חיפה זה רחוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיפה זה רחוק

חיפה זה רחוק

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

מירי ליטווק

מירי ליטווק (נולדה ב-1960) היא סופרת ומתרגמת ישראלית. כתבה ארבעה ספרי פרוזה, תרגמה פרוזה ושירה מרוסית ומצרפתית. סיפוריה ותרגומיה פורסמו גם בכתבי העת עיתון 77, אפיריון, "קשת החדשה", "הליקון" וכחלק מאנתולוגיה בספר "הסוד". זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים על שם לוי אשכול לשנת תשס"ו 2006.

מספריה:
רוסיות ישנות עירומות: סיפורים. תל אביב, ספרית פועלים, תשנ"ו 1999
שמש מאחורי הגב. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2001.
געגועים לחושך. בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2005.
אוניֶגין שאהב את סבתא קלרה, הוצאת כרמל, ירושלים, 2016.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/y6wavyzb

תקציר

הדסה סיפרה על הסוס והעגלה שהביאו את מעט החפצים שהיו להם, ודיברה על כל זה כאילו זה היה עכשיו. התמונות קמו מול עיניה של נטע, הכול צהוב למרחקים. זה היה פה, בהישג יד, לא מזמן, והייתה לה הרגשה שהיא איחרה רק קצת. 

אבל עכשיו הייתה פה עיר, בנויה, והאנשים שחיים בה לא חושבים על העבר הזה שהיה, העבר הצהוב. היה נדמה לנטע שהאנשים שגרו בשכונה הזאת לא אהבו להיזכר במה שהיה כאן קודם. הם חיו כאילו כל העבר הזה לא קרה אף פעם, נטע לא ידעה למה. היו להם דירות מסודרות עם קרמיקה באמבטיה וארונות קיר, ובוילר, ועציצים במרפסת.

נערה יוצאת להרפתקה צנועה: ראיון עבודה, טיול במדרכות השוממות של ערב, סרט לבד, עבודה קצרה במדינת עולם שלישי. היא רוצה לטעום, לנסות, להיות גדולה. אבל העולם בחוץ מתגלה כמסוכן לא פחות מהפחדים שבפנים, והיא לומדת להכיר אותו ואת עצמה במסע התבגרות אישי ונשי וכואב. 

הפואטיקה של מירי ליטווק בשלה ומלוטשת והיא מצליחה לברוא עולם, דמויות ומקומות – לעיתים בהינף משפט או בכמה משפטים בודדים. תיאוריה ודימויה מצליחים ליצור נפח, צבע, חיוּת ומעבירים את רובדי הרגשות העזים הנמצאים בספר, את אווירת הסכנה והטרף, קשיי ההגירה, המיניות, העצב, הכמיהה ותחושות ההחמצה. כולם נוכחים בחוזקה ומשכנעים. חיפה זה רחוק הוא רומן בסיפורים שמספר על ילדות וגדילה, על מיניות ומוות, על ניכור וקרבה – ועל האופן שבו כל אלו הופכים להיות קול פואטי.

מירי ליטווק היא סופרת ומתרגמת, בוגרת החוג לאומנות התיאטרון של אוניברסיטת סורבון שבפריז. כלת פרס היצירה ע"ש לוי אשכול. פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "רוסיות ישנות עירומות", ספרית פועלים; "שמש מאחורי הגב", הקיבוץ המאוחד; "געגועים לחושך", הקיבוץ המאוחד; "אוניגין שאהב את סבתא קלרה", הוצאת כרמל. האחרון יצא לאור גם ברוסיה. 

סדרת תרגומי שירה מתקופת תור הכסף הרוסי יצאו לאור בהוצאת גוונים. ספר תרגומים של שירי אלכסנדר גאליץ' יצא לאור בהוצאת כתב בשנת 2026. 

פרק ראשון

התחנה1


לריסה עלתה במדרגות הנעות. שערה היה אסוף על עורפה בתספורת חלקה ומהודקת, ופניה צחות. היא היתה לבושה בשמלה פרחונית ובמעיל גשם קל, כי במוסקווה בחודש מאי גשם חזק יכול לקטוע פתאום אחר צהריים של שמש. לריסה חשה את חום גופה של הילדה שלה לצידה ואת הבד המחוספס של שמלתה שנצמד לירכיה. היא שמחה שהרגע הזה הגיע סוף־סוף, שכל הסידורים נגמרו, והם יוצאים עכשיו לדרך. יחד עם ההקלה היא חשה עייפות עצומה ורפיון. היא ראתה את גבו של קוֹסְטיָה שעמד על המדרגה לפניה ונדמה לרגע גבוה יותר מהרגיל.

המון רב מילא את המדרגות. לריסה הופתעה לראות אנשים רבים כל כך שהתעתדו לצאת כמוהם מחוץ למדינה. היא לא פגשה אנשים כאלה עד כה, את אלה שהיתה להם הרשות לצאת את הגבולות, והיא נתנה בהם מבט חוקר, סקרן. הם השתייכו למעמד אחר: פקידים גבוהים, מנהלים מיוחסים, סוכני השירותים הממשלתיים בחליפות אפורות. אולי בין כל אלה יש כאן גם אנשים כמונו, היא חשבה, יהודים, גרמנים, "אויבי העם", מהגרים שעוזבים לתמיד, שנוסעים לישראל.

הדוחק על המדרגות הנעות הכריח אותה לעצור. היא הביטה מטה. וֶרה, הֶרמן, תמרה, סווטלנה ושוּרא עמדו שם בתוך המון המלווים, ראשיהם מוטים לאחור ומביטים אליה למעלה. תמרה נופפה בידה והרמן הרים את זרועו והניע אותה קלות מעל ראשו במחווה של גוף חזק וכבד של גבר.

