לבד בחדר בבית מלון

1

"איך אומרים אדום בצרפתית?" שאלתי את הילד שעמד לפניי בתור לביקורת דרכונים. אישה גבוהה לחשה באוזני Rouge וסימנה לי ללכת אחריה. נסענו באוטובוס אל תחנת רכבת שוממה. זיעה נטפה במורד גבי. ישבנו על אספלט לוהט בצל חומת אבנים, מול שדה סביונים מוצף צרצרים. מעל ראשינו שטו עננים זכים ומעבר לשדה המוזהב אפשר היה לראות את הים. הנחתי את רגליי על המזוודה האדומה וראיתי איך מעתיקה השמש את צורת שרוכי הנעליים על עורי. האישה הגבוהה חבשה כובע רחב בצבע שחור וביקשה לקרוא מה כתבתי. נתתי לה את ספר השירים שלי והיא אחזה בו בשתי ידיים, קיפלה את רגליה הארוכות ושקעה בקריאה. עיניה נחבאו מאחורי משקפי שמש שחורים. מרפקה הימני החבוש בקע מתוך חולצה שחורה עם שרוולים קצרים. סביב צווארה הארוך חגו חרוזי טורקיז ועל קמיצתה נצצה טבעת זהב. היא הסירה את משקפי השמש וראיתי את עיניה הרכות מדמעות, את אישוניה המזוגגים מבכי רב ימים. שפתיה נטו מטה ובעת העברת עמוד בספר, נשמט שערה החלק על עיניה. הוצאתי את מצלמת האולימפוס מהתיק וצילמתי אותה קוראת. צופר הרכבת נשמע מרחוק, וככל שהתקדם גבר על צרצורי השדה. קמנו וסחבנו את המזוודות לתוך הקרון. היא נשאה מזוודה קטנה בצבע שחור ואני מזוודה גדולה בצבע אדום. ישבתי מול איש, חבוש בכובע סרוג, שישב כנגד כוון הנסיעה. כל הדרך הוא עצם את עיניו ואחז בקצה השולחן בינינו. הבטתי בחלון וראיתי איך משנים העצים את צורתם על פי מהירות הנסיעה. הרכבת הגיעה לארל. מבעד לחלון נעו כפרים מוקפים שדות וים.

"זה לא טוב לארוז יותר מדי, אני לא צריכה כל כך הרבה חפצים," אמרתי לה והצצתי לתוך המזוודה. ראיתי את בקבוק המייק אפ שבור, נוזל וצובע בצבע עור את כתב היד של הרומן שאני כותבת ומוחקת כבר שבע שנים. ניסיתי לנקות את הכריכה, והיא המשיכה לקרוא את השירים. ניסיתי לנחש מה היא חושבת, עד שנעצרה הרכבת בסט.

הגענו מרוטות עצבים לבית מלון Ibis Budget ב־461 Avenue du Marechal juin. קיבלנו מפתחות לשני חדרים. ענן אקונומיקה חבט באפי מיד כשנכנסתי לחדר. ירדתי לקבלה ודרשתי לצאת מהמלון. פקיד הקבלה טען שזה מהמלונות הטובים ביותר שיש בסביבה. מסירותו כבר הייתה רגילה בנוסעים מבוהלים והכילה את דמותי התזזיתית עוד רגע ארוך.

יצאתי לרחוב החשוך וקניתי בקבוק יין אדום במכולת של מהגרים ממרוקו. המוכר חלץ עבורי את פקק השעם. הודיתי לו וחזרתי לבדידות שחיכתה לי בחדר. ישבתי על המיטה הזרה, לגמתי כוס יין בורדו וניסיתי להשלים עם הריח הזר מסביב. מחנק הבדידות לא הרפה. פרקתי את המזוודה ותליתי כמה שמלות על קולבים, נשכבתי במיטה ואחזתי בעט שחור מעל למחברת פתוחה. הנחתי לצידי את מצלמת האולימפוס עם העדשה השרוטה. ניקיתי את כתב היד מהמייק אפ וכיסיתי את המיטה בספרי שירה, עפרונות צבעוניים וניירות לציור, יחד עם "האדם המורד" מאת אלבר קאמי. פשטתי את השמלה ותליתי גם אותה על קולב. השמלה ריחפה באוויר כגוף ריק חסר פנים. שכבתי על המזרן מותשת מן הדרך. התבוננתי בשמלה מרחפת באוויר והורדתי את עיניי אל ציפורניי, הלק האדום התקלף, עיניי דמעו. זה היה הרגע שבו החלטתי לבלוע כדור נרוסין ולחכות לרגיעה. פתחתי את שתי דלתות המקלחת ונכנסתי לבטן חללית לבנה, הגפתי אחריי את שתי הדלתות, שחררתי את זרם המים החמים, וצרחתי.

