היא לא מצטערת

פרולוג

הנייד שלי מתחיל לצלצל כשאני פותחת את דלת החנות. הוא קבור עמוק בתיק שלי וקשה למצוא אותו כשאני דוחפת הצידה ארנק ותיק איפור בידיעה שהחיפוש כנראה חסר תועלת. בחיים לא אמצא אותו בזמן. אצבעותיי יוצרות מגע בצלצול השלישי או הרביעי. אני שולפת אותו מהתיק ובאותו הרגע הוא מפסיק לצלצל. התראת שיחה שלא נענתה מסיינה מופיעה על המסך. אני נעצרת בדלת הפתוחה ובוהה במספר שעל הצג. ספק ובלבול מציפים את מחשבותיי כי השעה קצת אחרי עשר בבוקר וסיינה בבית ספר, או אמורה להיות. סיינה שולחת הודעה מבית הספר לפעמים, משתמשת בנייד שלה בסתר כשהמורה לא שמה לב –
אני יכולה לבלות עם ג'יאנה היום? איבדתי את בקבוק המים שלי. קנית טמפונים? המחשבון המטומטם שלי לא עובד – אבל היא לא מתקשרת. המוח שלי משתולל במיליון כיוונים כשאני חושבת שאם היא חולה גם אחות בית הספר תתקשר, ואם היא נקלעה לצרות, מנהל בית הספר יתקשר, לא סיינה.

אין לי הזדמנות להתקשר אליה בחזרה מפני שכמעט מייד הנייד מצלצל שוב ואני נבהלת מהרעש הלא צפוי. אגודלי מחליק על המסך. "סיינה? מה קרה?" אני מצמידה את הנייד לאוזן, נכנסת לחנות ונותנת לדלת להיסגר כדי לעמעם את רעשי הרחוב.

אני שומעת את הבהלה הברורה בקולי וחושבת איך בעוד שנייה סיינה עומדת לרדת עליי שהגבתי בצורה מוגזמת, משום דבר. 'נו, אימא. תירגעי, אני בסדר' היא תגיד ותדגיש את המילה האחרונה בכוונה.

זה לא מה שקורה.

שקט בהתחלה. אני שומעת במעומעם רעש של משהו שנשמע כמו תזוזה או הרוח. זה נמשך כמה שניות, אז אני מחליטה שהמסך נלחץ כנראה בטעות בתוך הכיס שלה. סיינה לא התכוונה להתקשר אליי. הנייד בתוך הכיס או תיק הגב שלה והיא צלצלה אליי בטעות. היא אפילו לא יודעת שהיא התקשרה אליי פעמיים. אני מקשיבה, מנסה לפענח איפה היא, אבל זה עוד מאותו הדבר. שום דבר לא מסגיר. שום דבר לא נחשף.

ואז קול גברי מפלח את השקט במילים קרות וקצרות, הקול מעוות כאילו הוא מדבר דרך מערבל קול. "אם את רוצה אי פעם לראות את הבת שלך שוב, את תעשי בדיוק את מה שאני אומר לך."

רגליי מאבדות אחיזה, ואני נופלת אחורה על הדלת הסגורה. ידי עולה לפי ולוחצת חזק. אני לא יכולה לנשום, לא יכולה לחשוב, המוח שלי לא מצליח לעכל מה קורה בהתחלה. אני מרחיקה את הנייד מהאוזן ומביטה במסך כדי לראות אם אני טועה, אם זה לא סיינה שהתקשרה, אלא מישהו אחר. טעות במספר. כי זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה קורה. לא יכול להיות שזה קורה לי.

זו לא טעות. המספר של סיינה בוהה בי חזרה מהמסך. "מי זה?" אני שואלת, מצמידה את הנייד בחזרה לאוזן, "ולמה הנייד של הבת שלי אצלך?" ברקע אני שומעת את הצרחה הנוקבת של סיינה.

"אימא!" היא שואגת.

