רודולף שטיינר - מבוא לחייו ועבודתו

הקדמה

הוֶרד של רודולף שטיינר

התחלתי להתעניין ברצינות בהגותו של רודולף שטיינר בסוף שנות השמונים של המאה העשרים. הייתי אז לקראת סוף לימודי התואר שלי בפילוסופיה, ומימנתי את לימודיי בעבודה כמוכר בחנות ידועה לספרי העידן החדש בלוס אנג'לס. שמעתי לראשונה על שטיינר עוד לפני כן, אך בהקשר אחר. תמיד התעניינתי בזרם האקספרסיוניזם הגרמני, באמנות ובספרות שפרחו שם לפני מלחמת העולם הראשונה, ושנים קודם לכן ראיתי בספר על ארכיטקטורה אקספרסיוניסטית תצלום של מבנה הגֵתֵאַנוּם הראשון שבנה שטיינר. הצורות האורגניות הזורמות והקימורים המפוסלים המוזרים לכדו את תשומת ליבי, ושמתי לב שהאדם שתכנן ובנה את המבנה יוצא הדופן הזה היה מייסד של תנועה רוחנית, "אנתרופוסופיה", שבאותו זמן לא ידעתי עליה דבר ואפילו את שמה היה קשה לי לבטא. אפילו השם "גֵתֵאָנוּם" היה קשה להגייה. כעבור מספר שנים, בעיצומו של תהליך רוחני שכלל משיכה לקריסטלים, עניין בגלגולים קודמים ומדיטציה לשלום עולמי, החלטתי ללמוד את שטיינר ברצינות. בחנות הספרים הייתה מחלקת שטיינר ענפה, שכללה ארון ספרים וחצי. בעומדי מולו חוויתי את מה שחווים כל אלה שמנסים להיכנס לראשונה לתוך עולמו של שטיינר: בלבול וייאוש לנוכח השפע העצום של הספרים, שכוללים ספרות ראשונית (ספרים ששטיינר כתב בעצמו, או תמלולים של הרצאותיו) וספרות שניונית (ספרים שנכתבו על ידי ממשיכי דרכו). לצד הכמות העצומה של הספרים, נרתעתי גם מהעובדה שכל הוצאות הספרים היו אנתרופוסופיות בעצמן. זה עשה עליי רושם של משהו כיתתי באופיו. אם שטיינר היה הוגה כה חשוב כפי שנטען, מוציא לאור מסחרי היה מעוניין בוודאי לפרסם את ספריו. ולמרות שאני פתוח לכל רעיון שהוא, יש לי התנגדות טבעית לקבוצות או זרמים רוחניים שיוצרים לעצמם גטו תרבותי. במבט ראשוני גם נראה היה לי ששטיינר מושפע מהתיאוסופיה; ולמרות שקראתי לפני כן חומרים של מאדאם בלוואצקי ומצאתי את הרפתקאותיה מרתקות, לא התלהבתי מהגותה.

יחד עם זאת, כשעלעלתי בכמה ספרים, מצאתי שם שמות שהכרתי היטב. קאנט, הֵגֶל, ניטשה — שעליו שטיינר אפילו כתב ספר. שאלתי את עצמי: איך ייתכן שהוגים מכובדים כמו אלה יכולים להיות קשורים לרעיונות על גלגול נשמות ועולמות אַסטְרָליים? לניטשה בוודאי לא הייתה כל סבלנות כלפי העולמות העליונים. זכרתי גם שאמנים חשובים, כמו הצייר הרוסי וַסילי קַנדינסקי, מייסד זרם הציור האבסטרקטי, הושפעו משטיינר. החלטתי שעליי לשים בצד את ההתנגדויות שלי, נשמתי נשימה עמוקה — וצללתי פנימה.

