אחד למיליון

1

פריס או׳הרה התפתתה בכל מאודה לברוח לכיוון השני. לא מפני שרצתה לנהוג בגסות רוח, אמרה לעצמה, אלא מפני שרצתה לקחת פיקוד על חייה, לאחות את כל השברים. אם בתוך כך, רגשותיו של רנדי סנפורד נפגעו, אין זו אשמתה. היא אמרה לו מה עמדתה.

הכול באשמת אדי ויטקום. אם היא לא הייתה נחרצת כל כך בדעתה להפוך כל גבר פנוי שעבד ב'ויטקום־וונדר' — החברה הענקית של בנה — וכל אישה פנויה במייפל היל, מסצ׳וסטס, לחצי מתוך זוג מאושר, פריס לא הייתה צריכה להסתתר מאחורי הרכב שלה בניסיון לאזור את אומץ ליבה.

היא הציצה מעבר לפינה רגע לפני כן וראתה את רנדי סנפורד בשביל הגישה של תחנת הכיבוי, בזמן ששטף את האמבולנס האדום והלבן שבו הוא ושותפו הוזעקו למקרי חירום.

חברתה של פריס, מריה טרנט, הצביעה עליו באירוע ההתרמה של בית הספר. הוא היה נמוך ומוצק ואין ספק שהיה מסמר המסיבה. כולם סביבו צחקו.

אם כל זה היה קורה לפני שנה, ורנדי סנפורד היה רציני יותר, ייתכן שפריס הייתה נכנעת לתביעותיה של אדי שייפגשו. אבל זה לא קרה. זה היה עכשיו. ושום דבר בחייה לא היה מצחיק.

פריס הציצה שוב מעבר לפינה.

התזמון היה מושלם. אחת מהכבאיות טופלה, והאחרת שימשה להדגמה בבית הספר היסודי. הטרף שלה היה לבדו, מלבד צוות קטן של כבאים ששיחקו כדורסל בצד השני של הבניין.

קולו של ראסל ווטסון רעם מתוך האמבולנס ורנדי הצטרף לשירה בזמן שפריס הרימה את כתפיה, הקיפה את הפינה ועצרה לצידו. "רנדי סנפורד?" שאלה.

הוא פתח את פיו כדי לענות ואז הרים את אצבעו במחווה של 'רק שנייה,' חצה את שביל הגישה וסגר את ברז המים. היא הלכה אחריו.

ברגע בו הזדקף מעל הברז, היא הושיטה את ידה והעלתה על פניה חיוך שקיוותה שיוכל להיחשב חמים. "הי, אני פריס או׳הרה," צעקה מעל שאגת המוסיקה. "זה התקליטור האהוב גם עליי. מעולם לא הוצגנו כראוי, אבל אדי ויטקום ניסתה להכיר בינינו לפני חודשים. אני מתנצלת בשמה, על שאני מעמידה אותך במצב הזה. מובן שהכוונות שלה טובות, אבל היא כל כך משוכנעת שגבר לא מסוגל לחיות בלי אישה ולהיפך, עד שהיא לא מבינה את פירוש המילה ׳לא׳ כאשר היא שומעת אותה, ואין ספק שאמרתי לה ׳לא׳ מספיק פעמים."

הוא בחן אותה מקרוב וחיכה שתיגש לעיקר והיא הבחינה בכך שהיו לו עיניים חומות נאות ביותר ופנים מתוקים ביותר. היא לא אהבה במיוחד תספורת קצוצה, אבל דומה שהתאימה לו. היא הלכה אחריו אל ירכתי האמבולנס כאשר רץ לצד הרכב, הכניס את ידו פנימה דרך החלון הפתוח וכיבה את הרדיו.

הוא חזר אליה ופתח את פיו שוב כדי לדבר, אבל היא הקדימה אותו וזכרה שהמילים האחרונות שאמרה לא היו מחמיאות ביותר. היא חששה שהוא יפרש לא נכון את כוונת דבריה.

