קרח שחור

הקדמה

78°‎55'30"N‎ 11°‎55'20"E‎
האוקיינוס הארקטי
ארכיפלג סבאלברד

אומרים שמסוקים אינם טסים - הם פשוט מכניעים את האוויר במכות להבי הרוטור שלהם. אבל במחצית הדרך שבין החלק היבשתי של נורווגיה לקוטב הצפוני נדמה היה שהאוויר מנצח.

גשם מעורב בקרח ניתך על גוף המסוק, ומשבי רוח שמהירותם יותר ממאה קמ"ש הרעידו מדי פעם את כלי הטיס. הרוטורים גנחו במחאה. המסוק לא יחזיק מעמד זמן רב. אפילו לו יש גבולות והם נמתחו כעת עד הקצה.

סקוט הרוואת לא היה צריך לראות את המים כדי לדעת שהים תחתיו שוצף בעוז. בגובה כזה מעל החוג הארקטי, במקום שבו לחות מהדרום מתנגשת ברוחות קוטב קפואות, נוצרים שקעים ברומטריים עצומים שמשחררים לחופשי מזג אוויר מהגיהינום.

אם משהו ישתבש, לא תהיה תקומה. איש משגרירות ארצות הברית באוסלו, קל וחומר מהבית הלבן, לא יבוא לעזרתו, ואפילו לא יכיר בקיומו או בקיום המשימה שהוא נמצא בעיצומה.

הוא הציץ בשעונו הסדוק, שדם קרוש עיטר את מסגרתו. עוד מאמץ קטן, חשב. אנחנו כמעט שם.

הוא הושיט יד אל תיק הציוד שלו, מתעלם מהכאב בצלעותיו, ופתח אותו. הכול עדיין היה במקומו. שמור על הציוד שלך והציוד שלך ישמור עליך. זו הייתה מנטרה שהצילה את חייו פעמים אינספור.

מתחת למעיל מטפסי ההרים שלו הוא חש את קור המתכת הלוחצת על עורו. איש לא ידע אם המפתח בעל הצורה המוזרה, התלוי על פיסת חבל המצנחים, יהיה בכלל שמיש אחרי כל הזמן שעבר.

אם המפתח לא יתאים, כל המאמץ הזה, כל הסכנות - הכול יהיה לשווא וההשלכות יהיו קטלניות. עם זאת, כישלון לא היה אופציה.

זה היה העולם שהוא חי בו. הוא לא התעניין במשימות פשוטות. למעשה הוא תמיד בחר במשימות המסובכות והמסוכנות ביותר.

ככה המנגנון שלו פעל. לא משנה כמה המצב קשה, הוא לעולם לא יוותר. הצלחה הייתה המילה היחידה במילון שלו.

אבל אז שטף את המסוק נחשול חדש של רוח מקפיאה וגרם לו להיטלטל בפראות מצד לצד. הרוואת החל לפקפק בסיכויי ההצלחה.

כעבור כמה רגעים עלתה צווחת אזעקה מתא הטייס, והרוואת ידע שהם בצרה אמיתית.

לאחר מאבק קצר הצליחו הטייסים להשתלט מחדש על המסוק, שעדיין היטלטל באוויר, אבל לא חזק כמו קודם לכן. נדמה היה שהכול יבוא על מקומו בשלום.

אבל אז נשמע קול נפץ מחריש אוזניים, כאילו המסוק נפגע על ידי ברק. רוטור הזנב החל להסתחרר ולצאת משליטה, ואיתו המסוק כולו.

הם צללו מטה.

פרק 1

אוסלו
יום שלישי
72 שעות קודם לכן

יש רק בעיה אחת עם הקיץ של נורווגיה - הוא קצר מדי.

הרוואת ישב בבית הקפה הפתוח האהוב עליו והרים את פניו אל השמש. החום היה טוב. הוא הרגיש טוב. טוב יותר משהרגיש זה זמן רב. החודשיים האחרונים היו בדיוק מה שהיה זקוק לו.