כעבור רבע שעה בקעתי מן ההדים כמעט שפויה. הגפתי את תריסי החלון וסירקתי את שערי מול בוהק השמיים. שחפים רקדו ושרו מולי באור רקיע חיוור. שכבתי במיטה מתחת למנורת קריאה דולקת וניסיתי להשיב את כוחי. השמש המשיכה לשקוע והיום זלג כלהבה עמומה של נר עקשן.

בעשר בלילה תם היום ונעלם. עד אז כבר הייתי עטופה בחרדה. הגפתי את הווילון ונשמתי בכבדות. אחזתי במצלמת האולימפוס עם העדשה השרוטה וצילמתי את גופי. לפתּי את העדשה והבטתי עמוק לתוך העין הגדולה. מבטה השרוט של האולימפוס הפיג מעט את הכאב. נדבקתי לסדינים וכיביתי את האור מעל למיטה. ניסיתי להירדם, אך לא היה לי סיכוי. לגמתי עוד כוס יין בורדו, שהטביע אותי בתוך הכרית. בקושי קמתי מן המיטה אל שולחן הכתיבה. ישבתי מאחורי השולחן ופתחתי את כתב היד. קראתי כמה שורות. הרמתי את העט וסימנתי תיקונים והערות, ציירתי חיצים עם אפשרויות למילים אחרות, יחד עם רעיונות להרחבה. כתבתי ובכיתי, לגמתי עוד כוס. אפי דלף ונזל יחד עם דמעותיי עד לסנטר. ראשי שקע בכרית ושמעתי את הטלפון מצלצל. עניתי לקול מוכר.

"את בוכה?" הוא שאל.

"כן," צחקתי בכל כוח החרדה שהצטברה בי.

2

בתשע בבוקר יצאתי מבית המלון והלכתי ברחוב צדדי עד שהגעתי לגשר קטן, נעצרתי והתבוננתי בו מתרומם ונפתח. מתחת לגשר שטה סירה עם שני תרנים לבנים. אנשים שהתעכבו והתבוננו בסירה שטה, חיכו שישוב הגשר למקומו. הגשר הסתובב על צירו והתלכד לאט עם הכביש. הילדים לא חיכו וקפצו עליו לפני שהתחברו ציריו. סירות קטנות ומהירות חלפו מתחתיו, עד שהורם המחסום והמכוניות נסעו לגדה השנייה. הלכתי ברחוב מרוצף באבנים לבנות והגעתי לקצה גבעה מעל לים. ראיתי את האישה הגבוהה יושבת מאחורי שולחן אפור־מלבני, לוגמת קפה. היא שיכלה את רגליה הארוכות על כיסא אפור דק רגליים. ישבתי לידה והיא הביטה בפניי, אחר כך התבוננה בתוכנייה ושוב הרימה את עיניה וסקרה את פניי עד ששאלה: "למה את לא נותנת להם מה שהבטחת?"

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"איפה האודם האדום שלך? כמו זה שבתמונה. את הבטחת להם אודם אדום! למה את לא נותנת להם אודם אדום?"

כפתרתי את חולצת התחרה השחורה ששאלתי מאמי ואספתי למעלה את שערי. תחבתי בו שלוש סיכות. שׂרה, מנהלת בית הקפה, הזמינה אותנו להיכנס פנימה, לחתום על קיר המשוררים. היא הגישה לנו טוש שחור. האישה הגבוהה מצאה כתם לבן בין שלל החתימות, שלחה יד ארוכה וחתמה בשמה המלא, לרה גבריאל. המעשה הזה הציף בה סימפתיה. בפניה זרחו קווי זוהר חדשים. מתוך עיניה ברקו ברקי השלמה. אחר כך היא נקראה לעלות לבמה שהוקמה ברחוב המקביל. על כיסא עץ, עם משענת עבה, ישבה לרה גבריאל ואחזה בספר. היא קראה שיר בצרפתית, שתורגם לאנגלית, על דם הרי געש ששוקע בשירים, על בכי מדמם המביא לכתיבה, על ארגמן מר שממציא את אור הבוקר, ועל משוררת שמשליכה את עצמה מפסגת הבכי אל שורשי האש. מקולה בקעה סערה עצורה, קינה שקפאה לפני שהגיעה לסוֹפה.