תמרה הזדקנה קצת, ציינה לריסה לעצמה, אך היא נראית מטופחת כרגיל, לבושה היטב ושומרת על הבעה שלא מסגירה שום המולה פנימית.

היה להן זמן לחשוב על הפרידה. תמרה לא רצתה לדבר על זה: היא פחדה. אבל היא בכל זאת ידעה הכול. בכל פעם שלריסה באה למוסקווה, הן יצאו לטיול קצר בגן הבוטני, מקום שנהגו לשחק בו בתור ילדות ולהסתודד בתור נערות. שם הן דיברו בלי אוזניים זרות.

הרחוב המתעקל שבו עמדו שני הבניינים שהיא ותמרה גדלו בהם, עלה לרגע לנגד עיניה של לריסה. הפגישות שלהן בפינה בדרך לבית הספר כשהשלג כיסה את האספלט, וכפפות הצמר המחוברות ברצועה בשרוולים עוד לא נרטבו.

עכשיו לריסה הביטה בכולם מלמעלה. כל חייה עברו לפניה בהבזקים, תחנות־תחנות. הזיכרונות היו רבים, והם הכבידו. זה מה שמעייף כל כך, היא חשבה, דברים רבים מדי נמצאים כבר בעבר, אף שעמדה עכשיו בפתח פרק חדש.

הרמן חייך כאילו הם יוצאים לחופשת קיץ ויחזרו בעוד חודש. "אם לא אנחנו, אז לפחות אתם," הוא אמר באחד הערבים כשישבו ליד שולחן המטבח.

"זה לא עניין של יהודיות," אמר לה קוסטיה בבית באחת משיחות הערב, "פשוט היא והרמן התבססו, הם עמלו והקריבו כדי לרכוש את מעמדם, ועכשיו לוותר — זה יותר מדי קשה." אחרי שהרהר רגע הוא הוסיף: "ויותר מכול יש פחד. ישן, היסטורי, תורשתי, את מבינה? הם לא רוצים לזכור. הם היו רוצים שכל ההיסטוריה המשפחתית שלהם, ההגליה של אבא שלו, השמות היהודיים של ההורים שלהם, יימחקו ולא יהיו. אז איך את רוצה שירצו לעזוב ולנסוע לישראל?"

"אולי," השיבה לריסה בחסכנות. היא הטתה את ראשה הצידה. בשערה הכהה לא היתה אף שערה לבנה.

"תמרה חושבת שאם היא והרמן לא ידברו על העבר," המשיך קוסטיה, "העבר היהודי שלהם ייעלם כאילו בני המשפחה שלהם לא נרדפו ולא נכלאו, לא עונו ולא הושפלו במדינה החופשית ביותר בעולם," המשיך קוסטיה. הוא הפליג בדבריו.

זה בכלל לא מה שחשבה לריסה. הפלפולים של בעלה עייפו אותה. קוסטיה דיבר בלהט כמו שחקן על הבמה, כמו משורר. הוא הניע את ידיו במרץ, עיניו ברקו, הוא הביט לפניו למרחקים כאילו רואה שם את העתיד עצמו. לריסה הכירה את החולשות של בעלה. הוא שקע כולו בעולם הרעיונות שלו והיה בטוח שכולם צריכים להסכים איתו.

גם שורא עמד שם, בין חברי הנעורים שלה ושל קוסטיה. הוא בא במיוחד ברכבת, כדי ללוות אותם. זאת מסורת, ללוות את היוצאים לדרך, מה גם שמדובר היה בפרידה לתמיד. בכך הם היו בטוחים. מסך הברזל נסגר מאחוריהם, כבד ואטום.

היא ראתה בעיני דמיונה את הכניסה לבניין שבו גר שורא. השלג הוסט לשני צידי המעבר. הוא כיסה את שני הספסלים שנשים זקנות במטפחות פרחוניות נהגו לשבת עליהם בקיץ. עכשיו הן הביטו עליה מהחלונות. הן ליוו במבט את נעלי העקב שלה, את גרבוני המשי עם התפר מאחור. "את אוהבת שרואים לך את הרגליים," תמרה צחקה לה.

לא, איש לא חשד בה ובשורא, היא היתה בטוחה בכך, אבל בכל זאת המחשבה הזאת היתה איתה. שתי המשפחות היו בקשרי חברוּת, הילדות שלהם היו חברות. הם גידלו אותן יחד. הכול היה כשורה, אבל בכל זאת, כאשר דחפה את דלת העץ הכבדה של הבניין הישן, גם כאשר החזיקה את ידה של נטע בידה, היא חשה במבט הנשים הזקנות. היה נדמה לה שהפנים השדופות, העור התלוי על עצמות הלחיים והלסתות הריקות ליוו אותה עד לקומה השלישית, כאילו הן יודעות עליה משהו.

איזה שטויות, היא ניערה את המחשבות מעליה. הן מסתכלות עליי, כי משעמם להן, כי אני צעירה מהן, ואולי באמת מפני שרואים לי את הרגליים, כמו שתמרה אומרת.

"אני רוצה לשמור את שניהם," היא אמרה לתמרה. ותמרה צחקה. "כן," חזרה ואמרה לריסה, "ככה אני רוצה! ולמה לא? הרבה גברים חיים כך, וגם נשים כנראה, אז למה לא אני? אני צריכה את שניהם. אני זקוקה לשניהם."

