דייט אחרון בהחלט

 פרק 1

"מה יש לך מראשל"צ?" שואלים אותי כמעט בכל פעם כשאני מדברת על העיר שלי בעיניים נוצצות.

מאז שאני זוכרת את עצמי גרתי בראשון לציון או כמו שזקני העיר עוד קוראים לה, "המושבה".

פעם זה באמת היה ככה. כולם הכירו את כולם, ריח התפוזים עלה מכל פינה וסניף הדואר המרכזי היה כיכר העיר. זאת המושבה העברית הראשונה, שבה הוקם בית הספר העברי הראשון, בה נתפר דגל המדינה (אפילו אם תושבי נס ציונה אוהבים לנכס לעצמם את הקרדיט), וגם ההמנון שלנו נכתב בה.

היום היא העיר הרביעית בגודלה, כמעט עוקפת את חיפה, מלאה בבניינים גבוהים וזיכרונות שקבורים תחתם. אני עוד זוכרת היטב את ריח חביות העץ הספוגות ביין ביקב המסחרי הראשון בארץ.

ואפרופו יקב, כיאה ל"עיר היין", בכל שנה היינו חוגגים את "חג היין", שכבר מזמן הפך ל"פסטיבל המוזיקה". את מק דויד, קפולסקי והביג פופ שופ מחליפות היום רשתות בלי נשמה.

המתחם של השק"ם, שפעם היה הלב הפועם של הנעורים שלנו נראה עכשיו כמו געגוע עטוף בטיח מתקלף, ומי שלא גדל בה בשנות ה־80 וה־90, בחיים לא יבין למה כל כך כאב כשהכול השתנה. ולמרות הכול, ראש העיר הנוכחי, רז קינסטליך, עושה עבודה מדהימה, והעיר שוב חיה, נושמת ופועמת. השמועה אומרת שהפיצה הכי טובה בתל אביב היא בכלל כאן, בראשון לציון. זאת העיר שהכי כיף לגור בה. יש בה הכול מהכול, ולא חסר בה דבר. ומתוך השכבות של פעם, משהו חדש לגמרי מתעורר ונבנה, ומפתיע בכל פעם מחדש.

אחרי שסיימתי תואר ראשון במנהל עסקים, עם התמחות בניהול תיירות – עברתי ל'עיר החטאים' תל אביב. גרתי בדירת שותפות משופצת ווינטג'ית על רחוב ארלוזורוב, פינת הנרייטה סאלד. חבר טוב דאג להגיד לי אז, "נהדר, עברת לעיר הגדולה, עכשיו יש לך גושפנקה לעוד שלוש שנות רווקות". עם המחשבה הזאת, בחרתי לי את החדר הכי מואר בדירה, שמהר מאוד הפכה לבית, יחד עם השותפות הנדירות שלי: רוני ונועה.

לרוני היו את הבגדים הכי מיוחדים. היא לא פספסה אף חנות יד שנייה או שוק עתיקות בכל מדינה בעולם שאליה הייתה מגיעה. היו לה בדים עדינים, צבעים רכים ושילובים נדירים של פרטי לבוש שרק היא יכלה לחשוב על התאמות ביניהם. היה לה שיער גלי ארוך, בגוון שוקולד ועיניים בצבע דבש. היא עבדה ברשות המיסים כעורכת דין, הייתה מאוהבת עד כלות בבוס המאוד מבוגר שלה ולא הפסיקה לדבר עליו. נועה, לעומת זאת, הייתה משוחררת יותר וקלילה. היא נהגה להשאיר כוסות בירה בכיור וטענה שהיא אלרגית לאבק, כך שלא תוכל לנקות את הבית. עורכת דין לענייני עבודה, שחומה ומתולתלת, עם עיניים חומות כהות, היא תמיד איחרה לכל מקום, בטענה ש"זה בלתי אפשרי לעצב תלתלים ולהגיע בזמן, לא משנה מה הזמן". פעם בשבוע, היינו מקדישות זמן לערב שותפות בסלון. תמיד היה על מה להתעדכן, מה לחדש, על מה להתרפק או באותה מידה, על מה להתפרק. זה היה ערב יום שלישי, עם לא מעט דרינקים של אמצע שבוע, כשנועה אמרה לי "יש לי מישהו להכיר לך".

