מדוע חוסל קסטנר?

פתח דבר:

צלילה אל העבר: מבוא אישי

בלילה שבין שלושה לארבעה במרס, שנת 1957, נורה ד"ר ישראל קסטנר מול ביתו בתל אביב. הוא נפצע קשה, הובהל לבית החולים "הדסה" בעיר, ולאחר שנים-עשר יום נפטר. ד"ר קסטנר היה דמות ציבורית ידועה מאוד, ובתקופת השואה נודע כאחד ממנהיגיה הבולטים של יהדות הונגריה. הרצח עורר סערה חסרת תקדים. היורה, זאב אקשטיין, צעיר בן עשרים וארבע, נעצר לאחר מספר שעות והועמד לדין יחד עם שני מעורבים אחרים, יוסף מנקס ודן שמר. שלושתם הורשעו ונגזר עליהם מאסר עולם. בסיכומו של הדיון בפני בית המשפט העליון, התקבל ערעור המדינה והשלושה הורשעו גם באשמת חברות בארגון טרור. בשנת 1963 זכו השלושה לחנינה מנשיא המדינה ושוחררו. ספר זה מתמקד בפענוח פרשת הרצח, ובעיקר בנסיבות שבעטיין התקבלה ההוראה לחסל את קסטנר. תילי תילים נכתבו על פרשת הרצח. ספר זה מציע נקודת מבט שונה, מעוררת מחשבה.

בפברואר 2021 נפגשתי ביוזמתי עם עורך הדין ד"ר יעקב חרותי. חרותי היה אז בן תשעים וארבע. ישבנו בדירת מגוריו במרומי הקומה השלוש-עשרה של בניין דיור מוגן במרכז תל אביב. בצעירותו היה חרותי חבר בארגון לח"י, שלא השלים עם הקמת המדינה בגבולות המצומקים של קווי הפסקת האש. בשנותיה הראשונות של המדינה היה האיש מראשי מחתרת לח"י. הוא אגר נשק ותחמושת בלתי חוקיים, והיה מעורב בפעולות טרור קשות נגד מדינת ישראל.

בשנת 1953 נתפס ונידון לעשר שנות מאסר על שותפותו ב"מחתרת צריפין", שבמסגרתה נטל חלק בהנחת פצצה בשגרירות ברית המועצות בתל אביב. לאחר כשנתיים מאסר הוקל עונשו באישור שר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, והוא שוחרר. חרותי היה הדמות המרכזית במחתרת, בייזום ובהפעלת פעולות חריפות ומתריסות נגד ממשלת ישראל. מחתרת זו היא שרצחה את ד"ר ישראל קסטנר בשנת 1957. משורותיה ובהנחייתה יצא המתנקש.

זו הייתה שיחה ארוכה וידידותית שהתקיימה בנוכחות שתיים מבנותיו. לתדהמתי הרבה, במהלך השיחה חלק חרותי שבחים רבים למי שהיה האב המייסד של שירותי הביטחון באותה עת (או בשמו הש"ב), איסר הראל. "הוא היה איש גדול ולא היו דומים לו," אמר לי חרותי.

"אבל זה האיש שרדף אותך וגרם לך לשבת פעמיים בבית הסוהר!" התרסתי.

אבל חרותי בשלו: "איסר היה חבר קרוב. הוא היה כל כך אמין וישר, שאם היה אומר לי עכשיו לקפוץ מהקומה השלוש-עשרה — הייתי קופץ."

אמירה זו לא הייתה חד פעמית. עוד קודם לכן העניק חרותי מספר תיאורים מפרגנים ביותר להראל. בספרו האוטוביוגרפי אמת אחת ולא שתיים, שיצא לאור בשנת 2008, כתב חרותי: "...התפתחה בינינו לאיטה ידידות אישית רבת שנים ויחסים של אמון הדדי מוחלט [...] איסר הטביע על קשרינו חותם של אמון ללא סייג."¹

ניסיתי לעכל את הדברים והתקשיתי. לא הבנתי את פשר הנימה החברית והחמה שבה דיבר חרותי על הראל. היה ברור כי אינני מצליח לרדת לעומק הפרשה כולה. כיצד זה ששני אויבים מרים אידיאולוגית, עם היסטוריה שהייתה עקובה מדם, הופכים לחברים בלב ובנפש?

אבל אין זה נכון להתחיל את הסיפור מן האמצע. זה סיפור של חקירה בלשית ארוכה המנסה לחשוף אמת עוצמתית, שמוסתרת זה עשרות בשנים. מטרת החקירה המעמיקה הייתה לברר: האם היה הש"ב מעורב באופן כלשהו ברצח ד"ר ישראל קסטנר? אם כן, כיצד ומדוע? ובאילו נסיבות נשלח המתנקש למשימתו?

בחרתי לספר בפרק המבוא את סיפור המעשה בגוף ראשון כדי להסביר את מעורבותי האישית במעמקי חקר פרשת הרצח, שאין לי כל קשר ישיר, משפחתי, חברתי או אידיאולוגי אליה.

הוריי הגיעו לפלשתינה בשנת 1923. אבי כחלוץ בן תשע-עשרה וחצי, שברח עקב פעילותו הציונית מהעיר בוברויסק (היום בבלארוס); אימי עלתה בגיל אחת-עשרה עם הוריה ואחיה מאוקראינה, דרך קובנה שבליטא.

אין בי שמץ של דם יהודי-הונגרי, ואין לי כל זיקה ישירה לקהילה מפוארת זו. גם בסביבה שבה גדלתי, במושב אביחיל שבעמק חפר, לא היה בילדותי בשנות החמישים כמעט שום הד לטרגדיה האיומה של השואה. כמו לרבים מילידי הארץ, כתלמיד תיכון היה משפט אייכמן קו פרשת מים בחיי. מאז, במינון הולך ומתעצם, מצאתי את עצמי עוסק יותר ויותר בסיפור השואה. קראתי ספרים רבים, ראיתי סרטים רבים. גם בנסיעותיי לחופשות בארץ ובחו"ל נהגתי להצטייד בספר העוסק בשואה. עם השנים ראיתי את עצמי כישראלי בקי למדי בסיפור.

