יהודים נודדים

הקדמה

הספר הזה לא יתמוך ולא ישבח, אך גם לא ידחה ולא יגנה את התנהגותם של האנשים המתנכרים ליהודי מזרח־אירופה, השונאים אותם ורודפים אותם. הספר לא נכתב למען אותם מערב־אירופים הסבורים שעצם העובדה שגדלו בבתים מצוידים במעליות ובחדרי שירותים בעלי אסלות נשטפות, מקנה להם זכות להשמיע בדיחות גרועות על כינים, פשפשים ופרעושים שאיתרע מזלם להיוולד ברומניה, בגליציה או ברוסיה. הספר יוותר על הקוראים "האובייקטיביים״, שבנדיבות ליבם הזולה והחמצמצה משקיפים ממרומי המגדלים המערביים הרעועים שלהם על המזרח הקרוב ועל תושביו. מתוך הומניזם צרוף הם מצֵרים על מערכות הביוב הקלוקלות, ומתוך פחד להידבק במחלות הם מבודדים וסוגרים את המהגרים המסכנים בצריפים מוכי זוהמה, וכך נפתרת לה בעיה חברתית באמצעות מגפות. הספר אינו חפץ שיקראו בו הצאצאים המתכחשים לאבותיהם ולאבות־אבותיהם ששפר עליהם מזלם והצליחו למלט את נפשם מאותם צריפים. הספר לא נכתב למען הקוראים שידונו את המחבר לכף חובה על שהוא מתייחס למושא כתיבתו באהבה ולא ב״אובייקטיביות מדעית״, שיש המכנים אותה גם שעמום.

למי אפוא מיועד הספר הזה?

המחבר מתיר לעצמו לטפח תקווה אווילית שעדיין ישנם קוראים שאין צורך להגן על יהודי מזרח־אירופה מפניהם, קוראים הרוחשים כבוד לכאב, לגדוּלה האנושית ולַזוהמה המלווה את הייסורים באשר הם; מערב־אירופים שאינם גאים במזרנים הנקיים שלהם; המרגישים שביכולתם לספוג הרבה מהמזרח, והיודעים אולי שגליציה, רוסיה, ליטא ורומניה הן כר צמיחה לאנשים גדולים ולרעיונות גדולים, וגם לרעיונות מועילים (במובן המערבי), רעיונות המסייעים בשמירת המבנה היציב של הציוויליזציה המערבית ובפיתוחה; מערב־אירופים היודעים שהבאים ממזרח־אירופה, אלה המכונים "אורחים מן המזרח״ בפי התוצר המתועב ביותר של אירופה המערבית, קרי החדשות המקומיות — הם אינם רק כייסים.

למרבה הצער לא יוכל הספר הזה לעסוק בבעיית היהודים המזרח־אירופים ביסודיות ובאריכות כפי שצריך וראוי היה לעשות. הוא רק ינסה לתאר את האנשים שהם־הם הבעיה, ואת התנאים שהביאו להיווצרותה. הוא ימפה רק חלקים אחדים מהשטח האדיר הזה, שכדי לתארו במלואו ראוי היה שהמחבר יֵצא למסעות רבים לא פחות מהמסעות שיצאו אליהם במרוצת הדורות יהודי מזרח־אירופה.