לגמתי שלוק מסנגרייה חמה, והיא כמעט נשפכה על הסוודר האהוב עליי בצבע ורוד בהיר.

"לי?" עניתי חצי מופתעת, חצי בספק שעוד יש אפשרות כזאת לנהל קשר בעיר שמתקדמת בקצב מסחרר כל כך. מאז שעברתי לגור בת"א, יצאתי עם לא מעט גברים שהכרתי בפיק־אפ בר, במאפייה בקרן הרחוב או תוך כדי הליכה, כשהם כמעט הורידו אותי מהמדרכה עם הקורקינט שלהם (טוב, זה היה מישהו אחד, אבל לא באמת שווה להתעכב עליו...).

"הוא מיוחד, דפנה, עורך דין ממולח כזה, מתלבש יפה וצ'ארמר אמיתי".

"אז למה את לא רוצה אותו לעצמך?" שאלתי ושמתי את אגרופיי מתחת לסנטר, צמאה לשמוע את תגובתה. "אני לא בטוחה שאני הסגנון שלו, וחוץ מזה, הוא עורך דין חדש במשרד שלנו, וזה רק מתכון לצרות... את יכולה לחפש אותו אונליין, בן גרין. זה השם. תגידי לי מה דעתך עליו".

"עזבי, נועה, אני לא במוּד של קשר רציני עכשיו. אני רוצה להתמקד בעבודה כרגע".

להיות מנהלת מכירות אזורית בחברת התעופה הלאומית, זה אומר מחסור עצום בשעות שינה, חשיבה מחוץ לקופסה, התמודדות עם לא מעט תלונות והרבה אתגרים, וגם לא מעט קשרים עם יותר מדי אנשים מכל מיני מקומות. "כבר מאוחר", אמרתי. "אלך לחדר, לענות קצת על מיילים, אקרא ספר ובטח אירדם כבר".

"תחשבי על זה", אמרה נועה, "את חייבת את זה לעצמך, אל תיפלי להגדרה של בחורה תל אביבית טיפוסית", לחשה רוני וקרצה לי. יצא לה לשמוע לא מעט את הנאום שלי על ה'אהבה המבוזבזת הלא ממומשת שיש לי לתת'.

"לילה טוב חברות", אמרתי והלכתי לשולחן העבודה שלי.

'בן גרין', חשבתי... 'מה כבר יכול להיות...' חיפוש מהיר בגוגל העלה תמונה של בחור מרשים ומעונב, עם ארשת רצינית, עיני טורקיז מהפנטות ושיער שחור פחם. מפרופיל הפייסבוק שלו, כבר יכולתי לדעת עליו דבר או שניים: הוא ממבשרת ציון במקור, מתגורר ברמת גן, יש לו שלושה אחים, הוא אכן יודע להתלבש (ולא רק לשם צילומי תדמית) ונראה שטייל לא מעט בעולם. 'מעניין', חשבתי לעצמי, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שעוד יש לי דברים לסגור לפני שאיכנס מתחת לפוך. 'בן גרין, אה?', חשבתי ונשאבתי לכמות מיילים בלתי נגמרת אל תוך הלילה.

לא שמתי לב אפילו מתי נרדמתי, אבל השעון על הקיר הראה את השעה שתיים בלילה, כשהתעוררתי מרעש של "הפגנת בועות" בחוץ. בחיי, כל יום יש משהו חדש, מסעיר או מרגש בעיר הזאת... לא הצלחתי לחזור לישון, אז כתירוץ או לא, ניגשתי ללפטופ שהיה מונח פתוח לידי, כאילו מבקש את זה – ושלחתי הודעה חמודה לבן גרין. להפתעתי, התגובה שלו הייתה מיידית, "היי דפנה! אני בתאילנד" (אוקיי, זה מסביר את זה. אצלו כבר היה בוקר) "אחזור לארץ בשבוע הבא, ולגמרי אשמח להכיר אותך לעומק, מעבר לתמונת הפרופיל היפה שלך".

פייר? העלה לי חיוך. במהלך השבוע, התכתבנו בקטנה, הודעות חטופות לפני השינה (שלו) או מוקדם בבוקר לפני העבודה (שלי). ביום שחזר, בדיוק כששוטטתי בין חנויות נעליים וחנויות מיותרות אחרות על שינקין, הוא התקשר.