בחרתי באחד מספריו הראשונים של שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים. למרות שלמדתי פילוסופיה מערבית, הכרתי היטב גם ספרות מיסטית ואזוטרית, ובמשך מספר שנים קודם לכן עסקתי בכתביו של גורדייף.¹ הרעיון של "תודעה עליונה" לא היה זר לי, אף שבאותו זמן היה עליי להודות בצער שהכרתי תודעה זו יותר מקריאה ופחות מניסיון אישי.

הכתיבה של שטיינר השפיעה עליי בדומה לאופן שבו היא השפיעה על כותבים לפניי, למשל הביוגרף האוהד אך הביקורתי קולין וילסון (Colin Wilson), אך גם אדם כמו פרידריך ריטֶלמַאיֶיר (Friedrich Rittelmeyer), שבהמשך הפך להיות תלמיד מסור ואחד האנשים הקרובים ביותר לשטיינר, שעל הספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים (אחד מספרי היסוד החשובים ביותר של האנתרופוסופיה) אמר כי "אם אני קורא בו לאורך זמן, אני מתחיל להרגיש בחילה". אני יודע היטב איך ריטלמאייר הרגיש. התקשיתי מאוד לקרוא את הספר. קראתי ספרים קשים לפניו, אבל שטיינר היה משהו אחר. הֵגֶל והַיידֶגֶר ידועים כפילוסופים קשים לקריאה, אבל הצלחתי לקרוא ולהבין חלקים גדולים מהגותם. הקדשתי גם חודשים ארוכים לצליחת "סיפורי בעל זבוב לנכדו", האֶפּוֹס המעורפל־בכוונה של גורדייף. אבל המקרה של שטיינר היה שונה. הֵגל אינו קשה לקריאה רק כי ניסוחיו מסורבלים; הוא קשה לקריאה כיוון שהמחשבות שהוא מנסה לבטא הן מורכבות. אבל אצל שטיינר הרגשתי שאני פשוט לא מצליח לחדור את הטקסט. נוצחתי במערכה הראשונה, אך עדיין הייתי נחוש להבין לפחות את הבסיס של האנתרופוסופיה.

לשם כך נעזרתי בשני ספרים. אני מעריץ גדול של עבודתו של קולין וילסון, והספר הקטן שלו על שטיינר הציג לי אותו בתוך ההקשר של רעיונותיו של וילסון עצמו על אודות התודעה.² טהרנים אנתרופוסופים שונאים את ספרו של וילסון, אך מחקר מאוחר יותר מתייחס אל וילסון כאחד שאהד את שטיינר, אבל לא הצליח לחדור אל המשמעות האמיתית של עבודתו. הספר של וילסון היה חשוב, כיוון שהוא נתן לי אמצעים למקם את שטיינר ביחס לנושאים אחרים שהעסיקו אותי באותה תקופה. הספר השני שהביא לי תועלת רבה היה אנתולוגיה של עיקרי הגותו של שטיינר, שערך רוברט מקדרמוט (McDermott).³ העובדה שמקדרמוט היה פרופסור לפילוסופיה, נתנה לי את הביטחון שהספר יעסוק ברעיונות ובמחשבות — ולא באותה רוחניות מלאה בכוונות טובות אך מעורפלת, המאפיינת את ספרי העידן החדש. ההקדמות מלאות ההשראה שלו ומאמרי הקישור המצוינים הצליחו להנגיש לי את תפיסת העולם הנרחבת והמורכבת, והראו לי איך רעיונותיו של שטיינר, הגם שלעיתים הם שונים ואף מוזרים, צמחו מתוך הנושאים המרכזיים של האידיאליזם והרומנטיקה הגרמנית, שני נושאים בהיסטוריה האינטלקטואלית שהייתי מצוי בהם ואף רחשתי אליהם סימפתיה רבה.