כך עד סוף שנת 2008. בטיול משפחתי בראש פינה, במהלך שיחת חולין עם בן משפחה, הוא שאל אותי אם השם רודולף ורבה (Vrba) מוכר לי. כשהודיתי בבורותי, הוא סיפר על האיש, על בריחתו המופלאה מאושוויץ באפריל 1944, על כתיבת הדו"ח המפורט הראשון על מחנה ההשמדה ועל ההתרעה הקונקרטית שהוא ושותפו לבריחה, אלפרד וצלר (Wetzler), העבירו ליהדות הונגריה. הם גילו להם מראש על הצפוי להם — שריפה בכבשנים.

לא האמנתי למשמע אוזניי; לא רק לחלקו הראשון של הסיפור המדהים הזה, סיפור הבריחה הנועזת מאושוויץ, אלא גם להשפעה שהייתה להפצת הדו"ח שכתבו ורבה ווצלר. המסמך המצמרר תיאר במפורט את מה שהתרחש במחנות המוות באושוויץ ובירקנאו בשנתיים שקדמו לבריחתם ואת עבודתם במסוף הרכבות במחנה. הדו"ח כלל נתונים על מוצאם ומספרם המשוער של היהודים שהגיעו לתחנתם האחרונה במחנה המוות, ועל שיטת ההשמדה.

להברחת הדו"ח בסוף יוני 1944 דרך שווייץ, ולהפצתו בעולם, הייתה כנראה השפעה מסוימת על עצירת הגירוש של קהילת בודפשט לאושוויץ, אך נסיבות הדבר נתונות עדיין במחלוקת בין ההיסטוריונים. התחלתי לחפש חומר בנושא ותהיתי כיצד ייתכן שלא ידעתי על כך דבר. הפער בין ידיעותיי על השואה בכלל ובין בורותי המוחלטת בנוגע לפרק השואה בהונגריה, והדרמה סביב ההתעלמות המכוונת של הנהגת יהדות הונגריה מן ההתראה שקיבלה כשלושה שבועות לפני תחילת הגירושים ההמוניים לאושוויץ בפרט — כל אלה הטריפו את דעתי. ברור שהיה קשה להנהגה לקבל ולהפנים התראה שכזו. התברר, שבחודשים מאי-יולי 1944 גורשו באכזריות לאושוויץ ארבע מאות שלושים ושבעה אלף מיהודי הונגריה, רובם המכריע נרצחו עם הגעתם בקצב ממוצע של כתשעת אלפים קורבנות ביממה.

פרופ' רות לין² כתבה שסיפור המעשה — הבריחה מאושוויץ, ההתראה המוקדמת שניתנה, ההתעלמות ממנה וההשמדה — כמעט אינו מוכר בישראל. מבדיקתי עולה שפורסם מידע רב בנושא, רובו באנגלית, בעיקר על ידי חוקר שואת יהודי הונגריה הנודע, פרופ' רנדולף ברהם (Braham). בספרו המונומנטלי³ הוא הקדיש לכך פרק נפרד שאותו כינה "הקונספירציה של ההשתקה".⁴

חשתי שהסיפור הזה ובו זיכרון השואה, דרמטי וטרגי ככל שיהיה, איננו מסופר ואיננו ידוע כנראה למרבית הישראלים, ואולי לא במקרה. בחיפושים נוספים התברר לי שפרופ' ברהם בן השמונים ושמונה חי בניו יורק. בתחילת 2009 יצרתי איתו קשר, וכמה שבועות לאחר מכן, בנסיעת עסקים לארצות הברית, מצאתי את עצמי יושב במחיצתו ומקבל שיעור פרטי בן ארבע שעות על השואה בהונגריה. הסיפור לא נתן לי מנוח.

ביקשתי להבין מדוע ההיסטוריוגרפיה הישראלית נטתה להתעלם מהפרשה או להקטין אותה. בעקבות שיחה עם פרופ' רות לין היא הציעה לי: "בוא, תהיה תלמיד שלי ותכתוב דוקטורט בנושא".

לאחר שהתעשתי מן ההצעה המפתיעה יצאתי לדרך. עסקתי במשך מספר חודשים באיסוף חומרי קריאה וראיונות עם אנשים רבים. כך מצאתי את עצמי בסוף שנת 2009, בגיל שישים וארבע, מועמד ללימודי דוקטורט באוניברסיטת חיפה. לאחר כשנה היה עליי להגיש את הצעת המחקר. ככל שהתקדמתי בחפירת הנושא בתקופה הזו, הבנתי שסיפור שואת הונגריה בכללותו הוא שנוי במחלוקת עד מאוד.

שמו של ד"ר ישראל קסטנר ותפקודו בזמן השואה כיכבו באופן בולט מאוד בכל הקשור לנושא המחקר המוצע לדוקטורט. הבנתי שבהיעדר מקורות מידע ברורים וחד משמעיים אני עלול ליפול למלכודת של ניגודי הדעות האקדמיים בין החוקרים בסוגיה זו. לכן הסטתי את נושא עבודת המחקר שלי ונטשתי את הפרשה הנוגעת להתראה המוקדמת על ההשמדה הקרבה כחלק מדו"ח ורבה-וצלר, לעבר פרשה אחרת שהייתה גם היא חלק בלתי נפרד מסיפור השואה בהונגריה: "ההנצחה המאוחרת של ראול ולנברג בשוודיה ובהונגריה". בעבודה זו חקרתי את הסיבות למחיקת שמו של ולנברג בשתי המדינות העיקריות שהיו קשורות אליו במשך כמעט ארבעים וחמש שנה — שוודיה והונגריה — ואת הסיבות השונות לחלוטין לאחזור זכרו ולהנצחתו המחודשת בשלושת העשורים האחרונים בשתי המדינות הללו. אך גם האישור שקיבלתי בשנת 2017 לעבודת הדוקטורט על ולנברג לא הסיר מראשי את הסיפור המיוחד והבלתי מפוענח של ד"ר קסטנר. לכן לפני כחמש שנים שבתי לעסוק בנושא כשבמוקד נמצא קסטנר.