"לא שיש לי משהו נגדך באופן אישי. כלומר, אני מבינה שגם אתה עמדת בפרץ ולא הסכמת להיפגש איתי, מפני שבאותה פעם בה נהגתי את כיתה ד׳ לבוסטון מפני שהנהג הקבוע חלה, וחזרתי הביתה כל כך תשושה עד שלא הצלחתי למצוא תירוץ מוכן בשביל אדי, כאשר היא אמרה שאתה צריך להגיע לביתה לארוחת ערב באותו יום. אבל היא התקשרה אליי לאחר חצי שעה ואמרה לי שאתה ביטלת." היא קרצה אליו. "אני חושבת שאפילו התנדבת למלא את מקומו של מישהו במשמרת, כדי שתוכל לחמוק ממני." היא צחקה.

היא כחכחה בגרונה, כאשר הוא המשיך להביט בה בהבעה לא ידידותית. "תראה, האמת היא שברור שאתה לא רוצה לצאת איתי בדיוק כמו שאני לא רוצה לצאת איתך."

הוא מצמץ ושילב את זרועותיו על חזהו והיא הוסיפה במהירות, "לא שאתה לא... מושך מאוד... ו... ו... אבל אני לא בנויה לקשרים, אתה יודע על מה אני מדברת? קשה ל... לרצות להכיר מישהו אחר, בעיקר גבר, כאשר את לא לגמרי בטוחה מי את." ואז, ייחלה שלא הייתה מעלה אפילו את הנושא הזה, היא ניסתה להסתיר את הטעות שלה. "אה, אני, כמובן, פריס או׳הרה. שנינו יודעים את זה. אבל אני מתכוונת — להכיר את עצמי במובן הזני של המילה. אתה מבין?"

הוא נראה כאילו זה עתה צלתה את מוחו. היא נעה בחוסר נוחות ושנאה את האישה הבטוחה והחזקה שהייתה תמיד, שהפכה למפגרת ברברנית בכל פעם שניסתה להסביר את עצמה. והיא עשתה את זה המון לאחרונה, מפני שבאמת לא ידעה מי הייתה — במובן הזני של המילה ובכל מובן אחר.

היא הניחה את ידה על זרועו וניסתה נואשות להתיידד איתו, במקום להפוך אותו לאויב.

"אני מצטערת, רנדי. דומה שאני..." היא השתתקה לפתע, כאשר הבחינה במשהו אותו לא ראתה עד אותו רגע. עד אותו רגע, בו התרכזה בו במקום לחפש דרך להסביר את עצמה, וזה נראה כמו רעיון טוב מאוד הבוקר, כאשר הייתה נחרצת בדעתה לקחת פיקוד על חייה, אבל עכשיו הכול נראה מעורר רחמים ועלוב.

הוא ענד טבעת נישואים.

היא התבוננה בעיניים החומות הנאות האלה. "אתה נשוי?" שאלה בחוסר אמון. מה עבר לאדי בראש?

ואז ראתה נימה של שעשוע שעברה מעיניו אל זווית פיו. "כן," אמר. "אבל אני לא רנדי סנפורד."

רנדי הקשיב, מרגע ששמע את שמו נזכר בשיחה. הוא עמד מאחורי הרכב ונשאר נסתר, תשומת ליבו נתונה לרגליה הארוכות והחטובות של פריס או׳הרה ולאחוריה הצרים אך המעוגלים להפליא, שהיו נתונים במכנסי קורדרוי חומים, בזמן שחלפה דרך הדלתות האחוריות הפתוחות. שיער בלונדיני חיוור נאסף לפקעת על קודקודה, וקווצות ארוכות נגעו בכתפי החולצה בצבע הוורד שלה.

אז זוהי פריס או׳הרה. הוא הקשיב בשעשוע, בזמן שצ׳ילי המסכן בהה בה בבלבול ניכר. רנדי לא יכול לשער בנפשו כיצד קרתה אי ההבנה הזו, אבל הוא נאלץ להודות שהוא נהנה מכל רגע — וידע עד כמה זה פרימיטיבי מצידו.