זה מחריש אוזניים, היסטרי, נואש. ואז אני יודעת שהגבר הזה לא מחזיק רק בנייד של סיינה. הוא מחזיק בסיינה. אימה טהורה מתפשטת בוורידיי. סיינה לא קראה לי 'אימא' לפחות עשר שנים. אני לא יכולה להפסיק לחשוב איזה דבר איום קורה לה, אם היא נסוגה בחזרה לילדות וקוראת לי אימא.

אני חסרת אונים לחלוטין. אני לא יודעת איפה היא, אני לא יודעת איך להגיע אליה, איך לעזור לה, איך לעצור את זה.

"לך מפה," סיינה אומרת בקול רועד, כך שהיא לא נשמעת כמו עצמה, מתריסה ובטוחה כל־כך בדרך כלל. הפחד שלה נשמע היטב וברור. "עזוב אותי," היא דורשת, בוכה עכשיו. סיינה מהססת במילים, קולה נשבר, כך שהביצוע לא נושא את אותו משקל כמו המילים עצמן.

סיינה מבועתת, וגם אני. "סיינה!" אני צווחת. המולה נשמעת לפתע, רעשים מעומעמים ברקע, כשהגבר, אני מתארת לעצמי, מכניע את סיינה, דוחף לה משהו לתוך הפה כדי שלא תוכל לדבר או לצרוח, ונשמע שסיינה נלחמת בו, מתנגדת לו.

אני קולטת שאני לא ממצמצת. לא נושמת. דמעות מעקצצות בעיניי. "מה אתה עושה לה? מי זה?" אני צורחת לתוך הנייד. כל האנשים בחנות מפסיקים את מה שהם עושים ובוהים בי, וחלקם משתנקים ומצמידים ידיים לפיות בהלם, כאילו הסיוט הזה קולקטיבי איכשהו. "מה אתה עושה לבת שלי? מה אתה רוצה ממני?"

"תקשיבי לי," הגבר אומר, קולו המעוות נשאר יציב ורגוע, בשונה משלי. אני עדיין שומעת את הבכי הנואש של סיינה ברקע, יללה מתייפחת מתמשכת, אפילו שהיא מקוטעת. הרעש הזה מספיק כדי להוריד אותי על ברכיי, ואני לא יודעת מה גרוע יותר, לשמוע את סיינה בוכה, או לשמוע את היללה שלה הולכת ומתרחקת ואז מתפוגגת לגמרי. "איפה היא? מה עשית לה? למה אני לא יכולה לשמוע אותה יותר?"

"את צריכה לעשות בדיוק את מה שאני אומר, את מבינה?"

"אני רוצה לדבר עם הבת שלי. תן לי לדבר עם הבת שלי. אני צריכה לדעת שהיא בסדר. מה עשית לה?"

"אין לי מה להפסיד," הגבר אומר. "את היחידה עם משהו להפסיד, גברת מייקלס. עכשיו את צריכה לסתום ולהקשיב לי כי לא אכפת לי אם הבת שלך תחיה או תמות. מה שיקרה לה תלוי לגמרי בך."

חלק 1

1

בפעם הראשונה שאני רואה אותה בבית החולים, זה במחלקה לטיפול נמרץ, זמן קצר לאחר שהיא יוצאת מניתוח. אני עומדת מול דלת הזכוכית ומביטה בה שוכבת במיטת בית החולים, מחוברת להנשמה, למד לחץ תוך גולגולתי, צינור הזנה ועוד. עירוי מחובר לווריד שלה, מזרים לתוכה נוזלים ותרופות כמו משתנים, נוגדי פרכוסים וכנראה גם מורפיום. הראש שלה חבוש בתחבושת. רק לפני כמה שעות, נאמר לי, חלקים מהגולגולת שלה הוסרו כדי להקל על הלחץ במוח שלה. אי אפשר לראות יותר מדי מפניה כי עיניה עצומות, אבל ממה שאני יכולה לראות, היא נפוחה ופצועה.

