הסטואה

בפתח התרגום

המלומד הקלסי גילברט מאריי (Gilbert Murray, 1866–1957) פותח את מסתו/הרצאתו הפילוסופיה הסטואית משנת 1915 באפיון כללי של אסכולה פילוסופית זו וכותב כך:

לסטואיות אפשר לקרוא פילוסופיה או דת, דת — בגלל הרגש הנעלה אשר בה; פילוסופיה — מפני שאינה מתימרת להיות בעלת כוחות מַגיים ואינה מעמידה פנים שיש לה ידיעה מן השמים. אין ברצוני לומר שהיא שיטה שלמה בתכלית ללא טעויות שבעובדה וללא סתירות שבהלכה. ודאי שאינה כך. ובכלל איני יודע שיטה שהיא נקיה מטעויות וסתירות. אולם אני סבור שיש בסטואיות משום השקפה על העולם ועל בעיות־החיים המעשיות שאפילו היום ראויה היא לתשומת לבם של בני־אדם ובכוחה לרומם את הלבבות.‏^[*]

הספר השביעי של חיי הפילוסופים עניינו הפילוסופיה הסטואית (או, הסטואה), ובו נמצאות ביוגרפיות של חשובי הוגיה הראשונים וכן דיון מקיף בשיטתה החובקת כול. ספר זה הוא הארוך בעשרת ספריה של היצירה, ועם זאת לא הגיע אלינו בשלמותו (על כך ראו הערות 338 ו־527 בתרגום עצמו). אבל אין ספק, כי מה ששרד את מרוצת הדורות ותהפוכות הזמן, הריהו חלק הארי של הספר והחשוב בו.

מלבד הביוגרפיות על הוגי הסטואה הראשונים, כלומר זנון (Zēnōn) איש קיטיון, מייסד האסכולה הסטואית, ויורשיו המובהקים קלאנתס (Cleanthēs) וכריסיפּוס (Chrysippos), שבלעדיו "לא הייתה סטואה", לב לבו של ספרנו הוא הרצאת דברים שיטתית על עיקרי התורה הסטואית (Doxographica Stoica). כדרכו, דולה דיוגנס לארטיוס את ידיעותיו ממקורות שונים, והוא מציג את דבריו כסיכום וכתמצית של התורה הסטואית הענפה. משום כך אין חיבור זה בחינת שיר הלל לסטואה, וגם אין תכליתו להציג את המשנה הסטואית כדרך הנכונה לדבוק בה ולהעדיפה על פני גישות פילוסופיות אחרות. לא כי, אלא כאן נפרשׂ בפנינו תיאור ניטרלי של מרכיבי התפיסה הסטואית על כל רבדיה. ושוב, על שום האקלקטיות שבבחירת מקורותיו והאופן שבו בחר לצמצם אותם ולסכמם, הרצאתו של המחבר אינה תמיד ברורה די צורכּה (וכבר פגשנו מאפיין זה של חיבורו בספרים קודמים של היצירה, למשל בספר ג, בדיון על הקוסמולוגיה של אפלטון). נסקור אפוא בקיצור נמרץ את מבנהו של הספר, כדי לסייע לקוראים להתמצא בו.

שלוש הביוגרפיות העיקריות בספר הן זנון (סעיפים 1–160, ולמעשה 1–38, הואיל ויתר הסעיפים הם דיון בתורה הסטואית); קלאנתס (ס' 168–176); כריסיפּוס (179–202; ס' 190–202 הם קטלוג יוצא דופן באורכו של יצירותיו המרובות של כריסיפּוס, אך הקטלוג אינו שלם, היות שבמהלכו נקטע הספר ויתרתו, כאמור, אבדה). כן נוספו כמה ביוגרפיות קצרות של שלושה פילוסופים שסטו מעיקריו של זנון: אריסטון איש כיוס, הרילוס ודיוניסיוס (ס' 160–167) וכן סְפַירוס (ס' 177–178), שהביוגרפיה עליו אינה אלא נספח לביוגרפיה על קלאנתס.