הריח של חדר המדרגות, המחנק, אדי האלכוהול והטחב עמדו באפה של לריסה עכשיו, כאשר ירדה מן המדרגות הנעות ונעצרה ליד המעקה. היא הרימה את ידה כדי להיפרד משורא, שעמד שם למטה בתוך ההמון.

גם עם שורא לריסה דיברה שוב ושוב, בייחוד בפעם ההיא, כשישבו ליד הנהר, אחרי הפלגה ארוכה. העשב היה לח. האוהל עמד מאחוריהם והמדורה דעכה. סביב היה שקט, היער שעל הגדה ממול התכהה בדמדומי הערב והכחיל במרחק.

"שם לא יהיה לך יער," הוא אמר לה. הם הביטו במים המשחירים, שנראו שקטים ושטוחים כמו בד. רק הבזקי אור דקים הרעידו אותם פה ושם. היא חשה את נוכחותו לידה, גוף חזק ומוצק.

אני לא אראה אותו עוד, היא חשבה. זה נעשה מוחשי. נוכחותו הקרובה והבוטחת לא תהיה עוד לידה. היה קשה לדמיין את זה.

כל אלה עברו במחשבתה ברגע אחד קצר. היא וקוסטיה הגיעו למעלה, למקום שמגיעים אליו רק אלה שעולים למטוס, השאר נשארים למטה. זה היה מהר. היא הסתובבה, חיזקה את ידה של נטע בכף ידה וחזרה לעצמה. המסע נמשך.

המטוס הדיף ריח בושם דק. הדיילות קיבלו אותם בנימוס. זה היה נעים, אך גם מפחיד בזרותו. הדברים הטובים בחיים הם הרבה פעמים גם קשים, חשבה לריסה. היא היתה בטוחה שעכשיו זה דבר טוב. הם חגרו את חגורות הבטיחות. מעכשיו היא לא צריכה עוד לעשות דבר, לא להיות דרוכה וערנית, לא להיזהר ולא להישמר מפני סכנה. רק לחכות.

"אמא, מתי נגיע לישראל?" שאלה נטע.

"את לא זוכרת? זה לא יהיה ישר בישראל," ענתה לה לריסה. "אנחנו טסים לווינה. ושם יש תחנה, פֶּרְיֶסַדְקָה."

1 התפרסם לראשונה בכתב העת האינטרנטי "סלונט" בעריכת לילי פרי.

חבֵרה חשובה


"ישבנו קצת, פרקנו את מה שהיה לנו על הלב," היתה אמא אומרת אחרי הפגישה עם תמרה. גם בקול שלה נשמעו הקלה ושמחה. כך נטע ידעה שזה רציני. משהו גדול מכביד על הלב ופורקים אותו כך, בשיחה. גם לאבא היו שיחות עם חברים. אבל אבא לא ישב איתם במטבח, אלא בחדר העבודה שלו, ולפעמים הם גם סגרו את הדלת.

אבא התייחס קצת בזלזול לפגישות של אמא עם תמרה. הוא לא אמר על זה שום דבר ישירות, אבל הוא כנראה חשב שהשיחות שלו עם החברים יותר חשובות. ואולי הוא לא אהב לראות שאמא משוחחת שיחות חשובות כל כך עם מישהו אחר מלבדו. הוא לא אהב לחלוק את אמא עם תמרה והוא שמר לה קצת טינה. אבל תמרה לא שמה לב. אמא אולי כן.

נטע אהבה את תמרה, חברה חשובה של אמא. הריח שלה לא דמה לאף אחד מהריחות שאפשר היה להריח בבית. ריח סיגריות חריף המעורב בבושם, גם די חריף, וריח כפור שנכנס איתה מהרחוב, מבחוץ.

השיער הכהה של תמרה היה מסודר על ראשה כמו כובע מעוגל ונפוח, לפי האופנה. גבותיה השחורות היוו ניגוד לעור פניה הבהיר, ונקודת חן קטנה ישבה משמאל לשפתה העליונה. תמרה היתה עגולה כולה, אך הדבר לא שיווה למראה שלה רכות. ונטע ידעה שלא כדאי להיכנס איתה לוויכוח ולהתעקש.

לאבא של נטע ולחברים שלו היו נושאי שיחות מעולם הפילוסופיה, ההיסטוריה והאומנות. אבל השיחות של אמא ותמרה משכו אותה יותר. היא לא ידעה על מה הן מדברות. לפעמים היא שמעה את קולותיהן מהמטבח, אבל לא יכלה לפענח את המילים. נשמעו גם פרצי צחוק וקריאות רמות. נטע ניסתה לדמיין על מה דיברו, אך עלו בראשה רק מחשבות על מקס, הבן של תמרה, על סבתא בסיה, על התופרת והבד החדש שאמא קנתה ודברים בעבודה שלהן בבית החולים. אולי גם דיברו על אבא ועל הדוד הרמן, הבעלים שלהן, אבל נטע לא ידעה בוודאות. היא ראתה אותן יושבות זו מול זו ליד שולחן המטבח, מרוכזות, אבל לאו דווקא רציניות, כי תמרה הרבתה לצחוק. גם אמא, בעצם.

הן היו נפגשות לעתים קרובות, וכולם ידעו שאסור להפריע. אפילו אבא של נטע ידע. הוא היה נוטל את ידה של נטע ולוקח אותה לחדר, כביכול כדי להרחיק אותה מהן, שלא תפריע, אף שהיא לא היתה זקוקה לכך. היה נדמה שהוא עושה זאת יותר בשביל עצמו, שקצת קשה לו להישאר מחוץ למרכז העניינים והוא נעזר בנטע כדי להסיח את דעתו.

