותיה יהיו עמוסים כך שיצריכו המתנות מורטות עצבים, וממש, אולי, ברגע האחרון, כשבכריזה מזהירים שמייד, והמחסום בצומת הדרומי כבר מורד והרמזורים מהבהבים אדום לקדם את יציאת הרכבת מהתחנה, היא ממהרת עם המזוודה הנגררת שלה מן החנייה אל אולם הנוסעים, במדרגות הנעות למטה, תזנק אל פתח הקרון — איזה חייל חייכן אולי מסייע לה עם המזוודה — ומבעד לחלון המאובק משקיפה מתנשפת על שיפולי ההר, מטעי הזיתים, אחר כך רצועת החוף, הים הנסוג במהירות —

בזמן שהרכבת דוהרת, אני מתיישב מול המחשב.

מדליק מנורת שולחן; החדר הקטן, פעם, מזמן, חדרו של בננו עידו, ומזה שנים חדר עבודה, עדיין אפלולי למדי. לידי על השולחן ספל קפה. האספרסו הכפול שעשיתי לשנינו — את שלה נועה כילתה בשתיים־שלוש לגימות קצרות רוח — הולך ומצטנן כשאני בוהה בדף המחשב הריק.

טוב, לא בדיוק ריק.

יש שם, באותיות כחושות של גופן סטנדרטי, כותרת. מילה. זהו. כבר שבועות. לדף הזה עם המילה הבודדת אני חוזר בשבועות האחרונים. בעוד אשתי יושבת מתוחה ברכבת שלוקחת אותה דרומה, לתחנת באר שבע, ושם היא עולה על מונית שאחרי עשרים דקות תוריד אותה עם המזוודה שלה לפני השער החשמלי למתחם הכפר השיקומי נווה שיטים. לגל, הבן של עידו שלנו.

אני כאן, מקליד משפט. מתבונן בו. לוגם קפה חריף, פושר. ומוחק.

זהירות, היא אמרה. כמה זמין הפיתוי. קונפליקטים, סנטימנטים, חלומות. איזשהן פגישות מסתוריות על איזשהו שביל אפלולי, אני רואה אותה מגחכת. בפה הצר המאופר בקפידה באדום כהה. השיניים המושלמות. אולי גם תשמיע, תוך טלטול הראש הגרמי והשיער הארוך, השחור, כבר בטח צבוע, ממש צחוק. אותו צחוק חריף, קצר. יש סטודנטים בסדנת הכתיבה, טוב, סטודנטיות, שיצטמררו כשהיא, המנחה, תשמיע את הצחוק הזה. באצבעות מזיעות יאחזו בדפי המחשב שעוד מעט יקראו בקול קטן את מה שהקלידו עליהם. משפטים מהוססים, פסקה מתפתלת, שקולה החרוך, המתקתק, יחתוך בשקט, כמעט ברוך: לא, מאמי. זה לא זה.

אני לא. לא מזיע, לא קורא בקול משתדל. לא יושב דרוך, צמוד לשפת השולחן האליפטי שהיא מושלת בו, משלבת מתחתיו ברכיים חדות חשופות, זרועותיה הכהות הדקות עם הצמידים הבוהקים פרושות לצידי דף המחשב שהגיש לה אחד הסטודנטים. אני תמיד בקצה השולחן, מעט מרוחק מהשפה האובלית, עם מבט צד על אותם סטודנטים וסטודנטיות נבחרים. מבט, ניתן לומר, של מעין משקיף. מבוגר, מתון. מורה תיכון בשנת שבתון, וכאן, באוניברסיטה, תלמיד תואר שני, למדעי הטבע דווקא. כך שמשוחרר מאותה דריכות לכל בדל חיוך, רבע הנהון מאשר שלה, של המנחה.

אז לא. אני לא חייב. להאזין דרוך. לרשום בקדחתנות הערות, הוראות: חפשו, מחקו, נסו שוב; אל תוותרו — בסוף היא תיחשף. האמת. שלכם, כמובן. האמת המזוקקת, העירומה. לא לוותר עליה.

אני בהחלט יודע אותה, את האמת שלי. חשוף אליה. מזוקקת, עירומה. מכאיבה.

אמת. אירועי עבר. שבגללם אני יושב בסבלנות בסדנת הכתיבה שלה.

