ארחות ימים

1. המפתח

עכשיו הן מתיישנות כולן, מתחילות להצהיב. רגעי אושר הרקיבו. העננים מעלים עובש בקצוות. הדמויות קופאות ומתרחקות בזמן. את הדגם הזה של הרכב כבר לא רואים, ואנשים במצב רוח כזה — עניין נדיר. כל תמונה סופה להתפורר. אחדות הופכות לזיכרונות עצמם.

כשמעבירים יד אפשר להרגיש את הזדקנות המרקם שלה, את הגיבנת, אך עם זאת עדיין מבצבצת בה החיוּת, והרגע הזניח הופך בשנייה מוחשי ביותר. אני נושם אותה ונשבע שמשיבה את הריח, ושאותו בוהַק ממשיך לנצנץ בעיניים. שנייה שהוגרלה להיות מתועדת טומנת בקרבה זיכרונות חבויים. חלקם צובטים בנועם, אחרים בעוצמה. לוחשת כמזמנת רוחות רפאים.

והתמונה הזו, הנוספת, הזניחה כביכול, אולי גם היא הרת משמעות. הרגע הזה, האנשים האלה בבוקר יום שני, 18.3.1991, 9:12. זו אודליה דנינו שם, בוודאות. היא מסוג האנשים שלא נאה להקדיש עבורם אפילו תא זיכרון בודד, לא מפני שאינם ראויים לכך, אלא משום שאין להם מקום בפאזל. הרגעים הבודדים שבהם נוכחותה זכורה לי חסרי משמעות, ובכל זאת שמה עולה בתודעתי פעמיים תוך שעה אחת. האם יש סיבה או שזהו כוחו של המקרה? האם אודליה דנינו משרתת מטרה גדולה בהרבה?

כיום כל תמונה הופכת ריקה מתוכן אחרי חצי דקה, אבל אז היה לתמונות משקל כבד יותר. שמרנו כל אחת, גם אם צולמה בטעות. התמונה הפכה לזיכרון עצמו.

לתמונות יש יכולת להעמיד דברים על דיוקם, את שיירי השִכחה, המאובקים כעַכּוּבִית מתגלגלת במדרונו של הר גועש, חסר קרקע, מפזרת את זרעיה אשר יינבטו בזמנם. העקבות יוצרות תבנית שנדמה שהייתה שם תמיד. הן חוזרות על עצמן, חלקן שטחיות ואווריריות, חלקן כבדות, חרוטות. וישנן החריגות, הנעלמות לחלוטין. נדמה שללא זכר. קבורות. ואז אתה מחסיר פעימה אחת כשהזיכרון חובט בך להכיר בקיומו. שכחתי את החולצה הזו. אני אומר לעצמי, לך עם זה, לך עם זה. כאילו יודע מה הולך לקרות. הלאה לתמונה הבאה.

ואז ראיתי את זה. ראיתי אותה. שנים לא הצלחתי להיזכר בה. במראהּ הייתה מין חמקמקות. תווים דקים מתמזגים אל רקעו של הרגע. גם בתמונה הזו היא מסתירה את פניה. ועדיין ניתן לזהות את אופייה, גם אם לא לטוות אותו לכדי מראֶה. בזה אולי הייתה עליונותה, בשקיפותה. לפעמים כשדיברה יכולתי לשמוע איך ליבה מרעיד את מיתרי קולה, מין זכות מהפנטת. ענבר.

האם זהו צירוף המקרים או הסימן. האם זהו התירוץ או התשובה. היא ידעה הכול על זרים מוחלטים. תמיד ראתה את סודותיהם העמוקים.

הכול כבר ארוז. המובילים מגיעים עוד מעט. חתיכת נייר דבק מתנפנפת על קורת החלון, כמשק כנפי ציפור, ושערה בודדה על הרצפה העירומה עוכרת את שלוותי לרגע.

את כרטיס האשראי שלה מצאתי על המדרכה. דרום העיר. ערב יום חמישי. שם המשפחה שלנו היה זהה והוטבע עליו באותיות זהב — ענבר גור-אריה. התקופה הייתה רוויית ציניות, אך משהו כאמונה תפלה דחק בי למצוא אותה. בזמנים ההם האיתור היה מאתגר יותר, ולפיכך, אני מניח, התעצם גם העניין.

