כסף חכם

הקדמה

בואו נשים את הקלפים על השולחן — כסף הוא הכרח. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, זקוקים לו כדי לחיות. וכולנו, בלי יוצא מן הכלל, רוצים ממנו יותר. כי בעומק ליבנו אנחנו מאמינים שכסף יכול לעזור לנו. לעזור לנו לממש את הפוטנציאל שלנו להיות מי שאנחנו אמורים להיות, ולחיות בעולם שנוח יותר לחיות בו.

אבל עד שזה יקרה, כסף הוא פילטר שכל קבלת ההחלטות שלנו עוברת דרכו, שכל חלום שלנו מביא אותו בחשבון, ושבכל יום, אם לא כמה פעמים ביום, אנחנו חושבים עליו כך או אחרת.

זה מתחיל בהחלטות לגבי איפה לגור, מה ללמוד, במה לעבוד, וכמה לעבוד. ממשיך בילדים, במשפחה, בבית, במחשבות על זמן לעצמי, לבת הזוג (או לדייטים). כסף עובר גם דרך כל הבחירות היום־יומיות שלנו — מה לאכול, מה ללבוש, איזה רכב לקנות, איפה להחנות אותו, לאן לצאת, איזה ספורט ל... מה? 400 שקל לשיעור פילאטיס?!

כסף מנהל אותנו, ואם אנחנו באמת שמים את הקלפים על השולחן, נמאס לנו מזה. אנחנו רק רוצים שיהיה לנו מספיק כדי שנוכל להפסיק לחשוב על זה.

אבל כמה זה מספיק? לא יודע. לכל אחד מספיק משהו אחר. לאחד 10,000 שקל בחודש זה מעל ומעבר, ולשני 100 אלף זה הרף התחתון. קצת כמו חיים במשחק, ככל שיש יותר ככה יש יותר אפשרויות — יותר זמן, אפשרות לקנות דברים, לצאת לחופש.

כסף הוא לא המטרה, הוא האמצעי להשיג אותה.

אני חושב שזה זמן טוב לציין שבסוף הספר — ואני אשתדל להגיד את זה בלי להרוס את המסיבה — לא תמצאו צ׳ק פתוח וגם לא סיסמה למחסן עם מדפסת שטרות. והעובדה שכמעט 70% מזוכי הלוטו איבדו את הסכום שזכו בו בטווח של חמש שנים, מוכיחה שזה עדיף. כך גם לגבי העובדה ש־60% מהאנשים שקיבלו ירושה בזבזו אותה בתוך עשור בממוצע. הם היו, ככל הנראה, חסרי ניסיון בתחום, קיבלו החלטות שמוּנעות מרגש, והרגישו שהם סוף סוף יכולים. זה אולי הנתון הכי לא מפתיע בעולם, כי כסף הוא תוצר לוואי של הפעולות שאנחנו עושים ביום־יום, פעולות שלא קשורות בהכרח לעולם הפיננסים.

הכנסות מפתיעות כמו ירושה גדולה או זכייה בלוטו הופכות את החיים במאה ושמונים מעלות. לכן הן נחשבות לצמיחה כלכלית לא בריאה, ובפועל עושות בעיקר סחרחורת. לעומתן, התנהלות מחושבת ונכונה, התייחסות להפרש בין הכנסות להוצאות ופעולות הגיוניות, נחשבות לצמיחה כלכלית בריאה. וזה המפתח.

אני מניח שאם אתם כאן, סימן שנמאס לכם שמוכרים לכם חלומות. אתם רוצים מציאות. והמציאות היא שבשביל כסף צריך לעבוד.

זה בדיוק מה שאתם עושים, אני יודע, אבל הדבר שלא עשיתם עדיין הוא לעבוד חכם יותר, נכון יותר. לעבוד ככה שהכסף יעבוד בשבילכם.