במרכז ספרנו ישנו, כאמור, תיאור כולל של עיקרי התורה הסטואית. בגוף התרגום חילקנו את דיונו של דיוגנס לחטיבות וסעיפי משנה, שמקורם בתרגום הצרפתי של היצירה בעריכתה של Goulet-Cazé משנת 1999 (ראו להלן הערה 125). ראשית ישנה חלוקת הפילוסופיה לשלוש מחלקות: פיסיקה, אתיקה ולוגיקה, ואחר כך מתחיל הדיון בגישה הסטואית לכל אחת מהן. הוא נפתח בלוגיקה (ס' 41–83). כאן אנו נחשפים לעקרונות יסוד במחשבה הסטואית, כגון הדימוי הנחרץ (phantasia katalēptikē) והדימוי שאינו נחרץ (phantasia akatalēptos), שבאמצעותם אנו מפרשים ומבינים, כהלכה או שלא כהלכה, את העולם סביבנו. הדיון בחלקי הלוגיקה מגוון מאוד ויש בו גם ניתוח של ענייני דיאלקטיקה, רטוריקה ואף תורת הלשון והתחביר, אם כי באופן תמציתי למדי.

אחרי הלוגיקה מתחיל הדיון בתורת המוסר, כלומר, באתיקה (ס' 84–131). בחטיבה זו נחלק הדיון למחלקות משנה מגוונות: דחפים שונים וטבע האדם, המידות הטובות והרעות למיניהן, הדברים שאינם בעבורנו ולא־כלום (אינדיפרנטיים) ולעומתם הדברים המועדפים ואף אלה החשובים באמת, החובות המוסריות וכן ההיפעלויות השונות. כן נמצאת פה הגדרה של החכם הסטואי האידאלי ומאפייניו (ס' 117–125).

החטיבה השלישית והאחרונה היא הפיסיקה (תורת הטבע, ס' 132–160). כאן ישנו דיון במהותו של היקום ובמרכיביו, מבנהו וצורתו; האל וגילוייו השונים; הטבע, הגורל, הוויה וחומר, תופעות שמים ומזג אוויר ועוד. כן ישנה הגדרה של נפש האדם וחלקיה.

כבפתח הדבר לתרגום הספרים הרביעי והחמישי (יורשי אפלטון; אריסטו וממשיכיו), נזכיר גם כאן, כי מעניינות במיוחד הן הרשימות הארוכות של כתביהם של הפילוסופים, שמופיעות בביוגרפיות השונות, ובייחוד הרשימה (הלא שלמה) בסוף הביוגרפיה על כריסיפּוס. קטלוגים אלה נותנים לנו מושג ברור מה רבות היצירות הפילוסופיות שאבדו: ממאות הספרים שחיברו הוגי הסטואה הראשונים לא נותרו בידינו אלא קרעי שרידים, אך על פי רוב אף לא זאת, כי אם רק כותרות עלומות. הפרגמנטים והעדויות מן הדורות הראשונים של הפילוסופיה הסטואית קובצו ונתפרסמו בשנים 1903–1905 על ידי המלומד הגרמני־אוסטרי הנס פון ארנים (Hans von Arnim) בארבעה כרכים, שכותרתם הפרגמנטים של הוגי הסטואה העתיקים (Stoicorum Veterum Fragmenta).

אחזור ואביע כאן תודתי הכנה לידידי, ראובן מירן, שממשיך עמי נאמנה בעבודת התרגום של יצירה זו רבת הפנים. כבעבר, תודתנו נתונה למפעל לתרגום ספרות מופת/מרכז הספר והספריות בישראל/משרד התרבות והספורט על הסיוע המתמשך.

אברהם ארואטי

תל אביב

כסלו התשפ"ו

דצמבר 2025

הערות

[*] מתוך מחשבת יוון: מסות מאת ג'ון ברנט, ר.ל. נטלשיפ, גילברט מרי, תורגמו בידי משה שטרנברג, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, תש"י. [חזרה]

חיי הפילוסופים ספר ז: הסטואה

א. זנון^[1]

(1) זֵנוֹן בן מְנַסֶאַס או דֵּמֶאַס,^‏[2] איש קִיטִיוֹן‏^[3] אשר בקפריסין, עיר יוונית שקיבלה מתיישבים פניקיים. צווארו נוטה היה על צדו, כשם שאומר טִימוֹתֶּאוֹס איש אתונה^‏[4] בחיבורו על אורחות חיים. אפּולוניוס איש צור‏^[5] מוסר, כי היה צנום, גבוה למדי, שחום (ומכאן כינה אותו מאן דהוא 'שריג גפן מצרית', כשם שאומר כריסיפּוס^‏[6] בספר הראשון של חיבורו משלים), עב שוקיים, רופס וחלש. לפיכך אומר גם פֶּרְסַיְאוֹס‏^[7] בזכרונות מן המשתה, כי על פי רוב דחה הזמנות לסעודת ערב. הוא התענג, מספרים, על תאנים ירוקות ואמבטיות שמש.