כמה חודשים לפני שכל המשפחה עזבה לישראל תמרה הפסיקה לבוא. נטע חשבה שזה בגלל הסידורים הרבים שהיו לאמא ולאבא לפני העזיבה, אבל אולי היה עוד משהו, אחר. אנשים רבים הפסיקו לבוא אליהם, אבל הבית לא נעשה פחות שמח. אפילו להפך. אבא תיאר בפני אמא מקרים שבהם פגש מכר ברחוב והמכר עבר למדרכה שממול. אבא שלה עשה זאת בצחוק מתפרץ, בשעשוע. עכשיו כבר לא היה להם אכפת שאנשים פחדו מהם, כי הם היו כבר על סף העזיבה, הוויזות והדרכונים כבר היו בידיהם, והם כבר לא היו שייכים, החוקים הרגילים לא חלו עליהם.

אבא של נטע אמר שבטח התקינו מכשיר האזנה בארון החשמל שלהם. הוא שמע שזה קורה, אבל עכשיו זה לא נוגע להם עוד, כך הוא אמר, כי הם כבר בחוץ, אף שתאריך הנסיעה עוד לא הגיע.

אבא של נטע צחק והשתובב כמו ילד, אבל אמא כנראה לא חלקה איתו את ההרגשה. היא פחדה. היא פחדה ממשהו. "כל עוד לא חצינו את הגבול ואנחנו בצד הזה שלו, הכול יכול לקרות," היא אמרה. אבל היא לא העירה לו ולא עצרה בו, ונטע אהבה לראות את אבא שלה שמח כל כך.

אולי היה קשה לתמרה ולאמא של נטע להיפגש לפני הפרידה. כי כולם ידעו שהפרידה הזאת היא פרידה לתמיד. לנצח. שהם לא יתראו עוד לעולם. כאילו קו הגבול בין המדינות הופך למין חומה והכל נחתך וניתק, ואי אפשר עוד אפילו לגעת.

ביום העזיבה תמרה באה עם כולם לשדה התעופה יחד עם כמה חברים ועם הדוד הרמן. לפני שהמשפחה עלתה במדרגות הנעות למעלה היא לקחה את נטע הצידה, כרעה לפניה כדי להיות בגובה שלה, ונתנה לה קופסה קטנה מעץ, עגולה, עם ציור חרוזים בצורת עלים על המכסה.

"תשמרי על זה," היא אמרה לה. "זה יביא לך מזל."

הקופסה היתה יפה, נדף ממנה ריח עץ ולכה. נטע לא ידעה מה תשים בה, אבל זה לא שינה. תמרה חיבקה אותה ונתנה לה נשיקה, ונטע הרגישה את הריח שלה קרוב־קרוב, ריח חזק, כמעט גברי.

אחר כך הם עלו במדרגות הנעות כמו לשמיים וראו את כל החברים מלמעלה, מטים את ראשיהם קצת לאחור כדי לראות אותם, ומנופפים בידיהם. רק הדוד הרמן עמד עם הידיים בכיסים, הוא עשה שלום רק עם הראש והעיניים, והרים את ידו רק לרגע.

נטע לא ידעה מה אמא ואבא שלה הרגישו, אבל היא שמחה: סוף־סוף, כל כך הרבה זמן חיכינו, עברנו את כל השלבים, הניירות, המסמכים, ההמתנה והפחד, הספק והלא ידוע, ועכשיו זה הגיע, עכשיו זה עומד לקרות. אבל אולי אמא ואבא שלה היו עצובים להשאיר את כל החברים שלהם, הוותיקים, עוד מימי האוניברסיטה. נטע העיפה מבט באמא, אבל לא ראתה שום דבר מיוחד. היא היתה כמו תמיד, רק חיוורת קצת, ולא חייכה.

אחר כך אמא בוודאי שכחה את תמרה. כך נטע חשבה. אבל יום אחד נפלה חומת ברלין והתפרקה ברית המועצות. כעבור זמן מה החלו להגיע מכתבים, טלפונים ואנשים משם באו לבקר בארץ. הבלתי אפשרי והלא ייאמן קרה: הנצח הפסיק להיות נצח. אמא ואבא של נטע התרגשו מאוד. זה הפתיע אותה: היא היתה בטוחה שיש להם חיים אחרים, וכל זה, יחד עם החברים הישנים, שייך לעבר שנעשה אטום, נשכח ורחוק כל כך שהוא כמעט לא קיים.

גם תמרה באה לארץ לביקור. נטע זכרה אותה. אחרי כל שנות הפרידה פניה לא השתנו בהרבה. הן היו איכשהו יותר אפרפרות בגלל רשת הקמטים שהתפרשה עליהן. אבל בגוף שלה הכול השתנה. הוא לא היה תמיר ובוטח כמו פעם. היא ישבה בפינת הספה בחדר האורחים של אמא ואבא כפופה, מכונסת וקפואה, ולא דיברה. המבט שלה נראה מחפש, מודאג. אמא ואבא של נטע הציעו לקחת אותה לטייל, להראות לה את חוף הים, לנסוע לירושלים לכותל המערבי ולכנסיית הקבר. אבל תמרה לא רצתה. בעלה נסע בענייני עבודה לאוניברסיטה והיא חיכתה לו, שיחזור.

"אני מפחדת," היא אמרה לאמא ואבא בקול שקט, מתנצל.

נטע הוציאה את הקופסה מהארון והביאה לה. היא חיכתה לרגע שלא יהיה לידן אף אחד. נטע כבר לא היתה ילדה, והיא חששה שאמא ואבא יצחקו לה.

