ללכת בשבילי משמעות

הקדמה

מיום שנולדנו, ואולי עוד קודם לכן, אנחנו מחפשים אהבה. בילדותי הרגשתי בתסכול ובכאב של אבי. עצוב ומתוסכל קם בבוקר כשהלך לעבודתו, וכשחזר ממנה נראה לי מותש ועיניו עצובות. לימים למדתי ממנו, שהרגיש שאין לו תחושת משמעות בעשייתו. ניסיתי להבין מה קורה לו ואפילו ניסיתי לעזור לו. "תמצא עבודה אחרת," נדנדתי לו. "מה לא טוב במה שאתה עושה?" שאלתי, "אי אפשר לעשות אחרת?" הקשיתי.

לא הצלחתי. לא נוצר שיח. עם השנים קלטתי, גם כאילו ללא קשר לעיסוקו, שמשהו פגום אצלו באהבה. באהבתו לעצמו, לאחרים ואולי גם אליי. הוא לא שמח מבגד חדש, לא הקפיד על אוכל מתאים לחולה הסוכרת שהיה והעלה במשקל. לא ממש חוויתי אותו נהנה. זה לא היה ממש דיכאון, יותר חוסר חיות, "סתם" כזה, חשבתי. כשנסעתי ללימודי הדוקטורט בלונדון, הוא כתב לי: "ואת של אבא אבל לא תהיי כמו אבא". בכיתי. לימים למדתי שחיים שיש בהם משמעות מולידים אהבה ושמשמעות קשורה לאהבה. חיים נטולי משמעות בולמים את היכולת לאהוב, ולהפך — כשיש משמעות בחיים, יש ריפוי ונפתחת האהבה לעצמך, לאחר ולעולם. אבי ויתר על הדרך. עם השנים הוא התרחק ממי שהרגיש שהיה יכול להיות, והחיות שבו דעכה. בגיל 56 נפטר מהתקף לב.

אילו הגיע אבא היום לטיפול, היה מכוון להכיר בכך שדרגה אקדמית או משרות ניהול, שניסה להשיג כמעט בניגוד לרצונו, באמת אינן מתאימות לו ואינן בשביל שלו, כפי שהרגיש. השביל שלו כנראה היה חינוכי־טיפולי. כשלימד שיעורים פרטיים היה מתמלא סיפוק. תלמידיו באו לאימי בבגרותם, להודות על השביל שסלל עבורם. אבל אבא לא הלך לטיפול, אלא נשאר לבד, ואני הייתי עבורו ילדה "מטפלת" מוגבלת ופצועה.

החמצתו ומותו, כמו גם אי־יכולתו לאהוב, הפכו אצלי למנוע של תשוקה בלתי נלאית לריפוי, שלי ושל אחרים.

בעקבות הצלחתו של ספרי, "לכל אדם יש שביל" והביקוש להתפתחות דרך פרקטיקות שהצגתי, הקמנו בשנת 2010 מרכז הנושא את שם הספר, "לכל אדם יש שביל", שאותו מנהלת כיום בתי גוני ינאי יצחקי. המרכז עוסק באבחון, בייעוץ ובטיפול בהיבטים של קריירה, משמעות וייעוד. בדיאלוג עם גוני נכתבו חלקים מרכזיים בספר זה.

עברה רבע מאה מצאת הספר, ונדמה שכמעט הכול השתנה:

המורכבות הטכנולוגית, קצב ההתפתחות המדעית והרמות שאליהן היא מגיעה, השינויים הדרמטיים שהתחוללו בציפיות של מערכות העשייה מהאדם, כמו גם צורכי הנאמנות והקביעות בקשר ביניהם. צרכים חדשים הולידו מקצועות חדשים. ככל שהאדם הפך מדויק יותר בחיפושו אחר דרכים למימוש משמעות חייו, כך נעשתה האחריות לחיפוש ולצרכיו אישית יותר.

כל אלה ועוד הובילו אנשים לקצב חדש של הקשבה והתאמה למהותם הפנימית, כמו גם למה שקורה מחוצה להם.