היא לא המטופלת שלי. אחות אחרת, ברידג'ט, בחדר איתה, מטפלת בה, עוזרת לה להתמקם, ועדיין הרגשתי בחילה נוראית כשראיתי אותה לראשונה דרך השמשה שוכבת על המיטה שם. שמעתי את הקולות שכבר החלו למלמל, את הלחישות השקטות של מה שאנשים אומרים שקרה לה, מה הביא אותה לפה.

הוקצו לי כמה מטופלים נוספים היום. יש לנו שלושים מיטות טיפול נמרץ בבית החולים. אנו מחולקים לאזורים, כל אזור מכיל עשר מיטות, ויש תחנת אחיות באמצע. היחס בין אחות למטופל תלוי בעד כמה קריטי מצבו. יחס הצוות־מטופלים לאלה שמחוברים למכשירי הנשמה או שמצבם קריטי הוא אחות לשני מטופלים, אבל עם מטופלים במצב קריטי פחות, אנו יכולות להיות אפילו אחות לארבעה מטופלים. זה הרבה עבודה. זה אומר שלמרות המאמצים הכי טובים שלנו, טעויות קורות לפעמים, כמו שבוע שעבר כשאחת האחיות נתנה למטופל את תרופות הבוקר של מטופל אחר. היא קלטה מה היא עשתה מייד אחרי שהיא עשתה את זה, סיפרה לרופא והכל היה בסדר, תודה לאל. זה לא תמיד מסתדר ככה.

ברידג'ט קולטת אותי מעבר לכתף שלה, מפסיקה את מה שהיא עושה ויוצאת מהחדר כדי לעמוד לידי מול חלון הזכוכית.

"היי," היא אומרת כשהדלת נסגרת, "שמעת?" היא רוכנת לעברי כמו שהיא תמיד עושה כדי לרכל.

"שמעתי מה?" הלב שלי מעלה הילוך, כאילו הוא מתכונן למה שהיא עומדת להגיד. הגעתי באיחור לעבודה היום. היה לי תור לרופא הבוקר והגעתי לעבודה רק בצהריים. הייתי צריכה להיות פה מוקדם יותר – התור הסתיים בתשע וחצי – אבל אחרי מה שקרה הסתובבתי קילומטרים ברגל ברחבי העיר ושקלתי לקחת את כל היום חופש ולתת למישהי אחרת להחליף אותי, אפילו שנותרו לי רק עוד כמה שעות לסיום המשמרת. בסופו של דבר באתי לעבודה. הייתי צריכה לשכנע את עצמי לעשות את זה, אבל זה מה שהייתי חייבת לעשות. הייתי חייבת להתנהג כאילו כלום לא קרה, כי אם לא, יהיו שאלות. כולם ירצו לדעת איפה הייתי ולמה לא הגעתי לעבודה, וחוץ מזה, חשבתי שהעבודה תהיה הסחת דעת מבורכת.

טעיתי.

"היא קפצה," ברידג'ט אומרת. "מגשר להולכי רגל."

הנשימה שלי נתקעת. זה כל מה שכולם מדברים עליו, האישה שנפלה יותר מעשרים מטר מגשר והצליחה לשרוד. "אני יודעת. שמעתי על זה. ממש נורא. איך קוראים לה?"

"קייטלין."

אני חושבת על השם, מתרגלת אליו. "קייטלין מה?"

"בקט. קייטלין בקט."

ואז ברידג'ט מדברת כאילו היא מעבירה לי דוח החלפת משמרת, אפילו שהיא לא העובדת שלי וזו לא החלפת משמרת. היא אומרת שהמטופלת בת שלושים ושתיים, שהיא הגיעה למחלקה לטיפול נמרץ שלנו אחרי כריתת גולגולת דקומפרסיבית בגלל בצקת מוחית, שנגרמה מפגיעת ראש. במילים אחרות, נפיחות סביב המוח הפעילה עליו לחץ והיו חייבים להקל את הלחץ או שהיא הייתה מתה.