למרבה הפליאה, הוא יכול למצוא בליבו הד לדברים שאמרה. גם הוא לא רצה להכיר אותה, גם הוא אמר "לא" ברור מאוד להזמנות הנלהבות של אדי. כולל אותה הזמנה לארוחת ערב, שאשתו של אייבן קיבלה בשבילו והוא נאלץ להתקשר ולבטל. נראה שזה היה היום בו פריס נהגה את ילדי בית הספר לבוסטון.

הוא הרגיש אשמה ביחס לכך. הוא לא פגע מעודו באיש בכוונה תחילה — גופנית או רגשית. אבל הוא ידע בליבו שלעולם לא תהיה עוד ג׳ני ברוסטר. גם שנתיים אחרי מותה והמעבר שלו למייפל היל, היא לא זזה עדיין ממחשבותיו. אז למרות שנענה בדרך כלל להזמנות של אדי, ובידר את המועמדות שלה, הרי שאף פעם לא התקשר אליהן שוב.

ופריס או׳הרה דמתה מדי לג׳ני מכדי שיוכל לשמור על שלוות רוחו. לפחות ממרחק. אייבן ברגה הצביע עליה באחד הימים, כאשר הלכו לארוחת צהריים במסעדה והיא עברה כדי לקחת לעצמה קפה לדרך. רנדי לא התמודד בצורה טובה במיוחד עם מות ארוסתו, וכל דבר שהזכיר לו אותה — כמו שיער בלונד ארוך — לא התקבל בברכה. אף שעכשיו, כאשר יכול לסקור אותה בצורה מדוקדקת יותר, הוא ראה שהיא גבוהה יותר מג׳ני, רזה יותר, חוץ מהעיקול הנאה של אגנה. שערה היה כמעט בצבע פלטינה, לא כזהב שערה של ג׳ני.

הוא היה נותר חבוי ומניח לצ׳ילי לטפל באי ההבנה, אבל אז היא הבחינה בטבעת הנישואים של חברו. עכשיו צ׳יל מגמגם ומנסה להסביר.

רנדי יצא ממקום מחבואו והיה נחוש בדעתו להגיב לטעות שלה בצורה ג׳נטלמנית, להסכים לביטול האפשרות שיכול לצוץ ביניהם קשר כלשהו, ואז, אחרי שתלך, לצחוק על כך עם צ׳ילי.

עד שראה את פניה.

לג׳ני היו פנים עגולים ומתוקים ברכות, מהם קרנו כל התכונות החיוניות שלה כמו נר. הם גרמו לו להרגיש מאושר ונאהב.

פניה של פריס או׳הרה יכלו להיות יפים, אבל לא היו. היה לה אף קטן ונחמד ופה רחב עם שיניים ישרות. הפנים הסגלגלים שלה זהרו בגוני אפרסק ושמנת. אבל היופי הוא בעיניים, ולמרות שעיניה היו בצבע ירוק יער ובעלות ריסים עבותים, הרי שהן היו מודאגות, כאילו ציפתה לצרה. היא לא נראתה כמי שפוחדת מהדבר, אלא שהייתה חסרת ביטחון.

היו לה ספקות ביחס לעצמה, שיער, והיא לא התאמצה להסתירם מאחורי איפור מתוחכם. אז הפנים שיכלו להיות מרהיבים היו בסך הכול מעניינים. הוא הופתע לגלות עד כמה העובדה הזו משכה אותו.

ו — הוא לא ידע אם דמיין את זה — ניצוץ של עניין מיני טרד את אותו מבט מודאג, כאשר בחנה אותו.

דומה ששקלה אותו לרגע, לפני שהבעה מבטלת הופיעה בעיניה בזמן שרנדי התכונן להציג את עצמו.

״זה — " פתח צ׳ילי.

"אתה רנדי סנפורד," אמרה והושיטה את ידה. הוא אהב את האופן בו סירבה להניח לעובדה זו להביך אותה. הוא הריח קמצוץ של יסמין.

"כן," אמר ולחץ את האצבעות הארוכות והדקיקות. הן היו צוננות והאחיזה שלה הייתה נחושה. הוא אהב גם את זה.

״בדיוק הסברתי ל — "

"צ׳ילי," אמר. "פרסיבל צ׳ילדרס. את מבינה למה אנחנו קוראים לו צ׳ילי."