יהודים נודדים

יהודי מזרח־אירופה במערב

היהודי המזרח־אירופי היושב במולדתו אינו יודע דבר וחצי דבר על האי־צדק החברתי השורר במערב; הוא אינו יודע דבר על הדעות הקדומות השולטות בדרכיו, במעשיו, במנהגיו ובתפיסת עולמו של המערב־אירופי הממוצע; אין הוא יודע מאומה על האופק המוגבל של המערב, שתחנות כוח תוחמות אותו מכל עבר וארובות מפעלים מפלחות אותו בחדות; אין הוא יודע דבר וחצי דבר על השנאה, שכבר התחזקה עד כדי כך שמטפלים בה בזהירות, כאילו הייתה תרופה מצילת חיים אך קטלנית, כאילו הייתה אש נצחית שלצידה מחממים איש־איש ומדינה־מדינה את אנוכיותם שלהם. היהודי המזרח־אירופי מביט בכמיהה אל המערב, כמיהה שהמערב כלל וכלל אינו ראוי לה. בעיני יהודי מזרח־אירופה המערב מסמל חופש, צדק, אוטונומיה של הרוח, ואפשרות לעבוד ולתת ביטוי איש־איש לכישרונותיו. מערב־אירופה משגרת למזרח מהנדסים, כלי רכב, ספרים ושירה. היא מייצאת היגיינה וסבונים כמוצר תעמולתי, מייצאת דברים שימושיים ודברים מרוממים שאינם אלא קריצת עין פתיינית ושקרית. בעיני היהודי המזרח־אירופי, גרמניה, למשל, עדיין מסמלת את ארצם של גתה ושילר ושאר המשוררים הגרמנים, שכל צעיר יהודי תאב דעת מכירם טוב יותר מהגימנזיסטים מוּצלבֵי־הקרס שלנו. בימי מלחמת העולם הראשונה הזדמן ליהודי המזרח־אירופי להכיר רק את הגנרל שפנה בקריאה הומאנית — קריאה שהדפיס עבורו משרד התעמולה — ליהודוני פולין.

הוא לא הכיר את הגנרל שלא קרא מימיו ספרות יפה, אך הצליח להפסיד במלחמה.

היהודי המזרח־אירופי אינו רואה את יופיו של המזרח.

אוסרים עליו לגור בכפרים, אך גם מן הערים הגדולות מדירים את רגליו. ברחובות מזוהמים ובבתים מטים ליפול מתגוררים להם היהודים. השכנים הנוצרים מאיימים עליהם.

בעלי האחוזות מרימים עליהם יד. הפקידים שולחים אותם לבתי האסורים. הקצינים יורים בהם ויוצאים פטורים מעונש.

הכלבים נובחים עליהם בשל מלבושיהם המשונים, המעוררים את חמת זעמם של בעלי חיים ושל אנשים פרימיטיבים כאחד. ילדיהם נשלחים ללמוד בָּחדר האפל. משחר ילדותם הם נחשפים לחוסר התוחלת המיוסר של התפילה היהודית, למאבק הסוער באל המעניש יותר מאשר אוהב, המגנה חטאים והנאות כאחד. הם אנוסים לשאת בנטל הלימודים, וללמוד לתור בעיניהם הצעירות, שעדיין צמאות לגירויים מוחשיים, אחר המופשט.

על פי רוב, יהודי מזרח־אירופה מגיעים לאזורי הכפר רק בתור קבצנים ורוכלים. רובם אינם מכירים את אדמת הארץ המזינה אותם. היהודי המזרח־אירופי פוחד כשהוא נמצא בכפרים זרים וביערות. הוא חי לו פרוש לעצמו — במידת מה מתוך בחירה, במידת מה מתוך כפייה. מוטלות עליו חובות ואין לו זכויות, זולת הזכויות הכתובות על נייר, הנטולות כל ערך ממשי. מהעיתונים, מהספרים וממהגרים אופטימיים הוא שומע שהמערב הוא גן עדן. במערב־אירופה ההגנה מפני פוגרומים מעוגנת בחוק. במערב־אירופה יכול יהודי להיבחר כשר בממשלה ואף להיות למשנה למלך. בבתיהם של יהודים רבים במזרח־אירופה תלויה תמונתו של אותו משה מונטיפיורי שנהג לסעוד על שולחנו של מלך אנגליה לפי כל כללי הטקס. היהודי המזרח־אירופי נוהג להפריז בערך הונה הרב של משפחת רוטשילד כיד הדמיון הטובה עליו. מעת לעת כותב בן משפחה שהיגר למערב על נפלאות החיים בחוץ לארץ. רוב המהגרים היהודים לא יכתבו דבר אם ענייניהם יגעים, ויתאמצו להסתיר את מגרעות המולדת החדשה; שאיפתם היא להפריז ביתרונותיה על חשבון המולדת הישנה. בליבם שוכנת אותה כמיהה תמימה, כמיהתו של בן הפרובינציה להרשים את חבריו שעדיין מתגוררים ביישוב הקטן. מכתב שמגיע מחוץ לארץ נעשה לשיחת היום בעיירה הקטנה שבמזרח. כל צעירי המקום — ואף המבוגרים — משתוקקים פתאום להגר אף הם; לעזוב את הארץ הזאת, שבכל שנה חוששים בה מפרוץ מלחמה ובכל שבוע מפוגרום פתאומי. ואנשים יוצאים ברגל, ברכבות ובים אל ארצות המערב, שם כבר נכון גטו אחר, מתקדם קצת יותר אך נורא לא פחות, לקלוט אל מחשכיו את האורחים החדשים שזה מקרוב נמלטו בעור שיניהם מתלאות מחנות הריכוז.