"את זוכרת?" היא שאלה את תמרה. עיניה של תמרה נפקחו באחת ואורו. היא זכרה את הקופסה העגולה שאפשר להסתירה בתוך כף היד, עם חרוזים כמו עלים צבעוניים על המכסה.

"אוי!" פלטה תמרה והיה נדמה לנטע שהיא יוצאת מסגירותה ועכשיו בשטף הדיבור הרגיל, של פעם, המפוסק בצחוק, היא תספר לה הכול, כל מה שקרה לה במשך השנים האלה, ולמה היא יושבת ספונה בתוך עצמה. אבל תמרה לא אמרה כלום. היא רק הביטה אל נטע, הושיטה את ידה וליטפה את קווצת השיער שנפלה על לחייה.

מירי ליטווק

מירי ליטווק (נולדה ב-1960) היא סופרת ומתרגמת ישראלית. כתבה ארבעה ספרי פרוזה, תרגמה פרוזה ושירה מרוסית ומצרפתית. סיפוריה ותרגומיה פורסמו גם בכתבי העת עיתון 77, אפיריון, "קשת החדשה", "הליקון" וכחלק מאנתולוגיה בספר "הסוד". זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים על שם לוי אשכול לשנת תשס"ו 2006.

מספריה:
רוסיות ישנות עירומות: סיפורים. תל אביב, ספרית פועלים, תשנ"ו 1999
שמש מאחורי הגב. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2001.
געגועים לחושך. בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2005.
אוניֶגין שאהב את סבתא קלרה, הוצאת כרמל, ירושלים, 2016.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/y6wavyzb

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית

מה הסיפור: רומן סיפורים שהוא גם סיפור התבגרות ומעין מסע דרך תחנות חיים ראשוניות וגילוי עצמי איטי ומהוסס.

ההמלצה היומית: עברית יפה.

למה כן: לליטווק הוותיקה והמעוטרת יש יד רגישה מאוד למנעדים דקיקים של הנפש, והגיבורה שלה נחשפת אט אט כמו פרח יפהפה.

למה לא: תכלס, לא קורה פה הרבה, ההתרחשות בעיקר פנימית.

השורה התחתונה: אם עדיין לא הכרתם את הכותבת המוכשרת והמעודנת הזו, יש כאן בהחלט הזדמנות יפה למפגש נעים ומפעים.

רן בן נון ההמלצה היומית 10/02/2026 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית

מה הסיפור: רומן סיפורים שהוא גם סיפור התבגרות ומעין מסע דרך תחנות חיים ראשוניות וגילוי עצמי איטי ומהוסס.

ההמלצה היומית: עברית יפה.

למה כן: לליטווק הוותיקה והמעוטרת יש יד רגישה מאוד למנעדים דקיקים של הנפש, והגיבורה שלה נחשפת אט אט כמו פרח יפהפה.

למה לא: תכלס, לא קורה פה הרבה, ההתרחשות בעיקר פנימית.

השורה התחתונה: אם עדיין לא הכרתם את הכותבת המוכשרת והמעודנת הזו, יש כאן בהחלט הזדמנות יפה למפגש נעים ומפעים.

רן בן נון ההמלצה היומית 10/02/2026 לקריאת הסקירה המלאה >
חיפה זה רחוק מירי ליטווק

התחנה1


לריסה עלתה במדרגות הנעות. שערה היה אסוף על עורפה בתספורת חלקה ומהודקת, ופניה צחות. היא היתה לבושה בשמלה פרחונית ובמעיל גשם קל, כי במוסקווה בחודש מאי גשם חזק יכול לקטוע פתאום אחר צהריים של שמש. לריסה חשה את חום גופה של הילדה שלה לצידה ואת הבד המחוספס של שמלתה שנצמד לירכיה. היא שמחה שהרגע הזה הגיע סוף־סוף, שכל הסידורים נגמרו, והם יוצאים עכשיו לדרך. יחד עם ההקלה היא חשה עייפות עצומה ורפיון. היא ראתה את גבו של קוֹסְטיָה שעמד על המדרגה לפניה ונדמה לרגע גבוה יותר מהרגיל.

המון רב מילא את המדרגות. לריסה הופתעה לראות אנשים רבים כל כך שהתעתדו לצאת כמוהם מחוץ למדינה. היא לא פגשה אנשים כאלה עד כה, את אלה שהיתה להם הרשות לצאת את הגבולות, והיא נתנה בהם מבט חוקר, סקרן. הם השתייכו למעמד אחר: פקידים גבוהים, מנהלים מיוחסים, סוכני השירותים הממשלתיים בחליפות אפורות. אולי בין כל אלה יש כאן גם אנשים כמונו, היא חשבה, יהודים, גרמנים, "אויבי העם", מהגרים שעוזבים לתמיד, שנוסעים לישראל.

הדוחק על המדרגות הנעות הכריח אותה לעצור. היא הביטה מטה. וֶרה, הֶרמן, תמרה, סווטלנה ושוּרא עמדו שם בתוך המון המלווים, ראשיהם מוטים לאחור ומביטים אליה למעלה. תמרה נופפה בידה והרמן הרים את זרועו והניע אותה קלות מעל ראשו במחווה של גוף חזק וכבד של גבר.

תמרה הזדקנה קצת, ציינה לריסה לעצמה, אך היא נראית מטופחת כרגיל, לבושה היטב ושומרת על הבעה שלא מסגירה שום המולה פנימית.

היה להן זמן לחשוב על הפרידה. תמרה לא רצתה לדבר על זה: היא פחדה. אבל היא בכל זאת ידעה הכול. בכל פעם שלריסה באה למוסקווה, הן יצאו לטיול קצר בגן הבוטני, מקום שנהגו לשחק בו בתור ילדות ולהסתודד בתור נערות. שם הן דיברו בלי אוזניים זרות.