לאחר הקריאה ירדתי מן הגבעה ברחוב תלול, הולך ומתמתן עד שהגעתי לכיכר השוק. נעמדתי מול שתי דלתות גדולות וגבוהות, שלחתי רגל אחת פנימה ונכנסתי לתוך אולם מוצף רעננות. אישה צעירה חייכה אליי, לחצה על ראש בקבוק סגול וריססה על לחיי שתי התזות נדיבות, שעטפו את מצחי המיוזע בניחוח חדש.

נשאבתי לתוך צינה מבושמת. ריחפתי על עקביי ברוח מזגן שטופת איפור ושמנים. באתי אל עומק החנות, אל ארומת לבנדר, שהרחיקה את לחות הרחוב, וליוותה אותי אל דוכן האודמים. מרחתי אודם ארגמן על שפתיי ויצאתי מן החנות עם שני אודמים אדומים, איי ליינר שחור, מברשת שיער עם ידית מוזהבת וסבון לבנדר. בחנות השמלות בחרתי שמלת שיפון כחולה, לבשתי אותה וטיפסתי בחזרה אל ראש הגבעה. קיבלתי את רשימת הבמות שעליהן אקרא את שיריי. עיינתי בתוכנייה בפתח המשרד כאשר שמעתי את קולו. הרמתי אליו את עיניי וראיתי את עיניו. הוא הסיר את כובעו ושלח אליי כף יד.

"שלום, אני נאצר ראבח. אני מעזה."

"שלום, אני מישראל. אנחנו שכנים."

"סבא שלי היה מורה לעברית. הם אמרו לי לא לדבר איתך. אבל אמרתי להם שאני רוצה שנדבר."

הוא הצביע בסנטרו על קבוצת משוררים ערבים שישבו מסביב לשולחן עץ מרובע. הם עשו את עצמם לא רואים אותנו משוחחים ואיך עיניו של נאצר האירו אליי.

"פעם היינו יכולים ללגום קפה יחד בעזה," אמרתי לו מול כוסות הקפה הריקות. "סבא שלך לימד עברית, אנחנו שייכים זה לזה."

קמנו והצטלמנו יחד. הוא שילב את ידיו מאחורי גבו. מבטו פנה קדימה, הוא לא חייך, שקט וגבוה הביט לתוך העדשה. מבטו היה רך כליבו. שמעתי בקולו שהוא לא מוכן לוותר על אהבה. ראיתי שליבו לא יודע לשנוא. הבטתי בו ברחמים והוא שאל: "למה את עצובה? די," הוא ביקש, "אל תהיי ככה."

ישבנו יחד עם המשוררים הערבים, לגמנו קפה, ורוח הים קיררה את מצחנו. המשורר הלבנוני אנטון ג'וֹקי תרגם את שיריו של נאצר מערבית לצרפתית. ג'וקי גלה מלבנון לפריז והתאהב בקאמי, אישה צרפתייה שעושה אותו מאושר. הוא חייך כמי שמצא את להקתו ועף אל שמונה ימים של יין ושירים, ביטול גבולות הגאוגרפיה והפוליטיקה, הסרת כל המחסומים.

ירדתי ברחוב התלול אל הכיכר המרכזית. שם אמני ספר פרשו את יצירותיהם על שולחנות ארוכים מכוסים במפות לבנות. הם הציגו כתבי עת וספרי אמן, שירים מודפסים על ניירות צהובים ועבים, ציורי אקוורל ודיו. ספרי שירה ופרוזה, אנתולוגיות, סיפורים קצרים. הדפסים. ספרי שירה עבריים כרוכים בכריכות לבנות, מתורגמים לצרפתית.

עצרתי מול שירי יהודה עמיחי, אהרון שבתאי ודוד אבידן, כרוכים בכריכה לבנה עם כותרת אדומה, על שולחן השייך לאיש עגול משקפיים, לבוש בחולצה מכופתרת בצבע חום עם שרוולים ארוכים מקופלים עד מתחת למרפק, מכנסיו אפורים ארוכים וגרביו שחורים בתוך נעלי עור שחורות, קשורות בשרוכים הדוקים. הוא נראה לי מוכר. אף שמעולם לא נפגשנו, הרגשתי קרובה אליו.

"אני מישראל" אמרתי, וכששמע עברית אורו עיניו.

"אני מישל." הוא צחק אליי כפי שצוחק אדם בגלות כשהוא חש בתדרי מולדתו.

מישל אקהרד אליאל, קראתי את שמו על הספרים המתורגמים לצרפתית, כרוכים בכריכה לבנה, חתומים בחותמת אדומה של הוצאת LEVANT.