ואחרי שהפתעתי את עצמי בהחלטה הזאת, להירשם לסדנה שלה. אז לא, אני בהחלט לא הולך לוותר עליה. על האמת.

שלי, כמובן.

אבל אני כן רוכן כדי לרשום, כשהיא כבר אוספת זרועות, ברכיים, האצבעות הדקות נשלחות לתיק השחור, מגששות שם, כל אחד יכול לראות, אחרי סיגריות, את המשימה שהיא מטילה לחלל הדחוס: שינוי. כן, זהו. לא! הזרוע השחומה הכחושה מונפת בקרקוש צמידים, האצבעות מתוחות, ביניהן כבר סיגריה: לא לשאול! שום פירוט. מילה בעברית בסיסית. אז קדימה. לא יותר, אבל גם לא פחות משבע מאות מלים, אמרנו. להתראות.

האם הרחש שהתאבך מעל השולחן האליפטי, כשהיא חומקת מחדר הסמינרים אל המרפסת הצרה שמעבר לשירותי הסגל, ועם יניקות הסיגריה משקיפה על מורדות הכרמל, השיכונים, המפרץ, האם היה סמיך, טרוד מן הרגיל, ואם כן, זה היה בגלל המשימה יוצאת הדופן, המילה השדופה?

אין לי מושג, כשאני בוהה במילה הזאת שמוקלדת בראש דף המחשב. לא שאלתי, כמעט לא דיברתי איתם, עם קומץ הצעירים הנחושים הללו. או הם איתי. למעט "בוקר טוב" או "להתראות" מנומס. שדוף. היחידה שכן דיברה איתי, שיתפה אותי לפעמים בחרדותיה, היא מאיה. אולי מפני שכסטודנטית צעירה, כנראה הצעירה שבהם, ראתה בי, הקשיש מן היישוב המרוחק בצפון, המורה הוותיק, מעין אב או בעצם דוד חביב, לא מזיק, כלומר כזה שמצוי לגמרי מחוץ למעגל התחרות הלהוטה על חסדיה של מנחת הסדנה הנערצת.

"זה מטורף," אמרה מאיה, אוחזת באצבעות לחות סיגריה מחפיסה ששלפה מכיס קדמי בתרמיל הג'ינס המרוט, "תעלול אכזרי במיוחד שלה. מי יכול לכתוב היום על שינוי? ממש שינוי? היא?! בסיפורים שלה הדבר האחרון שתוכל למצוא זה שינוי. הגיבורות שלה שוחות עמוק יותר ויותר רק במיץ הסמיך של עצמן. אז איך היא — "

"זה בכל אופן לא נימוק להרוס את הגוף הצעיר שלך," אמרתי וסילקתי בעדינות את הסיגריה מבין אצבעותיה. "גוף שעוד לא עבר אפילו לידה אחת."

היא קימטה את אפה הדק ומצמצה בכוח מעבר למשקפיה, כמו תמיד כשאני מזכיר את המילה הזאת, לידה, מה שאני עושה משום מה לא מעט בשיחות איתה. אבל כרגיל נכנעה לסמכות האבהית שלי והחזירה את הסיגריה לחפיסה, שמטה אותה לתא הקדמי בתרמיל לצד המצית הזעיר שלה — ורוד, צעצועי — שידה השנייה כבר תרה אחריו.

"איך היא מצליחה תמיד לעצבן, להחזיק אותנו דרוכים, על הקצה," היא נאנחה. "אני כבר רואה את עצמי יושבת מול המחשב עם עוד ועוד קפה, כשהחבר שלי מחכה בעצבים במיטה. הוא בטח יעזוב אותי עד הפגישה הבאה."

ישראל המאירי

ישראל המאירי (נולד ב-1948) הוא סופר, מחזאי וחוקר דרמה ישראלי. המאירי מלמד דרמה וכתיבה דרמטית, פרופסור חבר (בגמלאות) בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. סיפוריו הראשונים התפרסמו בעת שירותו הצבאי בכתבי עת שונים. במהלך השנים עבד כמורה בבית ספר תיכון ופרסם ביקורות ספרות ותיאטרון וסיפורים בכתבי העת "מבפנים", "עתון 77" ובעיתונים "ידיעות אחרונות", "דבר" ו"למרחב".