לעומת זאת, היהודי המזרח־אירופי אינו רואה את היתרונות של מולדתו: הוא אינו רואה את המרחבים הנפרשים עד האופק, לא את סגולותיהם של האנשים, ולא את איכותם שמניבה קדושים ורוצחים ומנגינות שיש בהן גדוּלה עצובה ואהבה שיגיונית. אין הוא מבחין בטוּב הלב של הסלאבי, שהתנהגותו הגסה והמחוספסת נעלה מהברבריות המבויתת של המערב־אירופי הנותן דרור לסטיותיו, ועובר בסתר על החוק בעוד ידו המפוחדת מסירה באדיבות את הכובע מראשו.

קודם לכן, כשהתייחסתי לאותם יהודים שאינם מכירים את אדמת הארץ המזינה אותם, התכוונתי לחלק הארי של היהודים, דהיינו, לאותם יהודים אדוקים השומרים על מצוות היהדות מימים ימימה. מובן שישנם גם יהודים שאינם מתייראים מבעלי האחוזות ואף לא מהכלבים, לא מהמשטרה ולא מהקצינים, והם אינם חיים בגטאות, הם אימצו את תרבות המדינה המארחת ואת לשונה. כמו יהודי מערב־אירופה ואף ביתר שאת, הם זוכים לשוויון זכויות חברתי.

אולם המגבלות החברתיות עדיין אינן מאפשרות להם לפתח ולהגשים את כישרונותיהם, אלא אם כן הם ממירים את דתם, ואף לאחר שעשו כן אין הם חופשיים. שכן ליהודי שהתבולל בהצלחה אין אפשרות לחמוק מקרובי משפחתו שנשארו יהודים במלוא מובן המילה, ורק לעיתים רחוקות נפגוש שופט, עורך דין, או רופא מחוזי שאין להם דוד, דודן או סב כלשהם שחזותם לבדה עלולה לסכן את הקריירה והמעמד החברתי שהשיג המתבולל.

קשה להימלט מהגורל הזה, ובמקום לברוח ממנו מנוי וגמור עם רבים להיכנע לו, וכך, לא זו בלבד שהם אינם מתכחשים ליהדותם, אלא אף מצהירים עליה בריש גלי ונשבעים אמונים ל״אומה יהודית״, שכבר כמה עשורים איש אינו מטיל ספק בקיומה, ו״הצדקת הקיום״ שלה אינה שנויה במחלוקת, מפני שדי ברצונם של כמה מיליונים ליצור "אומה״, גם אם לא היה לה קיום קודם לכן.

המחשבה על לאום יהודי חיה ותוססת מאוד במזרח. אפילו אנשים שאינם קרובים לשפה, לתרבות וגם לדת של אבותיהם מצהירים על השתייכותם ל״אומה היהודית״ מתוקף הדם הזורם בעורקיהם ומתוקף רצונם. הם חיים כ״מיעוט לאומי״ בארץ זרה, ונלחמים על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות; יש בהם הרואים את עתידם בפלסטינה, ואילו אחרים אין להם משאלה לחיות בארץ משלהם, והם משוכנעים, בצדק, שהאדמה שייכת לכל מי שממלא את חובותיו כלפיה; אך איש מהם אינו יכול לפתור את בעיית השנאה הפרימיטיבית המשתוללת ואוכלת בכל פה בארצות הנכר, השנאה כלפי מי שנתפס כזר וכמאיים. היהודים האלה כבר אינם חיים בגטו ואף אינם יכולים להסתופף בצילה של מסורתם המקורית.

