אמונה עיוורת

פתח דבר

ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, פתח ארגון חמאס במתקפה מפתיעה ורחבת היקף מרצועת עזה על דרום ישראל. אלפי חמושים, מלווים באזרחים מעזה, חדרו ברגל, על אופנועים, טנדרים, רחפנים ובאמצעים נוספים, ופלשו לעשרות יישובים ובסיסים צבאיים.

אחת מהפגיעות הקשות והאכזריות ביותר התרחשה במסיבת המוזיקה נובה, סמוך לקיבוץ רעים. מאות צעירים וצעירות נרצחו. עשרות נשים נאנסו, ולאחר מכן נרצחו באכזריות.

במהלך אותו יום נרצחו יותר מאלף ומאתיים בני אדם — אזרחים וחיילים, גברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. אלפים נפצעו. מאות נחטפו לעזה (חלק מהם הוחזקו שם כשנתיים בתנאים מחרידים, במנהרות חשוכות, עשרות מטרים מתחת לאדמה). מעשי הרג אכזריים, חטיפות ואלימות מינית תועדו במצלמות, במרבית המקרים על ידי התוקפים עצמם.

יממה לאחר מכן, ב־8 באוקטובר, פתח ארגון חִזְבַּאלְלָה בלבנון חזית נוספת, בתגובה לקריאת הנהגת חמאס וכאות הזדהות. מאות רקטות וטילים שוגרו לעבר יישובי הצפון והעימות הפך למערכה רב־חזיתית.

המוסד, זרוע הביון המרכזית של ישראל, שקד במשך שנים על פיתוח טכנולוגיות ותחבולות להתמודדות עם חזבאללה, ארגון שחרט על דגלו את השמדת ישראל, בהתאם לדוקטרינת שולחיו באיראן. מבצעים שנועדו לשבש את יכולות הארגון המתינו לשעת כושר. הצטרפות חזבאללה ללחימה זירזה את הפעלתם.

זהו סיפורו של המבצע יוצא הדופן שנודע בשם "מבצע הביפרים", מבצע שתעוזתו, תחכומו ודיוקו חסר התקדים הדהימו את העולם. הפעלתו, שהתבטאה בפגיעה מתוזמנת באלפי פעילי חזבאללה בעת ובעונה אחת, סימנה רגע מכריע במאבק על ביטחון ישראל. עם זאת, עורר המבצע ויכוח עולמי סוער בנוגע למה מותר ומה אסור בעידן המלחמות המודרניות. שולליו טענו כי נפרצו כל הגבולות, ואילו מצדדיו הדגישו שמדינה הנתונה באיום קיומי רשאית לנקוט כל דרך להגנתה, במיוחד כאשר מרביתם המוחלטת של הנפגעים במבצע היו פעילי חזבאללה ולא אזרחים תמימים.

״מבצע הביפרים" יצר מציאות חדשה, ביטחונית ופוליטית, שהשלכותיה ממשיכות לעצב את דמותו של המזרח התיכון ושל העולם כולו עד היום.

בימים שבהן נכתבות שורות אלה, במלאת שנתיים ל־7 באוקטובר, שוחררו אחרוני החטופים החיים, וישראל מצפה להחזרת אחרוני החטופים החללים. חזבאללה שב ומתחמש בלבנון. האיראנים מחדשים את ייצור הטילים לאחר המכה הקשה שספגו במלחמה האחרונה. חמאס מסרב להתפרק מנשקו בעזה. החות'ים בתימן מאיימים לחדש את ירי הטילים. טורקיה מחפשת מהלכים להפוך למעצמה אזורית עוינת, ומצרים משמשת מוקד למבצעי הברחות אל תוך עזה.

האם מבצע הביפרים הנחית מהלומה ניצחת על הניסיון האיראני לכתר את ישראל בטבעת חנק, או שמא היה זה רק קרב אחד במלחמה שאין לה סוף?

ימים יגידו.

סיפורו של תומר: רוקדים על שפת התהום
ישראל, צומת רעים, פסטיבל נובה, 7 באוקטובר 2023, 02:40

בתוך ארץ הפלאות ההיא, לא העליתי בדעתי שאנו רוקדים על שפת התהום. איש לא חשב על זה שאנחנו במרחק צעד ריקוד אחד קליל מהמקום האלים ביותר בעולם.

הלילה אפוף הטרנס נמשך ללא סוף, כאילו הזמן עזב את שלטונו האבסולוטי, פינה אותו בחוסר ברירה לטובת ישות אחרת, לא מוכרת, ונעלם. יכולתי להרגיש את הווייתי נעה מעצמה, ללא כל צורך להפעיל את שריריי. הבסים רבי העוצמה התחרו עם פעימות ליבי, כמו נאספו בליבת נשמתי, ומאותו רגע ואילך הם־הם היו האנרגיה שהניעה אותי, לא הייתי זקוק לשום תוסף.

