כי בליבי שלהבת בערה

הקדמה

אלת הזיכרון ביוון הקלסית, מְנֶמוֹסִינֶה, תוארה כאלה קפריזית, כי הזיכרון נוטה לתעתע בנו. הוא חובק בתוכו שִׁכחה, עיוותים ושיפוצים, חוויות ורגשות שאנו מעדיפים לעיתים להדחיק. הזיכרונות דומים לצללים המחפשים את עברם, ודולים מתוך אפלת השִכחה את המתאים לנו.

בממואר שלי שלובים זיכרונות טובים ונעימים, וגם פחות נעימים, מגילים שונים ובהם אף זיכרונות מגיל ינקות. אומרים שזיכרונות ילדות מוקדמת מבוססים על סיפורי ההורים, שנלעסו ונטחנו עד לאמונה שהם זיכרונות של ממש. אצלי יש אולי זיכרונות אחדים מסוג זה. כל שאר זיכרונות הילדות שלובים בתמונות חיות ואותנטיות, בריחות וברגשות, לפעמים בסיטואציות שבהן הייתי לבדי, ללא ההורים או מלווים אחרים.

בסוגת הממואר הזיכרון האינדיווידואלי משתלב עם הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי, במיוחד הזיכרון הלאומי. חוויות אישיות משתלבות באירועים ובתהליכים היסטוריים. ככל שמדובר בי, התקופה ההיסטורית היא של התהוות המדינה ושלבי צמיחתה הראשונים. הזיכרונות מבוססים בחלקם על יומן אישי שכתבתי בנעוריי.

זכיתי לחיים עשירים ומגוונים, שבהם הצטלבו דמויות בולטות בתרבות ובספרות הישראלית, כמו גם בתרבות הצפון־אמריקאית – החל מש"י עגנון, יהודה עמיחי ויגאל מוסינזון ועד מוֹרְלִי וּבֶּרִי קַלָאהַן, גֵּ'יְמְס טִי פַארֶל, אִירְוִינְג לֶיְטוֹן ודֶּנִיס סִילְק.

לא תמיד דרכי הייתה סוגה בשושנים. כמובן, קיבלתי בחיי גם החלטות שגויות ועשיתי לא מעט טעויות על הדרך, ואף על פי כן אני לא מביטה אחורה בזעם.

חיי דמו לפסיפס, שבו הבהיר והכהה השתלבו לעיתים קרובות. אני מביטה לאחור בנוסטלגיה, בגעגועים, באהבה ובחמלה לכל מי שנטלו חלק בחיי – אלה שעימי כיום ואלה שאינם עוד.

תודתי החמה נתונה לבן זוגי, אפרים (פרדי) דוד, על הערותיו לממואר ועל העידוד לאורך כל הדרך.

אבא שלי?

במבואה הארוכה והצרה בדירתנו שברחוב הפועל 4, בהדר הכרמל חיפה, ניצב צמוד לקיר שולחן כתיבה יפהפה, מצופה בפוליטורה בצבע חום־ג'ינג'י בוהק. השולחן היה צר אך מתוחכם. על ידי מתקן מיוחד אפשר היה להרים את משטחו למצב אנכי, ואז הופיעו בצידו הפנימי מראה גדולה ומגירה, שבה נהגתי לחטט וגיליתי אוצרות נסתרים. היו שם בשמים עם ניחוחות משכרים, עטים למיניהם, מכתבים וגלויות. במיוחד זכורה לי גלויה רומנטית שעליה ציורי פרחים מקסימים באדום ובצהוב על רקע שחור, ומאחוריה הקדשה בשפה הרוסית. גם צרור מכתבים מליטא קשור בסרט משי אדום בלט לעין.

לא כיבדתי את פרטיותה של אימי. פתחתי את המכתבים, אבל נתקלתי בשפה לועזית לא מובנת הכתובה בעט ירוק. לימים סיפרה לי אימא על אותם מכתבים ירוקים שכתב לה שמעון, אתלט יפה תואר. שניהם היו מאוהבים, אך משפחתה של אימי התנגדה לקשר, ניסתה לטרפד את היחסים האלו ואף הצליחה.