צ׳ילי, ששנא את השם הפרטי היומרני שלו, גלגל את עיניו.

היא שלחה לעברו מבט עדין. "ידעתי שזה לא קשור לאישיות שלו." צ׳ילי נד בצניעות וקיבל את המחמאה.

"בדיוק התחלתי להסביר שמישהו הצביע עליו באירוע הספגטי של

בית הספר," אמרה.

הוא זכר את האירוע. הוא וצ׳ילי הלכו יחד, אחרי יום שלם בו צבעו את המוסך של צ׳ילי.

"ישבנו זה לצד זה," אמר רנדי והבין מה גרם לבלבול שלה.

נראה שגם היא הבינה את זה. "כאשר החברה שלי הצביעה, חשבתי שהיא מתכוונת לצ׳ילי. טעות שלי."

"לא נגרם שום נזק. אבל למרות שחשבת שיש לו אישיות חמה," הקניט בעדינות, "לא רצית לצאת איתו."

הוא ראה אותה ממצמצת והוקסם. "הוא נשוי."

״אבל השמעת באוזניו סיפור ארוך, עוד לפני שידעת את זה — "

"הסברתי שאני עסוקה." ניצוץ מוטרד הופיע בעיניה ובקולה. העניין שלה בו התפוגג והלך.

"לא." הוא לא ידע למה הוא עושה עניין מהטענה שלה. לפני רגע, הוא היה אסיר תודה על שהצליח לחמוק בקלות כזו מהתמרונים של אדי. היה בה משהו שהצליח להשפיע עליו בצורה מוזרה. הוא לא ידע מה הדבר, אבל הוא פשוט נגח בו — ולא היה לאן ללכת חוץ מאשר לכיוון שלה. "זה לא מה שאמרת. אמרת שאת לא מכירה את עצמך. בסגנון זני, ואני לא יודע בדיוק למה הכוונה בזה."

היא עמדה בלי לזוז. הוא היה בטוח שזה העיד על טרדה אמיתית.

"זו אינטואיציה, אליה מגיעים באמצעות מדיטציה," אמרה בנוקשות.

"אה, אני יודע את זה," ענה. "אני פשוט תוהה מה החוכמה במדיטציה ביחס לאני. כך אתה מחמיץ את כל מה שקורה סביבך."

היא פלטה נשימה — מדובר ודאי בעניין של שסתום ביטחון, חשב. "אתה לא יודע איך להגיב למה שקורה סביבך," אמרה בשלווה מאולצת, "בלי להכיר את עצמך."

"האם נשים לא אמורות להיות בעלות אינטואיציה, גם בלי מדיטציה?"

"להבנתי, זן פירושו סוג של הארה."

"אבל האם זה לא צריך להגיע מבחוץ, אלא מבפנים?"

היא שמטה את זרועותיה לצידי גופה בתנועה חסרת סבלנות. הוא חש באוויר הנע סביבו. "אתה לא יודע עליי שום דבר!" התיזה לעברו, כאילו הטיעון שלו היה האשמה.

אולם לגמרי בטעות, הטיעון הזה הביא אותו לאן שרצה להגיע.

"ואני לעולם לא אצליח, אם לא תסכימי לצאת איתי, נכון?"

היא בהתה בו. אפילו צ׳ילי בהה בו בהפתעה.

כל הפעמים בהן אמר שהוא לא רוצה שום קשר קבוע עם נשים הדהדו באוזניו. טוב, הוא לא רצה קשר קבוע גם איתה. אבל הוא לא אהב את העובדה שנפנפה אותו בקלות כזו, ותהה מה קורה בתוכה שגרם לה להרגיש כל כך מבולבלת. ולמה הדבר מעניין אותו.

זה היה מדעי, החליט בסופו של דבר. זה הכול. נשים היו כה צוננות בימים אלה, מלבד זו, שנראתה כאילו סערה מתחשרת עמוק בתוכה.

הוא חייך. "אני חושב שאת צריכה לשקול שוב."

