גבריאל

פרק א’ 

הדבר הראשון שהחושים שלי קולטים כשאני פוקח סוף סוף את עיניי, זה שהכל מעורפל. לוקח לי זמן לעבד את כל המסרים שהגוף שלי מעביר למוח. אני שוכב, זה הדבר הראשון שאני יודע. אחר כך אני מגלה שהריח החזק שצורב לי בנחיריים, הוא ריח של תרופות וחומרי חיטוי. ריח של בית חולים. כשאני מנסה לסובב את ראשי ולהתבונן סביבי, אני קולט שהוא עטוף תחבושות או גבס. אז אני לא יכול להזיז אותו, אבל אני כן יכול לפזול. מצד ימין שלי יושבת אישה על כיסא פלסטיק. משום-מה היא נראית לי מוכרת. מוזר. אני פוזל אליה עוד כמה דקות בשקט. היא לא שמה לב, כמובן. ראשה שמוט על חזה והיא ישנה בתנוחה בלתי אפשרית. וואו. פתאום המוח שלי קולט עוד משהו. היא אמא שלי. כן, זאת שישנה על הכיסא. לידה יש כיסא פנוי, על המשענת שלו תלוי סוודר מוכר. לוקח לי כמה שניות לזהות שהוא של אבא, זה שגם בקיץ קר לו.

אני ממשיך לחקור את סביבתי החדשה, בניסיון להבין איך הגעתי אליה. וילונות ירוקים שנוטים לטורקיז מהווים מחיצה בין מיטתי למיטת שכני לחדר, תקתוקים שכנראה מבשרים על כך שאני חי בוקעים מן המכשירים הסובבים אותי, ודממה שנשמרת בקפדנות מלווה אותם ברקע. אז כן, אני בבית חולים. עם ראש מגובס. אמא שישנה לידי, וערפול מתיש בראש שבגללו אני עדיין לא בטוח מי אני ומה לעזאזל אני עושה פה. אני מנסה להיזכר. אך ככל שאני חופר עמוק יותר, כך הערפול מתגבר. אני מתבונן סביבי בחיפוש אחר רמזים, ומוצא על ידי צמיד. גבריאל שוורץ. שיואו! נכון. זה אני. פתאום הערפל מתבהר. אני נזכר.

ישבנו באיזה מועדון בדרום. אני ועוד כמה חבר’ה מהשיכבה. שתינו בירות, חלק עישנו קצת. סיגריות כמובן, לא סמים. בילוי טיפוסי לנערים בני ארבע-עשרה, לא? התכנון ליום המחרת היה טיול אופנועים במדבר. אל תשאלו אותי מאיפה האופנועים. יש מספיק פרחחים בשיכבה. הם יודעים להשיג דברים. בינתיים ישבנו במעגל על הרצפה בחדר שבו היינו אמורים לישון באותו הלילה. ניב הראה לנו כל מיני טריקים עם קלפים, שון פרט על הגיטרה וזייף בהנאה, כשכמה מהחבר’ה מצטרפים אליו, ואני החלטתי לנסות לעשות סלטה מהקומה השנייה במיטת הקומתיים. למה? כי זה היה נראה כמו משהו מגניב לעשות. כי חשבתי שזה ירשים את החבר’ה. כי אני אידיוט. כי אם אני יודע לעשות סלטה על הרצפה, כמה קשה יהיה לעשות סלטה ממיטת קומתיים? הדבר האחרון שאני זוכר, זה את הכאב הלא נורמלי, כשהראש שלי התפוצץ על הרצפה.

עשר דקות לאחר שאני פוקח עיניים אחות צעירה נכנסת לחדר, ובמבט חטוף מגלה שהתעוררתי. היא מתעניינת בשלומי, מציצה במסכים של המכשירים הרוטטים המחוברים לגופי, וכנראה מגיעה למסקנה שאני לא עומד להתפגר בדקות הקרובות, כי היא יוצאת שוב, וחוזרת לאחר כמה דקות עם מגש קטן של ארוחת בית חולים, ובקבוק מים. הריח זוועה, אבל הבטן שלי מקרקרת בניצחון. אז אני מעמיס על המזלג כמה שרק אפשר, ומתחיל לטרוף. בשלב כלשהו אני שם לב שעברתי לאכול עם הידיים.

כשאמא מתעוררת ורואה אותי זולל, אני מחייך אליה בפה מלא, אך בלי להזיז את ראשי. היא מסתכלת על הפנים שלי, והמבט שלה עושה לי צמרמורת. מה, אני נראה כזה גרוע? אה, הגיוני. אני בטח נראה כמו מומיה עם הגבס הזה על הראש.