באחד הימים, כשחזרתי מבית הספר, ניצלתי שוב את היעדרם של הוריי מהבית. התיישבתי בסקרנות ליד השולחן הג'ינג'י כדי לנבור בתמונות ובמכתבים, ולהריח את הבשמים, שטיפות מהם נותרו בבקבוקים מעודנים שאימא שמרה גם לאחר שהתרוקנו מתכולתם. בין המסמכים והמכתבים גיליתי הפעם מעטפה שלא הכרתי. כאחת שלא ידעה לדחות סיפוקים, פתחתי אותה מייד ושלפתי צרור ניירות. כאשר עיינתי בדפים ובתוכנם נתקלו עיניי בכותרת בולטת בראש אחד המסמכים: תעודת גירושין. מתחת לכותרת הופיעו שמות הבעל והאישה שקיבלו סטטוס חדש של גרוש וגרושה: יואל חיטובסקי ורוזה חיטובסקי לבית קולומבוס. רגע, רוזה חיטובסקי או רוזה קולומבוס?

התגאיתי במיוחד בשם נעוריה זה של אימא. תמיד צחקנו וסיפרנו לכולם שכריסטופר קולומבוס, זה שגילה את אמריקה, היה אחד מאבותיי. רבים מחבריי אכן האמינו במוצא מיוחד זה, אבל היו שפקפקו בשושלת האצילית, והתייחסו באירוניה לאלה מבני המשפחה שהתגאו במוצאם. למשל דודי, אחיה של אימי, נהג לענות לטלפון בהצגת שם משפחתו: "קולומבוס". באחת הפעמים המצלצל השיב: "נפוליאון".

התבוננתי שוב במסמך. לא ייתכן שאימא הייתה נשואה למישהו אחר לפני אבא שלי, שמואל שולמן. לאחר נישואיה הפכה להיות רוזה שולמן לבית קולומבוס. מאין צץ השם חיטובסקי? החזקתי את המסמך בידיים רועדות. הרגשתי יובש בגרון, כאילו משהו חסם אותו.

עיון נוסף במסמך אישר את הרע מכול – חתימות של שני הצדדים ושל הרבנות אישרו את אמינותו, זו תעודת הגירושין של אימא שלי מיואל חיטובסקי. השמיים נפלו עליי. הוריי מעולם לא רמזו על כך. רק אז הבנתי מדוע השם חיטובסקי נשמע לי מוכר, וגרם לי לאי־נוחות.

אדון יואל חיטובסקי היה שמו של השכן, איש דתי ובלתי אהוד על ילדי השכונה, אולי בגלל מראהו שלא היה מלבב במיוחד, אבל בעיקר בגלל תפקיד השוטר שלקח על עצמו ברצינות, ובגלל הנזיפות התכופות שלו על מעשי הקונדס שלנו, ילדי השכונה. יואל חיטובסקי היה האדם האחרון שהייתי חושבת שיהיה לטעמה של אימי. איך זה קרה? גירושין היו בעיניי דבר נורא. זה קרה לאורה, החברה שלי מרחוב כנרת. ההורים שלה התגרשו וכל השכונה דיברה על זה. אורה בכתה כל הזמן, ובסוף היא ואימא שלה עזבו את הדר הכרמל בלי להיפרד אפילו. שמעתי שעברו לכפר אתא. אם אימא שלי הגיעה למצב שנאלצה להתגרש, מי יודע מה אותו חיטובסקי עשה לה. לא היה ספק בליבי שאימא היא זו שהחליטה להתגרש ממנו, ולא ההפך.

זעם אפף אותי, אבל גם רחמים. מסכנה אימא, מי יודע כמה היא סבלה. בעיצומה של סערת הרגשות חשתי בחילה, כאשר חלפה בראשי מחשבה נוספת: הייתכן שאותו שכן נזפן הוא האבא הביולוגי שלי? שומו שמיים. אולי בגלל זה החליט להישאר בשכנות, כדי לצפות עליי. נזכרתי איך הביט בי פעם במבט חודר בעת שנזף בכמה ילדים בחצר, "אתם רועשים להחריד". הוא לא הבין שירד אז שלג בפעם הראשונה בחיפה, בשנת 1950. אנחנו כמובן השתוללנו וזרקנו כדורי שלג זה על זה. איך יכול היה להיות אטום כל כך? הוא זעם, אבל כאשר נתקל מבטו במבטי צץ מעין חיוך קל בקצה שפתיו, ונעלם מייד.