פריס הרגישה עירומה. הוא צדק לגמרי; היא אמרה את זה לעצמה שוב ושוב. היא חשבה על זה עד מוות. היא התרכזה בעצמה, מאז גילתה שהיא אינה מי שחשבה שהיא וחזרה הביתה למייפל היל. היא ידעה שזה לא בריא, אבל כולם ידעו מי היו הוריהם. איך מצפים ממנה לצעוד לעבר העתיד, מבלי שתבין מהיכן באה?

וכיצד ניחש רנדי סנפורד בשישים שניות של הצצה בפניה שהיא עסוקה בחיפוש אישי ארוך?

היא התבוננה בעיניים החומות הכהות, בפנים הזוויתיים, בגבות המעוצבות בצורה נאה, שהתרוממו קלות והמתינו לתשובתה. הוא היה גבוה, רחב כתפיים ושטוח בטן במכנסיים הכהים ובחולצה הלבנה שהיו מדי הכבאים. השרוולים שלו היו מופשלים וחשפו זרועות מעוצבות לעילא.

לרגע דעתה הוסחה בשל הכוח והמוצקות שהקרין. הוא נראה כאילו משאית תוכל לפגוע בו בלי להשאיר בו את רישומה. עבור אישה שהרגישה מותשת מפגיעות החיים ומתח העסקים, הפיתוי להישען עליו ולבחון את כוחו היה ניכר.

אבל היא עמדה בפיתוי. היא הדפה את שערה מפניה וחייכה חיוך שטוח. אין זה משנה כמה מוצק היה, היסודות שלה התפוררו לגמרי. והיא חשדה שבסך הכול פגעה בגאווה הגברית שלו. לא מדובר כאן בעניין רציני, אלא רק בתגובה לדחייה.

"אני חושבת שלא אשקול שנית," ענתה ברוח טובה ואז הושיטה את ידה. "בלי כעס?"

הוא בחן אותה לרגע ואז אחז בידה. "כמובן שלא," אמר. "היה נחמד להכיר אותך סוף־סוף."

"גם אותך." היא נופפה אל צ׳ילי, שהתרחק כדי לאפשר להם כמה רגעים של פרטיות.

צ׳ילי נופף בידו בחזרה. "מצטער," אמר. "אלמלא הייתי נשוי, הייתי גורם לך לשנות את דעתך. ואם הייתי רנדי סנפורד."

"זה בלתי אפשרי," אמרה.

היא החלה להתרחק, אבל רנדי אחז בזרועה. בטוחה שבכוונתו להפעיל עליה את קסמיו כדי שתסכים לצאת איתו, היא ניסתה למשוך ממנו את זרועה. ואז הבחינה בכך שעיניו מרוכזות בה בזעף. היה משהו מקצועי במגע שלו, כאשר הניח את ידו מתחת לסנטרה והפנה את ראשה ימינה ושמאלה.

"את נחה מספיק?" שאל.

השאלה הפתיעה אותה. היא עבדה שעות ארוכות ואף פעם לא ישנה היטב. אבל היא צבטה את לחייה והברישה את שערה בקפידה היום, לפני שבאה אליו. בצורה מוזרה, למרות שלא רצתה לצאת איתו או עם אף אחד אחר, היא רצתה להיראות במיטבה בעודה אומרת לו את זה.

היא גמגמה בחיפוש אחר תשובה. "אני... אני עובדת שתים־עשרה שעות ביום."

״אין לך זמן לבילויים?״

"לא," אמרה וקיוותה שזה יהיה סוף השיחה.

אגודלו שפשף קלות את העור מתחת לעינה השמאלית. "את צריכה למצוא זמן. את צעירה מכדי שיהיו לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים."

מגעו היה קריר והיא שותקה לרגע. מוצק. ועדין. אין זמן גם לזה.

היא אחזה בפרק ידו השרירי ומשכה אותו ממנה. "אין לך מושג בת כמה אני," אמרה ונדהמה מהטרדה שחשה. קרוב לוודאי מפני שהביטה בראי בדיוק באותו בוקר וחשבה שהיא נראית כמו גברת כבודה.

"את בת עשרים־ושש," אמר. "את גרה בבית עם אימך ואחותך, ואת הבעלים של חברת מוניות ברקשייר."