לעומת זאת הצורך, התשוקה והדחף של האדם למצוא את משמעות חייו לא השתנו. להפך, הם התחדדו, וההכרח והזכות לממשם התחזקו. כל עוד נשמה באפו, האדם יחפש את משמעות חייו. בתשוקה, בכאב ובהתמדה יוביל את הנחל לים.

ספרי זה הוא הזמנה לדיאלוג איתך, הקוראת והקורא, ולשותפות איתכם. הספר הזה הוא התפתחות של קודמו ויש בו חידוש והעמקה. בבסיסו דרכים לפיתוח המצפן הפנימי ולביסוסו כנווט בימים של אי־ודאות ושינוי.

עם השנים הרחבנו והעמקנו את השימוש בכלי המאפשר את סריקת "עץ העשיות הרב־דורי", ופיתחנו שיטה שדרכה אנו בוחנים לאורך כמה דורות שאלות של הישגים, תקיעויות וקונפליקטים של המטופל שאותם "ירש". אנו בודקים יחד מה הם המקורות שמהם הוא שואב את תפיסותיו, את בחירותיו ואת ויתוריו, מהם המודלים של חיפוש משמעות שלמד לפתרון בעיות, אילו תחומים הוא מאמץ ועל אילו הוא מוותר, בבחינת "הכול צפוי והרשות נתונה". זהו פיתוח של עבודה עם "עצי משפחה", שהחלה ככלי חקירה בתחומי הרפואה והתרחבה לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה. אנחנו משתמשים בחקר עצי המשפחה בתחומי עשייה ומשמעות וכן לצורך איתור "מתנות" ו"פצעים" רב־דוריים בתחומים אלה, ה"מורישים" תקיעויות רב־דוריות ואוצרות מניעי מימוש.

עקרונות השיטה של מרכז “לכל אדם יש שביל”

1. התבוננות הוליסטית על מכלול עשיות האדם. מכלול זה מבטא את חלקי זהותו, ואת מהותו הכוללת של אדם ואת דרכיו להגיע לחיים בעלי מימוש ומשמעות או החמצה.
   