כמו אחיהם המתבוללים נותרו אף הם בלי בית ובלי מולדת, ואפשר שיש בכך מן ההרואיות, כי הם הקריבו את עצמם על מזבחו של רעיון, גם אם זה הרעיון הלאומי...

על פי רוב, הן היהודים שוחרי הלאום והן המתבוללים נשארים במזרח. שוחרי הלאום — משום שהם נלחמים על זכויותיהם ואינם רוצים לברוח, ואילו המתבוללים — משום שהם מדמיינים שהזכויות כבר בחזקתם, או משום שהם אוהבים את המדינה כפי שהאזרחים הנוצרים אוהבים אותה ואף יותר. סיפורם של המהגרים, מנגד, הוא סיפורם של האנשים שעייפו מן המאבקים הקטנים האכזריים האלה, והם יודעים, חשים או מניחים שבמערב מחכה להם סוג בעיות שונה מבעיית הלאום; שהמאבקים הלאומיים במערב אינם אלא הד רועש וקולני מן העבר שרק קול ענות חלושה נותר ממנו כיום, ושבמערב בא לעולם הרעיון של כלל־אירופה, ומחרתיים, ושמא בעתיד רחוק הרבה יותר — לא בלי סבל אומנם — ייעשה הרעיון הזה רעיון כלל עולמי. היהודים האלה מעדיפים לחיות בארצות שסוגיות הגזע והלאומיוּת עשויות אומנם להעסיק שם קבוצה ניכרת ומשפיעה באוכלוסייה, אך אין ספק שמהקבוצה הזאת עולה ריח של דם, ריקבון וטמטום, וממילא אבד עליה כלח. הם מעדיפים לחיות בארצות שבהן, כך הם סבורים, בכל זאת כבר עוסקים כמה וכמה מוחות בפתרון בעיות המחר. (המהגרים האלה מגיעים מאזורי הספר של רוסיה, לא ממרכז רוסיה.)אחרים מהגרים משום שאיבדו את עבודתם ופרנסתם, או משום שאינם מוצאים עבודה ופרנסה. הם תרים אחרי פת לחם, בני מעמד הפועלים הם, גם אם אינם בעלי תודעה מעמדית של פועלים. יש בהם שנמלטים מהמלחמה ומהמהפכה.

אלה הם "פליטים״, על פי רוב מן הבורגנות או הבורגנות הזעירה, אויביה המושבעים של המהפכה, שמרנים יותר מכל בעל אדמות מבטן ומלידה.

רבים מהגרים מתוך דחף פנימי, ובלי לדעת באמת מדוע.

הם יוצאים בעקבות קול לא־מוּכר המגיע אליהם מן הנכר, או ממקור ידוע, קולו של קרוב שהיגר והצליח להתבסס, והם נודדים מתוך שאיפה לראות את העולם ולברוח מהמגבלות המוטלות עליהם כביכול במולדת, נודדים מתוך רצון לעבוד ולהגשים את עצמם.

רבים שבים למולדתם. רבים עוד יותר נשארים אי־שם בדרכים. ליהודי מזרח־אירופה אין מולדת בשום מקום, אך קבריהם מצויים בכל בית קברות. רבים מתעשרים. רבים נעשים אנשים חשובים. רבים נעשים כוח יוצר בתרבות שזרה להם. רבים מאבדים את עצמם ואת העולם שהם חיים בו.

רבים נשארים בגטו, ורק ילדיהם יצליחו לצאת משם בעתיד.

מרביתם גומלים למערב לפחות בה במידה שהוא לוקח מהם.

יש הגומלים למערב יותר ממה שהוא גומל להם. על כל פנים, ההקרבה הכרוכה בהגירה למערב מקנה לכל אחד את הזכות לחיות בו.

הזכות לחיות במערב ניתנת לכל מי שבא מצויד בכוחות לגבור על השעמום הקטלני, ההיגייני של הציוויליזציה הזו, ולשלם את מחיר ההסגר שאנו מטילים על המהגרים, בלי לחוש שכל חיינו הם בבחינת הסגר וכל מדינותינו כמוהן כצריפים ומחנות ריכוז, גם אם יש בהן מצרכי מותרות מודרניים ביותר. המהגרים נטמעים בנסיבות החיים המצערות שלנו — אבוי! — לא לאט מדי, כפי שמאשימים אותם לפרקים, אלא מהר מדי. אכן, הם אפילו נעשים דיפלומטים ועיתונאים, ראשי עיר ונכבדיה, שוטרים ומנהלי בנקים, עמודי התווך של החברה, כאילו היו ילידי המקום.