התרשמתי כי יש קשר הדוק בין פרק השואה בהונגריה ובין המסתורין הנמשך סביב ההתנקשות. קראתי באינטנסיביות את העיתונות מהתקופה, מהשנים 1955-1954 בזמן משפט גרינוולד-קסטנר, ומשנת 1957, השנה שבה התנקשו בחייו.

לתומי חשבתי אז, בשנת 2018, שפרשת הרצח, שאירע שישים ואחת שנים קודם לכן, איננה מהווה עוד עניין מעורר מחלוקת ואינה קשורה לעניינים שגם כיום יש להם חיסיון ביטחוני. פניתי למשרד ראש הממשלה האחראי על ארכיון שירותי הביטחון. ביקשתי מהם רשות לעיין במסמכים שהיו ברשותם, הנוגעים לפרשה זו.

לצערי, חליפת המכתבים הזאת לא הובילה לדבר. אני שאלתי על א' וקיבלתי תשובה על ב', וחוזר חלילה. ככל שההתכתבות נעשתה אבסורדית ומוזרה יותר, כך גברו סקרנותי והתעקשותי למצוא חומר. גם פנייתו הרשמית בשמי של עורך הדין אביתר קנולר, בעל ניסיון בתחום חופש המידע, לשב"כ ולגנזך המדינה, לא העלתה דבר. רק כעבור חודשים ארוכים, במרס 2019, התקבל מכתב תשובה מהגנזך:

לאחר בחינה שנערכה עם נציגי המוסד המפקיד, השב"כ, עולה כי קיים קושי משמעותי באיתור כלל החומרים המצויים במאגרים בנושא זה ואיתור מעין זה יצריך משאבי זמן וכוח אדם בלתי מבוטלים. משכך, ובהתאם לאמור בתקנה 9(ה)(2) לתקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התש"ע-2010 (להלן: "תקנות הארכיונים"), הם דוחים את הבקשה מן הטעם שחשיפת החומרים המבוקשים תחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה.

יתר על כן, החומרים שכן אותרו בבדיקה ראשונית מעלים כי יש בהם מידע אשר חשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה ובשיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי. וגם מן הטעם האמור, עמדת המוסד המפקיד היא כי אין מקום לחשוף חומרים אלה. זאת בהתאם לאמור בתקנה 8(ב)(1).⁵

לאחר התייעצויות משפטיות נוספות החלטתי שלא לוותר ולנקוט בצעד המעשי היחיד שנותר ברשותי — להגיש עתירה לבית הדין הגבוה לצדק נגד שני הגופים המעורבים: גנזך המדינה והשב"כ. העתירה, שחיברה בכישרון רב עו"ד יערה וינקלר-שליט, הוגשה במאי 2019.

לאחר כמה דחיות, כולן לבקשת הפרקליטות בשם גנזך המדינה והשב"כ, נקבע מועד לדיון בבית המשפט העליון בתחילת פברואר 2020. במכתב התגובה שהגישה הפרקליטות לעתירה היא חזרה על ההסבר להמלצה לדחות את עתירתי: כדי להיענות לעתירה נדרשים משאבי חיפוש רבים שאינם מצויים; וקיים חשש לפגיעה בביטחון המדינה בעצם חשיפת המסמכים.

כמה ימים לפני הדיון התראיינתי לעיתון "הארץ" בידי העיתונאי עופר אדרת⁶ וניסיתי להתייחס לשתי ההנמקות, האבסורדיות לטעמי, של השב"כ וגנזך המדינה, על סירובם המוחלט להעניק לי גישה למסמכים שנמצאים כנראה ברשותם. לשמחתי, בין שהשופטים קראו את הריאיון ובין שלא, הנקודות שהם העלו במהלך הדיון, בהרכב בראשות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והשופטים חנן מלצר ואלכס שטיין, היו דומות לאלה שאני העליתי בריאיון. השופטים בהחלט הקשו על הפרקליטים שייצגו את עמדת המדינה. בתום כשעה של דיון ביקש נציג הפרקליטות, עו"ד עמרי אפשטיין, לקיים דיון בדלתיים סגורות, שלא בנוכחותנו. הוצאנו מאולם בית המשפט, ולאחר כשעה נקראנו לשוב. אז מסרה נשיאת בית המשפט כי השופטים הציגו שורה של שאלות והסברים, שעליהם הם מבקשים מאנשי הפרקליטות להגיב בתוך שישים יום. לנו לא נמסר תוכן השאלות וההסברים שהתבקשו המשיבים לתת.