ישראל המאירי זכה בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת תשמ"ו 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה (1984).

מספריו:

פראות, סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972
הרביעי, 7 סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981
אש בקוצים, הוצאת עם עובד, 1983
הלבנים, הוצאת עם עובד, 1985
אוכלי האבטיח, הוצאת זמורה-ביתן, 1988
ליל זיכרון, הוצאת עם עובד, 1990
חזירים, הוצאת כתר, 1994
סימביוזה, הוצאת עם עובד, 2000
שחקנים, הוצאת אבן חושן, 2006
אש במדרון, הוצאת עם עובד, 2012
הדרמה של האחר המיתי : עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס, רסלינג, 2013
צרוב בגוף, עם עובד, 2023.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5x9nkdje

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית

מה הסיפור: יעקי הוא מורה בשנת שבתון שנרשם לסדנת כתיבה; אשתו נועה היא אחות במקצועה, המקדישה את זמנה לילד גל, שיש ביניהם קשר משפחתי סבוך.

קל/ כבד: כבד מאוד.

למה כן: המאירי הוותיק והמוכשר יוצר פאזל סיפורי עלילתי מורכב ובנוי היטב, ששולח אותנו מסוקרנים אל העבר ובחזרה.

למה לא: זה קצת מסובך, נסו לשמור על ריכוז.

השורה התחתונה: מאחורי החיים הבורגניים השלווים והאפרוריים מסתתרת אפלה עמוקה שכולה סודות, הסתרות וצללים קודרים.

רן בן נון ההמלצה היומית 03/03/2026 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית

מה הסיפור: יעקי הוא מורה בשנת שבתון שנרשם לסדנת כתיבה; אשתו נועה היא אחות במקצועה, המקדישה את זמנה לילד גל, שיש ביניהם קשר משפחתי סבוך.

קל/ כבד: כבד מאוד.

למה כן: המאירי הוותיק והמוכשר יוצר פאזל סיפורי עלילתי מורכב ובנוי היטב, ששולח אותנו מסוקרנים אל העבר ובחזרה.

למה לא: זה קצת מסובך, נסו לשמור על ריכוז.

השורה התחתונה: מאחורי החיים הבורגניים השלווים והאפרוריים מסתתרת אפלה עמוקה שכולה סודות, הסתרות וצללים קודרים.

רן בן נון ההמלצה היומית 03/03/2026 לקריאת הסקירה המלאה >
עצים הפוכים ישראל המאירי

1

פגשתי בה לגמרי במקרה.

היא עברה בשביל בדיוק כשחציתי אותו.

הייתי שקוע כל כך, שברגע הראשון כלל לא חשתי בה.

שקוע במה? טוב. ברור במה. כלומר, לי ברור. במה שקרה. אז, באותו עבר. במה אם לא בזה אני מסוגל לשקוע כך.

מה עוד שבשעת בוקר עמומה שכזאת.

כך שממש ברגע האחרון, רגע לפני שנעלמה מהשביל, ראיתי אותה פתאום.

כשבקצה השביל חיכתה אשתי.

טוב, לא בדיוק.

השביל המעובד, המדורג, המרופד חצץ ותחום בשיחי דפנה ורוזמרין גזומים וסלעים חצובים ומוטות תאורה דקורטיביים, משתרע רק על קטע ממסלול ההליכה המפריד בין ביתנו ובין מרכז היישוב, הקטע המדרוני, המטויל יותר. לרוב לא בשעה מוקדמת כל כך. כשענפי האלונים והשיחים אפלים עדיין, והעשב הפורץ מן החצץ רטוב מטל כבד, וקולות הציפורים נשמעים רפים, תוהים. כך שהתנועה שלה מתוך שיח כהה נמוך אל רצועת החצץ הבהיר הלח בדיוק כשאני עובר שם, יחיד לגמרי, ללא כל עד, יכולה להיתפס כתנועה רכה חמקנית של איזה צל. זה מה שחשבתי או דמיינתי כשהמשכתי, לאחר סיום השביל, בכביש החוצה את היישוב, עד לפנייה אל קבוצת הבתים המשקיפה על הוואדי הגדול, שהיה עדיין ממש חשוך.

עד חצר ביתנו, עם העצים.

עד המדרגות הרחבות. הדלת. אשתי.

"יש?"