זה מה שאני אנסה לתת לכם בספר הזה. וכולי תקווה שבעוד שלוש, ארבע או שבע שנים, אתם תראו את הספר מבצבץ מהמדף בספרייה שלכם ותיזכרו ששם הכול התחיל. שזה היה המקום שבו הבנתם שהגיע הזמן לקבל אחריות על עולם הפיננסים שלכם, ושלעשות זאת לא הייתה זכות. זאת הייתה חובה. חובה פשוטה וחשובה, ממש כמו לצחצח שיניים.

האמת היא שמעולם לא תכננתי לכתוב ספר שמתעד ומתאר את החיים שלי. החיים שלי מעולם לא נראו לי כמו משהו מספיק מיוחד שמצדיק את זה. אבל זאת הסיבה שבסופו של דבר החלטתי דווקא כן לכתוב — כי אני לא מיוחד. כי אני רגיל. כי אם אני הצלחתי, זה באמת סימן שכולם יכולים.

פרק 1

אומרים ששני דברים מגדירים אותך: הסבלנות שלך כשאין לך כלום והגישה שלך כשיש לך הכול.

בזמן שישבתי לקפה עם תומר חשבתי על זה שהכאב הבלתי נסבל בקרסול הוא הדבר היחיד שיש לי. הדבר היחיד בעולם.

ככה זה, כשאתה חווה משהו אתה לא מבין איך לא כל העולם חווה את אותו דבר. זה קורה כשאתה מאוהב ולא מבין איך לא כל העולם רואה את מה שאתה רואה באישה שאתה מאוהב בה.

זה קורה כשאתה שוכב רועד ומובס על הספה עם חום של 39.2 מעלות ורואה שידור חוזר של ״קופה ראשית״, ולא מבין איך מישהו בעולם מסוגל להרגיש טוב, להרגיש בריא, איך מישהו מסוגל לעשות משהו בכלל.

לי זה קורה כשאני מתחיל לראות את המספרים רצים במניה שבדיוק השקעתי בה, ולא מבין איך לא כל העולם משקיע.

אז כשהמלצרית ניגשה אלינו עם התפוזים שלי, הקפוצ׳ינו שיבולת שועל וסלט הטונה של תומר, קינאתי כל כך ביכולת שלה פשוט ללכת, לזוז בעולם כאילו כלום. ולא יכולתי שלא לתהות איך לעזאזל החיים שלי הולכים להיראות עכשיו, עם הכאב הבלתי נסבל הזה בקרסול. עכשיו, כשגיליתי שהחיים לא יתקדמו במסלול שתכננתי.

זה היה יום חמישי בסוף השבוע של פורים, ארבעה ימים אחרי שנכנסתי לתפקיד המ״מ, תפקיד שעבדתי בשבילו שנה ושמונה חודשים. שנה ושמונה חודשים של מסלול בתותחנים, קורס מפקדים, בה״ד 1 והשלמה חילית. שנה ושמונה חודשים שאני מניח שאמורים להיות סיוט, אבל כשאתה כל כך חדור מטרה כמו שאני הייתי, הכול נראה לך בקטנה.

שירתנו בקרני שומרון ובקלקיליה, וכשהמ״פ בא ואמר לי שאנחנו צריכים לצאת למעצר הערב ושאני מוביל אותו, הרגשתי סוף סוף שדברים מתחילים להסתדר. שאני מתחיל להתקדם באמת.

בהתחלה הכול זרם. היינו בלו״ז, היו אנרגיות מעולות והרגשתי טוב, וכל מה שחשבתי עליו זה השניצלים הקרים שאני הולך לאכול כשאנחנו חוזרים, המקלחת של אחרי ומסיבת פורים של מחר בערב.

ואז זה קרה.

בדרך למעצר היינו צריכים לעבור קיר. אמרתי לצוות שיטפסו ושאני אטפס אחריהם. כמו נינג׳ות, אחד אחד הם דילגו מעליו. הידקתי את הווסט הקרמי ומתחתי את המכנסיים, לקחתי תנופה קלה, תפסתי את הקצה של הקיר, ניסיתי להתאזן עליו — ושלוש שניות מאוחר יותר נגמרה הקריירה הצבאית שלי.