2. לכל אדם יש פצע המבקש ריפוי. התשוקה לריפוי מניעה לעשייה משמעותית, למימוש ולאהבה. אם מצליח להירפא פצע אחד, עולה הדחף והצורך לרפא פצע נוסף או שכבה נוספת של אותו הפצע.
3. כל אדם מחפש משמעות וזקוק לה, כדי להרגיש ממומש, מוערך ואהוב. המסע למשמעות משולב עם המסע של האדם לאהבה, ללמוד לאהוב ולהיות נאהב.
4. השביל של האדם נבנה בדיאלוג בין שורשים לבין כנפיים: מהיכן האדם מגיע ולאן הוא שואף ומבקש להגיע. שורשיו של האדם הם מאגרי הירושות הרב־דוריות הפסיכו־גנטיות, המתנות והפצעים שהוא נדרש להתמודד איתם כדי לגלות ולבנות את האדם הייחודי שהוא. האדם בא ממקורותיו והולך אל עצמו. כפי שכתוב במסכת אבות: “דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”; "הכול צפוי והרשות נתונה". הכנפיים הן המאוויים החלומות, המשאלות ותשוקות האדם המבקשים להתממש.
5. לאדם יש את החופש לחפש ולבחור את דרכו הייחודית לעצב את חייו אל מול שלל הציפיות והדרישות הפנימיות והחיצוניות. הבחירה לזהות ולבנות את מי שהוא ואת משמעות חייו בעזרת המצפן הפנימי.
6. לכל אדם יש שביל, דרך וייעוד(ים) – במהלך חייו האדם בונה את השבילים לחיים בעלי משמעות, באופן חלקי או שלם. מחקרים הראו, כי גם אם לא מצאנו את הייעוד או הייעודים, מצבם של מחפשי ייעוד טוב מזה של מי שלא חיפשו, של מי שכלל לא הגדירו את האפשרות או את משאלת המשמעות. כל אחד מהחולמים יגיע למידה רבה יותר של מיצוי מאשר אחרים שוויתרו על האפשרות לחלום.
7. אדם ממומש מקיים מערכת יחסים דינמית של נתינה וקבלה בינו לבין עצמו ובינו לבין סביבתו. לאורך מסע החיים האדם מרגיש צורך לדייק את עצמו ואת עשיותיו מול נתינתו וקבלתו מהעולם.
8. משברים ותקיעויות בעשייה הן חלק אותנטי והכרחי במכלול תהליכי גדילה. התפתחות טבעית ניזונה מאתגר ומשבר. תקיעות היא מחאה של הנפש ו/או המציאות שמשהו לא נכון או אפשרי לאדם אך עדיין לא בשל וגלוי לו השלב הבא.
9. האדם “יודע” את שבילו. בתוכו, יודע האדם את עצמו, כמו נחל היודע לזרום אל הים, אם כי לא תמיד הוא מודע לכך או מחפש אחר ידיעתו. אם הוא אינו בולם עצמו, חלקי ידיעתו מכוונים אותו. “דע את עצמך”, הוא הציווי החשוב ביותר בחיי אדם ובמותו. עם זאת, בידיעה כרוך גם הכרח ללכת בעקבותיה. הרחבת המודעות היא כלי מרכזי במסע המימוש.
10. האדם שואף להיות אותנטי, להיות יותר מי שהוא, אבל הוא גם פוחד מגילוי של חלקים מאתגרים, קשים ומפחידים בתוכו. טבעו של האדם הנתון בחיפוש שהוא נמצא בדיאלוג בין גילוי להסתרה. עלינו להכיר בכך ולהוקיר את היותנו בני אנוש; עלינו לכבד את הפחד, ההסתרה וההתלבטויות, כמו גם את הגילויים.
11. ההתבוננות על התפתחות בעשיות, בקריירה ובמשמעות נפרסת לאורך כל חיי האדם, מאז טרם לידתו, דרך ההיריון, ילדותו, נעוריו, בגרותו, זקנתו וכלה במותו. ההתבוננות בתהליך מימוש המשמעות כוללת מבט על זמני ובו זמני, דינמי, בשכבות וברבדי עשייה ואישיות המונחים אלה על אלה.
12. חיבור בין עולם פנימי לעולם החיצוני – בתהליך פנימי, אינטרוספקטיבי, האדם חוקר את פנימיותו, מגדיל את מודעותו ובחירתו. במקביל הוא נדרש לתהליך לחקירת המציאות שמחוץ לעצמו, שדרכה הוא יכול לממש את עצמו. המציאות היא שדה האימונים שלו בדרך לחיים בעלי משמעות. החיבור בין הפנים והחוץ דורש מהמטפל והמטופל מיומנויות שונות בתנועה ספירלית ומתמדת של זרימה על זמנית: מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה — אחד הם. התנועות משתנות וכך גם הקצב, לכן דרוש עדכון תמידי. האדם הנתון בתנועת החיפוש הוא היודע, החוקר, המוביל והמרפא את עצמו.

הספר גם מבטא שינויים שאני עוברת: היום אני שמה את הקריירה "על ספת הטיפול" ורואה בתהליכי חיפוש משמעות תהליכים טיפוליים הדורשים יותר אומץ, כניסה לעולמות פנימיים מורכבים יותר ואקטיביות רבה יותר של המטופל והמטפל. תפיסת חיפוש המשמעות התפתחה למרחבים רבים יותר. יש אנשים שמפתחים שרשרת משמעויות לאורך חייהם, ויש המתמקדים במהות מסוימת ומוגדרת. חוויית המשמעות יכולה להתרחב למכלול העשיות של האדם או להתבטא בעשייה המקצועית או במישורי חיים אחרים כמו זוגיות, משפחה או קהילה. לעיתים יעיל יותר לחקור מהי המשמעות של האדם ולהגדירה כמגדלור בדרך, ויש שיותר אפשרי להתמודד עם המעצורים שבדרך.