פניי החיוורות השתקפו מבעד למראה. המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי. זו הייתה שעת צוהריים, ואימא הייתה אמורה לחזור בכל רגע מסידוריה. לקחתי את המסמך, החבאתי אותו באחד התאים של ילקוט בית הספר וטרקתי את מכסה השולחן. מיהרתי למקלחת ושטפתי את פניי במים קרים, שתיתי מים וניסיתי להשתלט על רגשותיי. מה עושים? למי לפנות? לא אוכל להעלות את הנושא עם אימא, לא רציתי לצער אותה. עדיף שאחכה לאבא ואשאל אותו. המחשבה על אבא הבהילה אותי, לאיזה אבא לפנות, האמיתי או החורג? החשש לזהותי האמיתית זחל בעצמותיי, הבת של מי אני?

החלטתי לערוך את השולחן לקראת ארוחת הצוהריים. מהמטבח שמעתי את דילוגיה של אימא על המדרגות, ואת סיבוב המפתח בדלת הראשית. כהרגלה היא נכנסה וקראה: "שיינקה, חזרת?"

למרות המתח וההתרגשות השבתי לה בקול עליז. לאחר השאלות הרגילות – "איך עבר היום בכיתה?" "האם היה מבחן פתע?" "האם יש לך הרבה שיעורי בית?" "את זוכרת שצריך להתאמן בכינור על היצירה החדשה לקראת השיעור מחר?" – היא פנתה להכנת ארוחת הצוהריים. התבוננתי בה בריכוז, ניסיתי לדמיין אותה בתקופה שבה הייתה נשואה לאותו יואל. לא הייתי מסוגלת להכיל את התמונה של שניהם יחד. התמקדתי בסידור השולחן. הנחתי עליו את הצלחות ואת הסכו"ם, ואף הקפדתי על מיקום המפיות והתבלינים.

"כל הכבוד, שיינקה, לאט־לאט את מצליחה להשתלב בעבודות המטבח", החמיאה לי בחיוך.

היא ידעה שהמטבח, למעט היותו מקום האימונים בנגינת הכינור, לא היה מרכז חיי.

השתדלתי בעת הארוחה לענות על שאלותיה ולהתנהג כרגיל. פחדתי שאימא עם הרגישות שלה תחשוד ותעלה על סערת הרגשות שלי. התבוננתי בה ברגע בו הייתה עסוקה בחלוקת המנות. היא נראתה לי עייפה ונורא ריחמתי עליה, אבל גם ריחמתי על עצמי.

לאחר הארוחה קמה אימא עם הצלחות לעבר הכיור. ניגשתי אליה ושמתי ידי ברכות על כתפה. "את רוצה שאשטוף את הכלים? אולי אעשה סדר בארון?"

אימא הסתובבה אליי והרימה גבות: "מה קרה לך, שיינקה? קיבלת ציון רע במבחן או את מתכוננת לבקש משהו ממני? מאיפה צנחה פתאום נדיבות כזו גדולה, אה?"

"סתם, חשבתי שאת עייפה ורציתי לעזור. אבל זה בסדר, אני לא חייבת", עניתי בלחש.

"לא צריך, מתוקה שלי. אני מסיימת לשטוף אותם תוך שתי דקות. תתחילי לעבוד על שיעורי הבית, אבל בשקט. אני זקוקה לשלף שטונדה שלי".

אימא הלכה לחדר השינה והגיפה את התריסים. היא הכינה כיסוי לעיניים, ביקשה שוב שיהיה שקט בבית ופנתה לתנומת היופי שלה. נותרתי במטבח, מכונסת בעצמי. חיכיתי בקוצר רוח לבואו של אבי.

כאשר הגיע לבסוף לא הספיק להתיישב, והתנפלתי עליו בבקשות: "אבא, רד איתי לחצר. יש לי משהו חשוב וסודי לשאול אותך".

"סודי? אני באמת סקרן", אבא הרים את גבותיו. "אבל למה לרדת למטה? בואי למרפסת המטבח, כך לא נפריע לאימא".

יצאנו למרפסת, וליתר ביטחון סגרתי מאחוריי את הדלת. אבא בחן אותי בריכוז ובסקרנות. עמדנו בשקט זמן מה, לא ידעתי איך לשאול אותו. פרצתי בבכי ולא הצלחתי להירגע. אבא נבהל, עטף אותי בזרועותיו וחיבק אותי, ולא אמר מילה. ידו ליטפה את שערי.

לבסוף פרצתי בשאלה שהעיקה עליי: "אתה באמת האבא שלי?"

אבי לא הבין מהיכן השאלה נחתה עליו. הוא ניסה להרגיע אותי. ניגשתי לתיק בית הספר ושלפתי את תעודת הגירושין. הוא הציץ במסמך ופרץ בצחוק.