(2) הוא שמע לקח, כשם שנאמר קודם לכן, מפי קראטס.^‏[8] לאחר מכן, מספרים, האזין להרצאותיהם של סטילפּון^‏[9] ושל קסנוקראטס^‏[10] במשך עשר שנים, אליבא דטימוקראטס^‏[11] בחיבורו דיאון; אולם הוא שמע גם את פּולמון.‏^[12] הֶקָטוֹן‏^[13] אומר, כמו גם אפולוניוס איש צור בספר הראשון של חיבורו על זנון, כי הוא נועץ באורקל ושאל, מה עליו לעשות כדי לחיות חיים מיטביים. האל השיב לו, [כי ישיג את מטרתו]^‏[14] אם יתגפף עם גוויות.^‏[15] לפיכך, היות שהבין את כוונת האורקל, קרא את כתביהם של העתיקים.

על כל פנים, הוא נעשה תלמידו של קראטס באופן הבא. כאשר ייבא צבע ארגמן מפניקיה אל פיראוס, נטרפה ספינתו. לאחר שעלה לאתונה, והוא כבר בן שלושים שנה, התיישב אצל מוכר ספרים כלשהו. (3) הלה הקריא את הספר השני של זכרונות מאת קסנופון; זנון נהנה וביקש לדעת, היכן חיו אנשים כאלה.^‏[16] והנה למרבה המזל קראטס חלף על פניהם; הצביע עליו מוכר הספרים ואמר: "לך בעקבותיו של זה!" מאז האזין לשיעוריו של קראטס, ומשאר בחינות הוכיח עצמו כשיר לפילוסופיה, אך נבוך היה נוכח עזות המצח הקינית. לפיכך קראטס, שרצה לרפאו גם מזאת, נתן לו קדרה עם נזיד עדשים לשאתה דרך הקֶרַמֵיְקוֹס.‏^[17] כאשר ראה אותו מתבייש ומנסה להסתירה, חבט קראטס בקדרה בעזרת מטהו וניפץ אותה. וכשזנון ברח ונזיד העדשים נוזל על רגליו, אמר קראטס: "מדוע תברח, פניקי קטן? שום דבר נורא לא סבלת."

(4) זמן מה אפוא האזין לשיעוריו של קראטס; בתקופה זו חיבר גם את המדינה שלו, והיו שאמרו בבדיחות הדעת, כי כתב את חיבורו על זנב הכלב.‏^[18] נוסף על המדינה הוא כתב גם את החיבורים הבאים:

על החיים לפי הטבע

על הדחף או על טבע האדם

על ההיפעלויות

על החובה

על החוק

על החינוך היווני

על הראִייה

על השלם

על סמלים

עיונים פיתגוראיים

הנחות כוללניות‏^[19]

על ביטויים

בעיות הומריות, חמישה ספרים

על הקשבה לשירה‏^[20]

כן ישנם מפרי עטו:

מדריך‏^[21] וכן

פתרונות וכן

הפרכות, שני ספרים

זכרונות מקראטס

אתיקה

אלה אפוא ספריו. אך לבסוף עזב את קראטס, ובמשך עשרים שנה שמע לקח מפי האישים שנזכרו לעיל;^‏[22] עד כי מספרים שאמר: "הנֵה היטבתי להפליג, כאשר נטרפה ספינתי." ברם יש טוענים, כי הוא אמר זאת לגבי קראטס. (5) ואחרים אומרים, כי בעודו חי באתונה שמע על טביעת ספינתו ואמר: "לפחות המזל פועל היטב, כי הוא ממריצנו לפילוסופיה." אך יש גורסים, כי מכר את סחורתו באתונה ואחרי כן פנה לפילוסופיה.