"היי, דפנה, בן. תאילנד". בלי הקדמות מיותרות. "מה דעתך על דרינק ספונטני?"

הצגתי לו את תירוץ הקניות שלי (שכבר הסתיימו מזמן) וטסתי הביתה להתארגן. לבשתי שמלה חמודה ולא מתאמצת בגווני תכלת, והוספתי סיכת פרח קטנה בשיער. קבענו להיפגש בדיזינגוף סנטר, אולי המקום הכי מסובך ארכיטקטונית שקיים בעולם. איכשהו, בכל פעם שעליתי שם שלוש קומות ברגל, מצאתי את עצמי בקומה מינוס אחת. השמועה אומרת, שאנשים שעובדים בדיזינגוף סנטר, הם אנשים שלא מצאו את הדרך החוצה ופשוט היו חייבים למצוא עבודה כדי לפרנס את עצמם. בעודי מנסה למצוא נקודת ציון מוכרת לצורך הַכְוָונָה, כל גבר שני נראה לי "אולי-זה-בן", וכל גבר שלישי "רק-שזה-לא-הוא". התקשרתי אליו, עוקבת באדיקות אם יש מישהו שלא בא לי עליו שמוציא את הנייד בו־זמנית.

"אני רואה לא מעט בן", אמרתי.

"אני רואה לא מעט דפנות פוטנציאליות", הוא ענה, ויכולתי לשמוע את החיוך שלו דרך הנייד.

לקח לנו כמה דקות להבין, שאני בעצם בבניין A והוא בכלל בבניין B של המבנה העצום הזה. כשהצלחנו להבין איפה המדרגות שמחברות בינינו (תרתי משמע), צעדנו זה לקראת זה בסלואו-מושן, כמו קטע מסרט. היה שם חיבוק טוב. אולי טוב מדי, כזה שחבל לבזבז על מישהו שפגשת הרגע. המשכנו משם מחובקים, כאילו אנחנו מכירים כבר חיים שלמים, לבוטיק־בר יין קטן עם אווירה צרפתית מדי בשביל יום שני בערב. בן ליקט לנו כמה טעימות מהַבּוּפֶה, כאילו מדובר בתערוכת אומנות. מתבונן, שוקל, בורר בזהירות, אחר כך הרים איתי כוסית ואז נישק אותי. ככה. פשוט. נשיקה צרפתית ארוכה (אם כבר אווירה צרפתית...) בלי לשאול. בלי לבדוק. נשיקה אחת שהייתה כמו 'יאללה, בואי נדלג על שלב ההיכרות הבנאלי וניגש ישר לעניין'. המשכנו לדבר במשך שלוש שעות, אולי ארבע. בן סיפר לי על הטיול שלו בתאילנד, על החופים, הנופים, היתרונות של טיול לבד, "בעיקר שקט וחופש לעשות כל מה שרוצים, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד", אמר. סיפרתי לו על השאיפות המקצועיות שלי בעולם התעופה, על קורס הנגרות שעשיתי ועל האהבה שלי לכתיבה. בסוף, כשקלטנו שהמלצרים כבר הופכים כיסאות ומתלחשים ביניהם, בן חייך, הביט בי ואמר: "בואי, אקפיץ אותך הביתה. מרגיש שאני כבר יודע איפה את גרה". הוא קרץ.

בדרך לדירה שלי, המשכנו את השיחה שהתחלנו בבר על השירות הצבאי שלו, איך נפל בשלב השלישי בקורס טיס, והפך ללוחם בשריון. אחר כך קשקשנו קצת על הכלבה שלו, בניאס - כן, זה השם – שהוא מצא משוטטת בטיול בנחל הבניאס, לקח אותה הביתה ומאז הם ביחד כבר שבע שנים. כשהגענו, בן פתח לי את דלת האאודי השחורה שלו, הושיט לי את היד כמו ג'נטלמן אמיתי ואסף אותי אליו בעדינות מדויקת, כך שהרגשתי את הדופק שלו בזמן שהצמיד אותי לחיבוק עוטף, בעוד הלחי שלי נשענת על עצם הבריח שלו.