"זו תעודת גירושין לא אמיתית, שׂיהל'ה. את יודעת למה? כי הנישואין לא היו אמיתיים. הכול היה פיקטיבי. הינה עוד מילה חדשה – פיקטיבי".

הוא חיבק אותי בחום, הוציא ממחטה מכיסו וניגב את הדמעות. לראשונה סיפר לי על ההיסטוריה של המנדט הבריטי ועל ההגבלות שהוטלו על היהודים שרצו לעלות ארצה.

"תביני, שׂיהל'ה, רבים נאלצו לנקוט באמצעים בלתי חוקיים, מתוך אמונה שלמה בציונות ובצורך לאפשר ליהודים לחזור לארצם ויהי מה. אחת הדרכים הייתה נישואין פיקטיביים בין העולים לנתינים בפלשתינה, כדי לקבל היתר להישאר בארץ. נישואין אלה הובילו מן הסתם לגירושין פיקטיביים. דוד חיים ודוד גרשון היו כבר בארץ מסוף שנות ה־20. הם הכירו את אדון חיטובסקי הרווק, והציעו לו כסף כדי שיסכים להתחתן פיקטיבית עם אימא. כל זה היה לפני שהכרתי את אימא. את יודעת, כשהגיע הזמן להתגרש הוא לא כל כך רצה. אימא מצאה חן בעיניו, למרות שלא חיו כבעל ואישה. לא הייתה לו ברירה, זו הייתה עסקת חבילה תמורת סכום נאות – נישואים פיקטיביים אבל כביכול חוקיים, ולאחר זמן מה גירושין פורמליים". אבא חייך שוב, ליטף את פניי והוסיף: "וכן, מובן שאת הבת שלי ולא של אדון חיטובסקי. את לא רואה את החיוך שלך, שהוא העתק מושלם לחיוך שלי?"

נרגעתי.

שתים־עשרה שנה לאחר מכן, ואני בת עשרים ושתיים, הגעתי לארצות הברית לצורך לימודים באוניברסיטת מינסוטה, מינאפוליס. התגוררתי בביתם של הרב נחום שולמן, בן דודו של אבי, ואשתו מיי. תוכנית הלימודים כללה קורס חובה של כתיבת נאומים, עריכתם והקראתם. כל אחד בחר נושא ובנה את נאומו סביבו. באותה תקופה הראתה לי שרון, בת דודתי האמריקאית, ספר על מחקרי סטטיסטיקה, ובין השאר היה כתוב בו כי בשנים 1923–1948 אחוז הגירושין בפלשתינה היה הגבוה ביותר בעולם.

"יש!" צהלתי בהתלהבות.

מצאתי נושא לנאום שלי: "לעולם אין לסמוך על סטטיסטיקה".

אותן שנים שצוינו במחקר הסטטיסטי היו שנות המנדט הבריטי בישראל. הגירושין באותה תקופה היו ברובם פיקטיביים, ולא שיקפו את התמונה האמיתית. ישראלים רבים אף נשלחו לאירופה להתחתן עם הנשים ולהביאן חוקית לארץ. אומנם קרה שזוגות פיקטיביים בנסיבות הללו התאהבו ונשארו נשואים, אבל אלה היו מקרים מעטים. רובם התגרשו זמן קצר אחר כך.

בהתלהבות רבה נרתמתי למטלה. כתבתי את הנאום בגוף שלישי, על ילדה בת עשר שחיטטה באוצרות השולחן הקסום, ומצאה את תעודת הגירושין של אימה. כאשר סיפרה זאת לאביה, הוא הסביר לבתו את הרקע. ההסבר בנאום כלל ציטוט עובדות היסטוריות שאישרו את התופעה של קיום נישואין פיקטיביים בתקופת המנדט הבריטי. באותו ספר היה פגם מתודולוגי בולט לעין באי־הבנת ההקשר ההיסטורי של הנתונים, ולכן הם לא היו יכולים להיות מהימנים לתחקיר של אותה סטטיסטיקה.

בסיום הנאום הוספתי מילים אחדות: "ואותה ילדה בת עשר, הייתי אני".

A+ היה הציון שקיבלתי עבור מטלה זו – הגבוה ביותר בסולם ההערכה. הייתה זו סגירת מעגל מקסימה.

בחרתי להתחיל את הזיכרונות שלי בקטע זה, הקטע שבו אני מקבלת אישור לזהותי האמיתית, ולא הפיקטיבית.