הוא היה מוסר את הרצאותיו בפסעו הלוך ושוב בסטואה‏^[23] הססגונית — הקרויה גם הסטואה של פֵּיְסִיאַנַקְס, ואילו 'ססגונית' על שום ציורו של פּוֹלִיגְנוֹטוֹס — כי רצה גם שהמקום לא יהיה צפוף. הן בתקופת השלושים^‏[24] הוצאו שם להורג אלף ארבע מאות אזרחים. יתרה מזו, עתה באו שמה כדי להאזין לו ומשום כך נתכנו סטואיקנים. אותו השם ניתן גם לממשיכיו, אשר בתחילה נקראו 'אנשי זנון' (Zēnōneioi), כשם שמוסר גם אפיקורוס באיגרותיו. ולפנים נתכנו סטואיקנים אותם משוררים אשר פעלו בסטואה, כשם שמוסר גם ארטוסתנס בספר השמיני של חיבורו על הקומדיה הישנה; הם אף אלה שהגדילו את פרסומו של הכינוי.

(6) אמת, האתונאים רחשו לזנון כבוד רב מאוד, עד כי הפקידו בידיו את המפתחות לחומות העיר וכיבדוהו בכתר מזהב ובפסל מנחושת. כזאת עשו גם בני עירו,‏^[25] אשר חשבו את פסלו של האיש כקישוט לעירם.^‏[26] וכן טענו אנשי קיטיון אשר בצידון, כי מוצאו של האיש מהם. גם אנטיגונוס^‏[27] היה משומעי לקחו, וכל אימת שנזדמן לאתונה, היה מאזין לשיעוריו ומזמינו לעתים תכופות לבוא אצלו. ברם זנון סירב לזאת ושלח את פֶּרְסַיְאוֹס, אחד מתלמידיו, בנו של דמטריוס ומוצאו מקיטיון, אשר היה בשיאו בעת האולימפיאדה המאה ושלושים,^‏[28] כשזנון היה כבר זקן. זהו נוסח האיגרת של אנטיגונוס, כשם שמוסר אפולוניוס איש צור בספריו על זנון:

(7) "המלך אנטיגונוס לזנון הפילוסוף, שלומות,

אני, כמדומני, עולה במזלי ובתהילתי על חייך אתה, אך בהגות ובחינוך נופל אני ממך וכן באושר המושלם שהשגת. לפיכך החלטתי להפציר בך, כי תבוא לשהות במחיצתי, בהיותי משוכנע כי לא תסרב למבוקשי. אתה אפוא השתדל בכל דרך לחבור אלי, מתוך הבנה כי תשמש מחנך לא לי לבדי, אלא לכל המאקדונים גם יחד. הרי האיש שמחנך את שליט מאקדוניה ומנחהו למעשים על פי המידה הטובה,^‏[29] ברי שהוא מכשיר גם את נתיניו להתנהג כגברים טובים. הן כטיבו של המושל בכיפה כן סביר, על פי רוב, שיהא טיבם של נתיניו."

וזנון השיב וכתב את הדברים הבאים:

(8) "זנון למלך אנטיגונוס, שלומות,

מברך אני את אהבתך ללימוד, ככל אשר זו דבקה בחינוך האמתי השואף ליתרון, ולא בחינוך העממי המביא לידי השחתת המידות. מי שעורג לפילוסופיה ונמנע מן ההנאה שיצאו לה מוניטין, אשר מחלישה‏^[30] את נפשותיהם של אי אלה צעירים, ברי שלא רק מטבעו הוא נוטה לאצילות אלא גם מבחירתו. טבע נאצל, אשר זכה גם להכשרה נאותה וכן למורה אדיב, מתקדם בקלות להשגה שלמה של המידה הטובה. (9) ברם אני שרוי בחולשה גופנית בשל זקנותי; הלא בן שמונים שנה אני, ומשום כך אינני יכול לחבור אליך. אך אני שולח אליך כמה מעמיתַי ללימודים, שאינם נופלים ממני בתעצומות נפשם, ואילו בחוסן גופם — עולים עלי. אם תשהה עמם, לא יחסר לך מאומה מאותם עניינים המביאים לידי אושר מושלם."