"אני לא רוצה שתלכי", הוא אמר, חצי בלחישה.

"גם אני לא. נעים לי פה איתך", עניתי והסנפתי בלי בושה את הריח שלו, יין מהבר, מעורבב עם משהו אחר, ממכר יותר.

"עד כמה זה יהיה חצוף מצידי אם אזמין את עצמי אלייך?" הוא שאל, עם חיוך שפשוט לא השאיר לי אוויר.

"אממ... אתה כבר מכיר את נועה, אז בוא, אכיר לך גם את רוני", עניתי באלגנטיות, מנסה להסתיר את פעימות הלב שלי, שדפקו כמו פטיש חמישה קילו. בידיים משולבות, עלינו לדירה שהתבררה כריקה.

"יצאנו ליוגורט על אבן גבירול, מוזמנת להצטרף", חיכה לי שם פתק.

חייכתי לעצמי. 'יש לי פה ממתק שווה הרבה יותר'. חשבתי בלב.

בן סרק את הדירה בעיניים הטורקיזיות שלו. "דירה מהממת יש לכן. מרגישים את הווייבים הטובים פה. סגנון חמים ונעים, והמרפסת הזאת כל כך מזמינה לדרינק בשקיעה".

לא הספקתי להציע לו כלום, וכבר הוא שאל מה התוכניות שלי לאותו ערב. כששמע שאין לי כאלה, סיפר שלא ראה את המשפחה שלו כבר יותר מחודש, והם קבעו ארוחת ערב אצל ההורים שלו במבשרת. שלושת האחים שלו יהיו שם, עם כל האנרגייה של בית מלא געגועים. ואז, כמעט באותה נשימה, שאל אם אני רוצה להצטרף. ידעתי שזה כבד. לא עברו חמש שעות מאז שהכרנו, וכבר אני מוזמנת להכיר את ההורים, את האחים, את כולם בעצם. זה לגמרי רגע שמצריך מחשבה, כי המעמד הזה מחייב. לא עברו עשרים שניות, והפתעתי אפילו את עצמי כשעניתי: "אני איתך בהרפתקה הזאת. אתארגן זריז ונצא, לפני שאתחרט על הפזיזות הזאת", קרצתי.

בן חייך, מתעלם לגמרי מההסתייגות שבסוף המשפט ואמר: "תבואי ככה, כמו שאת. הרי הרשמת אותי ולגמרי נפלתי בקסמייך. את לא צריכה לשנות שום דבר".

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שבמהלך הנסיעה, ניסיתי לשנן בעל־פה את שמות בני המשפחה של בן, ולהבין לאן בדיוק אני נכנסת. משפחה חמה ומלוכדת, בית משולב של שורשים ממרוקו ומפולין. לקחתי נשימה עמוקה בפתח הדלת של הווילה המפוארת והמוארת שנגלתה לעיניי מאחורי שער ברזל גבוה. אימא של בן, יעל, פתחה לי את הדלת ומייד חיבקה אותי, כאילו אנחנו כבר מכירות. מהר מאוד מצאתי את עצמי מרגישה בת בית, עוזרת ליעל בהגשת העוף לשולחן, שאותו אִרגנתי יחד עם ליה, אחותו הקטנה של בן, עם פני מלאך וחיוך ביישני. שני האחים האחרים הצטרפו מעט מאוחר יותר: יוני חזר מבסיס שריון אחרי שסגר שבועיים, וגיא הגיע ממעונות הסטודנטים בטכניון. בן חייך אליי מעבר לשולחן, כאילו מודה לי על זה שבאתי.

"אמרתי לך שתרגישי פה בבית", לחש.

יעל העבירה לי קערת סלט, נגעה קלות ביד שלי ואמרה בחום: "איזה כיף שבאת, דפנה. תרגישי חופשי פה, כן?"

אבנר, אבא של בן, מנהל בדימוס ב"דיסקונט", ניהל איתי שיחה קולחת על חסכונות, פיקדונות ומה שביניהם. רגע אחר כך, איכשהו מצאתי את עצמי פותרת תשבצי היגיון עם יעל ובהצלחה מסחררת, יש לציין.

בן הביט בי בעיניים נוצצות, וכמעט בלי לחשוב, זרק, "בואי נברח לטיול בסטף".