ברגע שכף הרגל שלי נגעה באדמה היא התעקמה בזווית חדה כל כך, ומהעוצמה של הנחיתה והמהירות של הסיבוב נולד הכאב הכי חזק שהרגשתי בחיים שלי.

באותו רגע לא הבנתי כמובן שזה סוף הדרך הצבאית שלי. מרוב אדרנלין ניסיתי לקום ומיד נשפכתי בחזרה על הרצפה בחוסר אונים. רציתי לצרוח מרוב שכאב. לא היה לי מושג מה זה בדיוק, רק ידעתי שאני לא יכול לדרוך על הרגל.

לא רציתי להעיק על החיילים, ואולי, האמת, גם לא רציתי שזה יהיה הזיכרון מהמבצע הראשון שלי כקצין, אז אמרתי לסמל שיוביל אותם ושאני חייב להתפנות. הסתובבתי אחורה וניסיתי לחזור, אבל הדרך היחידה שהצלחתי לעשות את זה הייתה בזחילה על הברכיים. טיפסתי ככה עד שהגעתי לזאב, רכב השטח הממוגן שלנו. כעסתי על עצמי. ידעתי שזה דבילי ושאין לי שום סיבה בעולם לכעוס על עצמי, אבל זה מה שהרגשתי. והדבר היחיד שהפריע לי לכעוס על עצמי בשלב הזה היה התחושה שמישהו דופק לי על הקרסול עם פטיש. אחרי שעתיים בערך התקשרתי לאייל, החובש הפלוגתי של הגדוד, וסיפרתי לו מה אני מרגיש. הוא אמר שהוא לא יכול לעזור לי ככה מרחוק ושאבוא אליו כשנסיים. שכבתי במושב האחורי מובס ומרוסק עם הרגל על משענת המושב שלפניי. היה לי קצת לא נעים מהנהג אבל לא הייתה ברירה. וככה עברו ארבע שעות. בסביבות ארבע וחצי הגענו בחזרה למוצב ומיד לקחו אותי למרפאה. התיישבתי שם על המיטה וביקשו ממני לחלוץ את הנעל, אבל לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי. מסוג הרגעים האלה שאתה מרגיש בעצמות שלך ששום דבר לא מובן מאליו, אבל לך תזכור את זה כשהכול טוב. בסוף אייל הוציא מספריים וגזר לי את הנעל.

״אוקיי,״ הוא אמר, ״אני רואה קצת נפיחות.״

״ואם אני נוגע, כואב?״ הוא שאל.

לא אמרתי מילה. רק עצמתי את העיניים הכי חזק שאני יכול, נשכתי את השפתיים והנהנתי.

״טוב,״ הוא אמר, ״הכי טוב לדעתי שתלך לנוח ונראה בבוקר מה קורה.״

ברבע לחמש נכנסתי למיטה, ובחמש ארבעים ושתיים התעוררתי.

כשהסתכלתי בשעון וראיתי מה השעה מיד עצמתי את העיניים והתחננתי, כמעט התפללתי, שכשאקום בפעם הבאה הכאב הזה ייעלם. ושהשעה תהיה אחת־עשרה בבוקר לפחות. אבל בשנייה, בשנייה שהוצאתי את הרגל מהמיטה ודרכתי עליה, והרגשתי שכל הגוף שלי הוא כמו מסילה שרכבת של כאב דוהרת עליה, הבנתי שזה לא הסיפור.

לא ידעתי מה לעשות. אפילו ללכת להשתין לא יכולתי. קמתי מהמיטה על רגל אחת, דילגתי לשירותים והתיישבתי שם. חוץ מהשומרים לא היה אף אחד ער, כל הפלוגה עוד ישנה אחרי הלילה הלבן. תוך כדי אני קולט שאין מי שייקח אותי למיון כי הרכב של התאג״ד נסע לתגבר איזה ציר בגלל פורים, ושאני תקוע פה.

התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שנראה לי ששברתי את הרגל. הוא הקשיב ואמר את המשפט האחד שבאמת רציתי לשמוע: ״גיא, אני בא לקחת אותך.״ עד שהוא הגיע ניסיתי לדרבן את עצמי, להרגיע את עצמי. חשבתי שזה בסדר, שזה יעבור, שאני סתם בלחץ וזה בסך הכול נקע.

כל הדרך מהמוצב לבית החולים בכפר סבא אבא שלי ניסה להרגיע אותי ולנחם, ולהגיד שגם אם לא הכול טוב — הכול לטובה, ושאני אראה שדברים גדולים יצאו מזה, ושאני אלוף, ושזה יחשל אותי. וכל הדרך שתקתי. שתקתי ומבפנים געשתי מעצבים ומשנאה לקלישאות המעייפות האלה, ואיזה הכול לטובה, מה קשור לטובה? ומה אני אעשה עכשיו? איך החיים שלי הולכים להיראות? לא יכולתי לראות שום נקודת אור במצב הזה. שום דבר חיובי. הייתי בלחץ, לחץ אמיתי. ובכל פעם שהרגליים שלי התחילו לקפץ, קיבלתי עוד זץ של כאב ברגל. הוא המשיך ואמר שזה אולי זמן טוב לנוח קצת, לתת לנפש להירגע אחרי כל האטרף של הצבא. ושיהיה לי זמן להיות איתם ועם חברים ולקרוא ספרים, ואולי, בלי לחץ, אם אני אשתחרר, להתחיל לבדוק מה אני רוצה ללמוד. כשהוא אמר את זה כבר שיחקתי אותה ישן. כל כך שיחקתי אותה שרק כששמעתי אותו פותח את החלון כדי להגיד לשומר בבית החולים שאנחנו למיון, התעוררתי.

עשו לי צילומים ובדיקות וכל מה שצריך כדי לאשר את מה שכבר ידעתי — שני שברים בקרסול. קרע בגיד אכילס. שבר בעצם הפיבולה. ניתוח. ר״מ 2. לפחות חצי שנה של שיקום. ובשנייה שהרופא סיים לדבר התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים.

זה מוגזם, אני יודע, כאילו מה כבר קרה. אנשים חוזרים מפציעות קשות יותר לקרבי. אבל אני רציתי להיות רמטכ״ל, ואז, כחייל בן 19, זה היה סוף העולם. ידעתי שאני אהיה מושבת ושלא אוכל להמשיך במסלול הזה, ומי יודע באיזה כן, ואם בכלל יש מסלול שאני אוכל להמשיך בו. באותו רגע הבנתי שלא רק הקרסול שלי התרסק, אלא גם החלום שלי.

כמעט חודש עבר מאז, חודש ריק ומלא ברחמים עצמיים. וכשישבתי בבית הקפה עם תומר והחשבון הגיע, הוא הסתכל עליו, ממש בחן אותו, ולא כל כך הבנתי מה הוא מתעכב ככה, כולה קפה וסלט. ואז הוא אמר, ״בוא׳נה אחי, הארוחה הזאת עלתה לי שלוש שעות מהחיים.״

לא הבנתי למה הוא מתכוון.

״תשמע,״ הוא אמר, ״אני מרוויח 40 שקל לשעה, והארוחה עלתה לי 120 שקל, אז הינה, שלוש שעות מהחיים.״

הסתכלתי עליו.

הסתכלתי על החשבון.

הסתכלתי עליו שוב.

ופתאום הבנתי, פשוט הרגשתי את זה — אולי באמת כל קושי הוא הזדמנות. אולי באמת יש טוב בכל דבר רע. אולי אני לקראת המסע של חיי.