בעזרת שני המדריכים הללו — הצלחתי. תוך זמן קצר שמחתי מאוד על התעקשותי. גיליתי ששטיינר הוא הוגה חשוב, והייתי מפסיד הרבה אם הייתי נותן להתנגדויות הראשוניות שלי למנוע ממני את ההיכרות איתו. גיליתי שיש לו תובנות חשובות ופוריות על טווח נרחב של נושאים. לקרוא לו "איש רנסאנס" יהיה אולי קלישאתי, אך במקרה הזה הכינוי בהחלט מוצדק. כמו הגיבור שלו, גתה, שטיינר היה "אדם עולם", חושב יצירתי, אחד האחרונים שהקדיש את כוחות החשיבה האדירים והאינטואיציות יוצאות הדופן שלו לטווח השלם של החוויה האנושית. כיום, כּוּליוּת כזאת נדחית בבוז, כיוון שאנו נמצאים בתקופה של התמחוּת. אין זה מפתיע אפוא, שעוד לפני רעיונותיו המוזרים לעיתים, עצם היותם כה רבים ומגוונים הופך את שטיינר לחשוד מדי בעיני רבים.

אחרי שמצאתי קרקע מוצקה שעליה יכולתי לעמוד ביחס לעולם האנתרופוסופיה, המשכתי לקרוא את ספרי היסוד של שטיינר גוף נפש רוח, מדע הנסתר בקוויו העיקריים, ושוב את כיצד קונים דעת העולמות העליונים. הקריאה עדיין לא הייתה קלה, אך נפתח לי חלון אל הגותו, והחִיוּת הברורה של מילותיו שבתה את ליבי. לבסוף אפילו מצאתי תועלת בכתיבה הקשה שלו: המאמץ הפנימי שהשקעתי כדי להבין את דבריו עזר לי להפנים אותם בנפשי. במהרה מצאתי את עצמי אוסף את הרצאותיו, קורא אותן באופן כמעט אקראי, מוצא את דרכי בשבילים מרתקים ומוזרים: התגשמות חוזרת, החיים בין מוות ולידה, ארבעת הגופים שלנו, ההיסטוריה האוקולטית של העולם — אך גם חינוך, אמנות, חקלאות, ארכיטקטורה, תיאוריה חברתית ותורת ההכרה. הדיסוננס הראשוני לא נעלם, אבל כעת הניגוד שבין שטיינר הפילוסוף לבין שטיינר הרואה הרוחי, למשל, לא הרתיע אותי אלא דווקא הוסיף לסקרנותי.

ניסחתי את האתגר האינטלקטואלי שעמדתי בפניו באופן הבא: איך אני יכול לקבל את העובדה שבמקום אחד שטיינר מותח ביקורת מקורית וחזקה על תורת ההכרה של קאנט — ביסודו של דבר, על הטענה שיש גבול לידיעה שלנו — ובמקום אחר הוא טוען טענות מוזרות ובלתי ניתנות להוכחה על החיים בתקופה האטלנטית? מצאתי את עצמי באותה עמדה שבה מצא את עצמו המחזאי זוכה פרס הנובל מוריס מֶטֶרְלִינְק (Maeterlinck‏), כשבעים שנה קודם לכן. בשנת 1922 הוא פרסם ספר על תורת הנסתר בשם "הסוד הגדול". בהערה על אחד מספריו של שטיינר, כותב מטרלינק כי "בהקדמות לדבריו שטיינר מציג מחשבה מאוד מאוזנת, הגיונית וניתנת להבנה", אך לאחר מכן הוא מגיע לפסקה שגורמת לו לשאול האם שטיינר "יצא לפתע מדעתו. האם מדובר ברמאי, או שמא ברואה רוחי אמיתי?"⁴ לקולין וילסון עצמו, שכאמור חיבב את שטיינר, היו המון הסתייגויות לפני שניגש לכתוב ספר על אודותיו, ובנקודה מסוימת אף נאלץ להודיע למוציא לאור שלו שהוא מרים ידיים. התסכול של וילסון נבע מכך ש"הטענות של שטיינר כל כך מוזרות, שאפילו הקורא הפתוח ביותר עד מהרה ירים ידיים בשאט נפש". אני יודע איך מטרלינק וּוִילסון הרגישו. הרעיונות של שטיינר על התודעה, על טבען של המחשבות ועל מערכת היחסים שבין החשיבה לעולם היו אכן מהפכניים, פשוטו כמשמעו, והם גרמו לי לחשוב מחדש על כל הפילוסופיה המערבית. אבל אז הייתי יכול לפנות להרצאה אחרת, ושם שטיינר היה מדבר על הקראה למתים, או על עבודת הבודהה במאדים, והתגובה שלי נעה בין קבלה סבלנית, שבה זיכיתי אותו מחמת הספק, לבין מצב שבו נורת אזהרה הייתה נדלקת לי במוח. מה שהפריע לי יותר מהשאלה אם תוכן דבריו נכון או לא, הייתה השאלה: איך הוא בכלל היה יכול לאמת את זה? איך הוא, או מישהו בכלל, יכולים לדעת את הדברים האלה? כשהתסכול שלי גבר מדי, נזכרתי בדברים החשובים שמצאתי בתכנים האחרים שלו, וניסיתי למצוא דרך שבה הכול יתיישב ביחד. הסיטואציה הזאת הייתה סוג של מערכת יחסים מתעללת: הייתי יכול להניח מידיי את ההרצאה וללכת, אבל במוקדם או במאוחר הייתי חוזר אליה והתהליך היה מתחיל שוב מהתחלה.