המוני צעירים רקדו כאיש אחד במסע מוזיקלי מהפנט, נעו, שרו וסגדו לנעוריהם, סגדו לדי־ג'יי וסגדו לפריחה הנהדרת של תחילת אוקטובר, כאילו אין מחר. תחושה עמוקה של אחדות עם כל סביבתי אפפה אותי, מסיבת נישואין עם הטבע מתחת לחופה של כוכבים. ואכן, הסביבה הקסומה הרחק משאון המטרופולין חיבקה אותנו, בתוך מרחב פתוח מוקף בעצים נישאים. אוויר הלילה נשא עימו צמרמורת קרירה ועדינה. כפות רגליי נעו מאליהן לקצב הבס המהפנט, שהיה מלווה במחרוזות אלקטרוניות הולכות ובאות המחלקות כל פעימת בס לשישה עשר חלקים, קרבות ואחר כך נעלמות אל המקום שממנו באו, כדי לשוב מחדש בלבוש ובתדר שונים.

אינני זוכר כיצד קרה שרקדתי מולה. האם הייתה זו היא, שתוך כדי ריקוד צמצמה את המרחק ביני ובינה או האם אני? אולי איש מאיתנו לא כיוון לכך והכול היה יד המקרה. זה קרה אחרי שעצמתי את עיניי לרגע קצר שבו התאוויתי להיות מרוכז במה שגלי האוויר המוטחים מהסאבּ ווּפֶר הענקי שמולי מעוללים לחזי, בלי לתת לחוש הראייה להפריע לי. כשפקחתי אותן שוב גיליתי אותה מולי. היה לי ברור מייד שמשלושת אלפי האיש שהיו במסיבה היא היהלום שבכתר. עיניה היו עצומות, האם התפללה? היא נעה בחן וללא מאמץ, גופה הגיב ללא מגבלות לפעימות הטרנס כאילו היה חסר מסה. שערה הגולש התמזג עם האורות העזים, יצר הילה מהפנטת סביבה. בשערה היה שזור פרח, עלי כותרת לבנים גדולים וליבה צהובה. ילדת פרחים אמיתית. תלבושתה האוורירית התנופפה עם כל תנועת יד, היא נראתה כנימפת יער מיסטית שהגיחה ממעמקי הלילה, ורקדה כאילו העולם סביבה נמוג. המוזיקה והיא היו המציאות היחידה.

נוכחותה הייתה ממגנטת, ומשכה אליה כמה צעירים שנעו סביבה, כביכול באקראי. מדי פעם פזלו לכיוונה כדי לוודא שהבחינה בהם. זה לא הפריע לה כלל. הדרך שבה התחברה למוזיקה, לסביבה ולאנשים הייתה עדות לאחדות, לחופש ולאנרגיה הקולקטיבית המגלמת את מהותה של מסיבת טרנס. היא הזכירה לי את נערות וודסטוק שהשתייכו לעידן שנמוג ונעלם, ושעוררו בי כמיהה וגעגועים עזים. הנוכחות החופשייה שלה עוררה את הרוח חסרת הדאגות והאידיאליסטית של אותה תקופה, שעליה סיפר לי סבא בעיניים נוצצות. והיא, כאילו יצאה מסוף שנות ה־60 ונחתה בצומת רעים, נשאה את המהות של דור שחיבק אחווה, שלום ומוזיקה כתחליף לשאון המרגמות, הפצצות והטילים.

האם היא ראתה אותי? הנחתי שהגיעה בטעות לאזור שלי, ושבעוד רגע יופיע בן זוגה ויצטרף אליה. הייתי אסיר תודה על הזמן הקצר שבו הגיחה כמו זרקור בחשֵכה, כדי להתארח במרחב המצומצם שלי ושפכה בו אור. אז קרה דבר בלתי צפוי — היא פנתה לכיווני, עיניה נפקחו ושפתיה נפשקו לחיוך. מצאתי את עצמי ביקום לא מוכר. גופה שלא הפסיק לנוע פנה אליי, כבר לא היה ספק בכך. ובאותו רגע ממש אמרתי לעצמי: אם יש גן עדן על פני כדור הארץ הוא ממש כאן, לפניי. התאמתי את עצמי לתנועותיה והעולם סביבי נמס, התאייד. היינו שניים, חוללנו בעיצומה של נובה שמימית שהתעלתה מעל הזמן והמרחב. ניסיתי להבין מה קורה. האם ייתכן שמאלומות החוגגים היא חשה, בתוך החלל הצנוע שלי, במשהו שקירב אותה אליי? הרי הייתי רקדן איום, חסר כל חוש קצב ואסתטיקה, ובכל הקשור למראה החיצוני שלי, מעולם לא גרמתי לבחורה להעיף בי מבט נוסף, ומעולם לא הצלחתי להגיע לסיום מסיבה כשמישהי לצידי. הייתי צריך להפגין טונות של חוש הומור ושנינות כדי שמישהי תואיל לגלות בי עניין. האם ייתכן כי זיהתה חוט בלתי נראה שחיבר בין נשמותינו, משיכה מגנטית שהתעלתה מעל התחום הפיזי והעידה על קשר עמוק יותר ונצחי? מדוע היא הייתה שם, מולי?