הרחוב המתעקל שבו עמדו שני הבניינים שהיא ותמרה גדלו בהם, עלה לרגע לנגד עיניה של לריסה. הפגישות שלהן בפינה בדרך לבית הספר כשהשלג כיסה את האספלט, וכפפות הצמר המחוברות ברצועה בשרוולים עוד לא נרטבו.

עכשיו לריסה הביטה בכולם מלמעלה. כל חייה עברו לפניה בהבזקים, תחנות־תחנות. הזיכרונות היו רבים, והם הכבידו. זה מה שמעייף כל כך, היא חשבה, דברים רבים מדי נמצאים כבר בעבר, אף שעמדה עכשיו בפתח פרק חדש.

הרמן חייך כאילו הם יוצאים לחופשת קיץ ויחזרו בעוד חודש. "אם לא אנחנו, אז לפחות אתם," הוא אמר באחד הערבים כשישבו ליד שולחן המטבח.

"זה לא עניין של יהודיות," אמר לה קוסטיה בבית באחת משיחות הערב, "פשוט היא והרמן התבססו, הם עמלו והקריבו כדי לרכוש את מעמדם, ועכשיו לוותר — זה יותר מדי קשה." אחרי שהרהר רגע הוא הוסיף: "ויותר מכול יש פחד. ישן, היסטורי, תורשתי, את מבינה? הם לא רוצים לזכור. הם היו רוצים שכל ההיסטוריה המשפחתית שלהם, ההגליה של אבא שלו, השמות היהודיים של ההורים שלהם, יימחקו ולא יהיו. אז איך את רוצה שירצו לעזוב ולנסוע לישראל?"

"אולי," השיבה לריסה בחסכנות. היא הטתה את ראשה הצידה. בשערה הכהה לא היתה אף שערה לבנה.

"תמרה חושבת שאם היא והרמן לא ידברו על העבר," המשיך קוסטיה, "העבר היהודי שלהם ייעלם כאילו בני המשפחה שלהם לא נרדפו ולא נכלאו, לא עונו ולא הושפלו במדינה החופשית ביותר בעולם," המשיך קוסטיה. הוא הפליג בדבריו.

זה בכלל לא מה שחשבה לריסה. הפלפולים של בעלה עייפו אותה. קוסטיה דיבר בלהט כמו שחקן על הבמה, כמו משורר. הוא הניע את ידיו במרץ, עיניו ברקו, הוא הביט לפניו למרחקים כאילו רואה שם את העתיד עצמו. לריסה הכירה את החולשות של בעלה. הוא שקע כולו בעולם הרעיונות שלו והיה בטוח שכולם צריכים להסכים איתו.

גם שורא עמד שם, בין חברי הנעורים שלה ושל קוסטיה. הוא בא במיוחד ברכבת, כדי ללוות אותם. זאת מסורת, ללוות את היוצאים לדרך, מה גם שמדובר היה בפרידה לתמיד. בכך הם היו בטוחים. מסך הברזל נסגר מאחוריהם, כבד ואטום.

היא ראתה בעיני דמיונה את הכניסה לבניין שבו גר שורא. השלג הוסט לשני צידי המעבר. הוא כיסה את שני הספסלים שנשים זקנות במטפחות פרחוניות נהגו לשבת עליהם בקיץ. עכשיו הן הביטו עליה מהחלונות. הן ליוו במבט את נעלי העקב שלה, את גרבוני המשי עם התפר מאחור. "את אוהבת שרואים לך את הרגליים," תמרה צחקה לה.

לא, איש לא חשד בה ובשורא, היא היתה בטוחה בכך, אבל בכל זאת המחשבה הזאת היתה איתה. שתי המשפחות היו בקשרי חברוּת, הילדות שלהם היו חברות. הם גידלו אותן יחד. הכול היה כשורה, אבל בכל זאת, כאשר דחפה את דלת העץ הכבדה של הבניין הישן, גם כאשר החזיקה את ידה של נטע בידה, היא חשה במבט הנשים הזקנות. היה נדמה לה שהפנים השדופות, העור התלוי על עצמות הלחיים והלסתות הריקות ליוו אותה עד לקומה השלישית, כאילו הן יודעות עליה משהו.

איזה שטויות, היא ניערה את המחשבות מעליה. הן מסתכלות עליי, כי משעמם להן, כי אני צעירה מהן, ואולי באמת מפני שרואים לי את הרגליים, כמו שתמרה אומרת.

"אני רוצה לשמור את שניהם," היא אמרה לתמרה. ותמרה צחקה. "כן," חזרה ואמרה לריסה, "ככה אני רוצה! ולמה לא? הרבה גברים חיים כך, וגם נשים כנראה, אז למה לא אני? אני צריכה את שניהם. אני זקוקה לשניהם."

הריח של חדר המדרגות, המחנק, אדי האלכוהול והטחב עמדו באפה של לריסה עכשיו, כאשר ירדה מן המדרגות הנעות ונעצרה ליד המעקה. היא הרימה את ידה כדי להיפרד משורא, שעמד שם למטה בתוך ההמון.

גם עם שורא לריסה דיברה שוב ושוב, בייחוד בפעם ההיא, כשישבו ליד הנהר, אחרי הפלגה ארוכה. העשב היה לח. האוהל עמד מאחוריהם והמדורה דעכה. סביב היה שקט, היער שעל הגדה ממול התכהה בדמדומי הערב והכחיל במרחק.