אך מעבר לקבלה האיטית שלי את תפיסת העולם השטיינריסטית, היה דבר נוסף שגרם לי לחזור אליו שוב ושוב, למרות הקושי שחוויתי אל מול הצהרותיו האֶזוטריות — דבר שבספר שאכתוב שנים אחר כך, אקרא לו "תורת הכרה מעשית".⁵ התחלתי לתרגל כמה מהתרגילים ששטיינר הציע בספרו כיצד קונים דעת העולמות העליונים. אני לא יכול לומר שביצעתי אותם בחריצות והתמדה, אך כשנוצרה הזדמנות מדי פעם, הייתי יושב בשקט, מנתק את עצמי מהסחות דעת, ומשתדל, כפי שהוא מציע, להיות קשוב לעולמי הפנימי. נקודת המוצא של שטיינר, שממנה התפתחה כל יתר עבודתו, היא האוטונומיה של התודעה, ההבנה שהתודעה והאני הם מציאוּיוֹת רוחניות בלתי ניתנות לצמצום, ושלעולם הפנימי שלנו יש יכולת לאחוז בחוויה, כדבריו באחת ההרצאות, "באותו האופן שבו אנו יכולים לאחוז בשולחנות וכיסאות".⁶ שטיינר מכנה זאת "חשיבה חיה", ואם יש דבר אחד ששטיינר רצה למסור לעולם — הרי זוהי החשיבות של הפיכת החשיבה שלנו לחיה.