"יש לי כתב יד של שירים מתורגמים, אבל חסרים בו שירי אהבה," אמרתי למישל.

"אני אתרגם את שירייך," הוא קבע, ונתתי לו את הספר "לווייתני האפר". חציתי את הכביש ונכנסתי אל חנות ספרים קטנה. פסעתי על רצפת עץ חורקת. מסביבי זמזמו הקוראים כדבורים בכוורת. ז'אן פול סארטר וסימון דה בבואר חייכו בצילום שחור לבן מתוך כתב עת פתוח על השולחן. סימון נראתה מאושרת וז'אן פול, אפוף באורות מצלמה, הלך לצידה מוקף בזוהר ובחליפה מחויטת עם עניבה. הגעתי אל מדף המחברות. קניתי שתיים שחורות עם שורות ואחת כחולה, משובצת. יצאתי בחזרה אל הכיכר הלוהטת, על ענפי העצים מעל ראשי קראתי ציטוט משיר שכתבתי מודפס על כרזה לבנה:

כַּמָּה טוֹב שֶׁהָלַכְנוּ לְאִבּוּד

וְכָּתַבְנוּ מַפַּת דְּרָכִים שֶׁל הַשִּׁגָּעוֹן עַל דַּפֵּי מַחֲזוֹת.

חזרתי אל מישל ונתתי לו מחברת שחורה. מישל פתח את הספר וקרא שיר. הוא חשב. הטה את סנטרו למעלה ודיבר אל המשורר סעיד סייג, שישב לצידו וכתב את שורות התרגום שהכתיב מישל. סעיד סייג כיווץ את שפתיו. מישל הצית סיגריה, אחז בספר וקרא שיר.

הֲתִקְשֹׁר יָדַי בְּשָׁלוֹם

לַמְרוֹת שֶׁכּוֹחִי מְאֻמָּץ לָאֵשׁ

מִתּוֹךְ סוֹד אֲשַׁכְנֵעַ לְבָנָה

לָתֵת לְךָ מִכּוֹחַ שֶׁמֶשׁ.

מישל נעצר, שתק, חשב, הרים את הסנטר, מתח את צווארו, סחט שאיפת עשן מן הסיגריה, נשף והכתיב לסעיד את שורות השיר העברי בצרפתית.

Tendrai-je la main pour la paix

.quand ma force est attirée par le feu

Secrètement je persuaderai la lune

.de te donner la force du soleil

סעיד שילב את רגליו, כתב את השורות במחברת ורכן במסירות לעבר מישל. הם תרגמו שלושה שירים. מישל הצית סיגריה חדשה, העלה עשן וקרא בקול את השירים בעברית. הם תרגמו עוד שניים. חום צהריים רבץ על הכיכר, עד שהגיע זמן קריאת שירים. סעיד אחז במחברת השחורה ורצנו יחד אל הבמה. ישבנו בשמש, שלושה משוררים מאחורי שולחן אחד. קראתי שלושה שירים בעברית וסעיד קרא את התרגום. הקהל ישב ברפיון איברים על כיסאות בד לבנים, חבויים בצל העצים. ראשי המשוררים להטו בחמה.

לאחר שקראנו את השירים, עלה משורר אילם לבמה. הוא קרא שירים בכפות ידיו, באצבעותיו, בפניו, בעיניו. ממצחו זרמו נהרות זיעה, שטפו את צווארו ונספגו בחולצתו. הוא הביע את השירים בגופו, בעורו, בשערו ובציפורניו. הוא עמד על במה מאולתרת, גבוה מעל כולם, רקד את השירים ונשטף זיעה ששאבה השמש מתוך בשרו. הקהל הריע לו בנענוע ידיים באוויר.

כשחזרנו לכיכר, פתח המוציא לאור הפריזאי, אלן גוריוס, חבית יין אדום. כולם מילאו את כוסותיהם ובירכו à votre santé. רובר לובה וברונו דוסיי ספקו כוסות, שתו וצחקו, שערם האפור הוצף שמש ועיניהם התכולות זהרו משמחה. הם הציגו ספרי שירה על שולחנות ארוכים ויצרו אנתולוגיות ובמות לקריאה. הם הקשיבו לשירים וכתבו. הם אהבו את הכתיבה כפי שאהבו את היין, כמי שנצחו את החיים ואת המוות. הם רקדו שירה, שתו שירה, נישקו אותה ושכבו איתה. הם ציירו שירה והניחו לה לקחת אותם לכל המקומות.