רק מתי מעט הם מהפכנים. רבים נעשים סוציאליסטים מתוך צורך אישי, שכן צורת החיים שהסוציאליזם נלחם למענה אינה מתירה דיכוי על בסיס גזעי. רבים קושרים את האנטישמיות לכלכלה הקפיטליסטית. אבל לא מהסיבה הזו הם סוציאליסטים בהכרתם. הם סוציאליסטים מפני שהם מדוכאים.

רובם זעיר־בורגנים ובני מעמד הפועלים ללא הכרה מעמדית. רבים מהם ריאקציונרים מתוך דחף בורגני, מתוך חיבה לנכסים ולמסורת, אך גם מתוך החשש — שאינו בלתי מבוסס — שאם ישתנה המצב, ליהודים לא יועיל הדבר כלל וכלל. מדובר בתחושה היסטורית הניזונה מן הניסיון, ולפיה היהודים הם הקורבנות הראשונים של כל מרחצי הדמים שבהיסטוריה העולמית.

זוהי אולי הסיבה לכך שהפועל היהודי הוא שקט וסבלני.

האינטלקטואל היהודי עשוי להזין ולהקצין את התנועה המהפכנית באמצעות להט העשייה שלו. הפועל היהודי המזרח־אירופי דומה לפועל הגרמני באהבתו לעבודה, באורח החשיבה המפוכח שלו ובסגנון חייו השקט.

אכן, יש פועלים יהודים מן המזרח — אני מניח שיש להדגיש כאן את המובן מאליו, במדינה זו ש״גופים ציבוריים״ משמיעים בה שוב ושוב ותכופות כל כך את הביטוי "המוני המהגרים הלא־פרודוקטיביים הבאים מן המזרח״. יש פועלים יהודים ממזרח־אירופה, פועלים שאינם יודעים להתמקח, לנהל משא ומתן, למכור סחורה לכל המרבה במחיר או "לחשב חישובים״, פועלים שאינם קונים בגדים משומשים או עוברים מבית לבית וסחורותיהם על גבם. ואף על פי כן נכפה עליהם תכופות לעסוק במלאכת מסחר משפילה ועצובה, מפני שאין מפעל שמוכן להעסיק אותם, בשל החוקים (הנחוצים ללא ספק) שנועדו להגן על הפועלים המקומיים מפני תחרות עם עובדים זרים. ומפני שגם אלמלא נחקקו החוקים האלה, הרי שדעותיהם הקדומות של המעסיקים — אך גם של העמיתים הפועלים הנוצרים — לא היו מאפשרות את קיומו של הפועל היהודי. באמריקה אין הוא נדיר, הפועל היהודי, אך במערב־אירופה לא ידוע עליו כלל, וקיומו מוכחש.

גם לקיומו של בעל המלאכה היהודי מתכחשים במערב.

במזרח יש שרברבים יהודים, נגרים, סנדלרים, חייטים, פרוונים, בוני כלים, זגגים ובוני גגות. לפי התפיסה הרווחת יהודי מזרח־אירופה הם רבנים בעלי נס או סוחרים, והאוכלוסייה הנוצרית כולה מורכבת מאיכרים המתגוררים תחת אותה קורת גג עם חזירים, או מבעלי אחוזות העוסקים מבוקר עד ערב בציד ובשתייה. הרעיונות הילדותיים האלה הם מגוחכים לא פחות מחלומם של יהודי מזרח־אירופה על הומניזם מערב־אירופי. במזרח־אירופה יש לפעמים יותר משוררים והוגי דעות יהודים מאשר רבנים בעלי נס וסוחרים.

ומלבד זאת, רבנים בעלי נס, ואפילו סוחרים, עשויים להיות בראש ובראשונה משוררים והוגי דעות במקצועם, ולעסוק במסחר ובנסים רק מן הצד, דבר שגנרל מערב־אירופי, למשל, יתקשה מאוד לעשותו, כפי הנראה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*