כמו כותבים רבים — ובהיעדר מונח טוב יותר, אינטלקטואלים רבים — אני לרוב אדם יבשושי, "מוח שמאל" קלאסי, לא אחד שמתמסר בקלות להשפעות של חוויות רוחניות. אך לפחות במקרה אחד חוויתי חוויה שמהדהדת את הדברים ששטיינר דיבר עליהם. יום אחד מצאתי את עצמי עם קצת זמן פנוי, ויצאתי לטיול בשמש הקליפורנית החמימה — איזה זיכרון מתוק בלונדון האפרורית — ומצאתי את עצמי בגינה, מביט בשיח ורדים. איני זוכר מה גרם לי להשתהות שם; אולי גם בזמן אמת לא ממש ידעתי. אך מצאתי את עצמי מתבונן בוורד וחושב על המשורר רילקה, שתיאר מצב מדיטטיבי ספציפי שאליו נכנס ובו הוא היה שקט "כמו פְּנים של ורד". הבטתי בוורד וחשבתי על המילים של רילקה, ועל האמירה של שטיינר שלפיה אם אנחנו רוצים להפוך את המחשבות שלנו לניידות יותר, אנחנו צריכים לעשות מדיטציה על תהליכים של התהוות, כמו צמח שמתפתח מזרע לפרח. לא חלף זמן רב עד שהרגשתי איך האופן שבו אני תופס את הוורד השתנה מראייה פיזית שלו למצב שבו אני באיזשהו אופן מחזיק אותו בתודעתי. זאת הייתה תחושה בלתי רגילה, כאילו התודעה שלי עִרסלה בתוכה את הוורד, ולא רק חשבה עליו. מאז רנה דקארט ועליית המדע המודרני, התודעה שלנו נתפסת כסוג של מראָה המשקפת את המראות של העולם החיצון. המוח שלנו נתפס כלוח חלק, פסיבי במהותו, שמחכה להתנסות כדי ליצור רושם. אך באותו הרגע, היה זה כאילו התודעה שלי שלחה את ידה ואחזה בוורד, ונגעה בו כמו שהייתי נוגע בו אילו הושטתי אליו את אצבעות ידי. התחושה הייתה עדינה, והחוויה הייתה חמקמקה, אך היא הייתה מוחשית דיה כדי לשכנע אותי בחשיבותה. שטיינר עצמו נולד עם היכולת הזאת, אך בניגוד לרואים רוחיים אחרים, הוא לא סמך על ההופעה הבלתי רצונית שלה, ואימן את עצמו באופן כזה, שהיא הפכה אצלו ליכולת קבועה. הוא טען שבתקופה שבה האנושות נמצאת, על האדם לפתח מתוך מאמציו הפנימיים את החשיבה החיה והפעילה שלו, ולטענה הזאת אני חייב את הרגע הזה שבו חוויתי חוויה רוחנית שכזו. הרגע החולף הזה, שבו העולם הפנימי והעולם החיצוני שלי התמזגו לכדי חוויה אחת משותפת, שכנע אותי ששטיינר, למרות כל המוזרות שלו, אכן עלה על משהו, והעניין שלי בו הלך והעמיק.

עם הדברים האלה אני מזמין את הקורא להתנסות בחשיבה חיה משלו, ולגלות את חייו ועבודתו של רודולף שטיינר.

פרק ראשון

השוכן על הסף

מקור המידע המרכזי שלנו על חייו של רודולף שטיינר עד שנות הארבעים לחייו, זמן שבו הפך לדמות ציבורית ואחרים החלו לכתוב עליו, הוא האוטוביוגרפיה פרקים בנתיב חיי,⁷ שכתב בשנות חייו האחרונות לבקשת תלמידיו, ואשר פרקיה פורסמו כסדרת מאמרים בעיתון דַאס גֵתֵאַנוּם (Das Goetheanum), עלון החברה האנתרופוסופית. שלא כמו ספריו האחרים, האוטוביוגרפיה מתאפיינת בזרימה נעימה, המעידה על כך שבניגוד להצהרותיו, שטיינר נהנה לכתוב אותה ושמַח על ההזדמנות להעלות על הכתב זיכרונות מעברו ולתאר את חברויותיו ואת מערכות היחסים שלו. שטיינר לא סיים את כתיבת הביוגרפיה, ומעל ארבע מאות העמודים שנכתבו מתארים את קורות חייו עד שנת 1907 (גיל 46).