״התעוררת.״ היא אומרת, ואני לא מבין את נימת הדיבור שלה. היא שמחה שהתעוררתי? אבל היא נשמעת די מבואסת. והמבט הזה, לעזאזל! מה הוא אומר?!

״אני תכף אחזור, גבריאלי.״ היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי המום ומבולבל.

לאחר שלוש דקות היא חוזרת. הפעם עם אבא. הם מתיישבים לידי, על כסאות הפלסטיק, ואני נשבע שהמבט שאבא נועץ בי עכשיו הרבה יותר מלחיץ מזה של אמא.

״מה? למה אתם מסתכלים עליי ככה?״ אני שואל כשהמבטים שלהם כבר מתחילים לדקור.

הם מתחילים לדבר בקולות שקטים. מדי פעם אמא פולטת יבבה ואבא ממשיך אותה. ככל שהם ממשיכים לדבר, אני מבין כמה אידיוט אני. אידיוט זאת אפילו לא מילה. אני, גבריאל שוורץ בן הארבע-עשרה, הרסתי לעצמי את החיים.

הם אומרים הרבה מילים מסובכות שאני מתאר לעצמי שהן העתק הדבק ממה שהרופאים אמרו להם. הנה מה שאני מבין על המצב שלי במילים פשוטות ואיומות:

בטוח שמעתם על התופעה הזאת פעם. בספר, בסרט או בלא יודע מה. בן אדם דופק ת’ראש, ופתאום דברים מוזרים קורים. אני שמעתי על כאלה שאיבדו את הזיכרון, וגם על כאלה שפתאום ידעו גרמנית שוטפת, כשלפני הבומבה בראש הם לא ידעו מילה בשפה הזאת. התופעת לוואי של הבומבה כנראה תלויה במקום שבו נדפק לכם הראש. לי אין מזל. הזיכרון שאבד לי כבר חזר, זה היה רק הערפול של התרופות שהזריקו לי פה יומיים רצוף. אני גם לא מדבר גרמנית. אפילו לא ספרדית. מה שכן, אני משותק בשתי הרגליים. כלומר, כרגע אני לא יכול לעשות כלום בעצמי. אפילו לא את הצרכים שלי. אני עומד להתעלף. אני רוצה לצרוח. אבל איכשהו כל הגוף שלי נהיה פתאום משותק. אני לא יודע איך להגיב. אמא מושיטה יד ללטף אותי, אני בקושי מודע לזה. רוב המחשבות שלי מסתחררות לתוך חור שחור. כי זה פשוט לא יכול להיות. אין מצב שזה קורה לי.

אבא כנראה לא קולט את המצב הנפשי שלי כרגע, ומטיל עוד פצצה. הפנים שלי. משהו קרה להם. הוא אומר שאפשר לסדר את זה, אבל אולי לא לגמרי. הוא שואל אם אני רוצה לראות, ופתאום אני מצליח להנהן.

כשאבא מעמיד לי מראה מול הפנים, אני לא מבין מה הוא רוצה מהחיים האומללים שלי. הרי אין מצב שהפרצוף שבו אני מתבונן הוא שלי. אני מגלגל עיניים, כי זאת בטוח עוד אחת מבדיחות האבא המפגרות שלו. אבל כשהפרצוף שבראי מגלגל גם הוא עיניים, היד שלי נשלחת בתנועה אינסטינקטיבית ומעיפה את המראה, שמתנפצת לרסיסים על הרצפה. אני מתחיל לצרוח. לא כי המראה התנפצה, זאת הדאגה האחרונה שלי כרגע. אני צורח כי זה נורא מדי. כי זה לא מגיע לי. כי הפנים שראיתי בראי היו נפולות, השפתיים משורבבות החוצה בצורה דוחה, וריר, ריר! נזל מהסנטר בזרם דקיק. לא יכול להיות שזה אני. פשוט לא יכול להיות. אני ממשיך לצרוח. אני כמעט מחריש את עצמי, אבל לא אכפת לי. כי גרוע יותר כבר לא יכול להיות. אני מנסה לבעוט, אבל הרגליים לא מקשיבות לי. כל הגוף שלי מתמרד נגדי. ידיים מושטות לעברי בניסיונות הרגעה, אבל אני נושך ושורט וצורח. העיניים שלי קולטות מזרק ננעץ לי בבשר, ואני צולל לחור שחור. זאת כנראה תרופת הרגעה. ואני שמח. כי תרופת הרגעה, פירושה שיכחה.