מחשבות ותחושות רבות הציפו אותי במהלך יום הדיונים הזה ולאחריו. מעולם לא נכחתי בדיון בבית המשפט העליון. בצד ההתרגשות הטבעית ונוכחותו של קהל סקרנים רב באולם, נחרתה בזיכרוני תמונה אחת: כאשר שבתי לאולם לתפוס את מקומי מאחורי עורכי הדין שייצגו אותי, ראיתי את המבטים הנוקבים שנעצו בי נציגי הפרקליטות, השב"כ וגנזך המדינה. הרגשתי כי אני מייצג עבורם את "האיש הרע", שמפר את שלוותם ומבקש מהם לחשוף מסמכים שכנראה מסתתרת בהם אמת מסוימת שהם מבקשים להסתיר. חשתי כאילו בעיניהם אני עושה מעשה בוגדני של פגיעה בביטחון המדינה. השתחררתי בדרגת אל"מ לאחר כהונה ארוכה בתפקיד בכיר במפקדת חיל האוויר. שלושים וחמש שנים (בסדיר ובמילואים) הייתי חלק בלתי נפרד ממערכת הביטחון. בשנים אלה ביצעתי גיחות רבות מעבר לגבולות המדינה, ממלחמת ששת הימים ואילך. כל אלה מתפוגגות מול בקשתי לחשוף פרטים "תמימים" לכאורה, מפרשה שבה יהודי רצח יהודי באישון לילה בתל אביב, שישים ושלוש שנים לפני פגישתנו זו בבית המשפט.

ימים אחדים לאחר הדיון התגבשתי בדעתי: ככל הנראה איני מבין את הקוד הגנטי של הארגון הזה ואת פשר התנגדותו הנחרצת לאפשר לי לעיין במסמכיו בפרשה. ובכלל, מן הסתם לא יהיה לבית המשפט אומץ לכפות על השב"כ לפתוח את ארכיוניו על אף התנגדותו העיקשת.

החלטתי שלא ארים ידיים. אנסה בכוחות עצמי ללקט את כל המידע שאני יכול, בכל הדרכים החוקיות העומדות בפניי, כדי להבין את פרשת רצח ד"ר קסטנר. אין לי ברירה אלא להפוך את עצמי לבלש-חוקר ולנסות לפענח בעצמי את הסיפור והמניע לרצח, ואגב כך אולי אבין אם הש"ב היה מעורב בהתנקשות, ואם כן, כיצד ומדוע. הרי לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל הצעירה בת התשע, מי שהיו אמונים על ביטחון המדינה היו מעורבים בהוצאה להורג ללא משפט של אדם שלא איים על שלום המדינה וביטחונה. כך אכן קיוויתי.

לאחר הדיון הראשון בבג"ץ הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד בשני ערוצים במקביל: המשך המאמץ המשפטי לזכות בעתירה כדי לקבל גישה מלאה למסמכים הישנים; וחיפוש אינטנסיבי בכל דרך חוקית אפשרית אחר מסמכים חדשים על פרשת הרצח, בהנחה שהעתירה תידחה או תימחק.

בתום עיכובים שנבעו בין השאר ממגפת הקורונה, שהכניסה את מערכת בתי המשפט לסגר, נשלחה ביולי 2020 מפרקליטות המדינה הודעה כי בית המשפט קיבל מענה מלא לשאלות ולבקשות של בג"ץ, ועל כן המשיבים שבים וטוענים כי "דינה של העתירה להידחות או להימחק". על כך ראוי להעיר:

• תוכן המסמך שהועבר לבית המשפט מאת הנתבעים בעתירה נשאר חסוי.

• בתשובתם צוין כי "חשיפתם, ואף חשיפתם באופן חלקי [של המסמכים הנוגעים לפרשת קסטנר; נ"ק], מקימה חשש לפגיעה בביטחון המדינה".

• המשיבים הואילו לצרף לתשובתם הגלויה חמישה מסמכים ש"נמצאו" בכל זאת מתאימים לחשיפה: מסמך אחד משנת 1962, שעסק בבקשת החנינה של שלושת המורשעים ברצח קסטנר, ועוד ארבעה מסמכים מתוך חקירתו של זאב אקשטיין, המתנקש, לאחר שנעצר.

• להסבר העיקרי שלהם, שהצדיק לטענתם את אי החשיפה, נוסף הסבר רחב יותר: "משהם כוללים פרטים כגון (1) דרכי הפעילות של השירות; (2) משימות של השירות; (3) פרטים הנוגעים למקורות המידע של השירות; (4) יעדים מודיעיניים".⁷

על מכתב זה הגבתי לבית המשפט בלשון זו:

הפרטים הספציפיים הנוגעים לגרסת שירות הביטחון הכללי לגבי דרכי הפעולה של השירות, לגבי משימותיו דאז, ולגבי מקורות המידע והיעדים המודיעיניים הרלוונטיים לפרשת הרצח, נכללו בפרוטוקול ישיבת הממשלה שהתכנסה שבוע לאחר ההתנקשות (כאשר ד"ר קסטנר עדיין היה בחיים). הדברים נכללו במסמך גלוי שנמצא באתר גנזך המדינה ופורסם בשנת 2015, תודות למאבקו העיקש של עיתונאי "הארץ" עופר אדרת.⁸ בדיון בממשלה הופיע איסר הראל, שהיה באותה עת הממונה על שירותי הביטחון, והוא נתן סקירה נרחבת ומפורטת על אודות פרטי הפרשה ופעילות המחתרות הימניות בשנים ההן. בין היתר תיאר את משימת הש"ב לנהל מעקבים אחר חשודים; פרטים על הדמויות העיקריות שהיו מעורבות במעשים אלה; פעולות טרור שביצעו המחתרות הללו; פעולות המחתרת שסוכלו בידי הש"ב; ושמות הארגונים שהיוו את היעדים למעקבים.