בפתיחת האוטוביוגרפיה שטיינר מציין שהוא מסתייג מכתיבתה, אך כאמור, הפרקים הבאים מספרים דבר אחר. הפרקים האחרונים, שאותם הכתיב שטיינר ממיטת חוליו בעת שסבל ממחלה מסתורית שלימים הביאה למותו, כתובים באופן חפוז ותמציתי בהשוואה לפרקים הראשונים. מצער הדבר ששטיינר לא הצליח לסיים את הספר באותו קצב שבו הוא התחיל אותו, אף שאם היה עושה זאת, עוביו של הספר הסופי היה יותר מכפול מזה הנוכחי. אחד התרגולים שמציעה האנתרופוסופיה הוא "התבוננות ביוגרפית" על חייך בעין המבקשת לאתֵר אירועים שבהם הקארמה, כלומר הגורל, העלו את דרכך על מסלול מסוים. קארמה, התפיסה המזרחית שלפיה מעשים בחיים קודמים מכתיבים את התנאים בגלגול החיים הבא, הייתה נושא שהעסיק את שטיינר רבות במשך כל חייו, ובמיוחד בשנות חייו האחרונות. אחד ממחזורי ההרצאות החשובים ביותר שלו, שפורסמו בשמונה כרכים בשם יחסי קארמה,⁸ עסק באופן מוזר — ואף מבלבל לאוזנו של מי שאינו תלמיד מדע הרוח האנתרופוסופי — בהתגשמויות החוזרות ונשנות של אינדיבידואלים אשר לעיתים הכרנו כדמויות היסטוריות ידועות. באותן הרצאות, שהוענקו בשנת 1924 במספר ערים אירופיות (פראג, וְרוֹצלָב, לונדון ועוד), שטיינר מדבר על יחסי הקארמה שמעורבים בהם אישים כגון איגנציוס מלויולה (Ignatius Loyola), מייסד המסדר הישועי; הפילוסוף ניטשה; המחזאי יוהאן אוגוסט סטרינדברג (August Strindberg); המשורר נובאליס (Novalis); האסטרונום וההוגה הרוחני השוודי עמנואל סוֶודֶנבּוֹרג (Emanuel Swedenborg); ועוד רבים וטובים, כולל כאלה ששיחקו תפקיד משמעותי בחייו של שטיינר עצמו. לאור אמונתו של שטיינר במרכזיותה של הקארמה ובשליחותו האישית כפעיל למען התחדשותה של הרוחניות המערבית, אנחנו יכולים להניח שבהתבוננותו על חייו, הוא גם בחן את הדרכים שבהן הקארמה שלו הגיעה לכדי מימוש.

באופן כללי, רוב הספרים על אודות חייו של שטיינר מציגים אותו כמי שמגיל צעיר היה מודע למשימתו, קיבל אותה ללא היסוס והיה מחויב לחלוטין להגשמתה. אין ספק ששטיינר ידע מגיל צעיר שהוא אינו דומה לאנשים אחרים, ושהוא היה מחויב כל־כולו לשליחותו. אך המסלול של שטיינר, כמו דרכם של כה רבים מאיתנו, הייתה רצופה בפיתולים, פניות לא נכונות ודרכים ללא מוצא. ניתן לומר שבשני השלישים הראשונים של חייו הוא עדיין חיפש את דרכו. שטיינר היה "מתפתח איטי ביותר", כפי שניסח זאת קולין וילסון.⁹ המשורר ויליאם בלייק (Blake) כתב כי "התקדמות" מתרחשת בדרכים ישרות, אולם דרכו של הגאון היא עקלקלה. חייו של שטיינר הם דוגמה טובה לכך שלא ניתן להאיץ בגאונות או לקצר את הזמן הנדרש לה כדי להגיע למקום שבו עליה להיות.

מעניין שהנימוק של שטיינר לכתיבת סיפור חייו — נימוק שאותו הוא מציין בפִסקה הראשונה של האוטוביוגרפיה − הוא שעלה צורך להשיב על טענות כלפיו הנוגעות לחוסר עקביות. אחרים זיהו את מסלול חייו העקלקל, וגילו כלפיו חוסר הבנה. עבור שטיינר, המעברים שביצע בין התפקידים הסותרים-לכאורה שאותם דרש ממנו גורלו למלא היו טבעיים והגיוניים, אך אחרים לא ראו זאת באותו האופן. שטיינר קיווה שהוא יזכה להבנה אם יפרט את השיקולים השונים שהפעיל בזמנים שונים ואשר גרמו לו לשנות את דעותיו במהלך הדרך. יש להודות ששטיינר מצא את עצמו לעיתים קרובות בחברתם של אנשים שעימם לא היה לו הרבה מן המשותף, וכן שהתפניות התכופות שעשה בדרכו היו מבלבלות בלשון המעטה, אפילו עבור הקורא האוהד. אולי שטיינר אף חש זאת בעצמו, ובימיו האחרונים הקדיש מאמץ עצום לניסיון לראות את חייו כמכלול.