חיפוש משמעות בספר זה הורחב לכל שלבי חייו של האדם. בכל גיל, מינקות ועד מותו, מחפש האדם משמעות. במהלך חיפושיו נבנים ומתגלים עוד אוצרות ופצעים ביחסיו עם עשייה משמעותית ובכלל מישורי חייו.

לאורך הספר בכוונתי להוביל אותך, הקוראת והקורא, דרך מסעות מטופליי, למסע משלך, מקביל לשלהם, ולשתף אותך בשאלות של בחירה ומשמעות, הבנת קשרים ועשיות, כאב והצלחה, פרֵדות ואהבות.

כל פרק הוא מסע שמעורר שאלות פנימיות בהקשרים אלה. אלה מסעות של שינוי רגשי ותודעתי, ואפילו ריפוי ואהבה. דרך ההסתכלות על דרכי בחירה של האנשים השונים בשבילם הייחודי, מה מניע אותם ומה בולם, נפרסות מגוון הדרכים לבחירות שמחוברות לאני האותנטי ולמשמעות שהוא מחפש.

זהו ספר שאינו מכתיב מסלול אלא מאפשר שביל. לפעמים נמצא השביל ולפעמים הולכים בדרך ויתרו על המסע, או דחו אותו. אבל למדתי, שהחיפוש כמו הוויתור, נמצאים ביחס ישיר לדחף קיומי בסיסי להגיע למימוש.

ספר זה הוא גם ביטוי להבנותיי ביחס למקומם של פצעי ילדות או פצעי אהבה. למדתי שלכל אדם יש פצע ילדות. אלה פצעי אהבה שנוצרו בגיל מוקדם מתוך היחסים עם האנשים המטפלים בו, שאמורים לאהוב אותו ולדאוג לו. הם "המבוגרים האחראים" המטפלים בתינוקות ובילדים חסרי אונים, תלותיים ופגיעים. פצעי ילדות הם בלתי נמנעים. כשפצע כזה נוצר, הילד חסר כלים להתמודד איתו, אבל הוא כבר מתחיל לחפש דרכים להתמודד איתו ולרפא אותו, כשהוא מונע על ידי תשוקת הריפוי. כשמגיעה הבשלות, ההתמודדות המרפאת תקרה בחלקה או במלואה.

במהלך עבודתי התחזקה אמונתי בכך, שבתוכו האדם "יודע" את שבילו יותר מכפי שהוא חווה. במסעותיי אני מעיזה יותר לאפשר מודעות זו.

בצד מסעות מרתקים למציאת משמעות נתתי יותר מקום בתוכי ולמטופליי גם לאפשרות לזכות בבחירה של חיים נטולי משמעות ואהבה. יש אנשים שהתהליך בשבילי המשמעות הוא מעבר לכוחותיהם בכלל, או בלתי אפשרי עבורם בשלב שבו הם מגיעים לטיפול. גם זו אופציה.

מעבר לכך, התכוונתי והשתדלתי ללוות את האנשים בחמלה לעצמם, ולפעמים גם אליי, בעיקר כשלא הייתי מספיק מדויקת או כששגיתי.

משמעות בשפה העברית נשמעת כמו מה־שמע: מהם הקול או הקולות שנשמעים מבחוץ על ידי החברה והמשפחה הקרובה, ומהם הקולות הפנימיים שהנפש מייחלת להם במודעות חלקית או מלאה?

האדם זקוק ליכולת להשמיע את קולו האותנטי. הוא זקוק לריפוי שנותן לו משמעות, והוא זקוק לריפוי פצעי האהבה.

לכן זהו גם ספר על אהבה — על האפשרות להירפא, להשתנות, לסלוח, להתחדש, לבחור ולאהוב.

פתיחותי, הבנותיי ותקיעותיי הן לי מורות דרך והזמנה. בדרך הזו לא הכול ידוע מראש. לא כל השביל מואר, אך כל צעד אמיץ שנעשה מתוך הקשבה פנימית מגלה עוד קטע מהדרך. איננו מתחילים ללכת כי אנחנו יודעים לאן נגיע. אנחנו מתחילים ללכת — ואז, ורק אז, מופיע השביל.