ברידג'ט ממשיכה לדבר. בשלב כלשהו, אני מפסיקה להקשיב כי אני לא יכולה להוריד את העיניים מהאישה הזאת, קייטלין בקט. המוח שלי ננעל על העובדה שהיא רק בת שלושים ושתים. צעירה כל־כך.

אני מנידה בראשי, מזועזעת לגמרי. אני בת ארבעים, אבל פער הגילים משמעותי, כשהייתי בת שלושים ושתיים רק התחלתי למצוא את עצמי. בזמנו, חשבתי שאלה היו השנים הכי טובות בחיי. הייתי נשואה, עם ילדה. היה לי יותר ביטחון כפי משהיה לי כל החיים. ידעתי מי אני ולא הייתי צריכה לדאוג יותר לנסות להרשים אנשים.

קייטלין שוכבת בחלוק בית חולים רגיל – לבן עם כוכבים –
מתחת לשמיכה, זרועותיה מונחות בצורה לא טבעית לצידי גופה. אני מרגישה בחילה, אפילו שראיתי כל מה שיש לראות כאחות טיפול נמרץ. המטופלת הזאת לא אמורה להעציב אותי יותר מכל מטופל אחר, אבל היא כן, מסיבות שונות. "את חושבת שהיא תשרוד?" אני שואלת את ברידג'ט.

"מי יודע." היא מביטה סביב כדי לוודא שאנחנו לבד. תקווה היא חיונית כשאת אחות. כאחיות אנו צריכות להאמין שכל המטופלים שלנו יחיו, אפילו שאחוז ההישרדות של מישהי כזו נמוך מאוד בדרך כלל. הרוב לא שורדים. וגם אם היא תשרוד, הסיכויים שתהיה לה איכות חיים טובה לא גדולים.

"המשפחה שלה פה?" אני שואלת, סומכת על הסבירות שהיא תמות או תצא מהתרדמת כקליפה של עצמה.

"עדיין לא. עדיין מנסים לאתר בני משפחה."

אני בוהה דרך קיר הזכוכית בפניה. היא נראית שלווה, ישנה. היא לא. המיטה שהיא שוכבת עליה מוטה כלפי מעלה, כך שהראש ופלג הגוף העליון בזווית. מתחת לתחבושת, שערה, חלק ממנו, לפחות, כנראה גולח כהכנה לניתוח. אני מדמיינת אותה קירחת. שפתיה סגורות סביב צינור ההנשמה. הצבע שלה מוזר, שעווני וחולני היכן שהוא לא סגול מחבורות. הפציעות שלה נראות מחרידות. ירך שבורה, רגל שבורה, זרועות וצלעות שבורות, ועוד.

ברידג'ט שואלת, "היא יפה, נכון?"

אני זועפת. "איך את יכולה לראות? אי אפשר לזהות אותה."

"אני לא יודעת," היא אומרת, "אני פשוט יכולה. זה נורא, מה שקרה."

אני בולעת. זה דורש מאמץ כי הריר שלי סמיך וצמיגי. "טרגי."

"מה גורם למישהו לעשות דבר כזה?"

אני לא מאמינה שהיא מדברת ככה, ועוד איתי. אבל היא לא מכירה את הסיפור שלי, היא לא יודעת מה קרה. היא לא יודעת עד כמה זה משפיע עליי.

כשאני לא עונה מהר מספיק, היא אומרת, "את יודעת, לקפוץ מגשר, להרוג את עצמך?"

אני מצטמררת מהמחשבה ומנידה בראשי. אני מרגישה את עיניה על פניי, מחפשות, ומרגישה איך לחיי ואוזניי מאדימות. "לא יודעת."