הבנק נפתח רק ביום ראשון. היה לי את כל סוף השבוע, יומיים שלמים עד שתדמיתי כאביר צח לב תחמיץ ותאבד מתקפותה. קשה היה למצוא אותה, וככל שהחיפוש התארך, בעיני רוחי הלכה דמותה והועלתה לדרגה נשגבה. הזמן עבר, והדחיפות והישימות פחתו כצפירה בדעיכתה, ועם זאת העוררות נותרה. המתח רק הלך וגבר. אולי המשמעות היא לא כרטיס האשראי או אם בוטל על ידה. אולי היה זה פשוט רמז עבה. ניסיתי לצייר אותה בדמיוני. אולי היא מרצדת ומעורפלת עכשיו כיוון שתמיד הייתה. סימנתי את השמות בצהוב בספר הטלפונים הארצי, ניסיתי שיטות אלימינציה. יכול להיות שהגיעה מיקנעם לבלות בעיר את סוף השבוע.

ההורים שלי היו זוג אומנים, וזו הסיבה שהחליטו לקרוא לי איוב. הם קיוו שאיוולד בעל נפש ערה ואגדל להיות אומן ידוע. איוב גור-אריה. חשבו שזה מצטלצל יפה, גם בכתיב "אמריקני". האמינו שהשם לבדו יעשה לו רגליים והכישרון יהיה משני. מינקות ספגתי את משמעויותיו של השם ופיתחתי מודעות לכך. מגיל צעיר תפסתי את בחירתו כהתעללות רגשית, ובנעוריי שמרתי טינה.

הוריי, מפאת האתאיזם, סירבו להסתכל על "איוב" כעל יותר מדמות ספרותית חשובה, ומשמעות מיסטית לשם ודאי שלא ייחסו. הכישרון הצעיר בכל מקרה לא קיים את הבטחתו, והדיאלוג הפנימי הפורה נאבק עד שנכנע לרדידות השגרתית של העולם החיצון. בגיל 18 שיניתי את שמי ליובל, ועל עבודתי כמנהל שילוח בעסק מצליח לשיווק ביצים אני שומר מכל משמר — המשכורת יציבה, יש רכב צמוד ודלק ללא הגבלה.

אנשים צריכים ביצים לכל דבר ותמיד יצטרכו. לביצה שימושים תעשייתיים רבים, חלקם נחבאים מעין וחסויים מאוזן. אפשר לעשות נפלאות עם הקליפות. לפי פרסומים אדם ממוצע צורך 250 ביצים בשנה לפחות, אך אני יודע שהכמות גדולה בהרבה. הנתונים מפוברקים לצורך שמירה על הסטטוס קוו ולמניעת כניסתם של מתחרים עצמאים ויזמים צעירים לתחום המתחלק בין חוג תעשיינים מצומצם וקנאי.

השם המוטבע על כרטיס הביקור נראה מרשים, כאילו לא שייך לי. יובל גור-אריה.

לפעמים אני תוהה אם איוב יחזור לרדוף אותי, ויגלה לי רובד נסתר נוסף, אולי על המֵעֵבֶר, על משמעותו האמיתית של שם האדם. ייתכן כי תמיד ביקשתי את הדחיפה האחרונה שתשלח אותי מן הספק אל האמונה. בעצם, תמיד האמנתי שאדם לא יכול לחיות חיים מספקים באמת, או להסתפק במועט, אם לא יתמסר לאמונה המוחלטת, תהא אשר תהא.

עד היום זה לא קרה לי, גם לא אחרי שגבי עזרא נפטר. אני מוכן להישבע שראיתי אותו. אלה המכירים אותי כאדם ישר יטילו ספק גם הם, אני יודע, אבל זאת הייתה הדמות שלו, עם השיער והבלורית הייחודית רק לו. הוא היה עטוף בצֵל. הוא נופף לי לשלום. זה היה יומיים אחרי שמת. כשהיה בחיים קראתי לו עזרא. אחרי שמת הפך לגבי. לפני כן תמיד היה עזרא. עזרא תמיד היה שם, ואמור היה תמיד להיות. אם הייתה בעיה דיברתי עם עזרא. רק כשמת הפך לגבי. אף אחד לא קרא לו כך כשהיה בחיים, רק ההורים שלו.