הספר הזה מבקש לשתף וללוות אותך במסעות אלה, אל גילוי הפצע והריפוי בשביל למציאת המשמעות והאהבה; לא להורות דרך אחת, אלא לפתוח מרחב. בכל פרק תמצאו צומת, תנועה, אפשרות. חומרים מתוך החיים, מתוך הסיפורים, מתוך חדרי הטיפול וההדרכה ולעיתים מתוך הלב שלי. אני מאמינה שכל אחד ואחת מכם ימצאו כאן הד והשראה למסעותיהם — ואולי גם נחמה.

שלכם באהבה,

אורניה יפה־ינאי

חלק ראשון:

הדרך אל האותנטיות

1.

להיות אני

דמותנו האותנטית היא האינטגרציה בין האני האותנטי (הלא הוא האני המקורי או מקורנו הנשמתי) לבין ההטבעות החברתיות־סביבתיות והרב־דוריות שאיתן אנחנו מתמודדים כדי להיות יצורים חברתיים. הבודהיסטים מזקקים ואומרים: "הראני את פניך המקוריים, לפני שאביך ואמך נולדו״.

נראה שאין האדם בחייו יכול לזקק את האני הנשמתי שלו, או להגיע להיות מי שיכול היה להיות, לולא ההשפעות עליו. כדי להיות יצור חברתי האדם חי תמיד עם הקונפליקטים המתמידים בין מקוריות אישיותו לבין הסתגלותו לסביבה. ובכל זאת, האדם שואף באופן מתמיד לחפש ולזקק את האני האותנטי/המקורי שלו, מול ההשפעות שהוא סופג. הוא רוצה להיות מי שהוא במקורו.

הצלחתו היא בלהיות כמה שיותר קרוב לעצמו. בתהליך זה נחשפת משמעות חיינו ונסללת דרך הריפוי לחיים בעלי משמעות ואהבה.

היסטוריית חיי חידדה את הדחף המתמיד שלי לחפש ולחקור מהי הדרך להגדיל את קרבתי לאני המקורי שלי ושל אחרים, שאיתם הלכתי במסעות חיי לחיפוש משמעות ואהבה.

נולדתי בישראל, בסיומה של מלחמת העולם השנייה, בשנים שבהן החלו השמועות על ממדי השואה להתבהר. נולדתי כתקוות ההמשך והתקומה של הוריי, רחל ורחמיאל, שני פליטים שהגיעו ארצה מאירופה בעור שיניהם, כשכל שהיה להם נרצח, נגנב ונלקח מהם לעד.

הם הגיעו לישראל באוניות פליטים שונות, עגנו בנמל יפו ומשם נשלחו לקיבוצים — אבא לרמת רחל ואימא לגבעת השלושה. אומנם שניהם לא היו אנשי קולקטיב, אך הייתה להם מודעות חברתית ושניהם פנו לתחום החינוך. בתוך זמן קצר, לאחר שלא השכילו להשתלב בקהילה, הם עזבו את הקיבוצים שאליהם הגיעו: אבא, רחמיאל, שהיה בוגר סמינר מורים בווילנה, החל לעבוד כמורה מדריך בפנימייה לפושעים צעירים בירושלים. שם הוקצה לו חדרון קטן, ששימש לו בית, וחניכיו היו משפחתו. אימא, רחל, עבדה כאומנת לילדה יתומה מאם ובחלוף שלוש שנים החלה לעבוד כעוזרת לגננת. לאיש מהם לא היה בית, לא בנפשם פנימה ולא בסביבתם החיצונית. געגועיהם לבית יצקו את היסודות לחיפושיי הנצחיים אחר ביתי שלי.

באחד הימים הגיעה אימא לבקר בפנימייה שבה עבד אבא, וכך נפגשו השניים. לאחר שהתחתנו, כשעזב אבא את הפנימייה כדי להתגורר בביתם המשותף, התכסה גופו פצעים מוגלתיים והוא נפל למשכב. במשך שבעה ימים שכב חולה וקודח מחום. עד כדי כך התקשה להיפרד מחניכיו העזובים והנטושים, שאיתם הזדהה ושאותם טיפח. אכן, אותם נערי פנימייה היו חלק הארי של האורחים בחתונת הוריי, חתונה של יתומים.