היא לא הרימה אליי מבט מן המזוודה הכחולה. השיער החום כהה צפוף השיבה נפל לה על המצח הטרוד, הרקות המתוחות; כתפיה, כשמשכה ברוכסן התקוע.

המסמך המבוקש היה בכיס שלי כמובן, וזה לא שהתכוונתי למרוט לה את העצבים בבוקר כזה עמוס, כמו שגרסה כמה דקות אחר כך. פשוט עמדתי והבטתי בה, באשתי נועה, מטפלת ברוכסן, יודע שלא תרפה עד שתצליח, וכמובן לא תבקש את עזרתי כשאני עומד שם, ידיים בכיסים. מסתכל. אני רק אסבך, אסכן את המזוודה שכבר שנים, לפחות ארבע שנים, מאז שהתחילה עם הביקורים הקבועים שם, בדרום, משמשת אותה במסעותיה. לקלקל, לשבש עוד יותר את אפשרות הסגירה שלה (ויש שם, במקביל למסלול הרוכסן, גם שורת לחצנים), לגרום, במשיכה לא זהירה של הקרס הקטן של סגר הרוכסן לשיניו הכסופות לחרוג ממסלולן, כמו שכבר עשיתי באיזשהו תיק או מזוודה, בנסיעה כלשהי לחו"ל, מזמן, כשעוד נסענו. אבל היא זוכרת. ומזכירה. ומזהירה: זה ישמש מין אות, מין נפנוף מטפחת שחורה, או לפחות אפורה, בשער המסע הקבוע אך הגורלי הפעם אל הילד ברכבת העמוסה לבאר שבע, שאוי לה אם תחמיץ את יציאת הבוקר שלה.

ואולי, כשעמדתי שם, ידיים בכיסים, שותק גם נוכח החזרה הרוגזת —

"נו, יעקי, יש?!"

בכלל התלבטתי אם לספר לה על המפגש.

ידעתי כמובן מה נועה תגיד, איך תגיב, אם בכלל תמצא זמן או סבלנות להגיב, תוך ההתעסקות עם הסגר של רוכסן המזוודה ועם המעטפה החומה שהושטתי לה, סגורה כמובן. אבל היא תספיק. יד אחת עדיין על הסגר הסרבן, השנייה אוחזת בדף הרשמי שדרך משקפי הקריאה היא סופגת את תוכנו בכיווץ גבות, תשמיע לי את הצפוי, לא, יעקי, זה לא ילך; אני יודעת מה בדיוק עומד מאחורי התיאור המתפייט שלך, כן, יש לך יציאות משונות כאלה, בזמן האחרון, מאז שהתחלת עם השטות הזאת של סדנת הכתיבה. אתה? איש הטבע? הבוטניקה? הביולוגיה? מתפייט לי על איזו חתולה שחורה שפגשת בשביל? אבל לא, אין מצב. אתה יודע מה החוקים פה ביישוב ואפילו שכן תדאג לה לחיסונים ולתעודות, אני לא מוכנה כאן עכשיו בעלי חיים, יעקי. אני צריכה שקט כשאני חוזרת לכאן. אתה יודע את זה. כך שלא ברור למה אתה מספר לי על מה שאתה קורא לו המפגש שלך. ולמה בכלל לא קפצת לדואר עם האוטו, כשאני כל כך ממהרת.

אז לא סיפרתי.

היא קיפלה את המסמך והחזירה אותו למעטפה החומה, בלי לומר עליו מילה, ואני כמובן לא שאלתי. ופנתה לטפל ביתר תקיפות וריכוז בסגר, עד ששחררה אותו ורכסה את המזוודה. קמה, לקחה את התיק השחור שלה ודחפה לתוכו את המעטפה. נכנסה למקלחת, איפור קצר, שירותים, יצאה, מדיפה את ניחוחות הבוקר שלה. אספה את השיער והדקה לעורף בגומייה ושתי סיכות פשוטות, מעל מסעד הספה לקחה ז'קט כחול בהיר, כמו צבע מכנסיה, הניחה את רצועת התיק על כתפה, אחזה בידית המזוודה וגלגלה אותה אחריה, אבל אני כמובן הדבקתי אותה וחילצתי מידה את הידית, ולמטה הנפתי את המזוודה והנחתי בתא המטען שפתחה בלחיצה. ואז סגרה בטפיחה את התא, התיישבה ליד ההגה והרכיבה משקפי שמש.

