להקת הכובענים החשמליים

מדענית חושנית

יש משרדים שהם סתם משרדים.

הם מאובזרים בציוד משרדי ומתכנסים בהם אנשים. זו תכליתם, להיות ארגזים יעילים.

אולם אחד מכל אלף משרדים הוא שונה. הוא מלכודת לנכנסים.

אם יושבת בו אישה, ונכנס גבר תמים, הוא מתפתה, מאבד את עצמו לדעת, ונטרף. סיכוייו לצאת – קלושים. אם יש בו גבר, מתרחש ההפך. ועל כך נאמר, יש משרדים שבהם מתאהבים.

ואני, צלם טבע, רחוק מכל משרדים מסוכנים אפשריים כאלו, שחי לי ביערות, בהרים, בבדידות אנושית מוחלטת, באוהל בשדה אישן לי, מצלם פרחים, ולא מחבב כלל משרדים.

מה לי ולמשרדים?

אבל דלית, המדענית החושנית, היפה בנשות חיפה, פיתתה אותי בבוקר קיצי במשרדה, נתנה לי סם הזיה, וארגנה לי את מסע הצילום הזה שאין ממנו דרך חזרה. וכך הגעתי עד לשערי גן עדן.

כדי להבין מה זה גן עדן צריך לשאול: האם הוא נמצא בארץ רחוקה, יפה וטהורה? האם זה גן רווי בפרחים ופרפרים? גן קסום אולי? תנ"כי? מהלך בו במבי, עופר עם אף לחלוחי ועיניים תמימות? ארץ השמש הנצחית. טיילתי בכל העולם, בהרבה גנים ביקרתי, ועדיין לא מצאתי אותו. הטבע דומה לארמון. אבל מי רוצה לגור לבד בארמון? לא אני. לכן אני סבור שגן עדן הוא לא מקום, אלא אישה.

ראול, הזמר האגדי מלהקת ״הכובענים החשמליים״, שר על האישה הנחשקת הזו. המעריצות הקשיבו ושרו עימו והזילו דמעה. אולי לא מצא אותה בימי חייו. ואולי כן. הוא שר עליה עד שמת.

הוא כנראה לא מצא אותה במשרד. אני דווקא כן.

החיפוש אחר גן העדן הנפלא והאבוד.

מי ימצא אותו יום אחד ויגיד, מצאתי? האם זה אפשרי למצוא אישה שהיא גן עדן? ראול שר על הבמה: ״בסוף העולם יש אי בודד, חוף וים, ואהובתי בזרועותיי, בתולת הים״.

נשלחתי למשימת הצילום הזו על ידי אישה כזו, אשת חלומותיי, ומצאתי אי זעיר ומסתורי שלא קיים. וגם כריש טורף אדם. צריך להודות, גן עדן זה לא מקום מושלם. מעולם לא היה. אבל דלית היא כן. היא פלא אבולוציוני. היא הפכה את המדע עבורי לחושני.

לא עוזב את האי הבודד הזה עד סיום המשימה. מה לא עושים למען אהבה משרדית.

לרקוס הוא אי שמופיע כנקודה זעירה במפה, כאילו טפטף הדיו בטעות לקרטוגרף, ובלי משים נחתה הטיפה על המפה באמצע הים. יש מפות שהוא לא מצוין בהן. יש דייגים שטוענים שהוא לא קיים. נשלחתי לאי הזה למשימת צילום על ידי ביולוגית ימית ארוכת רגליים וכחולת עיניים.

לרקוס נקרא על שם ציפור קטנה ששמה לארק, עפרוני בעברית. אי העפרונים. שמורת טבע שמורכבת מגבעות צחיחות וסלעיות, שיחים צפופים, תריסר עצים שדופי שמש שממתינים בצימאון לגשם, וכמה מפרצונים מבודדים. זהו אי נשכח שאין בו מבקרים.

הדייגים התעללו בי, התבדחו על חשבוני – אני הזר בסירתם. הם אדוני הים. הם הורידו אותי בצד הלא נכון של האי, והייתי צריך לטפס על הסלעים בסנדלים שנקרעו בדרך. והסירה המתנפחת? על הגב.

אם נדקדק קצת בעובדות, הייתה זו סירת גומי מתנפחת, מקופלת בתרמיל. משקלה היה 17 קילו, לא כולל המשוטים. כבדה לכל דבר ועניין. אם לא די בכך, הייתה לי גם צידנית עמוסה במזון לחודש ימים – שק בד מלא בעשרות תפוחי אדמה, קמח, קצת אורז, מים במכלים ופטפון נייד עם ידית מעץ, עטוף בשמיכה.