היא ידעה שנראתה המומה.

״אדי סיפרה לי.״ הוא חייך. ״למה? חשבת ששכרתי בלשים או שערכתי עלייך חיפוש באינטרנט?"

היא המשיכה לבהות ותהתה מדוע אדי לא מסרה לה פרטים רבים כל כך אודותיו, בזמן שהוא המשיך. "עזבת את מייפל היל כדי ללמוד משפטים לפני כארבע שנים, ואז שינית את דעתך ובשנה שעברה חזרת הביתה. אבל היא לא אמרה לי למה." דומה שחשב על המידע הזה, ואז שאל בעניין מחודד, "האם זה קשור לחיבוטי הנפש האלה שלך?"

היא הבחינה בו זמנית בשני דברים. שהיא עדיין מחזיקה בפרק ידו, דבר שהניח לה לעשות בלי התנגדות. ושהיא יכולה לחוש בדופק שלו מתחת לאגודלה. מוזר, דומה שהוא גרם לדופק שלה לדהור.

היא שמטה את פרק ידו ואמרה ביהירות וצינה, "זה לא עניינך. אני חייבת ללכת."

"אל תירדמי מאחורי ההגה," הזהיר והלך אחריה אל המכונית עם השלט המגנטי שלה, שנשא את שם החברה שלה באותיות צהובות מבהיקות.

היא שלחה לעברו מבט מבטל, שעה שפתחה את הדלת. "אני אחראית מדי לכך."

הוא החזיק את הדלת פתוחה בפניה בזמן שהיא התיישבה מאחורי ההגה. "התשישות יכולה להפתיע," הזהיר. "כתם כהה על הכביש, נהמת המנוע, חמימות — "

"תודה," אמרה וסגרה את הדלת. היא התניעה את המכונית בלי היסוס ונסעה משם.

היא גנחה בקול והצליל מילא את המכונית כולה. "יש גברים שלא מעניין אותם שיש לך בעיה!״ רטנה. "ואחרים נפוחים ועליונים בגלל שהם חושבים שהם יכולים לקרוא את המחשבות שלך ולדעת מה מטריד אותך, לאחר חמש דקות מרגע ההיכרות ביניכם." מטריד באותה מידה. היא תצטרך לדבר עם אדי אודות כמות המידע שמסרה אודותיה. למעשה, היא תצטרך להיות קשוחה איתה לגבי כל עניין הפגישות הזה.

עכשיו, אחרי שראתה את רנדי סנפורד, היא לא רצתה לצאת איתו. חייה היו מבולגנים מכדי שתוסיף עוד גורם בלתי ברור. מפני שהיא הייתה בטוחה שלמרות שהיה מטופח ונאה, לא היה בו שום דבר רגוע או נעים.

"אישה מעניינת." צ׳ילי נעמד לצד רנדי, בזמן שהתבונן במכונית שלה, שנבלעה במורד הכביש המהיר.

"כן," הסכים רנדי, לכוד בזיכרון החיוני שלה כאשר עמדה לפניו, חיוורת וצוננת ומדיפה ניחוח של יסמין.

"אתה מעוניין?"

רנדי אילץ את עצמו לחזור למציאות. הוא אהב את ג׳ני ואיבד אותה בשל תעלול נבזי של החיים. הם היו צעירים ומלאים תקוות, עם תוכניות לחיים, ואז היא דעכה בתוך ארבעה חודשים מרגע שהתקבלה האבחנה האכזרית. הוא עבד כמתמחה בבית החולים המחוזי, מלא כרימון בידע חדש וגאה במה שהיה לרפואה המודרנית להציע. אבל לא היה בכך די כדי לעזור לג׳ני.

"לא," אמר לצ׳ילי וחזר אל שטח החניה של האמבולנסים. הצללים, קיווה, יסתירו את חוסר התקווה שתקפה אותו כל פעם שחשב עליה.

״נראית מתעניין,״ התעקש צ׳ילי. ״ו — אתה יודע — הגיע הזמן."