"מה, כבר אתם הולכים? רק הגעתם", אמרה יעל, כאילו לא עברו שלוש ומשהו שעות מאז שנכנסנו.

"מעולם לא הייתי בסטף, בטוחה שבן הוא האיש הנכון לטייל איתו שם", עניתי בחיוך.

כל המשפחה באה לחבק את בן ואותי ורגע לפני שיצאנו מהדלת, יעל לחשה לי: "ארבע שנים בן לא הביא לפה אף אחת. את בטח יודעת, אבל את מיוחדת!" התחבקנו שוב, יצאנו, בן כרך את ידיו סביבי ואמר: "היית מדהימה! כולם התאהבו בך".

נכנסתי למושב שליד הנהג, סידרתי את תיק הקש האופנתי שלי על הברכיים והנחתי עליו את הידיים.

בן לקח בעדינות את יד שמאל שלי והניח אותה על שלו, שהייתה מונחת על ידית ההילוכים. היה לנו המון מה להגיד, אבל בעצם לא באמת היינו צריכים לדבר. השקט של שנינו, יחד עם המתח המיני ששרר באוטו, דרשו ריכוז ונראה ששנינו איבדנו אותו. ומישהו בכל זאת היה צריך לנהוג...

אחרי כמעט חצי שעה של נסיעה, הגענו לנקודת תצפית יפה על ההר. נוף של טבע שקט ופתוח נגלה לעינינו, ואורות ירושלים נראו מרחוק כמו כוכבים זעירים באפלה. פתחתי את דלת האוטו, והרגשתי את הקור הכל כך זר לתל אביבית שכמותי. באינסטינקט, סגרתי את הדלת ושפשפתי חזק את ידיי זו בזו. פתאום, יד חמה ליטפה את הלחי שלי. הסתכלתי על בן, שעיניו נצצו כמו שני כוכבים.

"את עושה לי את זה בכל כך הרבה מובנים, דפני", הוא לחש.

"זהו? עברנו לכינויי חיבה?" זרקתי בחצי חיוך, מנסה להתגבר על המבוכה הקלה שחשתי.

"שששש..." בן לחש, וקירב את הסנטר שלי אליו, עד ששפתינו נפגשו ברכות מעודנת. בזמן הנשיקה, הרגשתי את ידו מחליקה על מותניי, ואז ממשיכה כלפי מטה. החיכוך הזה היה מענג, כמו זרמים בכל חלק בגוף. היד שלו המשיכה להחליק מטה, לתוך התחתונים שלי, ואז גם היד שלי נשלחה אליו באותו המסלול (טוב, עם קיצור דרך... הישר אל מתחת לחגורה). הכול הרגיש טבעי כל כך, נכון כל כך, ובלהט הרגע – היד של בן הגיעה לרוכסן השמלה שלי מאחור, ובתנועה מהירה וסיבובית פתחה את החזייה שלי, שנראה היה כי לגמרי ביקשה את זה. בן עבר לנשיקות עדינות בצוואר ולי נשאר רק להיאנח קלות ולתת לעצמי להיסחף, להתמסר אליו. הוא התנתק לרגע מהשפתיים שלי, ובתנועה חדה ומהירה שלף את החולצה מעליו, חושף שרירי זרועות מרשימים ושישיית ריבועים שניכר שעבד עליהם לא מעט. אחר כך הוא השכיב את המושב שלי לאחור ומצא עם הלשון שלו באופן מעורר הערצה את נקודת הג'י שלי, מה שגרם לי לראות כוכבים גם בעיניים עצומות.

"מה זה?!" אמרנו שנינו סימולטנית, בדיוק כשהבזק אור של פנס חזק סינוור אותנו ישר בפרצוף.

"הכול בסדר אצלכם?" שאל שוטר שעמד זקוף מעבר לדלת של בן. מתפדחת מהעובדה שהחזייה שלי לא בדיוק עליי וגם השמלה שלי קצת מבולגנת, בן לקח פיקוד, חייך את חיוך מיליון הדולר שלו למר שוטר ואמר שהכול תקין. השוטר כיוון אליי את הפנס, כמו בסצנה מסרט דרמה, ושאל אם הכול כשורה.