בעקבות תגובתי זו קבע בית המשפט דיון נוסף, שאחרי דחיות התקיים ב-22 במרס 2021. גם בדיון זה הוּצאנו מאולם הדיונים כדי לאפשר לבית המשפט להתייחד עם המשיבים בהיעדרנו. בסיכום הישיבה הוטל על המשיבים למסור הודעה מעדכנת, ותגובת המדינה נשלחה ב-23 במאי 2021, ובה שבו המשיבים וטענו כי דינה של העתירה להימחק או להידחות. הם אף הוסיפו משפט הראוי לאזכור ולהדגשה: "באשר לטענה אליה התייחס העותר בדבר מעורבות של גורם מטעם המדינה ברצח ד"ר קסטנר, התברר כי בבדיקה שנערכה בשירות הביטחון הכללי לא אותר חומר ארכיוני או ממצאים כלשהם, אשר מצביעים על מעורבות השירות או גורם אחר מטעם המדינה ברצח או תומכים בטענה זו באופן אחר."⁹ יצוין כי בכתב העתירה ובפניות רשמיות אחרות שלי אל בית המשפט לא העליתי כלל טענה כגון זו, ואין זה ברור כיצד זו השתרבבה לתשובת המשיבים. כנראה זו הייתה תגובה לשאלה של השופטים בדיון הסגור. המשפט שצוטט רק הגביר את החשש לאי שקיפות מוחלטת.

לתשובת הנתבעים צורפו חמישה מסמכים נוספים, שלדעתם ניתן היה לחשוף אותם. המסמכים שנשלחו היו בלתי קריאים לחלוטין, והם עוררו חשד כבד שהושחתו בכוונה תחילה. טענתי זו התבססה על תצהירו של ד"ר יעקב לזוביק, מי שכיהן כגנז המדינה בשנים 2018-2010, שבדק אותם וקבע שלדעתו המקצועית המסמכים כנראה הושחתו במכוון, והטיפול בהם אינו עולה בקנה המידה של שימוש בכלי ניהול ארכיוניים. יצוין, כי למרבית האירוניה חמשת המסמכים הללו הועלו בסופו של דבר לאתר המקוון של גנזך המדינה לאחר כחודש ימים. אז לפתע הם היו באיכות סבירה ביותר, מה שהבליט את דרך ההתנהלות הפסולה של השב"כ.

בין כסה לעשור, יומיים לפני יום הכיפורים, ב-13 בספטמבר 2021, פרסם בית המשפט את פסק הדין בעתירה. בפסיקתה, שאליה הצטרפו שני השופטים האחרים (אלכס שטיין וג'ורג' קרא), קבעה הנשיאה אסתר חיות: "מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי העתירה דנן מיצתה את עצמה ודינה להימחק. עם זאת אציע לחבריי לחייב את המשיבים בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום של 8,000 ש"ח, בשל תרומתה של העתירה לחשיפתם של המסמכים שפורסמו לציבור בעקבותיה."¹⁰

אולם בכך לא הסתיים המהלך המשפטי. כך או כך, לאחר התעמקות בפסק הדין של שופטי בג"ץ, נותרה תחושה די מדהימה: השב"כ כנראה מסתיר מידע הקשור לרצח קסטנר, ובית המשפט העליון שוכנע כנראה שיש הצדקה לכך. בין שאכן הארגון היה מעורב ברצח עצמו ובין שהוא מסתיר יחסים בין ישראלים לנאצים, או את יחסיו עם אנשי המחתרת שרצחו את קסטנר — זה נראה רע מאוד, מה שמזין אין-ספור תאוריות קונספירציה.

החלטתי לעשות עוד ניסיון אחד: להגיש בקשה לבג"ץ לקיים דיון נוסף בעתירה בטיעונים משפטיים.^I

ביום 20 ביולי 2022, כתשעה חודשים לאחר פנייתי לדיון נוסף, התקבלה פסיקתו של השופט (בדימוס) ניל הנדל, שקבע שהטענות

שהעליתי "אינן מצדיקות קיום דיון נוסף בפסק הדין".¹¹ פרשת הבג"ץ שהגשתי במאי 2019 הסתיימה בכישלון לאחר יותר משלוש שנים. השורה התחתונה — מסתבר שלרשות השופטת ולרשות המבצעת יש סיבות טובות מאוד להמשיך להסתיר מפני הציבור מה באמת קרה בפרשה אומללה זו.

הערות

I לפי סדרי הדיון של בג"ץ, לא ניתן להגיש ערעור על פסק דין בעתירה. עם זאת, העותר יכול להגיש בקשה לדיון נוסף (שאם תתקבל יתקיים הדיון בהרכב של חמישה שופטים לפחות). הבקשה שהוגשה לדיון נוסף התבססה על שני טיעונים עיקריים: (א) פטירתו של זאב אקשטיין שהיה האחרון מבין המורשעים ברצח שנשאר בחיים; (ב) העובדה שבשנת 2007 במלאות חמישים שנים להתנקשות — ועל פי חוק הארכיונים שהיה אז בתוקף — היה מקום לפרסם את מה שהיה חסוי, או לפחות לבחון פרטנית איזה מהמסמכים ראויים לחשיפה, מה שלא נעשה.

הקדמה

בפרק זה אני מבקש להציג ממבט-על את האופן שבו התנהלה החקירה המעין-בלשית להבנת פרשת רצח קסטנר. השאלה העיקרית שהטרידה אותי הייתה עד כמה הגרסה הרשמית-ממלכתית על ההתנקשות נכונה, ואם היא מסבירה את כל העובדות הקיימות. כלומר האם השמועות על הקונספירציות, שהצטברו במשך השנים, במיוחד על חלקו של הש"ב, אכן משוללות כל יסוד? בקיצור, האומנם היה או לא היה לש"ב כל קשר ישיר לרצח? ובאילו נסיבות נצטווה אקשטיין לרצוח את קסטנר?

ככל שנבצר ונמנע ממני לקבל את החומר הארכיוני של הש"ב על הפרשה, התברר לי שנקלעתי, שלא ברצוני, למלחמת מאסף משפטית מול גנזך המדינה ומול השב"כ. התגבשה בי ההכרה שהנרטיב הרשמי-ממלכתי לקוי, ושאלות רבות בו נותרות ללא מענה, וכדי לענות עליהן יש לפתח נרטיב שונה.