"שם לא יהיה לך יער," הוא אמר לה. הם הביטו במים המשחירים, שנראו שקטים ושטוחים כמו בד. רק הבזקי אור דקים הרעידו אותם פה ושם. היא חשה את נוכחותו לידה, גוף חזק ומוצק.

אני לא אראה אותו עוד, היא חשבה. זה נעשה מוחשי. נוכחותו הקרובה והבוטחת לא תהיה עוד לידה. היה קשה לדמיין את זה.

כל אלה עברו במחשבתה ברגע אחד קצר. היא וקוסטיה הגיעו למעלה, למקום שמגיעים אליו רק אלה שעולים למטוס, השאר נשארים למטה. זה היה מהר. היא הסתובבה, חיזקה את ידה של נטע בכף ידה וחזרה לעצמה. המסע נמשך.

המטוס הדיף ריח בושם דק. הדיילות קיבלו אותם בנימוס. זה היה נעים, אך גם מפחיד בזרותו. הדברים הטובים בחיים הם הרבה פעמים גם קשים, חשבה לריסה. היא היתה בטוחה שעכשיו זה דבר טוב. הם חגרו את חגורות הבטיחות. מעכשיו היא לא צריכה עוד לעשות דבר, לא להיות דרוכה וערנית, לא להיזהר ולא להישמר מפני סכנה. רק לחכות.

"אמא, מתי נגיע לישראל?" שאלה נטע.

"את לא זוכרת? זה לא יהיה ישר בישראל," ענתה לה לריסה. "אנחנו טסים לווינה. ושם יש תחנה, פֶּרְיֶסַדְקָה."

1 התפרסם לראשונה בכתב העת האינטרנטי "סלונט" בעריכת לילי פרי.

חבֵרה חשובה


"ישבנו קצת, פרקנו את מה שהיה לנו על הלב," היתה אמא אומרת אחרי הפגישה עם תמרה. גם בקול שלה נשמעו הקלה ושמחה. כך נטע ידעה שזה רציני. משהו גדול מכביד על הלב ופורקים אותו כך, בשיחה. גם לאבא היו שיחות עם חברים. אבל אבא לא ישב איתם במטבח, אלא בחדר העבודה שלו, ולפעמים הם גם סגרו את הדלת.

אבא התייחס קצת בזלזול לפגישות של אמא עם תמרה. הוא לא אמר על זה שום דבר ישירות, אבל הוא כנראה חשב שהשיחות שלו עם החברים יותר חשובות. ואולי הוא לא אהב לראות שאמא משוחחת שיחות חשובות כל כך עם מישהו אחר מלבדו. הוא לא אהב לחלוק את אמא עם תמרה והוא שמר לה קצת טינה. אבל תמרה לא שמה לב. אמא אולי כן.

נטע אהבה את תמרה, חברה חשובה של אמא. הריח שלה לא דמה לאף אחד מהריחות שאפשר היה להריח בבית. ריח סיגריות חריף המעורב בבושם, גם די חריף, וריח כפור שנכנס איתה מהרחוב, מבחוץ.

השיער הכהה של תמרה היה מסודר על ראשה כמו כובע מעוגל ונפוח, לפי האופנה. גבותיה השחורות היוו ניגוד לעור פניה הבהיר, ונקודת חן קטנה ישבה משמאל לשפתה העליונה. תמרה היתה עגולה כולה, אך הדבר לא שיווה למראה שלה רכות. ונטע ידעה שלא כדאי להיכנס איתה לוויכוח ולהתעקש.

לאבא של נטע ולחברים שלו היו נושאי שיחות מעולם הפילוסופיה, ההיסטוריה והאומנות. אבל השיחות של אמא ותמרה משכו אותה יותר. היא לא ידעה על מה הן מדברות. לפעמים היא שמעה את קולותיהן מהמטבח, אבל לא יכלה לפענח את המילים. נשמעו גם פרצי צחוק וקריאות רמות. נטע ניסתה לדמיין על מה דיברו, אך עלו בראשה רק מחשבות על מקס, הבן של תמרה, על סבתא בסיה, על התופרת והבד החדש שאמא קנתה ודברים בעבודה שלהן בבית החולים. אולי גם דיברו על אבא ועל הדוד הרמן, הבעלים שלהן, אבל נטע לא ידעה בוודאות. היא ראתה אותן יושבות זו מול זו ליד שולחן המטבח, מרוכזות, אבל לאו דווקא רציניות, כי תמרה הרבתה לצחוק. גם אמא, בעצם.

הן היו נפגשות לעתים קרובות, וכולם ידעו שאסור להפריע. אפילו אבא של נטע ידע. הוא היה נוטל את ידה של נטע ולוקח אותה לחדר, כביכול כדי להרחיק אותה מהן, שלא תפריע, אף שהיא לא היתה זקוקה לכך. היה נדמה שהוא עושה זאת יותר בשביל עצמו, שקצת קשה לו להישאר מחוץ למרכז העניינים והוא נעזר בנטע כדי להסיח את דעתו.

כמה חודשים לפני שכל המשפחה עזבה לישראל תמרה הפסיקה לבוא. נטע חשבה שזה בגלל הסידורים הרבים שהיו לאמא ולאבא לפני העזיבה, אבל אולי היה עוד משהו, אחר. אנשים רבים הפסיקו לבוא אליהם, אבל הבית לא נעשה פחות שמח. אפילו להפך. אבא תיאר בפני אמא מקרים שבהם פגש מכר ברחוב והמכר עבר למדרכה שממול. אבא שלה עשה זאת בצחוק מתפרץ, בשעשוע. עכשיו כבר לא היה להם אכפת שאנשים פחדו מהם, כי הם היו כבר על סף העזיבה, הוויזות והדרכונים כבר היו בידיהם, והם כבר לא היו שייכים, החוקים הרגילים לא חלו עליהם.