"כן, אדוני השוטר, מצטערת… פשוט קשה לעמוד בפיתוי הזה", חייכתי ואז הוספתי ברצינות: "הכול אפילו יותר מבסדר".

השוטר הנהן, חזר לניידת ונסע לדרכו, משאיר את בן ואותי מתפקעים מצחוק. ואז, כאילו מישהו כתב את הרגע הזה במיוחד בשבילנו, כוכב נופל חתך את השמיים.

"אם זה לא תסריט של הולמרק, אז מה כן?" שאלתי.

"אז איפה היינו?" שאל בן בחיוך שובב, ורכן שוב לנשק אותי.

"בדיוק כאן", עניתי בחיוך. "ולא אכפת לי שאני צריכה לקום מחר בחמש".

הוא חייך, קירב את מצחו לשלי, והרגשתי את הנשימה שלו. לא היה צורך במילים, רק החום בינינו, השקט, והתחושה שהעולם כולו הצטמצם לשנינו.

"אקפיץ אותך הביתה, דפני", הוא קרץ. "כבר יודע איך להגיע אלייך, תרתי משמע".

בדרך חזרה לדירה שלי, בן סיפר לי על תאונת דרכים קשה מאוד שעבר, כזו שאחריה קראו להורים שלו לבוא להיפרד ממנו, והעובדה שהוא כאן, היא נגד כל הסיכויים. על מנת להקליל את האווירה ולשמור על הקסם, סיפרתי לו על העבודה שלי בעולם התעופה, על הדעה הרווחת ש"חמור שטס לחו"ל לא חוזר סוס" ועל השמועה שאומרת ש"אין בן אדם שרע לו, יש בן אדם שלא סגורה לו טיסה". בן צחק. הגענו לדירה שלי בשעת לילה מאוחרת. בן אמר בשקט שהוא קצת עייף.

הוא הציע שאולי אכין לו אספרסו קטן לדרך, כדי שלא יירדם בנהיגה בדרך לדירה שלו ברמת גן. אחרי כל מה שסיפר לי על התאונה ההיא, ממש לא התכוונתי לתת לו לעלות שוב על הכביש. האמת היא שזאת בכלל לא הייתה הסיבה. פשוט לא רציתי שילך. משהו בו הציף אותי בתחושות מוכרות, בטוחות, כמעט טבעיות. כאילו תמיד היה שם. והרעיון להיות בלעדיו, אפילו לדקה, נשמע לי פתאום... בלתי נסבל. הטלפון של בן צלצל, נראה שאחד המתמחים במשרד עלה על איזו טעות, אז ניצלתי את הזמן כדי להתקלח ולהתארגן ללילה שלא ממש ידעתי לאן יתגלגל. מרחתי על עצמי את קרם הגוף הכי שווה שלי, ההוא מ-Bath & Body Works, שקניתי באחד הטיולים שלי לארצות הברית. חפפתי את השיער בשמפו ומרכך בניחוח הדרים וכטאץ' אחרון, התזתי עליי את הבושם הפירותי שרקחתי פעם בעצמי, באיזו סדנה באתונה. לבשתי את הפיג'מה ששמורה אצלי ל־"ספשל אוקייז'נס" (כן, יש לי כזאת), ויצאתי לפגוש את בן, שחיכה לי בחדר, על המיטה שלי, בעיניים בורקות, כאילו זו סצנה שגרתית אצלי ביומיום.

"חיכיתי לך בסבלנות אין קץ, אפילו שהיה לי קשה..." אמר וחייך את חצי חיוך מיליון הדולר שלו.

"מעריכה מאוד, מה אני אגיד לך..." חייכתי חזרה, "מרגיש כאילו אנחנו מנהלים פה משק בית משותף, לא כאילו רק הכרנו לפני כמה שעות".

"בואי אליי", הוא אמר בחושניות.

התיישבתי מולו על המיטה, בוחנת אותו בעיניי החומות, סורקת כל תו בפניו היפות.

"אני מת על השיער שלך", הוא המשיך, קולו נמוך ועמוק. "בלונדיני, גלי, ארוך... מטורף על הריח שלך... העיניים הסקרניות שלך... והתוכן שלך. את לא סתם עוד אחת. כאילו יצרו אותך בהזמנה. השיחות איתך יכולות להימשך שעות. הזמן איתך... הוא גם טס וגם עוצר מלכת, בו־זמנית".