"מכל הדרכים שאפשר למות בהן, למה ככה?" ברידג'ט שואלת. הלוואי שהיא הייתה מניחה לזה, אבל היא לא. היא ממשיכה, מדגישה את הנקודה, אומרת בקול שקט כך שאנשים שחולפים במסדרון לא יוכלו לשמוע, "מה עם פחמן חד־חמצני או מנה קטלנית של מורפיום? זה לא יהיה קל יותר ככה, מכאיב פחות?"

היא לא מנסה להיות חסרת רגישות. לא כולם מכירים את ההיסטוריה המשפחתית שלי עם התאבדויות. אני מחווירה. אני לא אומרת כלום כי אין לי תשובה, וגם כי אני לא יכולה להפסיק לחשוב על איך זה היה בשבילה ליפול, להתרסק על האדמה מגובה של גשר. יש לי טעם מתכתי בפה לפתע. אני מצמידה אצבעות לשפתיי, מנסה להעלים אותו.

אני לא יכולה להפסיק לתהות לגבי דברים כמו אם היא איבדה את ההכרה במהלך הנפילה או שהייתה ערנית לגמרי כשפגעה באדמה. היא הרגישה את הבטן שלה מרחפת מעלה לתוך החזה שלה, את האיברים שלה מסתובבים בחופשיות בתוכה כמו מתקן בפארק השעשועים? או שלא הרגישה כלום מלבד הכאב המפלח של המכה?

ברידג'ט עוזבת. היא נכנסת לחדר דרך דלת הזכוכית כדי לטפל במטופלת. במשך דקה נוספת, אני עומדת שם וצופה כשברידג'ט מפגינה משהו כמו חיבה בדרך שבה היא מסדרת את הידיים של האישה על הבטן שלה, מסדרת את אצבעותיה, ונותנת לידה להישאר על שלה. אני קוראת את שפתיה כשהיא רוכנת מעליה ושואלת, "מה עשית, ילדונת? מה עשית?"

אני יכולה לחשוב רק על דבר אחד באותו רגע. שזה פלא שהיא שרדה עד עכשיו.

2

המשמרת שלי מסתיימת בשבע. אני יוצאת מבית החולים וצועדת מזרחה במורד ולינגטון לעבר האלסטד, מנסה להשאיר מטופלים מאחור, לא לקחת את המחשבות עליהם איתי כשאני עוזבת.

קל יותר להגיד מלעשות. לא משנה כמה אני מנסה, חלק מהם עדיין באים איתי. כאחיות, אנו אמורות לעשות הפרדה, להיות מנותקות, להבדיל בין החיים המקצועיים לחיים האישיים שלנו כמו שממיינים תרופות בממיין כדורים, שמחולק בבירור על ידי מחיצות פלסטיק עבות. לימדו אותנו את זה בבית ספר לאחיות, אפילו שזה לא קל וזה לא משהו שאפשר ללמד, לדאוג למטופלים שלנו, אבל לא לתת לעצמנו להיקשר נפשית כי היקשרות, הם אומרים, מובילה לשחיקה, שגורמת לאחיות לעזוב מקצוע שכבר מדמם.

זה קשה כי כאחיות זה בטבע שלנו להיות רחמניות ושני הדברים האלה, ניתוק ורחמנות, מנוגדים.

השמש כבר שקעה. בתקופה זו של השנה הלילה יורד מוקדם ומהר. בימים שאני עובדת, כמעט לא יוצא לי לראות את השמש. חשוך כשאני יוצאת לעבודה בבוקר וחשוך כשאני חוזרת הביתה.