כשנולדתי החלה להתברר השפעתו המזוויעה של האובדן שחוו הוריי באירופה. הייתי תקוותם, אך גם המקור והתיקון לאשמתם על כך שנותרו בחיים. הייתי הריפוי ליגון הכבד שלהם על מתיהם והמזור לבדידות, שהייתה תוצאה של חיים ללא משפחה. כילדים העריצו הוריי את אימהותיהם. הם ראו בהן נשים פורצות דרך ודמויות ייחודיות ויוצאות דופן. כעת ציפו ממני להיות כמותן; מקור להערצה וציפייה לגדולות.

מידת המורכבות של יחסיי עם הוריי באה לידי ביטוי כבר בשלב שבו נבחר שמי, אורניה, שם המשלב בין שמה של סבתי, אניה, אימו של אבי, לבין שמו של אחיה של אימי, ארן. משילובם של שני השמות התקבל השם אָרַניה, אבי הוסיף צליל ישראלי יהודי לשמי וכך נולד השם אורניה: האורן של האלוהים. השם היה ייחודי ומחייב, אך הפך לנושא שיחה מצוין בכל מפגש שלי עם העולם. "אין עוד אורניה בעולם," נהג אבי לומר בגאווה.

כך באתי לעולם.

לאחר שלמדתי על השתלשלות העניינים שהובילה להגעתי לעולם ולשמי, התחזקה בי ההבנה שמחקרים רבים מאששים אותה, והיא שזהויותיו ועשיותיו של האדם מתחילות בטרם היווצרו ברחם אימו. כך האמין וחש גם הנביא ירמיהו, "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א', ה'). כלומר לעובּרים יש אופי ויכולת למידה, ובטרם צאתם לאוויר העולם כבר מתקיימים בהם ולגביהם מערכים רב־דוריים וארוכי שנים של ציפיות והכוונות. מערכים אלה יוצרים קרקע היסטורית דשנה, שהיא הביולוגיה שלנו וכן מערכי הנפש והנשמה.

אני נושאת על כתפיי ובתוכי את הוריי, את הוריהם ואת הורי הוריהם, שהיו לי מקור לתמיכה ולכוח חיים, וכן את מאגר הדפוסים והתקיעויות הפסיכוגנטיים שלי. מסעי לימד אותי שאני חלק משרשרת דורות של אנשים רבים מאוד, שכולם תרמו ועדיין תורמים לאישיותי ולחיי. אני עדיין מרגישה בדיאלוג עם מה שמצופה ממני, כדי להמשיך את דרכי ואת דרכם.

שתי סבותיי היו נשים פורצות דרך בהווייתן; נשים ששכנו בהן עצמאות ותלות בעת ובעונה אחת, שהיו בסכסוך פנימי חבוי. שתיהן היו עבורי מקור השראה ואזהרה כאחד.

אימי הייתה אישיות ססגונית שנשאה את הקונפליקט הזה בתוכה: בין אינדיבידואליות קיצונית לשייכות. משהתאלמנה בגיל 52 הפך פיתוח החלק האישי הייחודי שבה לדרך חיים. זוגיות, כפי שלא התאימה לסבותיי, לא התאימה גם לה. היא למדה בודהיזם, כתבה שירים, המציאה התעמלות אישית, אכלה אוכל טבעוני וגידלה צמחים שהשקתה באהבה. אף שלמדה רק שמונה שנים בבית הספר, הייתה חריפה בשכלה עד למותה בגיל 103, משכילה ומעורבת, קראה עיתון בכל יום ואהבה וכאבה את שקורה בישראל.

הייתה לה שמחת חיים מיוחדת. "אל תדאגי, לא יהיה לי אלצהיימר," אמרה לי, "כי אני זוכרת הכול, גם את השגיאות והסבל וגם את הטוב. חברותיי, שסבלו מדמנציה, השכיחו מעצמן את כל מסע הסבל של חייהן, ולכן אני זוכרת והן שכחו."

