מי אתה ברנט כץ

הקדמה

מכירים את התחושה שפתאום משהו לופת אתכם בהתלהבות? וברור לכם מה בדיוק אתם רוצים לעשות? כך קרה לי כשניגשתי לכתוב את הספר הזה. ייתכן שעלתה בי התחושה הזו, כי שוב סיפרה לי אימי על סבא ברנט, אבא של אימה האהובה בלה (בלומה). אימי הכירה אותו רק מהסיפורים של אימה.

פתאום הבנתי, שאני חייבת לכתוב עליו, על הסבא רבא המיוחד הזה. הרגשתי חיבור עמוק לאיש שאני לא הכרתי ולא ידעתי עליו כלום, מעבר לשמו — ברנט כץ (דוב בעברית) שחי בעיירה מיקולה, כיום רומניה (טרנסילבניה).

מהסיפורים המעטים גם הבנתי שהוא היה סוג של מרפא, פסיכותרפיסט של פעם, או רב בקיא במקורות, שאִפשרו לו כוחות ריפוי וידע לענות לכל הרבים שנהרו לבקש את עזרתו, יהודים ונוצרים כאחד.

התחלתי במסע הכתיבה. כתבתי ללא הפוגה, כמו כן התחלתי לפתח שיח עם האיש הזה ברנט, שהוא סבא רבא שלי, אני נינתו. לא הרבה דורות מפרידים בינינו, אבל נראה שעולם רחב וגדול בינינו, שעם הכתיבה הלך והצטמצם מעט.

הרגשתי צורך עמוק להכירו, לדעת מי היה האב של סבתי (בלומה) שכל כך אהבתי. כשנה שאני שואלת את אימי אין־ספור שאלות, שעלו בי תוך כדי כתיבה, זכיתי שיש את מי לשאול. אימי שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, בת כמעט תשעים, דולה כל פעם עוד זיכרון קטן, מטילה עוד חכה לנבכי הזמן, עוד דג מפרפר ועולה מבין דפי זיכרונותיה. מה שמהווה עוד נדבך ומשמעות לספר שהולך ונרקם. לעיתים, בגלל שאנחנו נוברות לא מעט בזמן ההוא, עולה וצף באימי זיכרון בלי שנשאלה ופתאום נולד לו עוד סיפור, עובדה, אירוע, המאירים עוד חלק בסיפור, מאפשרים עוד גילוי.

התשוקה לכתיבה גדולה, הדפים כאילו נכתבו כמעט מעצמם, הכול כבר היה מוכן בתוכי, רק היה צריך להתגלם למילים — לסיפור.

בשלב השני, אם אפשר לספור שלבים בכלל, כי אולי זה תהליך שכך צריך להתרחש, הרגשתי צורך עמוק לנסוע למיקולה, לעיירה שבה נולדה וחיה סבתי, למקום שבו חי סבא רבא שלי — ברנט. לחוש את המקומות בהם הילכו, להרגיש את האווירה, אולי למצוא עוד פרטים. קיוויתי מאוד למצוא את קברו, שהדי ההילה המרפאים שלו עדיין עומדים באוויר, כדי לנסות ללמוד ממנו עוד פרטים.

בכל מאודי, רציתי גם לדעת מה היה שמה של אשתו של ברנט, הסבתא רבתא שלי. אימי לא זכרה ששמה הוזכר, היא רק זכרה את אימה מדברת בהערצה על אביה ברנט.

גם ידעה וסיפרה שהיו ביניהם יחסים מאוד טובים וחמים. מה שעלה בזיכרונה של אימי היה משהו, שאני קוראת לו זוגיות הרמונית.

הרצון העז, הכמעט בלתי נשלט למצוא מקורות ושורשים, לגעת בהם, להריח, להרגיש — הפך למציאות. כששאלתי את טל אחותי, "את מצטרפת?" היא לא היססה אפילו לשנייה. תוך זמן קצר כבר היו באמתחותינו צמד כרטיסי טיסה לבודפשט. התוכנית הייתה לנחות שם ולנסוע מזרחה לכיוון מיקולה.

התרגשות הכתיבה נמהלה בתוכנית הנסיעה לגילוי מקורותיי. דמיינתי איך מיקולה הופכת למציאות ולא רק שם רחוק על המפה, או כניסיון של הצ'אט ג'יפיטי לתת לי את תמונת העיירה. ניסיתי לדמיין את החיים שם, את קו הנוף, את העצים, עוד ועוד פרטים שיעניקו עומק לסיפור.