הוא וסולבי דילגו בין הדירה שלה בעיר לבין הקוטג' שהוא שכר על הפיורד, הכול בהתאם ללוחות הזמנים שלה. בתפקידה כאחת מסגני המנהל החדשים של שירות המודיעין הנורווגי - אן־איי־אס בקיצור - היא הייתה עסוקה למדי.

הנסיעה מהעיר לעבודה הייתה קלה יותר, ולכן הם לרוב ישנו באוסלו במהלך השבוע ונסעו לפיורד בימי שישי. זה היה בסדר מבחינת הרוואת. הוא נהנה להכיר את העיר. היו הרבה מוזיאונים ומבני תרבות, קל וחומר ברים מצוינים, מסעדות ובתי קפה.

ברוב הבקרים, אם סולבי לא הייתה צריכה לצאת מוקדם, הם יצאו לריצה. השביל שופע הירק שלאורך נהר אקֵרסֶלבָה היה המועדף עליהם, וגם גן הפסלים בפארק אקברג. מטעמי ביטחון הם תמיד גיוונו את המסלול ואף פעם לא רצו באותו מקום פעמיים ברצף.

נוסף על הריצה הרוואת עשה מנוי במכון הכושר המקומי, וכשהם שהו בקוטג' הוא שחה - הרבה.

הפעילות הגופנית עזרה לו להשתקם. לאחר שאיבד את אשתו, הוא הפסיק לטפל בעצמו. אבל כעת הוא החזיר לעצמו את המשקל שאיבד וחזר לכושר גופני מלא. אומנם הוא המשיך לצרוך אלכוהול, אך לא כמו בעבר. היו מקרים שבקבוק יין מלא למחצה שכב במקרר כמה ימים לפני שהם סיימו אותו.

במילה אחת, הוא היה מאושר. ממש מאושר. סולבי הייתה אישה מדהימה. לא רק יפה, אלא גם חכמה ומוכשרת בטירוף. למען האמת, היא כנראה הייתה יותר חכמה ויותר מוכשרת ממנו. התחום היחיד שהוא היה משוכנע שבו הוא עלה עליה היה הניסיון. אבל גם זה רק משום שהיא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים.

אבל למרות פער הגילים, הם חלקו משהו עוצמתי מאוד, משהו שמעבר למשיכה גופנית. העבר שלה היה אפל ומיוסר כמו זה שלו. שניהם היו שבורים, אבל בחיבור שלהם זה אל זה הם הצליחו לאחות את השברים לכדי דבר טוב יותר, חזק יותר.

בסופו של דבר מה שהוא הכי אהב אצלה היה חוש ההומור שלה. זה היה סימן לאינטליגנטיות הרבה שלה.

זה גם היה מנגנון התמודדות. תחום הריגול יכול להיות אכזרי במיוחד - עובדה שהוא הכיר היטב.

ללא מערכות יחסים משמעותיות מרגלים לרוב נהיו מרירים וציניים. רבים מהם ברחו מהמציאות בעזרת אלכוהול או חומרים אחרים - עובדה נוספת שהוא הכיר היטב. הוא החליט שלא לאפשר לזה לקרות שוב לאחד מהם.

הוא רצה לגרום לסולבי להיות מאושרת באותה מידה שהיא גרמה לו להיות מאושר. הזדמנויות שניות הן דבר נדיר בחיים, והוא היה נחוש שלא להרוס את ההזדמנות הזאת. לכן תכנון השלב הבא בחייהם התברר כמשימה קשה.

זה היה אחד הקיצים הטובים ביותר בחייו. הם סחטו כל טיפה ממנו. בקוטג' ששכרו הייתה סירה, והם יצאו בה אל המים לעיתים קרובות ככל האפשר. היו אפילו בקרים שהוא השיט בה את סולבי לעבודה, מוריד אותה במזח הסמוך ל"מלון הגנבים", ומשם היא תפסה הסעה למשרד.

היו ערבי ברביקיו ומסיבות חוף. מגוון מתחלף של חברים מאן־איי־אס ומתחנת אוסלו של סי־איי־איי באו והלכו - הן בעיר והן בפיורד. נדירים היו סופי השבוע שבהם הם לא אירחו אנשים או התארחו אצל אחרים. זה היה כיף מקיר לקיר ולכן לא הפתיע שאיש מהם לא רצה שזה ייגמר. אבל בשלב כלשהו זה היה חייב להיגמר.