הוא שלח את פרסיאוס ואת פִילוֹנִידֵס איש תבאי; אפיקורוס מזכיר את שניהם באיגרתו לאחיו, אַרִיסְטוֹבּוּלוֹס, ואומר כי שהו אצל אנטיגונוס.‏^[31] החלטתי לצרף להלן גם את הצו שהוציאו האתונאים בעניינו. זה לשונו:

(10) צו:^‏[32] "בארכונאט של אַרֶנֵיְדֵס, בפְּרִיטַנֵיְאָה^‏[33] החמישית של שבט אַקַמַנְטִיס, עשרה ימים לפני סוף חודש מַיְמַקְטֵרִיאוֹן,‏^[34] ביום העשרים ושלושה של הפריטניאה, בריבונות האספה, מבין הנשיאים‏^[35] הִיפּוֹן, בן קְרַטִיסְטוֹטֶלֵס, מהדמוס קְסִיפֶּטֵה, העמיד שאלה להצבעה, וכן חבריו הנשיאים;

תְּרָאסוֹן בן תראסון מהדמוס אַנַקַיְאָה אמר: הואיל וזנון בן מְנַסֶאַס, איש קיטיון, עסק בפילוסופיה שנים רבות בעירנו, ומשאר בחינות התמיד והיה איש טוב, ואת אלה מבין הצעירים, אשר הגיעו אליו לשם הדרכה, עודד לסגולה ולמתינות והמריצם לדברים המעולים, בשׂימו כמופת לכולם את חייו הפרטיים, אשר תאמו את ההגיונות שהביע בשיחותיו; (11) החליט העם — אם יאיר לנו המזל פנים — לשבח את זנון בן מנסאס, איש קיטיון, ולהכתירו בכתר זהב על פי החוק בעבור סגולתו ומתינותו, וכן להקים לו ציון קבר בקרמיקוס על חשבון המדינה.

לשם הכנת הכתר ובניית הציון יבחר כעת העם חמישה גברים מבין האתונאים כמפקחים. סופר העיר יחקוק את הצו על שתי אסטלות ויוּתר לו להציב אחת מהן באקדמיה, ואת השנייה בליקיאון. את סכום הכסף הדרוש עבור האסטלות יקציב גזבר העיר, כך שיראו הכול, כי עם האתונאים מכבד אנשים טובים הן בחייהם הן לאחר מותם. (12) לבניית הציון נבחרו תראסון מהדמוס אנקיאה, פִילוֹקְלֵס מפיראוס, פַיְדְרוֹס מאַנַפְלִיסְטוֹס, מֶנוֹן מאַכַרְנַי, סְמִיקִיתּוֹס מסִיפַּלֵטּוֹס."‏^[36]

וזהו אפוא נוסח הצו.

אנטיגונוס איש קַרִיסְטוֹס‏^[37] מוסר, כי זנון לא התכחש להיותו אזרח קיטיון; הן כשהיה אחד התורמים לשיקום בית המרחץ וחקקו את שמו על גבי אסטלה, 'זנון הפילוסוף', דרש להוסיף 'איש קיטיון'. פעם אחת התקין מכסה קעור לצפחת השמן שלו וכך היה נושא עמו מטבעות,‏^[38] כדי שלקראטס, מורהו, יהיה פתרון מוכן לצרכיו. (13) מספרים, כי הוא הגיע ליוון כשברשותו למעלה מאלף טלנטים‏^[39] והיה מלווה את כספו בשיעבוד הספינות.^‏[40] הוא נהג לאכול, אומר אנטיגונוס, לחמניות ודבש והיה שותה מעט יין בושׂמי. לעתים רחוקות הסתייע בעבדים צעירים ורק פעם או פעמיים אולי — במשרתת צעירה, כדי שלא יצטייר כשונא נשים. הוא גר עם פרסיאוס באותו בית; וכשהלה הזמין אליו חלילנית, תפס זנון את ידה והביאה אל פרסיאוס.

הוא גם היה, מספרים, נוח לעשות רצון הבריות, עד כי המלך אנטיגונוס התפרץ אצלו לעתים קרובות עם קהל חוגגים ובא יחד עמו למשתה אצל אריסטוקלס, נגן הקיתרה; ברם עד מהרה חמק זנון ונעלם. (14) כן נהג לפרוש, אומר אנטיגונוס,‏^[41] מהמון אדם, עד כי היה מתיישב בקצהו של ספסל ובכך, על כל פנים, חסך לעצמו מחצית המטרד.‏^[42] זאת ואף זאת, לא היה מתהלך בחברתם של יותר משניים או שלושה אנשים. לפעמים גם דרש מטבע נחושת מהניצבים סביבו, כך שמפאת חששם מנתינת תשלום לא יטרידוהו, כשם שאומר קלאנתס בחיבורו על הנחושת. כאשר רבים למדי עמדו סביבו בסטואה, הוא הצביע אל עבר קצֶהָ, אל גדר העץ שהקיפה את המזבח, ואמר: "לפנים ניצבה הגדר באמצע, אך משום שהייתה למכשול, הוצבה בריחוק; גם אתם אפוא התרחקו ותפריעו לנו פחות."