כשנשאלתי שוב, "למה דווקא עכשיו נזכרת לכתוב על שורשייך?" עלתה בי מחשבה ממעמקי התת —מודע, דווקא בימים אלו, כמעט שנתיים כל כך קשים של מה שעובר עמנו ומדינתנו מאז ה־7 באוקטובר 2023, הכול נראה כל כך תלוש מהמציאות, מהערכים, ממה שלימדו אותנו.

אולי גם תחושות אלו דחפו אותי לחפש שורשים, היאחזות, אדמה. מאין באתי? מה הם ומי אלו שורשיי? כדי להתנתק מהתלישות הנוראה והעצב התהומי של הווה בלתי ברור, אולי גם עתיד שלא ברור לאן לוקח אותנו. הרגשתי צורך עז להיאחז בעבר.

ברנט כץ (דֶּדאָפָּה) — סבא רבא שלי

בלה בת העשר, בלומה כפי שקראנו לה, נולדה ב־30 בינואר שנת 1902.

היה זה יום בהיר ובלה ישבה על העץ, ברקע זמירות ציפורים. האשורים העתיקים המגביהים לשמיים משכו את סקרנותה. היא אהבה לטפס על עצים, לא כדי לברוח אלא כדי להשקיף מלמעלה. ענפי העצים היו לה מושב וגזעיהם סוד. היא הכירה כל שביל ביער, כל רחש עלים, כל תנועה קלה של הרוח. הייתה בה עקשנות שקטה, אומץ של ילדה שמאמינה שהעולם טוב. הייתה בה אהבה לא מוסברת לקור, לשלג שכיסה את האדמה, ללובן הטהור שריכך את קווי המציאות. היא כל כך אהבה לרוץ יחפה בשלג, להרגיש את הקור בכפות רגליה. פראית וחופשייה הייתה. ילדת טבע יהודייה, שצמחה בין תפילות ערב שבת לצמרות העצים.

ממרומי העץ הביטה בלומה על העיירה מיקולה, באופק ראתה את תחנת הרכבת הקטנה ואת הגגות האדומים של בתי העיירה.

בלומה אהבה להשקיף על שיירות האנשים שצעדו על השביל שהוביל לביתם הקטן. בדרך הכפרית המתפתלת אנשים מהעיירה וגם מעיירות מרוחקות, יהודים ונוצרים, באו לשאול שאלות, לבקש עצות, לפעמים גם לבכות, לבקש ריפוי לגוף ולנפש.

ברנט היה מחייך לבאים בעדינות. שומע את הכאב עימו הגיעו. שמו התפשט בקהילה ומחוצה לה. הוא ידע את נפש האדם, ידע גם את התורה. הוא הקשיב לכולם ברגישות, נתן מענה בחוכמה ובנחת, בשיחות מעמיקות ובתפילות.

בלומה קינאה בבאים ש"גונבים" לה את אבא לכל כך הרבה שעות, והתנחמה שיכולה הייתה להשקיף מלמעלה, להתנדנד על ענפים.

היא הייתה רואה את האנשים המגיעים יוצאים עם קמיעות. חלקם כתובים על קלף, נייר או מתכת, הם נועדו להגנה או לריפוי. חלקם הגיעו עם פתקי בקשה עליהם נרשמו שמות אנשים ובקשות אותם נתנו לברנט. רבים נהגו להביא צדקה כשביקשו רפואה ומזור.

"בלומה, בלומה," שמעה את אימה קוראת לה, "בואי, זמן ארוחת הצוהריים הגיע!" מרגיט ידעה בדיוק לאיזה כיוון לקרוא לילדת הטבע התוססת שלה. בלומה קפצה בהתרגשות מענף לענף וירדה בזריזות מהעץ, מצפה למטעמים של אימה שאהבה, במיוחד חיכתה לכופתאות הגומבוץ. היה כיף לחפור בכופתה ולמצוא בפנים שזיף שחור מכווץ, כמו ממתק.

"אימא, למה כל האנשים באים לאבא?"

"כי אבא שלך איש חכם ויש לו כוחות מיוחדים."

"מה הכוונה כוחות מיוחדים?" המשיכה בלומה.

"אבא שלך, יודע להניח את ידיו על גבו או רגלו של האיש שהגיע, להפיץ אור סביבו, והאור הזה מצליח לרפא כאבים של הגוף וגם כאבים עמוקים יותר."

"זה כמו ניסים? אימא, מה הכוונה עמוקים יותר?"