אני כותבת לסיינה תוך כדי הליכה, מזכירה לה שאאחר, והיא עונה ב'או־קיי' מהיר. אני שואלת אם זכרה לסגור את דלת הכניסה והיא כותבת 'כן'. בימים האחרונים דלת הדירה שלנו לא נסגרת לגמרי, והיא לא תמיד נשארת סגורה. זה לא סתם מטרד. הייתה שרשרת של פריצות בשכונה לאחרונה. הפשע באופן כללי בעלייה ברחבי העיר. חטיפת מכוניות, שוד מזוין. רק בשבוע שעבר עקבו אחרי אישה לתוך הבניין שלה בפרימונט. היא הותקפה, הוכתה ונשדדה בחדר המדרגות. התוקף הותיר אותה עם אף שבור וזרוע שבורה, ולקח את התיק שלה עם הכול בפנים, כל הכסף שלה, פנקס צ'קים וכרטיסי האשראי. יש לה מזל שהיא בחיים. המשטרה עדיין מחפשת את מי שעשה את זה, וזה מלחיץ אותי מאוד. אני לא מפסיקה לחשוב שהגבר הזה נמצא שם בחוץ איפשהו ותוקף נשים, ואני תוהה אם הוא שבע לעת עתה, או אם הוא מוכן לצאת לצוד את הקורבן הבא. המחשבה על זה משאירה אותי ערה בלילות. זה לא עוזר שפרימונט נמצא רק שני רחובות מהרחוב שבו סיינה ואני גרות. ביקשתי מבעל הבית לתקן את הדלת כבר פעמיים, אבל הוא עסוק. הוא אומר שיעשה את זה, אבל עדיין לא עשה.

'נעלת אותה?' אני כותבת לסיינה.

'כן' היא כותבת שוב, ואני רוצה לשאול אם היא בטוחה, להגיד לה לבדוק שוב שהדלת נעולה, אבל אני לא רוצה להישמע פרנואידית או לתת לה סיבה לפחד, אז אני משחררת את זה.

אני דוחפת את הנייד בחזרה לתיק. בהאלסטד אני פונה שמאלה ועושה את דרכי לעבר בלמונט. האלסטד שוקקת חיים הערב, מלאה באנשים בדרכם הביתה בפקקים, כך שהאוויר מחשמל, רועש מקולות של אנשים ורכבים.

החל לרדת שלג, בליץ פתאומי של פתיתי שלג גדולים ושמנים. הטמפרטורה לא קפואה בגלל השלג, אבל אני עדיין מרימה את הכובע לראש כדי להישאר יבשה ומכניסה את הסנטר לתוך המעיל ואת הידיים לכיסים כשאני צועדת מהר יותר.

הכנסייה נמצאת בצד הצפוני של בלמונט, נראית מכובדת ומלכותית במזג האוויר הזה. היא נראית כמו גלויה עם השלג שיורד עליה, כמו משהו שנלקח מתוך ציור של תומס קינקייד.

כשאני מגיעה לבלמונט, אני מחכה שאוטובוס קו שבעים ושבע יחלוף ואז חוצה את הכביש בריצה לעבר הכנסייה. הבניין מעוצב בסגנון טיודור גותי עם צריחים ומדרגות בטון תלולות שמובילות לשלוש כניסות מקושתות מעץ, מוקפות חלונות ויטראז' צבעוניים. הכנסייה מחוברת לבית ספר דתי, כך שכל הקמפוס מתפרש על פני רחוב שלם כמעט.

אני עולה במדרגות, פותחת את דלתות העץ הכבדות ונכנסת, אסירת תודה כשהדלתות נסגרות והעיר נעלמת מאחוריי. בתוך הכנסייה זה עולם אחר לגמרי. שקט וחמים, האורות מעומעמים והאווירה רגועה ושלווה. מקדימה, דרך עוד סט של דלתות, נמצא אולם התפילה המרכזי עם שורות על גבי שורות של מושבים וחלונות ויטראז' צבעוניים ושמימיים.

אישה עומדת לבד במבואה, לבושה במעיל חורף לבן עד הירך וכובע חורפי שחור, ונראית אלגנטית ביותר, בזמן שאני בנעלי ספורט ובמדי האחות שלי. המדים בצבע תכלת, רכים ונוחים בטירוף, אבל לא בדיוק אופנתיים. סיינה לא תרד ממני אם תדע שלבשתי את המדים שלי בפומבי שוב. "את נראית אבודה," אני אומרת, ומחייכת כשאני מנגבת את הנעליים על שטיח הכניסה.