דֵּמוֹכָרֵס בן לָכֵס^‏[43] בירכו לשלום וביקשו לומר ולכתוב לאנטיגונוס את כל הדברים שבהם יש לו צורך, כי אנטיגונוס ימלא את כל מבוקשו;‏^[44] לאחר ששמע זאת, לא הוסיף עוד זנון לשהות בחברת דמוכארס. (15) מספרים גם, כי לאחר מותו של זנון אמר אנטיגונוס: "איזה מחזה איבדתי!" משום כך אף דרש עבורו מהאתונאים,‏^[45] באמצעות תראסון שגרירו, את הקבר בקרמיקוס. ומשנשאל מדוע השתאה לו, השיב: "כי למרות התשורות הרבות והגדולות שקיבל ממני, מעולם לא התגאה ואף לא נראה כנוע."

הוא היה גם איש חקירה־ודרישה ובכל הדברים היה מדקדק בעיונו; לפיכך אף טימון ביצירתו שנינוֹת אומר עליו כדלהלן: 

גַּם יְשִׁישָׁה חַמְדָנִית מִפֶנִֽיקְיָה רָאִיתִי, בְּאֹפֶל

גַּאֲוָתָהּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת לַכֹּל, אַךְ הַסַּל בְּיָדֶיהָ

קָט וְעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו, גַּם שִׂכְלָהּ פָּחוּת מִשֶּׁל מָה־שְׁמוֹ.‏^[46]

(16) בשימת לב הוא היה חולק על פילון הדיאלקטיקן‏^[47] ואף למד עמו; ומכאן היה פילון נערץ על זנון, הצעיר ממנו, לא פחות משעל דיודורוס,‏^[48] מורהו. כן היו סביבו אי אלה לובשי בלויים, כשם שאומר גם טימון:

וּבֵינָתַיִם כִּנֵּס עַנְנַת אֶבְיוֹנִים; מִבְּנֵי אֵשֶׁת,

כָּל שׁוֹכְנֵי עִיר, לֹא הָיוּ כְּמוֹתָם פּוֹשְׁטֵי יָד קַלֵּי דַּעַת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