"זה לא בדיוק. נס זה כמו בסיפור שסיפרתי לך אתמול. זוכרת? בסיפור האב נשא תפילה, הרים ידיו כלפי מעלה, והתינוק התחיל לנשום, ולא מת. מה שאבא שלך עושה זה בעצם כמו תרופה. נכון שלפעמים את עצובה או כועסת בלומה?" היא עצרה לראות שבלומה קשובה, משראתה את עיניה נוצצות המשיכה: "אז אלו רגשות, ולפעמים כל הרגשות האלו מציפים את הלב ויכולים לגרום לפצע שממש כואב. אבא שלך יודע לעזור לאנשים לרפא את הפצע הזה. לכך התכוונתי שאמרתי כאבים עמוקים יותר."

"וואו, איזה אבא נהדר יש לי שעושה כאלו דברים, אבל זה לוקח לו הרבה זמן, אני רוצה שידבר גם איתי, שיספר לי סיפורים על הכוחות שלו."

"תהיי סבלנית בלומה, הוא יספר לך, הוא בטוח ימצא זמן גם לזה, הרי כל ערב הוא מקדיש לך זמן."

"טוב־טוב אימא!" וכבר רצה לחצר לטפס על עץ האשור.

הייתה זו שנת 1912. מיקולה הייתה שייכת לממלכה האוסטרו־הונגרית, שהתמוטטה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

מסופר שהכפר מיקולה היה שייך למשפחה אריסטוקרטית הונגרית בשם מיקוליי, ששלטה על האזור במשך תקופות ממושכות, הם היו בעלי האדמות ומעמדם החברתי השתייך לאצולה, לכן השם מיקולה מעורר אסוציאציה ליוקרה ולייחוס.

שבע שנים לאחר מכן נכבש האזור והפך להיות חלק ממדינת רומניה. המחוז עוד יעבור שינויים וטלטלות. בשנת 1940 שוב הועבר האזור להיות חלק מהונגריה. בימים אלו, בלומה תחזור לשם ליום אחד, כשהיא כבר אימא.

מיקולה כפר שקט, השוכן בעמק הפורה של מחוז סאטמר (לימים סאטו־מארה), מוקף היה בשדות זהובים ויערות עבותים, גבעות מעוגלות בצבע חול עטפו אותו כמו חומה שלווה.

הקהילה היהודית שחיה במיקולה הייתה מאוד מלוכדת ופעילה. הונגרית ויידיש היו השפות בהן שוחחו. הקהילה עסקה במסחר, בחקלאות, לעיתים גם ברבנות ובהוראה. בעיירה היו בתי כנסת ו"חדרים" ללימוד תורה. חיי הדת והמסורת היו חלק מרכזי בחייהם. היו אלו ימים יפים.

כשאני חושבת עלייך סבתי האהובה, את עם עיני התכלת, מטפחת מכסה את שְׂעָרֵךְ הבהיר הדקיק. אומנם לא הייתה שפה בינינו, כי לא הצלחת לדבר עברית ואני לא מבינה הונגרית, אבל דיברנו! בעיקר חשתי את מבטך החם, את חיבוקייך העוטפים, את המפגשים בביתכם בחיפה, עם המיטה הענקית, הלובן הצח של הסדינים, וארון הגרוטאות משוק הפשפשים של סבא, במטבח.

כשהגיע הערב, ובתי הכפר נצצו באור יפה, ברנט סיים את פגישותיו. טיפל בכולם, עד אחרון האנשים, לא נתן לאיש ללכת ללא מענה. על השולחן חיכתה ארוחת ערב.

"מה קרה לך בלומה הערב? למה את נראית קצת עצובה?"

"היום נגמר ולא הספקתי לדבר איתך, כי אתה עסוק עם כל האנשים האלו." היא הביטה היישר בעיניו של אביה והמשיכה: "גם לי יש כאבים עמוקים יותר, וגם אני רוצה תרופה." אמרה ועיניה נצצו.

"ילדה אהובה שלי, אני מבין אותך, אבל אני בטוח שבתוך ליבך את קצת גאה שאבא שלך עוזר להמון אנשים. מבטיח לך שאסיים לאכול, אבוא לשיר לך שיר לפני השינה. נוכל גם לפטפט מעט."

ברנט הלך בשקט לחדר בו ישנה בתו, היא חיכתה לו, מייד כשנכנס שאלה:

"אבא, מה זה כוחות מיוחדים?"

"מי סיפר לך כאלו דברים, אֶדֶשׁ לַיְן (ילדה מתוקה)?"

"אימא אמרה לי שזו הסיבה שמגיעים אליך כל האנשים, אפילו אנשים בלי שטריימל ובלי כיפות."

"את מצחיקה בלומה. ברור יקרה שלי, אני עוזר לכולם, זה לא משנה במי הם מאמינים, זו מצווה חשובה."

"טוב אבא, אני בטוחה שאתה צודק, אבל מה זה כוחות מיוחדים? לא הסברת לי."