זאת הייתה הגדרה מדויקת גם מבחינתי. פשוט... הכול היה הרמוני ומדויק. אני יודעת שהבעות הפנים שלי מסגירות אותי מהר. כנראה בגלל זה בן מיהר להוסיף, בקול שקט ובטוח, "אני לגמרי רציני. לא מחפש סטוצים, בטח לא עם מישהי איכותית כמוך. אני באמת מאוד עייף, וגם לא רוצה ללכת. אז אם זה בסדר מבחינתך..."

"אתה לגמרי יכול להישאר לישון כאן", המשכתי אותו והתנשקנו.

"אני יודע שאת לא מהבנות האלה... זאת ממש לא הכוונה שלי. אני פשוט רוצה להתעורר לצידך בבוקר. להיות איתך".

לפתע שמעתי את ידית דלת הדירה מסתובבת. רוני ונועה חזרו, ולפי הטונים, הן היו באמצע איזשהו ויכוח קטן. השיחה שלהן נקטעה ברגע שנועה הבחינה שהדלת לחדר שלי סגורה. זה היה מין הסכם לא כתוב בינינו. כשאחת מאיתנו עם דלת סגורה, זה בהכרח אומר שהיא לא לבד והשאר פשוט מכבדות את זה. הסתכלתי על בן. בשלב הזה הוא כבר כמעט עצם את עיני הטורקיז שלו, וקווצות שיער פחם נחו ברישול שובב על מצחו, ממסגרות את פניו המלאכיות. השפתיים שלו נראו כאילו חיכו לי, כמו הזמנה פרטית. נישקתי אותן בעדינות, נשכבתי לצידו והוא כרך את ידיו סביבי.

'כנראה עשיתי משהו ממש טוב שזה מגיע לי', חשבתי, ונרדמתי כשחיוך קטן על שפתיי.

השעון המעורר צלצל בחמש. שלחתי יד עייפה כדי להשתיק אותו, ובן, בעיניים חצי עצומות, ליטף את הזרוע שלי ולחש לי, "לא אכפת לי שמוקדם כל כך... פשוט כיף לקום ככה, לצידך".

'זה אמיתי', חשבתי לעצמי וחייכתי אליו.

הוא התעטף גם בחלק של השמיכה שלי והמשיך לישון. זה היה יום בחירות ברשויות המקומיות, כך שאיש לא מיהר לצאת (חוץ מלהצביע), ורק לי איכשהו נקבעה שיחת זום עם הונג קונג, שלא סבלה דיחוי. חמקתי מהמיטה בשקט, התארגנתי מהר, לקחתי את הלפטופ, חיפשתי את האוזניות בין ערמת הספרים שעל השולחן ויצאתי למרפסת. לפני שיצאתי, הסתובבתי וראיתי את בן ממצמץ אליי, חצי ישן, חצי ער, כולו עטוף בשמיכה כמו סושי אנושי. הוא חייך חיוך ישנוני. "את נראית מדהים גם בלי איפור בכלל",

"מסיימת תוך 45 דקות וחוזרת להמשיך להתכרבל איתך", הבטחתי וחייכתי במבוכה.

הזום היה אפקטיבי מאוד, והצלחתי להגיע עם הצד השני לכל מיני הסכמות שרציתי. לקראת סוף השיחה, קלטתי את בן מאחוריי, דרך מצלמת האינטרנט שעדיין הייתה פתוחה לכולם, מגיש לי קפה חם עם עוגייה בצד, ואז נסוג בשקט לאחור, בצעדים קטנים, כמו מי שמבקש לא להפריע. הסתובבתי אל פתח המרפסת וראיתי אותו עומד שם, שולח לי תנועת לב עם הידיים, ואז מחייך ועושה תנועת "נמסטה" קטנה לפני שנכנס חזרה אל החדר. סיימתי את השיחה, ואז גמעתי את הקפה החם בשקיקה ונשנשתי בביס אחד את העוגייה. 'איזו מחווה מקסימה', חשבתי. 'פשוט תענוג להתחיל ככה את הבוקר'. כשחזרתי לחדר, קלטתי מהדלת את בן יושב בסלון לשיחה קולחת עם רוני ונועה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*