לא פשוט להיות צלם טבע.

כמעט חודש גרתי באוהל על האי ולא ראיתי אף עפרוני. אין שם עפרונים. אולי היו בעבר. מה כן יש שם? מושבה קטנה, צפופה ורועשת של כלבי ים נזיריים ים־תיכוניים. מין בסכנת הכחדה. הם לא מתנזרים מסקס. אין כאן קדושה. גם לא התבדלות. לו היו מתנזרים מיחסי מין היו נכחדים. הם גם לא מתנזרים ממנעמי החיים האחרים. הם חברותיים. זה נבדק בשטח. יש גורים קטנים וחמודים בכל מקום. חיי קהילה תוססים. הם גם לא מתנזרים מלהט החמה. להפך. הם נשרפים כטוגנים במחבת. עורם מתקלף מעליהם כי הם נמנעים מהדבר הכי חשוב בחייהם – שחייה.

כלבי ים שמתנזרים מהים. עולם מוזר. מקור לדאגה.

לקח לי זמן להבין למה השמנמנים השובבים האלה על החוף לא קופצים אל המים הקרירים. התשובה נמצאה לבסוף – סנפירים חשודים. הם ניחנים בפחד בריא מכרישים. הם לא רוצים להיאכל.

בעבר לא היו שם כרישים. אין עדויות. בטח לא עמלצים לבנים, הנוראים שבטורפים. או אולי כן היו ולא ידענו. איש לא יודע. כי כרישים לא אוהבים שיראו אותם. אבל הם שם, ממתינים רעבים, מריחים את המים ומלקקים את השפתיים, לו היו להם שפתיים. מצב לא רצוי עבור כלבי הים השובבים והבשרניים. גם לא רצוי בשבילי. ואני אוהב לשחות. ואני לא כזה בשרני. אני שובב. אבל רק במשרד. לא מול עמלצים.

* * *

קוראים לי משה בשן ואני במשימת צילום עבור המכון לחקר ימים ואגמים. קשה לומר שמשלמים לי על טרחתי. נסחפתי על גלי תשוקתי. זו חולשתי, היופי הנשי, והיא נוצלה היטב. לא הגעתי לכאן כדי לצלם את כלבי הים הנדירים. הגעתי כדי לגלות את הסיבה להתמעטותם, לצלם את תהליך טריפתם. דלית רוצה הרבה דם.

משימה מטורפת, ואין ממנה מוצא. רק צלם כמוני, שחולם על נשיקות לוהטות, מסוגל לבצע אותה בהצלחה, כך סבורה דלית החיפאית, הביולוגית הימית. הכול אעשה למענה, לא למען המדע. המדע יכול לצנוח ממטוס ללא מצנח רזרבי ולהתרסק על האף. למי אכפת. דלית מבקשת הוכחות מצולמות, ואני רוצה את דלית. אקריב את עצמי. עליי לצלם ויהי מה. תכף איכנס למים בבגד ים ובמסכה.

הפטפון הנייד, שדפנותיו עשויות מעץ בוק אפריקאי חזק במיוחד, ידידי למסעות, נעטף בתוך שמיכת צמר גסה ונקשר בליפופים רבים בחבל דייגים. אם יירטב קצת, במהלך השיט, לא נורא. קורטוב מלח בשוליו רק יעניק לו שפשוף קטן, יושן וגבורה. אבל הוא כבד ומגושם, אז אניחו במרכז הסירה.

האויב האמיתי הוא החול. הוא חדור מטרה. אסור שיחדרו גרגרים דקים אל עומק הפטפון, אל המנגנון, בין גלגלי השיניים. מוזיקה, בהיעדר נשים, עבור גבר שישן באי בודד, חשוב יותר ממים.

הפטפון הנייד נבנה על ידי רב־נגר מוכשר במדינת קליפורניה, ויש בו אין ספור בוכנות וקפיצים, ואין לו צורך במקור אנרגיה חיצוני של חברת החשמל הבזבזנית. אין לו צורך בדבר למעשה, מלבד האנרגיה שלי, אנרגיה אורגנית, מתפרצת ומתכלה, שאני מזרים פנימה בכוח הזרוע ומצחי המיוזע.