החלון היה פתוח והלילה ירד. ישבתי על הספה והסתכלתי החוצה. הצמרות נעו עם הרוח והרטיטו את הענפים כולם. לא חשבתי עליו. הייתי הלום כשנפטר ולא הצלחתי לחשוב על דבר. השכן בדירה מעל הדליק את האור, והעץ הקרוב הואר בעקבותיו. צצה עליו דמות, גזורה בדיוק לפי מידותיו. מבנה הגוף, קודקודי מגפיו וצורת השיער שלו. הנחתי שזה צילו של השכן, אבל הצל הישיר מבט. הוא עמד באוויר עם הפנים אליי. הסתכלתי עליו, סופג לאט את מה שנדמה היה לי שאני הוזה. הוא יצא מהעץ ועמד באוויר, ממוסגר על ידי האור המוקרן, נופף לשלום, ואז האור כבה.

התוודעתי לגבי כשהופיע בערוץ המקומי וקרא לאזרחי בת ים למצוא את ישו. ברגע אחד הפך לאויב הציבור. הוא הצליח להתסיס את דמו של חלק גדול באוכלוסייה, שלאחר מכן התאגד והציב אותו כמטרה. כשעזב את העיר שכניו התאספו ומחאו כפיים בהתרסה, ועל כך הגיב באדישות מוחלטת. אולי אפילו שמח מעט.

היינו הולכים לסרטים והופעות, ומשך תקופה מסוימת היינו קרובים מאוד. לילה אחד נרדם אצלי וכשהתעוררתי סיפר שדיברתי מתוך שינה.

"זה היה מעניין," אמר.

"מה אמרתי?" שאלתי.

הוא טען שלא זכר. ידעתי שהוא משקר, שומר לעצמו סוד שלי, שאותו לעולם לא אדע.

היום אני עוזב את הדירה ושמתי לב למשהו בפעם הראשונה. היו חריטות על שולחן הקפה בסלון, השולחן שמצאתי ברחוב. משפטים שלמים, פסקות. איך פספסתי את זה עד עכשיו, עד רגע היציאה. המשאית צריכה להגיע כל רגע.

על השידה עומד השעון הוותיק, העובֵר מבית לבית. אותו תמיד אקח אחרון. הוא נקנה ביום היוולדי על ידי אבא שלי, שהפעיל אותו ברגע שהגחתי לעולם. עם השנים הפך כלי נלווה לזיכרון — סימני הזמן נאספו גם עליו. הוא עובד מצוין, ממשיך לתקתק כביומו הראשון ולא מראה סימני שחיקה. אולי יידום ביום מותי, ואם כן לעולם לא אדע.

לפעמים ניתן לזהות אדם לפי הדרך שבה הוא מוציא את המפתחות מהתיק ולפי רעש שקשוקן כשהן נושקות לפתח המנעול, כשם שניתן לזהותו לפי קולו, הליכתו, תנועותיו. זוהי חותמת נוספת המעידה על ייחודו של הפרט. הפעם הייתה זו ליאל שעמדה להיכנס. בוודאות. דווקא עכשיו מכל הרגעים. האם זהו צירוף המקרים, או הסימן. מעולם לא החזירה את המפתח. שכחתי את זה. פספסתי. לא חשבתי על זה עד עכשיו.

2. עובר אָרחות ימים

בחודשים מאז נפרדנו הטלפון הנייד הפך חברי הטוב ביותר. הייתי מחזיק בו קרוב אליי, כמעט באינטימיות, אוחז בו כמו שהייתי אוחז בידה, מחכה לתגובה, לרטט מאשש. כל צליל קטן שעלה מתוך השקט היה מתעצם ומתעצב לפי תדריו של צלצול הטלפון כפי שדבק בתודעתי. הייתי נדרך ככלבלב לשמע כל צלצול או צפצוף וניגש בזהירות, ממפה את האופציות בראשי, מכין עצמי לכל אפשרות, אך כמעט תמיד עלתה האכזבה. היא כתבה לי לעיתים נדירות. בטח לא צלצלה. ועדיין, תמיד היו בי ציפיות, והאופטימיות הייתה לי לרועץ.