עיניה נצצו באש פנימית ושיקפו את המקצב הפועם של המוזיקה, תנועותיה היו מיזוג מיסטי של תשוקה ושל שלווה. כל תנועה שלה סיפרה סיפור, נרטיב של נשמה אבודה בטרנס, עדות לכוחה האינסופי, המכשף והטרנסצנדנטי של המוזיקה. תעלומות הלילה רחשו, והרקדנית המכשפת עדיין בחרה בחלל שמולי. טוויסט קוסמי שעמד בניגוד לכל הסבר.

אני לא זוכר כמה זמן רקדנו כך. קרוב לוודאי שהיה זה נצח. הבחנתי שפאתי המזרח התחילו להתבהר. חששתי שהאור יחשוף דברים שלא רציתי שיגלה, לא היה לי שום עניין שנשימת השחר תפיג את הקסם. ידעתי שהתאורה העמומה פועלת לטובתי, לא רציתי שהלילה ייגמר. באותו רגע התנגן באוזניי שיר ישן. ניסיתי להתעלם מהמוזיקה המקורית של מתי כספי, ולהתאים את המילים בנות האלמוות של יהודה שביט למוזיקת הטרנס:

"נגמר לי הערב, רוצה את הלילה,

שלא ייגמר לי הלילה,

שלא אצטרך להפסיד שום דבר, שום דבר,

שלא יישאר שום דבר,

שום דבר".

אך הלילה נגמר לנו. קרני השחר הראשונות נראו לי באותו בוקר אכזריות וחסרות רחמים, אף שצבעו את השמיים בגוונים עדינים של ורוד וכתום. רחבת הריקודים, שפעם הייתה אפופה בחושך אשר הואר על ידי ספוטלייטס, נחשפה באור הבוקר העדין. לרווחתי מסיבת הטרנס נמשכה בכל עוזה. הרקדנים חגגו את הזריחה כסמל להתחדשות ולהתחלה חדשה, ובמקום לתת לאור העולה לדכא את האנרגיה הם השתמשו בו כדי להחיות אותה מחדש. רציתי לצעוק משהו, אך הדיבור היה אסור. זר. לא שייך. הבסים הקצובים, המהירים, היו הדבר היחיד שהותר באוויר. איך קוראים לך? את רוקדת נהדר. אני תומר. גיבוב של מילים שלא יכלו לעבור את סף הרגע ההוא, זרות ומנוכרות לאוויר המכשף ולנוכחותה המשכרת. צמצמתי בזהירות את המרחק והתקרבתי, ושערה הצליף רכות על פניי.

כחלק מהחוויה הקסומה והלא מציאותית, ראיתי מעבר לראשה נקודות קטנות שנעו והתקרבו. אם כך האור הביא עימו ברכה, יצורים שמימיים באו אלינו. הם הלכו וקרבו. לא, הם לא היו מלאכים. אלה מצנחי רחיפה. עדיין, דרך נפלאה להצטרף למסיבה. מאחוריהם הבחנתי בזיקוקים בשמיים. לא ידעתי אם אני הוזה. זו לא מסיבה, זה הפנינג של החיים.

המוזיקה הוחלשה. לא הבנתי מדוע הוא הנמיך אותה, לכל הרוחות, ולמה צריך לדבר. את מי זה מעניין? הדי־ג'י אמר משהו שלא הבנתי. לא הצלחתי לתפוס את המשמעות. כמו האינדיאנים, שלא הצליחו לקלוט את האוניות של קולומבוס.

סיפורו של פאדי: מי שמוותר על שנאה נשאר עירום
לבנון, ביירות, בית החולים ראפיק חרירי,

הבן שלי לא יראה אותי, ואני לא אראה אותו עוד לעולם. לא אחבק אותו בזרועותיי, לא אנשק את לחיו כשהוא שוקע בשנתו. לא אעמוד על סף חדרו בשעות הדמדומים לפני עלות השחר, עת אשוב מהגבעות הנסתרות שבהן הייתי משוטט, כשקצה האופק מתרכך אל תוך האור. לא אצפה בו ישן, עטוף בחלום התמים של ילד.

הוא לא מת. הוא חי. הוא כאן, בביירות, שלושה קילומטרים ממני. זה אני... אני הוא המת.