בספר ארבעה חלקים ואחרית דבר. החלק הראשון, "הרקע ההיסטורי", נחלק לשני פרקים העוסקים בנושאים שהיה להם קשר ישיר לפרשת קסטנר ולאיש עצמו.

החלק השני של הספר, שכותרתו "חיסול קסטנר — בין הנרטיב הרשמי לתאוריות הקשר", כולל שלושה פרקים. תחילה מוסבר כיצד עוצבה הגרסה הרשמית על רצח קסטנר, כפי שזו התגבשה בישיבת הממשלה, שהתכנסה שבוע לאחר ההתנקשות. הגרסה הרשמית הזו ספגה כבר אז ביקורת רבה מצד פוליטיקאים ועיתונאים מחוגי האופוזיציה מימין ומשמאל. עיקר הביקורת נסבה סביב המהירות והיעילות המפתיעות שהפגינה המשטרה באיתור החשודים ובמעצרם מחד גיסא, ועל אי הצלחתה למנוע את הרצח מבעוד מועד מאידך גיסא. הביקורת כנגד הגרסה הרשמית לפרשה הולידה שמועות קונספירטיביות לגבי נסיבות מותו של קסטנר.

החלק השלישי של הספר נפתח בפרק שמעלה חידות וספקות לגבי הנרטיב הרשמי. הכוונה להתפכחותי ולהבנה שהגרסה הרשמית הנוגעת לפרשת רצח קסטנר אינה יכולה להיות נכונה. הגרסה הרשמית מחסירה פרטים קריטיים ונכשלת בהסבר של פרטים חיוניים שבלעדיהם לא ניתן להבין את ההתרחשויות.

בבסיסה של ההתפכחות ניצבת עובדה תמוהה ביותר, שהתבררה לי באמצעות מסמכים שקיבלתי באופן רשמי, למרות סירוב השב"כ לאפשר לי גישה לארכיון שלו. מדובר בעובדה שהתגלתה מייד בחקירת המשטרה כבר בליל ההתנקשות: בתא הכפפות של הג'יפ שבו נמלט הרוצח אקשטיין התגלה אקדח. המשטרה הצליחה להוכיח באופן משכנע ביותר כי האקדח הוא הכלי שממנו נורה הקליע הקטלני, אשר הוצא מגופו של קסטנר. כמו כן, הוכח באופן ודאי שאת האקדח הזה קיבל אקשטיין מיוסף מנקס, ממנהיגי מחתרת יוצאי לח"י.

על פי העדויות במשפט הרצח ועל פי פסקי הדין בבית המשפט המחוזי ובערעור לבית המשפט העליון, מנקס נמצא אשם בשותפות במעשה, בכך שהוא היה זה שהורה לאקשטיין לחסל את קסטנר, לאחר שקודם לכן סיפק לו את האקדח והתחמושת. מהצלבת עדויות ברורות עלה שהאקדח הושאר בג'יפ לא בטעות ולא מפאת פניקה מצד היורה, אלא בכוונה מפורשת. אקשטיין חזר וטען בעדותו, שלא נסתרה בבית המשפט, שאת ההוראה הזו הוא קיבל ממנקס.

כאן הייתה נקודת ההתפכחות: הדעת אינה סובלת את הרעיון שמנקס רצה להפליל את עצמו ופקד על היורה להשאיר במקום גלוי את האקדח שהיה ברשותו, כביכול כדי שהמשטרה תמצא אותו. יש כאן כנראה סיפור שונה לחלוטין. חזרתי אל המסמכים שבידיי.

בפרק השביעי, "שאלות רבות ותשובות מעטות", מובאים שמונים ואחד עדויות ופרטים עובדתיים אחרים, שהציפו שאלות רבות שנותרו ללא מענה. השאלות הנוקבות הללו התבססו על עדויות של עשרות עדים במשטרה ובין כותלי בתי המשפט.

להמחשת השאלות שנגזרו ממקורות רבים אציין דוגמה אחת: במסמכים הרבים שברשותי קיימות עדויות רבות המחזקות את התמונה הברורה לגבי מקומו הדומיננטי של עו"ד יעקב חרותי כאיש המרכזי בקבוצת מנקס-חרותי, שאחראית לרצח קסטנר. בעדויות שהצטברו בש"ב עולה בבירור כי אקשטיין סר למרותו המוחלטת של חרותי מסוף שנת 1955 ועד ליום ההתנקשות. מכאן עולות שאלות:

• כיצד ייתכן שכאשר המשטרה יצאה בהמלצת הש"ב לעצור בליל ההתנקשות את החשודים הפוטנציאליים, אנשי הימין הקיצוני, שמו של חרותי לא הופיע כלל ברשימותיה והוא לא נעצר בחשד למעורבות ברצח?

• הש"ב ידע מפורשות שהיורה, אקשטיין, היה נתון להשפעתו המוחלטת של חרותי. יתרה מזאת, במהלך חקירות המשטרה התברר כי אקשטיין ביקר את חרותי במשרדו ביום ההתנקשות. מדוע האחרון לא נעצר כשותף לרצח?

עשרות הציטוטים מהחקירות ומהעדויות בבתי המשפט ומהעובדות שליקטתי מעלים שורה ארוכה של שאלות ותמיהות בלתי פתירות הסותרות את הגרסה הרשמית. לפרק השמיני קראתי: "הנרטיב האחר: שתי ציפורים בירייה אחת?" את החלק הרביעי והאחרון בספר אני מכנה: "מדוע היה קסטנר על הכוונת?" ובו ניתן הסבר למניעים ולנסיבות שגרמו למקבלי ההחלטות להביא לחיסולו של קסטנר.