הרוואת שרף את כל ימי המחלה והחופשה שלו. לומר שהמשרד השתוקק כבר שהוא יחזור לפעילות היה לשון המעטה. למעשה הבוס שלו אמר לו באופן שלא השתמע לשני פנים שאם הוא לא יחזור בשבוע הבא, הוא "יודח מתפקידו".

הבוס השתמש במונח דרמטי. לא "יפוטר", לא "ישוחרר" העדין יותר. "יודח מתפקידו", כולל ההשפלה הפומבית של הסרת דרגותיו והעיטורים הצבאיים שלו, עם לקיחת נשקו, מול חבריו ליחידה.

זה היה מונח מיושן, אבל הוא התאים לאופיו של הבוס - אופי של לוחם מימי המלחמה הקרה.

הרוואת לא יכול היה להאשים את האיש על כך שרצה אותו בחזרה. אילו המצב היה הפוך, הוא היה פועל באותה דרך. למעשה הוא התפלא שזה לא קרה קודם לכן. וכאן שאלת השלב הבא עם סולבי נהייתה מסובכת.

לא היה אפשר לדעת לאן הוא יישלח, קל וחומר לכמה זמן. על פי רוב המשימות שלו היו משימות מהירות של "להיכנס ולצאת". אבל הן אף פעם לא היו צפויות.

בניסיון להעניק למערכת היחסים שלהם תבנית ומסגרת, משהו ששניהם יוכלו לבנות עליו ולצפות לו, הוא הדפיס לוח שנה.

הרעיון היה לסמן תאריכים מסוימים שבהם הם היו בטוחים שיוכלו להיות ביחד. התקווה הנוספת הייתה שבין המשימות שלו הוא יוכל "לקפוץ" לאוסלו כדי להיות איתה. עם הקידום שקיבלה היא הייתה כבולה כעת למטה הראשי של אן־איי־אס, ולכן כל תקווה לכך שהיא תוכל להצטרף אליו לאיזו משימה בחדר מלון במקום נידח ואקזוטי כלשהו נמוגה כלא־הייתה. הסיכוי הטוב ביותר שלהם להיפגש היה בנורווגיה.

זה יהיה קשה, אבל לא בלתי־אפשרי. הוא היה מחויב לגרום לזה להצליח. וכשהוא היה מחויב למשהו, הוא תמיד עמד במשימה.

עכשיו השעון תקתק לאחור, והוא רצה שהזמן שנותר להם ביחד יהיה מיוחד. בזמן האחרון הם הזמינו הרבה אוכל הביתה, אז הערב הוא החליט לבשל ארוחה אמריקנית אמיתית. משהו רק עבור שניהם. זה יהיה ערב שהוא יוכל לצרוב בזיכרונו ולהריץ שוב ושוב בראשו, עד ליום שבו יחזור והם יהיו שוב ביחד.

הוא סיים את הלגימה האחרונה של ה"קוֹקָפה" שלו - משקה קפה נורווגי פופולרי שמוגש שחור ומעט מקורר - ואז קם על רגליו, הרכיב את משקפי השמש שלו וצעד על פני אבני הריצוף של כיכר כריסטיאניה לעבר הקצבייה המועדפת עליו.

ההליכה הלא קצרה אל מתחם האוכל של מטלן הייתה שווה את זה. הבשר בקצביית "אניס פולסמָקֵרי" היה הטוב ביותר בעיר.

בקוטג' שבפיורד הייתה מעשנה ישנה, והרוואת נשבע שיצליח להחזיר אותה לחיים. לאחר שעמד במשימה, הוא החליט לערוך מסיבת ברביקיו בסגנון טקסני. כששאל חברים איפה אפשר להשיג את הנתחים המובחרים ביותר, כולם אמרו "אצל אניס."