[1] זמנו: 334 בקירוב–262/1 לפנה"ס. [חזרה]
[2] מנסאס הוא, ככל הנראה, שמו האמתי (ראו להלן צו האתונאים המובא בסעיף 10). [חזרה]
[3] היא לרנקה של ימינו, על חופו הדרומי של האי קפריסין; קיטיון הייתה מוקד ההתיישבות הפניקית באי; שמה הפניקי, כִּתִיָ, הוא המקור לשמו המקראי של האי ויושביו: כִּתִּים (במדבר, כד, כד). [חזרה]
[4] אין בידינו ידיעות על זמנו ונסיבות חייו של סופר זה. דיוגנס מזכירו גם בביוגרפיות של ספאוסיפוס (ד, 4) ואריסטו (ה, 1). [חזרה]
[5] זמן שגשוגו: 50 לפנה"ס; בעל חיבור על הפילוסופים הסטואיים. דיוגנס לארטיוס נסמך עליו כמקור בספר זה. [חזרה]
[6] בן המאה השלישית לפנה"ס. ראו הדיון בחייו ובהשקפותיו להלן סעיפים 179–202. [חזרה]
[7] זמנו: המאות הרביעית והשלישית לפנה"ס. פילוסוף סטואי, איש קיטיון אף הוא, שהיה תלמידו הנאמן של זנון (וראו להלן סעיפים 6; 36; ברשימת יצירותיו הנזכרות בסעיף 36 לא מופיע חיבורו הנזכר להלן). [חזרה]
[8] הוא קראטס איש תבאי, הקיניקן. השוו ו, 105 וכן א, 15. [חזרה]
[9] זמנו: המחצית השנייה של המאה הרביעית וראשית המאה השלישית לפנה"ס; פילוסוף מן האסכולה המגרית. ראו הדיון בחייו בספר ב, 113–120. [חזרה]
[10] מיורשיו של אפלטון, עמד בראש האקדמיה בשנים 339–314 לפנה"ס. לדיון בחייו ובהשקפותיו ראו ספר ד, 6–15. [חזרה]
[11] אפשר שהכוונה לטימוקראטס איש הרקליאה, סטואיקן מהמאות הראשונה והשנייה לספירה. [חזרה]
[12] זמנו: 350 בקירוב–276/5 לפנה"ס. היה ראש האקדמיה בשנים 314–276/5 לפנה"ס. ראו הביוגרפיה עליו בספר ד, 16–20. [חזרה]
[13] איש רודוס, פילוסוף סטואי מהמאה הראשונה לפנה"ס, היה תלמידו של פַּנַיְטִיוֹס. [חזרה]
[14] משפט תוצאה זה אינו מופיע במקור, אולם יש להבין אמירה כעין זו, שמשלימה את תשובת האל הניתנת רק כפסוקית תנאי. [חזרה]
[15] ויש מתרגמים גם: אם יהיה גונו כגון גוויות (εἰ συγχρωτίζοιτο τοῖς νεκροῖς). [חזרה]
[16] כלומר, אנשים כמו סוקרטס ובני שיחו בזכרונות. [חזרה]
[17] הוא רובע הקדרים באתונה. השוו גם סיפור דומה על דיוגנס איש סינופה בספר ו, 35. [חזרה]
[18] כלב הוא, כמובן, כינוי לפילוסוף קיני, ובהקשרנו הכוונה לקראטס. אפשר שמובן הביטוי הוא, כי החיבור המדינה (אשר לא נשתמר) מפרי עטו של זנון נכתב בהשפעתו של קראטס, ואולי אף לקראת סוף שהותו של זנון עמו, ומכאן דווקא "על זנב הכלב" (ἐπὶ τῆς τοῦ κυνὸς οὐρᾶς). אפשר שישנו כאן גם משחק מילים, הואיל וקינוסאוּרה (Κυνόσουρα [Kynosoura]), שפירושו 'זנב כלב', הוא שמו של צוק במזרח אטיקה. [חזרה]
[19] תרגום נוסף: בעיות כלליות (במקור: Καθολικά [Katholika]). [חזרה]
[20] תרגום נוסף: על דקלום שירה (במקור: Περὶ ποιητικῆς ἀκροάσεως [Peri poiētikēs akroaseōs). [חזרה]
[21] ככל הנראה, לאמנות הרטוריקה. במקור מופיעה הכותרת הכללית Τέχνη (Technē): אמנות/אומנות. [חזרה]
[22] השוו לעיל סעיף 2. [חזרה]
[23] היא אכסדרת עמודים, ומכאן המילה 'סטיו' בלשוננו. הסטואה המתוארת כאן הוקמה בשנת 460 בקירוב לפנה"ס, לאורך צפון האגורה באתונה, ביוזמתו של פיסיאנקס (Peisianax). היא עוטרה בציור קיר (וככל הנראה ביותר מאחד) מעשה ידיו של הצייר פוליגנוטוס איש תאסוס, שבו תוארו היוונים המנצחים עם שבויים טרויאנים וביניהם קסנדרה. [חזרה]
[24] השלושים הוא כינויו של משטר אוליגרכי שהונהג באתונה לאחר שהובסה על ידי ספרטה בשנת 404 לפנה"ס במלחמה הפלופונסית. משטר זה, המכונה "שלושים הטירנים", נודע בשחיתותו ואכזריותו. [חזרה]