לפטפון הנייד, שאני סוחב על גבי, יש ידית תואמת מעץ אלון אנגלי. הנגר מהגליל הכין אותה בהתאמה מושלמת לכף ידי. שמונים ושבעה סיבובים מפרכים ורחבים ברצף, כנגד כיוון השעון, ללא בקרת אקלים. הקפות הפרא, אני קורא להם, והקפיץ המתוח עד להתפקע, נבלם.

אני מניח בזהירות את התקליט של להקת ״הכובענים החשמליים״, מוריד בעדינות את הזרוע והמחט, שראשה יהלום.

כעת אני מתרווח לאחור על אדמת האי וזוכה לביצועים מקוריים של הלהקה האמורה. ראול, הגבר הנפלא, מתעלס עם הגיטרה החשמלית. מרקו מתפרק על התופים כבבון מלא חשקים. ההופעה האחרונה של הלהקה התקיימה, כידוע לכולם, באי ארובה, לפני שמטוסם צלל במשולש ברמודה.

פרשתי את הסירה על החול והתפללתי שאין בה חורים. פגמים בייצור. לאחר מכן הברגתי את הצינורית והתחלתי לדרוך על הדוושה, מזרים אוויר במשאבה. פרטים טכניים חיונים להישרדות. רציתי כבר להיכנס למים ולשטוף את הזיעה הדביקה אחרי סחיבת החפצים הלוך וחזור, אבל דחיתי סיפוקים. משום מה הייתי רגוע.

לא חשבתי אז על תנועות מסור של כריש בעל שיניים משוננות שחותכות בבשרי, על איבריי הניתקים מגופי, ועל טריפתי ללא עדים אנושיים. חשבתי שמאחורי קיר הסלע החלק היורד בתלילות ונושק לים, מתחילה הרפתקה במצלמה שתוביל לאהבה גדולה, וכדי להגיע למפרצים החבויים, אצא להפלגה.

רשימת הקניות הארוכה שהבאתי עימי הייתה פזורה על החול כספינה טרופה שהקיאה את מרכולתה. היא התאימה לעניות דעתי באותה מידה למשלחת מחקר קטנה בצידו האפל של הירח. יש שמועה עקשנית שיש שם חיים, שגם שם יש כרישי ירח והם אלה שאכלו את האסטרונאוט החסר שלא חזר.

הבטתי באוצרות. הייתי מוכן לכל תרחיש נורא. היו שם חכה וקרסים, מסכה וסנפירים, צידנית עמוסה במזון לחודש ימים, תחבושות וחוסמי עורקים, וצידנית קטנה נוספת עם פיתיונות שמנוניים למאכל לכרישים מכל הזנים.

בעוד כף רגלי עולה ויורדת, והסירה השטוחה מתנפחת בדפנותיה ומקבלת צורה עגולה יותר, עם אפשרות לכושר ציפה, חשבתי על בהונות רגליה המטופחות של דלית, וכיצד אני פורם את רצועות סנדלי העור מתחת לשולחן משרדה ומשחרר אותה מכל עכבה.

דלית אז מתמסרת ומטה את ראשה לאחור ונאנחת. ״שוב אליי מהכרישים, למשרדי, צלם מתוק שלי.״

את דלית היפה והנחשקת פגשתי לראשונה במשרדה. לא שהתנשקנו. לא שהתגפפנו. הכול התרחש ברמיזה. ערגה בלתי נשלטת להפריה הדדית בין אלמוגי התשוקה.

היכן פגשתיה בשנית? שוב במשרדה. לדלית יש חלל שעוצב כמלכודת חושים. היא טורפת גברים ידועה בחיפה. תלוי כמובן את מי שואלים. ולי יש רשת מרגלים שלמה.

ובשלישית היכן נפגשנו? במסעדת דגים.

למרות שאני נוכל, אני גאה בעצמי. מימשתי את תשוקתי. באי העפרונים פתרתי את התעלומה שהעסיקה את המדענים. הערמתי על הכריש, שבסוף התברר שהוא בכלל ממין נקבה, כרישה, והערמתי גם על דלית. היא לעולם לא תדע.

אפשר להזין את המדע בנתונים כוזבים. זה בכלל לא מסובך. זה נעשה בעבר. המדענים לא כאלה חכמים כמו שכולם חושבים. עד שהמדענית היפה והבכירה במכון תבין שאני נוכל, היא כבר תהיה תפוחה, יהיו לנו בן ובת, בית עם גינה, כלב או חתול, או שניהם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*