"הזמן לא יגיע אף פעם." הוא חצה את החניה ונכנס למשרד, מודע לכך שהפסקת הצהריים שלהם התחילה מזמן. הוא נזקק לקפאין. בכל מאודו. "ואם נראיתי מתעניין, אז זה היה רק... מדעי, אתה יודע? מה גורם להבעה המוטרדת הזו, בשילוב עם החזות הקרירה שלה?"

צ׳ילי הלך אחריו. "אמרת לה שהיא צעירה מכדי שיהיו לה עיגולים שחורים," הזכיר לו. "זה נשמע לי די אישי. אני אומר שגם אתה צעיר מכדי לוותר על נישואים ומשפחה."

"לא ויתרתי," אמר וחייך אל קיטי מורטון, שענתה לטלפונים ועשתה את מרבית עבודת הניירת שלהם. היא הייתה בשנות השלושים המוקדמות שלה, היו לה שני בנים ואקס שלא שילם מזונות מאז שעזב אותה. היא הייתה בלונדית ויפה ותמיד הפתיעה אותו באופטימיות שלה.

"אז למה נתת לה ללכת?"

הוא סב אל ידידו בחיוך. "מפני שהיא ציפתה שאנסה לעצור בעדה. אתה אף פעם לא יכול להגיע לשום מקום עם אישה, כשאתה עושה בדיוק מה שהיא צופה שתעשה."

קיטי הביטה בו בהבעה קודרת. "מי אמר לך את זה? זה לא נכון. בעיקר, אם היא מצפה לשוקולדים ויהלומים ודברים כאלה. על מי אתם מדברים, בכל מקרה?"

"על פריס, אה..." פתח צ׳ילי ולא זכר את שם משפחתה.

"או׳הרה," סיפק רנדי. "אנחנו הולכים לשתות קפה, קיטי. רוצה שנביא לך משהו?"

קיטי חשבה עדיין על האישה בשיחתם. עיניה התרחבו והיא נרכנה לעברם בזרועות משולבות על שולחנה. "נהגת המונית? היא משהו, לא? כולם תוהים למה היא חזרה הביתה מהלימודים והקימה את חברת המוניות. היא כל כך רצתה להיות עורכת דין. אימא שלה הייתה דוגמנית, אתם יודעים, ואז שחקנית. היא נמצאת כרגע בצילומים באפריקה עבור אופנת בגדים חדשה לנשים מבוגרות יותר. ואחותה הייתה נשואה לאיזה סנאטור, או משהו, והיא גילתה שהוא מתעסק עם נשים אחרות וחזרה הנה במקביל לפריס פחות או יותר. הנשים האלה מזכירות לי את משפחת גאבור. הן כל כך יפות, והן חיות באותו בית נפלא בצד הזה של האגם. טוב, פריס לא יפהפייה, אבל אני חושבת שהיא מסתורית ומרתקת."

רנדי בחן אותה. "איך את יודעת את כל הדברים האלה?" קיטי ידעה הכול על כולם.

"אני בקבוצת התפירה של אדי ויטקום. מה שהיא לא יודעת, היא מבררת."

רנדי גלגל את עיניו. "כמובן. אני מבין שאפילו הסי־אן־אן פונים אל אדי כאשר הם זקוקים לאישוש כלשהו. רוצה קפה? סופגנייה, משהו?"

קיטי נענעה בראשה. "תודה. יש לי פגישה הערב ואני רוצה להיכנס לחצאית העור שלי."

רנדי וצ׳ילי עצרו בדרכם אל הדלת. "חשבתי שיש לנו זכויות אישור לגבי כל המחזרים שלך," אמר צ׳ילי. "מי הבחור הזה ולמה לא שמענו עליו?"

"הוא מייק מילר, הבחור החדש במשמרות הלילה," אמרה ולחייה הוורידו מעט. "והוא עובד בשעות היום בויטקום־וונדרס, בדיוק כמו שניכם. כך שהוא בעצם קיבל אישור מראש."