נתתי לאימו הוראות מדויקות:

"תגידי לחסן שנהרגתי בפיצוץ, ביום הנורא ההוא. תגידי לו שהפכתי שהיד. אחר כך תיקחי אותו לגבעה, שם הרוח נושבת לעבר פלסטין, ותאמרי לו: 'כאן אבא שלך קבור'. תני ליד שלך לרחף בתנועת סיבוב איטית בין הגבעה ובין פלסטין. וכשיגדל, ואני לא אהיה עוד, שם תהיה מנוחתי, קברי אותי מתחת לעץ הזית. תני לגופי ולנשמתי להזין את שורשיו. קחי אותו לשם פעם בשנה, תני לו לדבר אליי. שיספר לי על מה הוא חולם, מה מפחיד אותו, מה מביא לו שמחה, על הנערה שהוא אוהב. ואז תני לו להקשיב לי כשאדבר אליו. לאחר מכן, שיקטוף יחד איתך שבעה זיתים מן העץ. ואז, שבו יחד תחת ענפיו. הכניסו את הזית הראשון לפיכם ותנו למרירותו לשהות היטב בחך שלכם קודם שתבלעו. ואז תגידי לו: 'זה פאדי, אבא שלך'".

מעולם לא נתתי לה מפה, אבל סואה בחרה היטב. גבעה שקטה במדרונות אל־חיאם הפונה דרומה, לעבר קו המתאר המטושטש של פלסטין, ארץ שמעולם לא דרכנו בה אך תמיד זעקה אלינו לעזרה מבעד לערפל.

כשהביאה אותו לשם לראשונה, ידה רעדה. הוא לחש "בַּאבָּא" והיא בכתה, כמו שמתאבלים על גבר שבחר להיעלם כדי שאיש לא יראה את ההריסות שנותרו ממנו.

נוּר עמדה ליד מיטתו של פאדי. הקירות לבשו את צהוב אחר הצוהריים, מין זהוב חיוור שהפך את האוויר לעבה ואיטי. הווילון היה חצי פתוח, והצל של סורגי המיטה נמתח באלכסון על הרצפה.

הוא שכב על הצד, גבו אליה, כתף אחת חשופה, גברית אך רפויה. עורו היה כהה מעט, צרוב משמש שחלפה מזמן. צלקת ישנה נמתחה בקו אלכסוני משכמו אל הצוואר. שערו הקצוץ בקפידה התחיל להאפיר בצדעיים. ידיו נראו כשל מי שאחז פעם בנשק. או בילד. או בשניהם. עתה שכבו ברפיון ובחוסר אונים.

היא שלפה פיסת צמר גפן קטנה, טבלה אותה במים חמימים והניחה בעדינות על עפעף אחד עטוף גזה. רעד קל חלף בגופו. יומיים קודם לכן הוא לחש לה בלשון רהוטה:

"אל תגעי בי כשאני לא מוכן.״

הפעם הוא שתק. לאט־לאט היא הסירה את התחבושות ממה שהיו פעם עיניים ונותרו מהן חללים שחורים־אדומים. היא סיימה לחטא, מרחה משחה והידקה בעדינות רבה תחבושת חדשה. ואז הניחה את ידה על כתפו. כף ידה נחה שם, שקטה. חום גופה עבר ממנה אליו כמו זרם חשמלי מאופק. היא נשארה שם כמה שניות נוספות ואז שמעה את לחישתו:

״אני רואה אותך".

קולו לא היה שבור, אך היה בו עצב עמוק.

"את גבוהה ממני בחצי ראש, ומתכופפת קצת כשאת מדברת. יש לך אצבע ארוכה אחת ביד שמאל. בגלל זה את מחזיקה את המספריים מוזר. את לובשת בגדים נקיים מדי למישהי שמטפלת בפצעים. בריח שלך יש תערובת של אלכוהול חריף ויוד, מתערבב עם ריח הגומי של הכפפות וריח גופך העדין עם בושם דק, כמעט נסתר".

היא לא נרתעה, לא הפנתה מבט. רק לחשה:

"אתה רואה הרבה".

הוא המשיך:

"כל לילה את יושבת כאן, גם כשאף אחד לא רואה. את מתפללת בלי מילים, עדיין אני לא יודע למי. את עוצרת את נשימתך כשאני מתעורר, ופעם אחת לפנות בוקר שמעתי אותך בוכה. הפנים שלך ארוכות אבל רכות, ועינייך בצבע דבש כהה, כמו... עלים שנרטבו בגשם ראשון. כשאשתי מגיעה לבקר כל בוקר וערב את מתבוננת בה במבט שעדיין לא הצלחתי לפענח. והשפתיים שלך... יש קו קטן בזווית. תאווה? או אולי גם את שונאת, כמוני?"

בלי שתבין מדוע, חזר במוחה המשפט הישן של אימה כצלצול פעמון סדוק:

״מי שמוותר על שנאה — נשאר עירום".