היא אף הדגישה, "אינני מפחדת להתחבר לכאב, הוא חלק ממי שאני," וכך גם אני למדתי לא לפחד מהכאב, מהשינויים ומהאתגרים שהחיים מזמנים. למדתי שהיכולת להכיל את הקושי והכאב, לצד השמחה וההתחדשות, היא שמאפשרת לחיות חיים מלאים ואותנטיים.

הפצע הבסיסי בנשמתי, אימת ההחמצה, קשור בכך שכל אחד מהוריי חווה את חייו בהקשר של החמצה או מימוש. מתוך מאבקיו השלים אבי עם החמצתו ומת צעיר. אימי, כאומנית, הצליחה להשיג תחושת מימוש מספקת עבורה בשלב מאוחר בחייה. פצעם הפך לכאבי, וכאבי עורר בי תשוקה ללוות אנשים, לרפא אותם ולתת להם כלים כדי שיתקדמו בדרכם אל מימוש עצמי ובכך לרפא את עצמי. תוך כדי התהליך הבנתי שהקושי לאהוב קשור בהחמצה, כי אדם מוחמץ לא אוהב את עצמו. האדם מחפש משמעות כדרך להשיג אהבה לעצמו ולאחרים.

מאז שנות ילדותי, חיי לצד הוריי לוו בכאב מתמשך וברצון עז לרפא אותם. לא הצלחתי בכך, אף שאימא ריפאה את עצמה בשנות זקנתה, באהבת יופי ויצירה ובביטוייה השונים. ואילו לגביי, פצע החמצת הוריי וכאבם על כך צמצמו את מקומי בעולמם. הרגשתי נטושה וחסרת ערך; אם אני לא יכולה לשמח אותם ולעזור לאבי לממש את ייעודו, מה ערכי עבורם? ובכלל? הצלחותיי לא היו עבורם מקור לגדילה, נדרשו לי הבנות חדשות.

למדתי שבבסיס הדחף להגשמה ולמיצוי הפוטנציאל נמצא פצע המבקש ריפוי. פצעי היה החוויה שאינני נראית להוריי ושאין לאהבתי ערך עבורם. בלי פצע אין תשוקה לריפוי. הצורך בריפוי מעורר את התשוקה, שבבסיסה אנרגיה הדוחפת אל תהליך הריפוי, שהיא דרך המשמעות. בלי תשוקה, אין מנוע שיניע אותנו. אצל רוב האנשים כל פצע רוצה להירפא. למודעות לפצע שלנו יש חשיבות רבה — בלעדיה נשוב וניפול בלי שנבין מדוע; נחווה תקיעות וכישלון בלי שנבין את מקורם.

למשל, במערכות יחסים זוגיות, בלי מודעות לפצע שלנו או של בן הזוג נמצא את עצמנו בודדים ומשחזרים דפוסים שלא מיטיבים איתנו. מודעות לפצע שלנו ושל בן הזוג מאפשרת טיפול, צמיחה הדדית וסובלנות שיש בה חמלה. זוגיות מתפתחת היא אחד הכלים החשובים לצמיחה ולהגשמה. עם השנים למדתי שריפוי הפצע קשור לא רק בעשייתנו, אך גם בהווייתנו. הוא קשור בכל מערכות החיים שבהן אנו מעורבים, בגוף ובנפש; בעבודה, בזוגיות, בהורות, ביחס לסביבה ולעולם. הבנתי שהמסע אל העצמי הפנימי, למהותי ולזיהוי המצפן הפנימי הוא מסע חיים לאורכה, לרוחבה, לעומקה ולגובהה של אישיות האדם. הוא מחייב, מכוון ומאפשר להתוודע לחלקים נוספים במהותנו הפנימית. זוהי ריבונותנו היחידה, וממנה נובעים חלומותינו, סיוטינו ובחירותינו.