האישה בערך בגילי אם לא צעירה יותר, ברונטית עם עיניים כהות ועור בצבע שמן זית שמחמיא למעיל הלבן. בחלק התחתון של גופה היא לבושה במכנסי ג'ינס סקיני, שדחוסים לתוך זוג מגפי חורף גבוהים עם סוליות גומי ופרווה בפנים, ואני מתחרטת על נעלי הספורט שלי בערב כזה, בידיעה שעד שאגיע הביתה השלג עלול להיות עמוק מספיק כדי להיכנס לי לתוכן.

האישה צוחקת צחוק עצבני וחטוף. "נראה לי שכן," היא אומרת ונותנת לעיניה להסתובב סביב החדר, היכן שאין שום שלטים, שום דבר ואף אחד כדי להגיד לה לאן ללכת. "אני לא יודעת אם זה המקום שאני אמורה להיות בו."

"את פה לקבוצת תמיכה בגרושים־גרושות?"

עוד צחוק עצבני. "זה עד כדי כך ברור?"

"לא, ברור שלא. פשוט אני בדרך לשם בעצמי, ואני לא יודעת על שום פגישות אחרות בבניין הערב. זה בדרך כלל רק הקבוצה שלנו." הנימה שלי משתנה. "את לא צריכה להיות לחוצה," אני אומרת, מקווה שאני לא מגזימה כשאני מפרשת את התנוחה שלה, את שפת הגוף שלה. "זאת אומרת, זה בסדר להיות לחוצה. כולם נלחצים בפעם הראשונה שלהם פה, אבל באמת שאין סיבה. אני מייגן." אני מתקרבת מספיק כדי להושיט יד. היא לוחצת אותה וידה חמה איכשהו, למרות הקור בחוץ. אני תוהה כמה זמן היא עומדת במבואה ומחכה שמישהו ייגש לעזור לה. "מייגן מייקלס."

ההבעה של האישה משתנה. הראש שלה מפסיק לזוז והגבות שלה מתכווצות, זו הבעה של משהו שנראה כמו תדהמה. עיניה נפערות. "מייגן מייקלס? תיכון 'ברינגטון', מחזור 2002?"

אני מהנהנת כשהמוח שלי מנסה להבין, ליצור את החיבור. באמת למדתי בתיכון 'ברינגטון', אפילו שזה היה מזמן. זה במרחק של שעה מאיפה שאני גרה עכשיו. ההורים שלי עזבו את הפרבר שנה לאחר שסיימתי את הלימודים ולא חזרתי לשם מאז, וגם לא הייתי טובה במיוחד בלשמור על קשר עם החברים שלי מהתיכון.

"זו באמת את," היא אומרת, כאילו היא רואה את הדמיון ביני לבין איך שנראיתי כנערה מתבגרת. "זו אני," היא אומרת, ידה עולה לחזה. "נט כהן. נטלי. למדנו יחד."

"אוי, אלוהים," אני אומרת, שמחה אבל המומה. נטלי. נט. לא שמעתי את השם הזה יותר מעשרים שנה. היא נראית שונה, אבל מצד שני, כולנו נראות. פניה רזות יותר, עגולות פחות, ושערה ארוך יותר משזכרתי. היא נהגה לספר אותו במעין תספורת קצרה מאז שאני מכירה אותה, ואני תוהה מתי היא החליטה להאריך אותו. הוא נראה מהמם כשהוא ארוך. היא נראית מהממת.

נט תמיד הייתה יפה, אבל בתיכון היא הייתה קצת טומבוי. זה נעלם מאז. היא התבגרה היטב. אין לה שום קמטים על העור כמו שיש לי, ואני תוהה אם היא מזריקה בוטוקס, מילויים, או הזרקות אחרות, או אם האל בירך אותה בגנים טובים.