"ביי, יעקי." והתניעה.

"ביי, נועה. תתקשרי."

"בטח."

ובקשת קצרה נסוגה מהחנייה המקורה שלנו, התיישרה ודהרה לתחנת הרכבת.

2

ובזמן שנועה ממהרת בטויוטה האפורה שלה בכביש החוצה את היישוב המנומנם עדיין, מגיחה משער היישוב עוד לפני שבא בו אוטובוס התלמידים, אפילו לפני משאית פינוי האשפה, גולשת אל הצומת ודרומה, העירה, לפני שמבואותיה יהיו עמוסים כך שיצריכו המתנות מורטות עצבים, וממש, אולי, ברגע האחרון, כשבכריזה מזהירים שמייד, והמחסום בצומת הדרומי כבר מורד והרמזורים מהבהבים אדום לקדם את יציאת הרכבת מהתחנה, היא ממהרת עם המזוודה הנגררת שלה מן החנייה אל אולם הנוסעים, במדרגות הנעות למטה, תזנק אל פתח הקרון — איזה חייל חייכן אולי מסייע לה עם המזוודה — ומבעד לחלון המאובק משקיפה מתנשפת על שיפולי ההר, מטעי הזיתים, אחר כך רצועת החוף, הים הנסוג במהירות —

בזמן שהרכבת דוהרת, אני מתיישב מול המחשב.

מדליק מנורת שולחן; החדר הקטן, פעם, מזמן, חדרו של בננו עידו, ומזה שנים חדר עבודה, עדיין אפלולי למדי. לידי על השולחן ספל קפה. האספרסו הכפול שעשיתי לשנינו — את שלה נועה כילתה בשתיים־שלוש לגימות קצרות רוח — הולך ומצטנן כשאני בוהה בדף המחשב הריק.

טוב, לא בדיוק ריק.

יש שם, באותיות כחושות של גופן סטנדרטי, כותרת. מילה. זהו. כבר שבועות. לדף הזה עם המילה הבודדת אני חוזר בשבועות האחרונים. בעוד אשתי יושבת מתוחה ברכבת שלוקחת אותה דרומה, לתחנת באר שבע, ושם היא עולה על מונית שאחרי עשרים דקות תוריד אותה עם המזוודה שלה לפני השער החשמלי למתחם הכפר השיקומי נווה שיטים. לגל, הבן של עידו שלנו.

אני כאן, מקליד משפט. מתבונן בו. לוגם קפה חריף, פושר. ומוחק.

זהירות, היא אמרה. כמה זמין הפיתוי. קונפליקטים, סנטימנטים, חלומות. איזשהן פגישות מסתוריות על איזשהו שביל אפלולי, אני רואה אותה מגחכת. בפה הצר המאופר בקפידה באדום כהה. השיניים המושלמות. אולי גם תשמיע, תוך טלטול הראש הגרמי והשיער הארוך, השחור, כבר בטח צבוע, ממש צחוק. אותו צחוק חריף, קצר. יש סטודנטים בסדנת הכתיבה, טוב, סטודנטיות, שיצטמררו כשהיא, המנחה, תשמיע את הצחוק הזה. באצבעות מזיעות יאחזו בדפי המחשב שעוד מעט יקראו בקול קטן את מה שהקלידו עליהם. משפטים מהוססים, פסקה מתפתלת, שקולה החרוך, המתקתק, יחתוך בשקט, כמעט ברוך: לא, מאמי. זה לא זה.

אני לא. לא מזיע, לא קורא בקול משתדל. לא יושב דרוך, צמוד לשפת השולחן האליפטי שהיא מושלת בו, משלבת מתחתיו ברכיים חדות חשופות, זרועותיה הכהות הדקות עם הצמידים הבוהקים פרושות לצידי דף המחשב שהגיש לה אחד הסטודנטים. אני תמיד בקצה השולחן, מעט מרוחק מהשפה האובלית, עם מבט צד על אותם סטודנטים וסטודנטיות נבחרים. מבט, ניתן לומר, של מעין משקיף. מבוגר, מתון. מורה תיכון בשנת שבתון, וכאן, באוניברסיטה, תלמיד תואר שני, למדעי הטבע דווקא. כך שמשוחרר מאותה דריכות לכל בדל חיוך, רבע הנהון מאשר שלה, של המנחה.