האנק ויטקום, בנה של אדי, הקים סוכנות כוח אדם זמני של בעלי מלאכה כמה שנים לפני כן, ועכשיו סיפק שירותים במגוון רחב לבעלי בתים או אנשי עסקים. ויטקום־וונדרס סיפקה שרברבים, חשמלאים, נגרים, גננים ואנשי תחזוקה ועוד רבים אחרים. רנדי עבד עם צוות שרתים בימיו הפנויים. צ׳ילי היה בצוות גננות. העבודה הפשוטה הייתה הקלה מבורכת אחרי הלחצים הקשים בעבודה כחובשים.

לכולם היה נוח לעבוד במשרה חלקית בעודם לומדים, מגדלים ילדים או מגשימים חלומות.

"מה הוא עושה?" שאל רנדי.

"הוא נגר," ענתה. "ג׳קי ויטקום אמרה לי שהוא ג׳נטלמן. הוא בנה מחדש את הארונות במטבח שלהם."

ג׳קי הייתה אשתו של האנק וראש העיר של מייפל היל. אפשר היה לבטוח בכושר השיפוט שלה.

"אז בסדר," אמר צ׳ילי. "אבל אנחנו רוצים מחר דיווח מלא."

"נראה." הטלפון צלצל והיא הרימה את השפופרת. הם חיכו לראות אם הם נחוצים. היא הניחה את ידה על הפומית. "אלה מרק וצ׳רלי. הם גמרו בבית הספר והם בדרכם חזרה. אתם יכולים ללכת לשתות קפה."

רנדי וצ׳ילי חצו את המדשאה הקדמית בדרכם אל המאפיה במרחק רחוב אחד. רנדי הציץ בכיוון שביל הגישה ותהה בהיסח הדעת אם האמבולנס הרחוץ השאיר מספיק מקום לרכב החוזר מבית הספר והבחין בחפץ כהה על המדרכה. הוא פנה אליו וראה שהוא עשוי עור שחור ומעוצב כמעטפה.

שרשרת קלה הייתה מחוברת לדבר ובקצה אחד הייתה חוליה שבורה.

"מה זה?" שאל צ׳ילי כאשר רנדי התכופף להרים את החפץ. "נראה כמו ארנק של נהג משאית."

רנדי הפך אותו בידו, ומאחר שלא ראה סימני זיהוי, פתח אותו והציץ פנימה.

היו שם לא מעט שטרות, חלקם קטנים, אבל היו שם כמה וכמה שטרות של עשרים דולרים, והמון מטבעות. דבוק לפנים הארנק היה כרטיס ביקור עם מספרי הטלפון של מוניות ברקשייר עליו.

"אה," אמר צ׳ילי כאשר הציץ מעבר לכתפו. "הוא שייך למיס או׳הרה המלבבת. מה זה?" הוא הצביע על משהו שהיה תחוב מאחורי השטרות.

רנדי הוציא את נייר העטיפה הכסוף והמקופל. זו הייתה חצי ופלה. "נראה שהגברת מכורה לשוקולד."

"האם זו הראשונה באבחנות המדעיות שלך?" שאל צ׳ילי בחיוך.

רנדי סגר את מעטפת העור. "אני אתן אותו לקיטי. אני בטוח שכאשר הגברת תנסה בפעם הראשונה לתת עודף למישהו, היא תבחין בכך שארנקה נעלם ותתקשר."

צ׳ילי גיחך והלך בעקבות רנדי למשרד. רנדי נכנס פנימה בריצה והסביר לקיטי מה קרה. "אני לא יודע," אמר, כאשר רנדי הגיח מתוך המשרד. "זה היה מוזר. היא הביטה בך כאילו לא יכלה להאמין שאתה אמיתי, אבל כל מה שרצתה היה להסתלק ממך."

״מדובר כאן בכסף — היא תתקשר." רנדי פנה ללכת לכיוון המאפיה. "ויש לי השפעה מהפנטת על נשים, זה ידוע. הן לא יכולות שלא לבהות בי."

צ׳ילי הגיב לטענה היהירה והמקניטה באותו מטבע. "למעשה, יש לך השפעה דומה גם על גברים. כולנו חשבנו שהאבולוציה סיננה את המכוערים והטיפשים, ובכל זאת, אתה כאן. זה גורם לאנשים לבהות בך."

"זהו," ענה רנדי. "הקפה עליך."