נט ואני היינו באותה כיתה. שיחקנו טניס יחד, והיא תמיד הייתה הרבה יותר טובה ממני. אני פורשת זרועות וכורכת אותן סביבה, מודעת לכמה נחמדה ההרגשה להיות קרובה כל־כך למישהי מהעבר שלי.

אני סופגת את זה, מחזיקה בה דקה יותר מדי. זיכרונות מהתיכון עולים, מתקופות פשוטות ומאושרות יותר, שגורמות לי להרגיש נוסטלגית. כשאני משחררת אותה, אני אומרת, "אני לא מאמינה שזו באמת את. מה שלומך? איפה את גרה? את עדיין משחקת טניס?" אני רוצה לדעת הרבה יותר, אבל איך אני אמורה להתעדכן על עשרים שנה, כשיש לנו רק עוד כמה דקות לפני שהפגישה תתחיל?

"היו לי ימים טובים יותר," היא אומרת.

"אלוהים, כמובן. זו הייתה שאלה טיפשית," אני אומרת ומרגישה חסרת רגישות, אם לא מטומטמת, כי הנה אנחנו, בדרך לפגישה בנושא גירושים. כל מי שמשתתף בפגישות האלה לא חי את החיים הכי טובים שלו. כולנו בלימבו, מנסים למצוא דרכים להתקדם הלאה ולהיות מאושרים. "הארכת את השיער," אני אומרת, כי למרות הכובע שעל ראשה, התלתלים הארוכים שלה מגיעים עד מתחת לעצם הבריח. "אני אוהבת את זה. זה מתאים לך."

"תודה," היא אומרת. "התספורת הישנה והעלובה ההיא הייתה חייבת ללכת."

"את נראית מדהים. באמת. כמה זמן את עומדת פה ומחכה?"

"עשר דקות, רבע שעה. האמת..." היא נראית רגועה עכשיו, כשהיא איתי, "אני לא יודעת אם אני צריכה להיות פה. אני לא יודעת אם אני רוצה להיות פה."

"אני מבינה. את לא לבד. בפעם הראשונה שלי אפילו לא נכנסתי. הגעתי עד הבניין ובחוץ שיניתי את דעתי, הסתובבתי וחזרתי הביתה. הייתי בטוחה שכולם יהיו בלתי נסבלים ושלא יהיה לנו שום דבר במשותף חוץ מזה שכולנו גרושים. חזרתי כמה שבועות לאחר מכן ובפעם ההיא נשארתי. זה מצא חן בעיניי, וגם האנשים. מאוד. הם לא בלתי נסבלים בכלל, אלא חברותיים ואדיבים. את תאהבי אותם, אני חושבת. זה מפה," אני אומרת, ופוסעת לעבר המדרגות. "בואי איתי, ונוכל להתעדכן אחרי הפגישה, כשיהיה לנו יותר זמן. יש לי כל־כך הרבה דברים לשאול אותך."

בדיוק באותו הרגע דלתות הכנסייה הכבדות נפתחות שוב ואני מסתובבת בגלל ההתקפה הפתאומית של רעשי העיר שמסתננים לתוך הכנסייה השקטה. זה לואיס, עוד אחד מחברי הקבוצה, שנכנס. מזווית העין אני רואה שנט נבהלת מהרעש שהוא עושה והתגובה שלה חסרת פרופורציה. אני נותנת למבטי לעבור אליה, אפילו שעיניה נעולות על לואיס כשהוא דופק את המגפיים הכבדים שלו על שטיח הכניסה, עם השלג שיורד עליו במהירות ומזכיר לנו את הסערה שבחוץ. רק לאחר שהוא מוריד את הכובע והיא זוכה להצצה טובה יותר עליו – על פני התינוק העגולות שלו והעיניים הטובות שלו, שמנוגדות לגודלו הגדול – היא נרגעת וידיה הקפוצות לאגרופים נפתחות באיטיות.

אמורים לרדת עשרה סנטימטרים של שלג הערב, אפילו שזה לא תמיד מדויק. זה יכול להיות שני סנטימטרים או עשרים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*