הצוות שם היה כל כך אדיב וחברותי שהוא חזר לשם שוב ושוב - אפילו רק בשביל בשר טחון להמבורגרים. הם היו חבורה משעשעת וניסו מדי פעם למכור לו בשר סוס או לשון בקר, סתם בשביל לצחוק על הלקוח האמריקני שלהם, והכול ברוח טובה, כמובן. לא היה להם מושג שבמהלך הקריירה שלו הוא כבר אכל דברים הרבה יותר גרועים.

אחרי שיקנה שני סטייקים משובחים ב"אניס", הוא תכנן להיכנס לסופרמרקט ולקנות קצת ירקות טריים. הוא הניח שיהיו להם מארזים מוכנים לסלט, וקיווה שימצא שם גם קלחי תירס טריים.

אחרי שידאג לכל המרכיבים הללו, כל שייוותר לו זה לקנות בקבוק יין וקינוח.

לא רחוק ממתחם האוכל הייתה חנות משקאות. הוא בטח יצטרך לשלם הון קטן בשביל יין אדום טוב מקליפורניה, אבל אם יהיה להם כזה, הוא יהיה מוכן להתעלם מתג המחיר. הוא רצה שהארוחה שלהם תהיה אמריקנית ככל האפשר.

לבסוף יישאר לו להחליט בעניין הקינוח. פאי תפוחים נשמע לו מעט קלישתי מדי. מעבר לכך, אף על פי שהיה מומחה לא קטן בכל הנוגע לגריל, אפייה לא הייתה הצד החזק שלו.

מאחר שסולבי העריצה ממש שוקולד מריר, הוא החליט שבזה יתמקד. במתחם האוכל היה דוכן קטן של שוקולטייה מקומי, אבל הדבר האהוב עליה ביותר היה שוקולד בלגי. הוא ציין לעצמו לפקוח עין ולחפש חנויות ממתקים לאורך הדרך.

אחרי ארוחת הערב, אם יישאר זמן, הם יוכלו להזמין סרט בערוצי הסטרימינג. תשוקתה לסרטים הוליוודיים קלאסיים לא ידעה גבול. הם כבר צפו ביחד ב"קזבלנקה", "לורנס איש ערב", פסיכו", הסנדק", "חופי הכרך", "מזימות בינלאומיות" ו"האזרח קיין". הלילה הוא רצה שהיא תכיר את "ליל הצייד" מ-1955. זהו סרט עוכר שלווה, אבל קלאסיקה במלוא מובן המילה.

כמה רחובות ממתחם האוכל הוא הבחין בבוטיק שוקולד קטן שנראה מבטיח. אבל כשהיה במרחק כמה עשרות מטרים משם, מונית נעצרה לא רחוק ממנו ופלטה מתוכה רוח רפאים.

למראה האיש קפא הרוואת על מקומו. האם עיניו מטעות אותו? האדם שהוא ראה לפניו היה מת.

הרוואת הרג אותו בעצמו.

פרק 2

הוא לא רק הרג אותו, הוא גם נשאר בסביבה מספיק זמן כדי לוודא מעל לכל ספק שהאיש מת.

איך לעזאזל יכול להיות שהוא רואה אותו עכשיו בחיים? ומה האיש עושה בנורווגיה?

הייתה רק דרך אחת לגלות. הוא זנח את כל עיסוקיו והחל לעקוב אחריו, שומר על מרחק בטוח.

האיש צעד בקצב מתון של אדם בטוח בעצמו. לולא הכשרתו של הרוואת הוא לא היה מבחין ברגעים הקטנים שבהם האיש בדק אם מישהו עוקב אחריו.

למרבה המזל הרוואת לא רק הבחין בהם, הוא גם צפה אותם מראש ונזהר שלא להתגלות.

הוא עקב אחרי האיש לאורך שני רחובות, עד שהגיעו לשדרה רחבה וסואנת. בחסות רמזור שהתחלף האיש חצה את השדרה ברגע האחרון, בדיוק ברגע שהמכוניות החלו להאיץ. הרוואת נאלץ לחכות. אילו היה ממהר אחריו, הוא היה חושף את עצמו והורס הכול.

בעודו מחכה הגיעה חשמלית. הוא התבונן בה בתשומת לב, וככל שהצליח לראות, האיש לא עלה עליה.