נהגתי לענות לשיחות ממספר חסוי. מתגעגעת אבל תמיד גאה מדי, חשבתי. זה לא רעיון טוב לענות למספר חסוי באופן אוטומטי, את החסוי יש להשאיר לתא הקולי תמיד. זהו כלל שראוי לעמוד בו בהחלטיות ברזלית. אך הפיתוי לענות היה גדול מנשוא. לכן עברתי ניסיונות סחיטה לא מעטים, ופעם אף יצאתי כשידי על העליונה, בכך ששנאתי את המטריד על שלא היה היא. הגרון שלי כאב במשך ימים. אולי גם איזו כוס נשברה.

יומיים לפני מעבר הדירה הטלפון צלצל. זה היה טל, שהתקשר כהרגלו בתזמון הגרוע ביותר — רגע לפני שנכנסתי לשירותים אחרי שהתאפקתי במשך שעות. הייתי צריך לנחש שזה הוא. רותה הצליחה להיכנס להיריון בפעם הרביעית, הוא אומר. חדשות טובות, ילד רביעי בגילה, לא דבר מובן מאליו. סיכמנו לשתות כוסית לרגל ההיריון והמעבר לדירה החדשה. 21:00 בדה לוקס.

הערב גלש למחוזות לא צפויים. קיוויתי לערב סולידי אבל רותה התלוותה לטל, לבושה דאשיקי מנופח בעיצוב אישי. היא התעקשה להצטרף לכוסית ואחר כך אולי לעבור אצלי בדירה ולפזר, לדבריה, את "האנרגיה הרעה". אני לא הבנתי מה יש לפזר את האנרגיה הרעה רגע לפני שאני עוזב. למה לא בהתחלה?

"זה חשוב לקארמה," אמרה. "מה שאתה נותן לעולם זה מה שאתה מקבל." הצמידים שלה שקשקו בזמן שעשתה תנועות להמחשה. "לילית הביאה איתה אנרגיה לא טובה," המשיכה.

"תפסיקי לקרוא לה לילית," אמרתי. "קוראים לה ליאל."

טל זז באי־נוחות בכיסאו, והזמין עוד כוסית.

"אל תשתה יותר מדי, אתה נוהג," העירה.

"למה לא אהבת אותה?" שאלתי. "היא הייתה נחמדה אלייך."

"אישה מרגישה," אמרה.

כגבר, קשה לחלוק על אמירה כזו.

"אתה יודע מי הייתה בחורה טובה?" היא אמרה את זה, ככה, כמו פצצה ביום כיפור. "ענבר הייתה ממש ממתק."

טל השתעל. זו הייתה הדרך שלו לסמן לה להפסיק לדבר. היא התעלמה.

"מי זאת ענבר?" שאלתי.

"ענבר שלך."

"אין לי שום ענבר," התעקשתי. לא ייתכן שהיא מדברת על זו שלא מזכירים את שמה.

"ענבר שפגשנו בתערוכה של נניקשווילי. תמיד רציתי להגיד לך על זה משהו, אבל טלצ'יק אמר לי לא להוציא מילה. התחנן בפניי!"

נפלה שתיקה. הדם עלה לי לראש, ויכולתי להרגיש אותו מבעבע ומעוות את המרחב. רותה נהגה באגביות ולעסה את הבוטן 32 לעיסות לפני שבלעה. טל התכווץ במושבו. גמעתי עוד לגימה מהבירה.

"הכרת אותה?" שאלתי.

"פגשתי אותה פעם אחת, כשהיינו בתערוכה."

"פעם אחת?" לקחתי בוטן וטחנתי אותו בשיניי עד דוק. "ועל סמך הפעם האחת את יכולה לקבוע שהייתה בחורה טובה?"

טל לגם מהערק והמשיך לשתוק.

"אישה מרגישה," אמרה. "מלאת עוצמה, אנרגיות נפלאות. ואת הסיפור אני מכירה שנים. איזה סיפור, יובי, אין יותר ברור מזה. מפגש כזה זה אחד לתשעה מיליארד, טלצ'יק יסכים איתי," אמרה.

"מה זאת אומרת?" שאלתי. "לא סיפרתי לך אף פעם."

"טלצ'יק סיפר לי."

"באמת, טלצ'יק?" הסתכלתי לכיוונו.