אבא של נטע אמר שבטח התקינו מכשיר האזנה בארון החשמל שלהם. הוא שמע שזה קורה, אבל עכשיו זה לא נוגע להם עוד, כך הוא אמר, כי הם כבר בחוץ, אף שתאריך הנסיעה עוד לא הגיע.

אבא של נטע צחק והשתובב כמו ילד, אבל אמא כנראה לא חלקה איתו את ההרגשה. היא פחדה. היא פחדה ממשהו. "כל עוד לא חצינו את הגבול ואנחנו בצד הזה שלו, הכול יכול לקרות," היא אמרה. אבל היא לא העירה לו ולא עצרה בו, ונטע אהבה לראות את אבא שלה שמח כל כך.

אולי היה קשה לתמרה ולאמא של נטע להיפגש לפני הפרידה. כי כולם ידעו שהפרידה הזאת היא פרידה לתמיד. לנצח. שהם לא יתראו עוד לעולם. כאילו קו הגבול בין המדינות הופך למין חומה והכל נחתך וניתק, ואי אפשר עוד אפילו לגעת.

ביום העזיבה תמרה באה עם כולם לשדה התעופה יחד עם כמה חברים ועם הדוד הרמן. לפני שהמשפחה עלתה במדרגות הנעות למעלה היא לקחה את נטע הצידה, כרעה לפניה כדי להיות בגובה שלה, ונתנה לה קופסה קטנה מעץ, עגולה, עם ציור חרוזים בצורת עלים על המכסה.

"תשמרי על זה," היא אמרה לה. "זה יביא לך מזל."

הקופסה היתה יפה, נדף ממנה ריח עץ ולכה. נטע לא ידעה מה תשים בה, אבל זה לא שינה. תמרה חיבקה אותה ונתנה לה נשיקה, ונטע הרגישה את הריח שלה קרוב־קרוב, ריח חזק, כמעט גברי.

אחר כך הם עלו במדרגות הנעות כמו לשמיים וראו את כל החברים מלמעלה, מטים את ראשיהם קצת לאחור כדי לראות אותם, ומנופפים בידיהם. רק הדוד הרמן עמד עם הידיים בכיסים, הוא עשה שלום רק עם הראש והעיניים, והרים את ידו רק לרגע.

נטע לא ידעה מה אמא ואבא שלה הרגישו, אבל היא שמחה: סוף־סוף, כל כך הרבה זמן חיכינו, עברנו את כל השלבים, הניירות, המסמכים, ההמתנה והפחד, הספק והלא ידוע, ועכשיו זה הגיע, עכשיו זה עומד לקרות. אבל אולי אמא ואבא שלה היו עצובים להשאיר את כל החברים שלהם, הוותיקים, עוד מימי האוניברסיטה. נטע העיפה מבט באמא, אבל לא ראתה שום דבר מיוחד. היא היתה כמו תמיד, רק חיוורת קצת, ולא חייכה.

אחר כך אמא בוודאי שכחה את תמרה. כך נטע חשבה. אבל יום אחד נפלה חומת ברלין והתפרקה ברית המועצות. כעבור זמן מה החלו להגיע מכתבים, טלפונים ואנשים משם באו לבקר בארץ. הבלתי אפשרי והלא ייאמן קרה: הנצח הפסיק להיות נצח. אמא ואבא של נטע התרגשו מאוד. זה הפתיע אותה: היא היתה בטוחה שיש להם חיים אחרים, וכל זה, יחד עם החברים הישנים, שייך לעבר שנעשה אטום, נשכח ורחוק כל כך שהוא כמעט לא קיים.

גם תמרה באה לארץ לביקור. נטע זכרה אותה. אחרי כל שנות הפרידה פניה לא השתנו בהרבה. הן היו איכשהו יותר אפרפרות בגלל רשת הקמטים שהתפרשה עליהן. אבל בגוף שלה הכול השתנה. הוא לא היה תמיר ובוטח כמו פעם. היא ישבה בפינת הספה בחדר האורחים של אמא ואבא כפופה, מכונסת וקפואה, ולא דיברה. המבט שלה נראה מחפש, מודאג. אמא ואבא של נטע הציעו לקחת אותה לטייל, להראות לה את חוף הים, לנסוע לירושלים לכותל המערבי ולכנסיית הקבר. אבל תמרה לא רצתה. בעלה נסע בענייני עבודה לאוניברסיטה והיא חיכתה לו, שיחזור.

"אני מפחדת," היא אמרה לאמא ואבא בקול שקט, מתנצל.

נטע הוציאה את הקופסה מהארון והביאה לה. היא חיכתה לרגע שלא יהיה לידן אף אחד. נטע כבר לא היתה ילדה, והיא חששה שאמא ואבא יצחקו לה.

"את זוכרת?" היא שאלה את תמרה. עיניה של תמרה נפקחו באחת ואורו. היא זכרה את הקופסה העגולה שאפשר להסתירה בתוך כף היד, עם חרוזים כמו עלים צבעוניים על המכסה.

"אוי!" פלטה תמרה והיה נדמה לנטע שהיא יוצאת מסגירותה ועכשיו בשטף הדיבור הרגיל, של פעם, המפוסק בצחוק, היא תספר לה הכול, כל מה שקרה לה במשך השנים האלה, ולמה היא יושבת ספונה בתוך עצמה. אבל תמרה לא אמרה כלום. היא רק הביטה אל נטע, הושיטה את ידה וליטפה את קווצת השיער שנפלה על לחייה.