ברגע שהרמזור התחלף שוב, הרוואת חידש את המרדף. אבל עד שהגיע לצידה השני של השדרה, האיש נעלם.

היו שם מגוון חנויות, ברים, מסעדות ובנייני מגורים שבתוכם הוא יכול היה להיעלם. משהו אמר להרוואת שהוא לא בחר באחד מהם, שהוא עדיין היה בתנועה. השאלה הייתה: איפה?

לפניו שני רחובות קטנים יותר התפצלו מהשדרה הרחבה כמו חישורים בגלגל. אם הוא צדק והאיש המשיך בכיוון הזה, היה לו סיכוי של 50-50 לבחור ברחוב הנכון.

הרחוב הקרוב מבין השניים היה צר יותר ונתן יותר אפשרויות עבור מישהו שרצה לוודא שעוקבים אחריו. זה היה הרחוב שהרוואת עצמו היה בוחר בו.

במחצית הדרך הוא הבין שטעה. לא היה סימן לאיש. הוא כנראה בחר ברחוב השני. הרוואת הסתובב, הגביר את קצב הליכתו וחזר לשדרה.

כשהגיע, הוא מיהר אל פינת הרחוב השני, האט את מהירות הליכתו ופנה בסיבוב כהולך רגל מן המניין.

גם הרחוב הזה לא טמן בחובו הצלחה. הרוואת עבר את כולו, אך ללא מזל. הטרף שלו נעלם.

הוא היה עצבני למדי וכבר התכונן להסתובב ולחזור על עקבותיו, כשמשהו לכד את תשומת ליבו.

זה לא היה האיש שהוא חיפש. זה אפילו לא היה מישהו שהוא הכיר. אבל הוא לא היה מסוגל להסיט את עיניו משם.

אוסלו היא עיר בטוחה, אבל כמו כל מקום אחר היא לא מחוסנת מפני צרות. והדבר שהוא הביט בו כעת היה ללא ספק סימן לצרות. הוא יכול היה לחוש זאת בעצמותיו.

אישה זקנה, בבגדים נאים, הובלה לעבר מכשיר כספומט על ידי שני צעירים באמצע שנות העשרים שלהם, בבגדים פחות נאים. כל אחד מהבחורים אחז בזרוע אחרת שלה, והם הביטו ללא הרף מעבר לכתפיהם.

לפי המבט בעיניה של הזקנה הרוואת הבין כל מה שעליו להבין. אלה לא היו שני חניכים מהצופים שהעבירו זקנה את הכביש. הם שדדו אותה.

האישה נראתה מבועתת. זה נראה כמו "חטיפה אקספרס", משהו שהוא שמע עליו לראשונה במקסיקו. חברי כנופיות פשע היו תופסים מישהו, לוקחים אותו לכספומט הקרוב ומכריחים אותו למשוך כמה שיותר מזומנים.

אבל היום הוא לא יום המזל שלהם.

הוא עמד במרחק מה כדי לא לעורר חשד, והמתין שהם יגיעו לכספומט לפני שיעשה את הצעד שלו. הוא ידע ששם תשומת הלב שלהם תהיה מוסחת. אחד מהם ילחץ על האישה למהר ולמשוך את הכסף, בעוד השני ישגיח שאין צרות בשטח.

להרוואת היה כישרון לא להיראות כמו צרות. רק כשהוא כבר התנפל על הטרף שלו, הטרף היה מבין באיזו צרה הוא נמצא. וכך היה גם כאן, בכספומט.

הוא שלף את הארנק שלו, הוציא את כרטיס האשראי והתקרב למכשיר. הבחור הצעיר שתפקד כשומר הרים את ידו ואמר משהו בנורווגית במבטא זר כבד. הבחור הזה, מי שלא יהיה, לא גדל בנורווגיה.

"סליחה," השיב הרוואת. "אני מדבר רק אנגלית."

"מכונה שבור," אמר הצעיר. "לחפש אחרת."

האנגלית שלו נשמעה גרועה כמו הנורווגית.

"הן נתקעות לפעמים," חייך הרוואת והמשיך לנוע לכיוון הכספומט. "לפעמים רק צריך לתת להן מכה קטנה."