ברנט חייך חיוך מבויש: "כוחות שנותנים לי אפשרות לראות ממש לתוך הלב של האנשים."

"מה, יש לך עיניים כל כך טובות?"

"כן קִישׁ ליין (ילדה קטנה), אני אוהב אנשים, אוהב לעזור להם, אני מבין אותם ועוזר להם להבין מה מפריע להם. אני מקשיב להם."

"טוב אבא, הבנתי! עכשיו תשיר לי את שיר הלילה־טוב שלנו."

"לילה טוב לך אֶלֶתֶם (חיים שלי)," בעודו מפזם לבלומה את השיר, לאט נעצמו עיניה.

תוך כדי, שִחזר ברנט את כל אלו שהגיעו אליו היום. את השכן שאשתו חולה שביקש רפואה עבורה, הביא עימו קוויטלעך — פתק בקשה לברכה. את האישה מהכפר השכן שביקשה עצה איך לנהוג עם בנה הבכור. הגוי מסאטמר שביקש ריפוי למכאוביו ואחר שרצה עצה בזוגיות.

כך כל אחד הגיע עם שק הבעיות שלו. ברנט שניחן בסבלנות, בחוכמה רבה ובכוחות ריפוי ידע היטב מה להגיד, איזו תפילה, איזו ברכה לריפוי, או רק הניח ידיים מרפאות ללב שבור.

ברנט חזר לרגע קט לחדרו, עמד בפתח, מעיף מבט על הדפים והפתקים שבהם רשם את כל הבקשות. ריח עז של אורנים הציף את החדר, נר קטן דלק בצד. נראה ששולחן העץ הרגיש את כובד האירועים שהתרחשו ביום שחלף. הווילון השקוף עם רקמת הפרחים בצבעי ירוק ואדום התנפנף ברוח הקלה, אִפשר לאנרגיה שהצטברה בחדרו להתנדף מהחלון.

ברנט התעייף מעוד יום עמוס, הוא הצטרף לאשתו שחיכתה בחדר השינה הצנוע שלהם. מרגיט חייכה אליו, היא העריכה מאוד את בעלה. ידעה שיש על מי לסמוך.

ברנט, מניחה שמעולם לא תיארת לעצמך, שיום אחד הנינה הבכורה שלך, מהבת של בלומה בתך, תכתוב עליך, תנסה לחקור מי היית, מי אתה האיש שרבים כל כך נהרו אליך לקבל את ברכתך, להתרפא מכוחותיך המיוחדים.

אני נינתך — עירית לבית וידה, לימים גולן — יונה. גם אבי יליד הונגריה, מהעיר מישקולץ. נולדתי ב־1956, בארץ ישראל. בעצם אני הנינה הראשונה שלך שנולדה בארץ.

אם תשאל, למה דווקא עכשיו התחלתי להתעניין בך, לחקור, לכתוב על משפחתך? גם אני, כמו בלומה בתך, סבתי היקרה, סקרנית מאוד לדעת מהם הכוחות המיוחדים שהיו לך, ואולי עוד מרחפים מעל קברך (לא ויתרתי ואני מתכוונת למצוא אותו). ולא תאמין, אני הולכת בדרכך, אני מטפלת הוליסטית, אני נוגעת בכפות הרגליים של אנשים וחשה אותם, מטפלת בהם באמצעות אבחון, לחיצות, הזרמת דם ואנרגיה. זו רפלקסולוגיה. תורה שהגיעה מהמזרח, מהודו, שקיימת מזה 5000 שנה. אבל אם בודקים היטב, אפילו הרמב"ם בשפתו שלו, דיבר על ההשתקפויות הללו, ועל הרפלקסים.

בשנים האחרונות אני נוגעת בהרבה ידע חכם, ומעמיקה במקורות ובתורה. לא מייד הפכתי למטפלת בחיי הבוגרים. תחילה למדתי הוראה, הייתי גננת כמה שנים ואחר כך עבדתי כמלונאית, בבית הספר למלונאות "דביר", ובעוד מלונות בעיר חיפה, אבל חיפשתי משהו שייתן משמעות לחיי, שימלא אותם. כך הגעתי לתחום הטיפול.

הסתובבתי בעולם והרגשתי שמשהו חסר לי — כשהתחלתי לצלול לעולם הטיפול, שהוא רחב וגדוש, חשתי שהגעתי למקום שלי. מאז אני ממשיכה ללמוד, להתפתח, לדעת עוד משהו בתחום הזה, כדי לדייק את נתינתי למטופליי ולהיות צינור מביא אנרגיה מרפאה העושה טוב.

מהמעט ששמעתי — גם אתה היית כזה!