נקודת המפתח להבנת הניתוח של הספר הזה היא שאין בידי מסמכים שהם בבחינת "אקדח מעשן" להצדקת הנרטיב האחר שבו אני מחזיק. החלטת בג"ץ שדחתה את בקשתי לקבל גישה למסמכים הרלוונטיים סתמה את הגולל על הצגת הנושא באופן סטנדרטי. בין שהמסמכים הללו כלל לא נכתבו מעודם ולא היו קיימים, ובין שהושמדו במשך השנים, ובין שהם ספונים בכספות חתומות בארכיון השב"כ — המסמכים לא היו, אינם ולא יהיו בידיי.

במילים אחרות, הספר מתמודד עם בעיה מתודולוגית קשה, וכאשר לא קיימת "ראיית זהב" שתומכת בנרטיב האחר — בהיפותזה החלופית שבאמצעותה מוסברת פרשת הרצח — נותרות כשמונים שאלות בלתי פתירות, שמאפשרות להסיק מסקנות אחרות לחלוטין.

מן הבחינה המתודולוגית, דרך ניתוח זו מכונה אבדוקציה (Abduction). מדובר בסוג של היסק לוגי, שראשיתו באיסוף ראיות, ניתוח תצפיות ועדויות שעל עצם קיומן אין עוררין. מתודולוגיית האבדוקציה גורסת כי כאשר מצטברת מסה ראויה של ראיות וממצאים, ניתן למצוא בעזרתם את ההסבר הפשוט והסביר ביותר לתופעה הנחקרת. תהליך זה, שלא כמו דדוקציה, מניב מסקנה סבירה, אך אינו מאמת אותה בוודאות מוחלטת. מסקנות אבדוקטיביות מתוארות כבעלות מרכיב של אי ודאות או ספק, כגון: "ההסבר הטוב ביותר הזמין" או "הסביר ביותר". ניתן להבין את האבדוקציה כהסקה לוגית להסבר הטוב ביותר. הפילוסוף והמתמטיקאי האמריקאי צ'רלס פֶּרְס (Peirce)‏^II היה מי שפיתח את התפיסה הזו לפני יותר ממאה שנים.¹²

אימות אבדוקטיבי של טענה או הסבר לעובדה קיימת מקבל תוקף אם הוא מספק את ההסבר המתאים ביותר לצבר נתונים, ואגב כך הוא מספק תשובות ראויות לסדרת שאלות בלתי פתירות רבות, כמו במקרה שלנו. שימוש בולט, נפוץ ושוטף במתודולוגיית האבדוקציה אפשר למצוא בתחום הרפואי כאשר מתבצעת הערכה קלינית למצבו של חולה: לרופא מנוסה במיוחד יש לעיתים היכולת לזהות חוסר עקביות בין הבדיקות הקליניות והמעבדתיות, תוך התחשבות לא רק במה שיש בידיו אלא גם במה שחסר. הדבר מצריך מיומנות רבה, פרי ניסיון של שנים. הכלי האבדוקטיבי בחלק הקליני של החקירה האבחנתית אינו עוסק רק בהיסטוריה רפואית ובדיקה גופנית, הוא מאפשר ליצור קשרים בין ממצאים פיזיים וממצאים מעבדתיים, תוך בחינת עקביות וחוסר עקביות. בהקשר זה, לבחינות פשוטות יש באמת ערך זהה לזה של הבדיקות המורכבות והיקרות יותר.¹³

בהפשטה ובהסבר פופוליסטי — גישה זו ידועה בתור "מבחן הברווז" (Duck Test). בתרגום חופשי מאנגלית אומר מבחן הברווז כדלקמן: "אם הוא נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז הוא ככל הנראה ברווז." בפרק 7 אני מציג שאלות רבות, שכולן מובילות אותי למסקנה אחת: בפרשת קסטנר קיים נרטיב אחר, שונה מן המסופר. ההסבר שלי מהווה לטעמי את ההסבר הטוב ביותר לפרשה כולה, על כל ספיחיה.

הנרטיב החדש שאני מציג לפרשת רצח קסטנר מתבסס על אימות אבדוקטיבי, שמספק הסבר מלא לכל הפרשה מתוך היסק לוגי. השאלות הרבות שהוצגו ואשר נשארו בלתי פתורות, מהוות מסה כמותית רבה של ראיות, תצפיות ועדויות שכולן התרחשו במציאות. אף על פי ש"האקדח המעשן" הוסתר מהציבור בסיוע החלטת בג"ץ, ניתן להתבסס על הפרשנות המוצגת בספר זה כהסבר הסביר ביותר לפרשה שנחקרה. עם זאת, אין אפשרות לטעון שהסבר זה מאמת את הנרטיב המוצע בוודאות מוחלטת.

פרק האפילוג עוסק ב"מערכה על הזיכרון הציבורי". הדרמה שהתחוללה בשנת 1957 מעלה ארבע סוגיות עקרוניות-ערכיות שיש בהן תובנות מורכבות:

הסוגיה הראשונה המרחפת מעל הסערה הציבורית המהדהדת שפרצה בשנות החמישים נוגעת ליחסן של התנועה הציונית והסוכנות היהודית אל יהדות הגולה בין שתי מלחמות העולם, וכיצד יחס זה השפיע על פעולות ההצלה בתקופת השואה. הנושא צף ועלה במלוא עוזו במהלך משפט גרינוולד-קסטנר, משפט הדיבה שבו הואשם מלכיאל גרינוולד כי הפיץ האשמות נגד ישראל קסטנר כי שיתף פעולה עם הנאצים והפקיר את יהודי הונגריה (גרינוולד עצמו זוכה מרוב ההאשמות ונגזר עליו קנס בסך לירה אחת. במהלך הערעור על פסק הדין נרצח קסטנר).