אז לא. אני לא חייב. להאזין דרוך. לרשום בקדחתנות הערות, הוראות: חפשו, מחקו, נסו שוב; אל תוותרו — בסוף היא תיחשף. האמת. שלכם, כמובן. האמת המזוקקת, העירומה. לא לוותר עליה.

אני בהחלט יודע אותה, את האמת שלי. חשוף אליה. מזוקקת, עירומה. מכאיבה.

אמת. אירועי עבר. שבגללם אני יושב בסבלנות בסדנת הכתיבה שלה.

ואחרי שהפתעתי את עצמי בהחלטה הזאת, להירשם לסדנה שלה. אז לא, אני בהחלט לא הולך לוותר עליה. על האמת.

שלי, כמובן.

אבל אני כן רוכן כדי לרשום, כשהיא כבר אוספת זרועות, ברכיים, האצבעות הדקות נשלחות לתיק השחור, מגששות שם, כל אחד יכול לראות, אחרי סיגריות, את המשימה שהיא מטילה לחלל הדחוס: שינוי. כן, זהו. לא! הזרוע השחומה הכחושה מונפת בקרקוש צמידים, האצבעות מתוחות, ביניהן כבר סיגריה: לא לשאול! שום פירוט. מילה בעברית בסיסית. אז קדימה. לא יותר, אבל גם לא פחות משבע מאות מלים, אמרנו. להתראות.

האם הרחש שהתאבך מעל השולחן האליפטי, כשהיא חומקת מחדר הסמינרים אל המרפסת הצרה שמעבר לשירותי הסגל, ועם יניקות הסיגריה משקיפה על מורדות הכרמל, השיכונים, המפרץ, האם היה סמיך, טרוד מן הרגיל, ואם כן, זה היה בגלל המשימה יוצאת הדופן, המילה השדופה?

אין לי מושג, כשאני בוהה במילה הזאת שמוקלדת בראש דף המחשב. לא שאלתי, כמעט לא דיברתי איתם, עם קומץ הצעירים הנחושים הללו. או הם איתי. למעט "בוקר טוב" או "להתראות" מנומס. שדוף. היחידה שכן דיברה איתי, שיתפה אותי לפעמים בחרדותיה, היא מאיה. אולי מפני שכסטודנטית צעירה, כנראה הצעירה שבהם, ראתה בי, הקשיש מן היישוב המרוחק בצפון, המורה הוותיק, מעין אב או בעצם דוד חביב, לא מזיק, כלומר כזה שמצוי לגמרי מחוץ למעגל התחרות הלהוטה על חסדיה של מנחת הסדנה הנערצת.

"זה מטורף," אמרה מאיה, אוחזת באצבעות לחות סיגריה מחפיסה ששלפה מכיס קדמי בתרמיל הג'ינס המרוט, "תעלול אכזרי במיוחד שלה. מי יכול לכתוב היום על שינוי? ממש שינוי? היא?! בסיפורים שלה הדבר האחרון שתוכל למצוא זה שינוי. הגיבורות שלה שוחות עמוק יותר ויותר רק במיץ הסמיך של עצמן. אז איך היא — "

"זה בכל אופן לא נימוק להרוס את הגוף הצעיר שלך," אמרתי וסילקתי בעדינות את הסיגריה מבין אצבעותיה. "גוף שעוד לא עבר אפילו לידה אחת."

היא קימטה את אפה הדק ומצמצה בכוח מעבר למשקפיה, כמו תמיד כשאני מזכיר את המילה הזאת, לידה, מה שאני עושה משום מה לא מעט בשיחות איתה. אבל כרגיל נכנעה לסמכות האבהית שלי והחזירה את הסיגריה לחפיסה, שמטה אותה לתא הקדמי בתרמיל לצד המצית הזעיר שלה — ורוד, צעצועי — שידה השנייה כבר תרה אחריו.

"איך היא מצליחה תמיד לעצבן, להחזיק אותנו דרוכים, על הקצה," היא נאנחה. "אני כבר רואה את עצמי יושבת מול המחשב עם עוד ועוד קפה, כשהחבר שלי מחכה בעצבים במיטה. הוא בטח יעזוב אותי עד הפגישה הבאה."