הוא השפיל מבט והתעסק בסיבוב כוס הערק על השולחן. קיוויתי שסיפר לה איך הכרנו, לא את הכול.

"הסיפור לא אומר כלום," המשכתי.

"כל כך מתאים לך לחשוב ככה." היא נעצרה והנהנה מלאת הבעה, כמתקשרת שליחת אֵל. "תצא קצת מהקופסה. היקום שלח לך את ענבר."

"תפסיקי לדבר עליה כאילו שהיא קיימת."

המלצרית ניגשה והחליפה את המאפרה. הייתי זקוק לרעננות של מאפרה חדשה כדי להתחיל עוד שרשרת סיגריות בלב נקי. עד אותו ערב היא כלל לא הייתה בתודעה שלי. אימצתי את שסתום הרגש עד קצה גבול היכולת עד שזכרהּ נעלם. היו לי את הסיבות שלי.

"זה לא סופי עם ליאל. היא תחזור. היא תמיד חוזרת."

"אל תשלה את עצמך. אתה נפש רגישה. היא אדם לא נעים וכוחני. היא לא אמינה. בוגדנית. יש לה אישיות של עורכת דין."

ממושבו ומחוץ לטווח ראייתה, ניסה טל לרמוז על התנצלותו.

"למה בוגדנית?"

"תהיה בטוח שהיא בגדה בך."

"נכון שהיא עורכת דין, אבל זה לא אומר. זה הופך אותה לאדם נורא כל כך?"

"אני לא מזלזלת בעורכי דין, להפך, אני בעדם, אבל לה יש אישיות של עורכת דין. אתה יודע למה אני מתכוונת. טלצ'יק מסכים איתי."

"זה דבר מאוד סטריאוטיפי לומר."

"אתה הרי מכיר אותי. אני מבינה בדברים האלה. דברים נפלאים יכולים לקרות לך. אל תתעכב על לילית הזאת."

"ליאל," אמרתי.

"אולי קוראים לה ליאל, אבל אני לא צוחקת, בחיי שיש לה אישיות של לילית. אני נומרולוגית, אתה שוכח."

"איך שוכח? יש לך אישיות של נומרולוגית."

"היא החליפה את השם לליאל. יכול להיות שהיא הייתה אצל נומרולוג והוא ייעץ לה לשנות את השם."

"היא הייתה אצלך?"

"אתה חושב שלא הייתי אומרת לך אם כן? אני רצינית, זה הגיוני מאוד."

"למה שעורכת דין תבקר אצל נומרולוג? זה לא טיפוסי."

"בוודאי שכן!"

"את טועה. אם תרצי לדבר בגנות אישיותו של עורך הדין, תצטרכי לדעת את הדבר הבסיסי הזה — עורך הדין יהיה ציני כדי לבקר אצל נומרולוג."

"איזה שטויות אתה מדבר!" צמידיה התלהמו בתנועת ביטול. "יש עורכי דין דתיים."

"בעבר הייתה מגמה כזו," טל התערב.

"מאיפה אתה יודע?" סירבתי להאמין למרות שטל — איש של אחוזים ומומחה לסטטיסטיקות עם זיקה לטבלאות טרנדים — ידע ככל הנראה על מה הוא מדבר.

"כן, כן!" אמרה רותה. "אני אישית ייעצתי למאות עורכי דין."

"מה את אומרת, מאות?"

"נומרולוגיה זה מקצוע רציני, זה העתיד. זה העבר."

"זו תיאוריה." כיוונתי חץ אל מפתן ליבה.

"גם לתיאוריה יש תוקף!" נראה שפגעתי בול.

"אני מאמין בנומרולוגיה. הנומרולוגיה הביאה אותי אלייך," טל צייץ שוב.

"נכון. יובי, אתה ידעת שלי ולטלצ'יק יש התאמה זוגית של 97%?"

"אני לא צריך לדעת את זה, אני רואה את זה." הסתרתי שפתיי אחר הבירה.

"טל לא סיפר לך?"

"בטח שהוא סיפר לי."

"ברור," אמר טל. "זה אחד הדברים הראשונים שסיפרתי לו אחרי שפגשתי אותך."

"אתה יודע מה זו התאמה של 97%? זה דבר נדיר!" הצמידים תמכו כפעמוני רוח.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*