במבט-על נראה כי הטרגדיה האיומה של השואה, ובמיוחד סיפור שואת הונגריה, שהוא הרקע לרצח קסטנר, משיקים לשאלה כבדה הרבה יותר. אין ספק שהיישוב הקטן בארץ ישראל, שנשלט בידי בריטניה, היה מוגבל ביותר ביכולתו לפעול ולסייע ליהדות הגולה. עובדה זו נעשתה קריטית בתחילת השמדת היהודים. האם ניתן היה לעשות יותר ולהציל יותר, בד בבד עם הצורך הקיומי להמשיך ולהשקיע בביסוס היישוב לקראת הקמת המדינה? יש מקום לשאלות ולהשערות רבות בנוסח "מה היה קורה אילו..." דיון על כלל המשמעויות של סוגיה זו חורג מעל ומעבר לחקירה שלפנינו.

הסוגיה העקרונית השנייה שעימה מתמודדת החקירה נוגעת לזיקה, ואולי אף לכפיפות, של שירותי הביטחון ושאר מוסדות המדינה לצרכיה הפוליטיים של מפלגת השלטון. בפועל התקיימה אז זיקה מוחלטת בין שירותי הביטחון לבין מפא"י, מפלגת השלטון, אשר לא הבדילה בין טובתה היא לטובת המדינה. האם היו פעילויות ממלכתיות סודיות ביותר, המוסתרות מעין הציבור וגם מעינה הפקוחה של ועדת פיקוח פרלמנטרית? מעבר להצגת הנושא ולהשלכותיו המהותיות, לא ניכנס לעומק הבעיה על שום מורכבותה.

הסוגיה השלישית שצפה במהלך החקירה נוגעת להפרדה בין רשויות השלטון. מועלות מספר שאלות עקרוניות מהותיות: האם מערכת המשפט יצרה במשך השנים בלמים ואיזונים אפקטיביים כדי למנוע מעורבות פלילית? האם המתח הביטחוני החריג הקיים במדינת ישראל, עלול להצדיק גם בעתיד שימוש בדגל הביטחון כדי להסתיר כשל מקצועי ומוסרי? גם סוגיה זו לא תטופל לעומקה בספר, בהיות הנושא רחב יריעה במיוחד החורג מענייננו.

הסוגיה הרביעית מתמקדת במשמעות המציאות שנחשפה בחקירה זו במהלך פענוח רצח קסטנר, ובהנחה שהנרטיב החדש שמוצע כאן לקורא מגלה את האמת הסבירה ביותר מאחורי רצח קסטנר. מדינת ישראל, בתקוותיה לעתיד, קשרה את עצמה מיומה הראשון לאתוס דמוקרטי-ליברלי-שוויוני, יהודי אך חילוני, כפי שנוסח במילים נשגבות במגילת העצמאות שלה. אבל האם מה שהתרחש בעשור הראשון להולדת המדינה חפף את האתוס והערכים האוטופיים שהוצגו במגילה? עד כמה התאימה המדינה הצעירה לאתוס שבנתה?

ייתכן מאוד שזו תקווה נאיבית לצפות שספר זה יביא לבדיקה ממלכתית חוזרת וגלויה של פרשת רצח קסטנר. אולי יבוא יום ולחץ ציבורי ופוליטי יביא למצב שממשלת ישראל תיקח אחריות על מחדלי העבר.

נטילת אחריות היסטורית לכשלים בעבר היא כשלעצמה אקט לאומי היסטורי של טיהור עצמי. יש רגע בחייה של מדינה דמוקרטית, שבו עליה להודות בטעויות היסטוריות. המשך ההסתרה וההכחשה הוא בחזקת הוספת חטא על פשע. כאשר מסתירים ומכחישים את מחדלי העבר, עלול להתפתח עיוות היסטורי מתמשך. גם פסיקת בג"ץ, שדחתה את העתירה לחשיפת מסמכי השב"כ בפרשת קסטנר, תרמה להמשך ההסתרה וההכחשה.

מן הראוי שהזיכרון הקולקטיבי הישראלי יתבסס גם על הכרה באמיתות כואבות. הקרב על הזיכרון הציבורי והלאומי של ישראל יימשך. האמת חייבת לצאת לאור.

תוספת למהדורה השנייה

הפצת הספר החלה בתחילת אפריל 2024. כחודשיים לאחר מכן, קיבלתי מכתב מנכדו של יוסף מנקס, מי שהורשע ונדון למאסר עולם (1958) בגין מסירת אקדח הרצח ומתן ההוראות המפורטות לזאב אקשטיין כיצד להתנקש בחייו של קסטנר. בעקבות המכתב, קיימתי פגישה ארוכה עם בתו של מנקס שאיפשרה לי לעשות שימוש מלא בערימת מכתבים ומסמכים שהשאיר אחריו אביה לאחר פטירתו (1994). בין השאר נמצאו שם מכתבים מרתקים שגרמו לי לשוב לתפקיד החוקר ולבחון פעם נוספת את טענתו של מנקס שהוא היה חף מפשע. בפרק חדש זה מרוכזים הממצאים והתובנות שהגעתי אליהם בעקבות החומר שלא היה בידיי בעת כתיבת ופרסום הספר לראשונה.

להלן מוצג תרשים "אבני הדרך בפרשת רצח קסטנר". במהלך הקריאה הוא יסייע לקוראים למצוא את דרכם על ציר הזמן ואת מיקומם הכרונולוגי של האירועים המוזכרים.

הערות

II צ'רלס פֶּרְס (Charles Peirce) היה מתמטיקאי ופילוסוף אמריקאי (1914-1839). פֶּרְס נחשב כיום למחדש בתחומים רבים, ובמיוחד בתחום המתודולוגיה של המחקר והפילוסופיה של המדע, שזוכים ליישומים רבים.