מכאן ניתן לשאול מי או מה היינו אלמלא הפצע שלנו, המקור שממנו אנו שואבים אנרגיה לריפוי. גם מתורת הקבלה עולה כי מקורו של הרצון לחבר בין חלקים נפרדים באישיותנו הוא בכך שפעם היינו שלם, אך הוא נשבר לחלקים ולאורך חיינו אנו משתוקקים לאחות את השברים ולהתחבר שוב לשלם; לתקן את השבר או את גדיעתה של ההתפתחות. גדיעה זו היא המעוררת בנו רצון לתיקון, לחיבור ולריפוי. לדיאלוג עם הפצע שלנו יש חשיבות רבה. במקרים שבהם איננו מודעים לפצע, נשוב וניפול בלי שנבין מה הסיבה. במילים אחרות, נחווה תקיעות בחיים בלי שנבין מדוע; נחווה כישלון ואולי אף הצלחה לא מספקת בלי שנבין מדוע. כך, למשל, לא נבין מדוע הגענו לניתוק קשרים עם חבר, עם חברה או עם בני משפחה, מדוע פוטרנו או למה העסק שהקמנו לא הצליח. נחזור ונחווה חוויה מסוימת שוב ושוב, למשל במערכות יחסים זוגיות נוכל לחוות אהבה גדולה, ובכל זאת, לא משנה מה נעשה, נרגיש בריקנות שוב ושוב.

משימת חיינו היא לגלות את הפצעים המבקשים ריפוי, תוך חיבור ל"אני האותנטי", המבקש לבוא לידי ביטוי בשדות חיינו, וכך למצוא בכל פעם את הצעד הבא ולהיות בהתפתחות, במשמעות ובהגשמה. המסע אל "האני האותנטי" פוגש את הציפיות של החברה — על מה לוותר, מה מותר, מה אסור, מה צריך, מה מקובל. מצד שני הוא דורש מודעות מתרחבת ל"אני האותנטי" שלי ולאופן שבו אני רוצה לבטא אותו. זהו מסע שמצריך דיאלוג מתמיד בין הקולות הפנימיים והקולות החיצוניים.

כשהייתי ילדה, הרגשתי שאני חייבת להיות מוצלחת; שאל לי להרגיז את הוריי העצובים; שעליי להתאמץ לשמח אותם ככל שאוכל. אבל אני זוכרת שני אירועי מרדנות שגם היום, כשהם עולים בזיכרוני, פניי קורנות מאושר שממלא את כל כולי.

האירוע הראשון התרחש כשהייתי כבת שלוש. הייתי לבושה בגדים לבנים מכף רגל ועד הסרט שבשערי. המתנתי מחוץ לבית עד שאימא תסיים להתלבש. בינתיים הבחנתי בגחלים השחורות הכבויות שנותרו תחת הדוד שבו הורתחה הכביסה באותו הבוקר. נמשכתי אליהן בכוח אדיר. רצתי, והתחלתי לרקוד ולרקוע על הגחלים ברגליי. כמה גדול היה אושרי כשענני האפר השחורים עלו והתפשטו בחצר בעקבות רקיעותיי. כשאימא סיימה להתלבש וראתה את בגדיי הלבנים המוכתמים, פניה הביעו הלם ובעתה. הייתי ילדה רעה ושמחתי על כך.

האירוע השני התרחש כשהייתי לבושה בשמלת טפט ורודה לכבוד אחד החגים. השמלה לא מנעה ממני — ואולי אפילו עודדה אותי — לטפס על גדר ברזל גבוהה כדי להגיע לביתה של השכנה. בזמן הטיפוס נתפסה השמלה שלי בגדר ונקרעה. אימא המזועזעת התעשתה לבסוף ותפרה את הקרע בתפר גס. בעתיד היא תאלץ אותי ללבוש את השמלה הוורודה בעלת התפר הגס שוב ושוב. התפר היה מכוער, אך הזכיר בכל פעם שיש לי רצון משלי וסקרנות שאותה אי אפשר לבלום.

אלו היו הפעמים הבודדות בילדותי שבהן העזתי לקרוא תיגר על התבנית שניסו לשים אותי בה, של הילדה הטובה והעדינה בשמלת החג. גם בהמשך חיי, בבחירות הגדולות, נעתי בין האפשרויות של הקשבה פנימה או הקשבה לקולות חיצוניים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*