הבחור נע איתו. הוא נעמד לפניו והניח את כף ידו על חזהו של הרוואת כדי לעצור אותו.

יש מגע. המשחק התחיל.

מאחר שהבחור הציע להרוואת את ידו, הוא שיער שיהיה זה גס רוח מצידו לא לקבל אותה.

הרוואת תפס את מפרק ידו של האיש באחיזת מלקחיים ולחץ כלפי מטה. באותה נשימה הוא הרכין את ראשו למטה למקרה שהבחור יעיף לעברו אגרוף בידו הפנויה. ברכיו של הצעיר כשלו בבת אחת.

בעודו נופל לעבר המדרכה, הרוואת שלח את ברכו הימנית לעבר סנטרו של הצעיר, וזה איבד מייד את הכרתו. בנקודה הזאת שותפו של הבחור עשה טעות גורלית.

במקום לסובב את הזקנה ולהשתמש בה כמגן אנושי, הוא שחרר אותה ושלף סכין. היה ברור למה השניים האלה שדדו זקנים ולא ניהלו חברת הייטק.

לזכותו של הבחור יש לציין שהוא היה מיומן בשימוש בסכין. הוא לא רק ידע איך לאחוז בה, אלא גם כיצד לתקוף בה את יריבו. זה לא היה קרב הסכינים הראשון שלו.

אבל גם הרוואת השתתף כבר ביותר מקרב סכינים אחד בחייו. למעשה על החזה שלו התנוססה צלקת טרייה, שבניסיון להסתיר אותה הוא מרח עליה כמויות של קרם הגנה לאורך כל הקיץ. לא הייתה לו שום כוונה לקבל צלקת חדשה.

באבחת הסכין הראשונה של הצעיר לא הצליח הרוואת ללכוד את הלהב ולשלוט בו. חוד הסכין חלף כחוט השערה מבטנו.

כשהתוקף זינק לעברו שוב, הוא היה מוכן, אבל הבחור היה גם מהיר וגם חלקלק. הרוואת בקושי הצליח לתפוס את מפרק היד שלו.

השודד שב והניף את הסכין מאחוריו. הרוואת הלך עם התנועה.

כשהאיש ניסה לנעוץ את הסכין קדימה, הרוואת סובב את מפרק כף ידו, והסכין חדרה עמוק לתוך החלק האחורי של ברכו שלו.

השודד צרח בכאב והפיל את הסכין, אבל הרוואת עדיין לא סיים. לפני שהסכין הספיקה לפגוע בקרקע, הוא שלח את כף ידו למעלה וחבט בחוזקה בלסתו של הבחור, שעף לאחור לתוך הכספומט.

ראשו של השודד כנראה פגע בלוח המקשים והשלים את הפעולה שהופרעה, כי כעבור כמה שניות המכשיר פלט החוצה את כרטיס האשראי וערמת שטרות.

הרוואת לקח את הכרטיס ואת המזומן והגיש אותם לאישה הזקנה שעמדה, קפואה מפחד, כמה מטרים ממנו.

"תודה," היא לחשה. "תודה על הכול."

"אין בעד מה," הוא השיב.

הוא פנה ללכת משם בשעה שניידות משטרה כבר דהרו לעברם משני צידי הרחוב בסירנות צורחות ואורות מהבהבים. זה היה הדבר האחרון שחסר לו עכשיו.

הוא לא רצה שום עסק עם גורמי אכיפת החוק. הוא בילה את הקיץ כולו מתחת לרדאר, וכל שרצה ברגע זה היה להתמזג בשקט ברקע ולהיעלם.

אבל מתברר שהיעלמות לא הייתה בקלפים שלו. קהל קטן כבר נאסף סביבם, והשוטרים שמו אותו מייד על הכוונת שלהם.

בהביטו בניידות מתקרבות הוא ניסה להירגע ולומר לעצמו שלפחות המצב לא יכול להיות גרוע יותר.

אבל כפי שלמד היטב במהלך חייו, הוא ידע שהמצב תמיד יכול להיות גרוע יותר.