[25] כלומר, אנשי קיטיון שבקפריסין. [חזרה]
[26] פליניוס ("הבכיר") מזכיר פסל זה במחקרי הטבע, לד, 92: "רק את פסלו של זנון לבדו לא מכר קאטו במסעו בקפריסין, לא משום שהוקסם מהנחושת או מהאמנות, אלא כי היה זה פסלו של פילוסוף..." (non aere captus nec arte, unam tantum Zenonis statuam Cypria expeditione non vendidit Cato, sed quia philosophi erat...) [חזרה]
[27] אנטיגונוס השני גונאטאס (Gonatas — משמעות הכינוי ומקורו אינם ברורים די צורכם; אפשר שמובנו 'עקום הברך'), מלך מאקדון בשנים 277–239 לפנה"ס. היה פטרונם של היסטוריונים ופילוסופים (ובייחוד הוקיר את זנון), הגם שלא היה "מלך־פילוסוף" בעצמו. [חזרה]
[28] אולימפיאדה זו הייתה בשנים 260–257 לפנה"ס. [חזרה]
[29] ביוונית מופיע כאן המונח הידוע ἀρετή (aretē). מקובל לתרגמו 'סגולה', 'מידה/מעלה טובה' ואף 'מצוינות'. המונח מציין למעשה את כלל המידות הטובות, כגון גבורה, מתינות, מעשי צדק, שלמות מוסרית וכולי. [חזרה]
[30] במקור: θηλύνει (thēlunei), 'הופכת [את נפשותיהם] לנשיות'. [חזרה]
[31] איגרת זו לא נשתמרה בשלמותה. על שהותם של פרסיאוס ופילונידס אצל אנטיגונוס מעיד גם ביאון איש בוריסתנס; השוו ספר ד, 47. [חזרה]
[32] הכוונה להחלטה של האספה הכללית, שלבשה צורה של צו ממלכתי (ψήφισμα [psēphisma]). השוו פוקס (1984) 25. [חזרה]
[33] הארכונאט של ארנידס היה בשנת 262/1 לפנה"ס, היא שנת מותו של זנון; הצו אפוא נקבע זמן קצר לאחר מותו. פריטניאה הייתה עשירית משנת שירותה של המועצה ומנתה 36 ימים. בכל תקופה כזו כיהנו, על פי תור, חמישים נציגיו של כל שבט משבטי האתונאים כ'וועד הפועל' של המועצה. אלה היו הפריטנים. ראו פוקס (1984) 26–27; אריסטו, מדינת האתונאים, מג והערה 163 בתרגום העברי. [חזרה]
[34] החמישי משנים עשר חודשי הירח בלוח השנה האתונאי. מקביל לסוף נובמבר ותחילת דצמבר בלוח הנהוג בימינו. [חזרה]
[35] על תשעת נשיאי המועצה ראו אריסטו, מדינת האתונאים, מד. [חזרה]
[36] אלה שמות המפקחים על הבנייה; הכנת הכתר שוב אינה נזכרת. [חזרה]
[37] חרש נחושת וסופר יווני מן המאה השלישית לפנה"ס. [חזרה]
[38] אפשר שבמכסה זה היה חריץ, וכך שימשה הצפחת מעין קופת חיסכון. [חזרה]
[39] טלנט (ביוונית: talanton [τάλαντον]) הוא מידת משקל למתכות יקרות (בעיקר זהב וכסף) השווה לכ־26 קילוגרם. המידה המקבילה בעברית היא כיכר. מדובר כאן אפוא בהון עצום. [חזרה]
[40] מדובר בהלוואה לבעלי ספינות על חשבון ספינתם או סחורותיהם. הלוואות כאלה נשאו ריבית גבוהה. [חזרה]
[41] איש קריסטוס. [חזרה]
[42] כי מנע את האפשרות שיתיישבו משני צדיו. בהיותו בקצה הספסל אפשר היה לאדם אחר להתיישב רק מצדו האחד. [חזרה]
[43] דמוכארס (360 בקירוב–275 לפנה"ס) היה נואם ומדינאי אתונאי, אחיינו של הנואם דמוסתנס. נזכר גם בספר ד, 41. [חזרה]
[44] של דמוכארס. אנטיגונוס הנזכר כאן הוא אנטיגונוס השני גונאטאס (ראו לעיל סעיף 6 והערה 27). [חזרה]
[45] כך על פי הקריאה שמציע Cobet במקום זה: παρὰ τῶν Ἀθηναίων. [חזרה]
[46] מה־שמו, ביוונית: סְקִינְדַפְּסוֹס/קינדפסוס (σκινδαψός [skindapsos]) והיא מילת הבל, ללא משמעות; בהקשר אחר, מציינת כלי נגינה בעל ארבעה מיתרים. [חזרה]
[47] פילוסוף משלהי המאה הרביעית לפנה"ס; תלמידו של דיודורוס קרונוס הנזכר להלן. [חזרה]