היבט מסקרן נוסף באוטוביוגרפיה של שטיינר הוא שבנקודה שבה היא מפסיקה, חייו של שטיינר כאדם פרטי אכן הסתיימו. למרות שחסרות כמעט עשרים שנות חיים לסיפורו, אפשר בהחלט לטעון שבשלב הזה של חייו, רודולף האדם הפרטי נעלם, פחות או יותר, ואת מקומו תפס שטיינר, המנהיג של תנועה רוחנית בינלאומית. מאותה נקודה ואילך, לא ניתן היה עוד לנתק את סיפורו האישי של שטיינר מסיפורה של התנועה האנתרופוסופית. האיש ועבודתו הפכו לאחד. "במה שיבוא להלן", כותב לנו שטיינר, "יהיה קשה להפריד בין סיפור חיי לסיפורה של התנועה אנתרופוסופית".¹⁰ כפי שאחד הביוגרפים שלו מציין, "כשהוא סיים לכתוב את הפרק הזה, הוא ידע גם שחייו הגיעו לקיצם". אותו כותב מציע כי "האוטוביוגרפיה הבלתי גמורה לא צריכה הייתה להיגמר. המטרה שלשמה היא נכתבה הושלמה, ולא היה ניתן להוסיף דבר בעל משמעות לדורות הבאים".¹¹ יכול להיות שיש כאן ניסיון מצידו של הכותב להפוך את הלימון ללימונדה, אך הטענה הזאת אינה חסרת בסיס.

לאור זאת, קורא שאינו מכיר את האוטוביוגרפיה של שטיינר יכול היה בצדק לקוות שסיפור חייו לפני נסיקתו כאחד המנהיגים הרוחניים החשובים של תחילת המאה העשרים, יגלה לנו משהו מרגשותיו או חייו האישיים, אך לא כך הדבר. האוטוביוגרפיה מאופקת באופן מתסכל בכל הקשור לחייו האישיים. שטיינר כותב שהמטרה לכתיבת האוטוביוגרפיה היא להעמיד את סיפור חייו על דיוקו, לעקוב אחר מסלול חשיבתו, ולהראות איך היא התפתחה במשך הזמן. הספר בהחלט עושה זאת. כמו אצל רוב הפילוסופים, האוטוביוגרפיה עוסקת בעולם החשיבה: רעיונות, תובנות ומושגים. שטיינר האדם מתגלה לנו כמעט אך ורק מבין השורות.

רודולף שטיינר נולד ב־27 בפברואר 1861 בקרַאלִייֶבֶץ (Kraljevec), כפר השוכן באזור של אירופה שהחליף ידיים לעיתים קרובות במהלך מאה וחצי השנים האחרונות. בזמן שנולד היה הכפר חלק מהונגריה. בהמשך הוא הפך לחלק מיוגוסלביה, וכאשר זו התפרקה האזור הפך לחלק מקרואטיה. אפילו בימי חייו של שטיינר, האבחנה שביתו נמצא בכמה מדינות הייתה משמעותית. שני הוריו הגיעו מאזור הידוע בשם וַאלדפירטל (Waldviertel), "רובע היער" שבאוסטריה תחתית, אביו מהכפר גֵרַאס (Geras) ואימו מהעיירה הוֹרן (Horn). לימים, העובדה ששניהם היו דוברי גרמנית גרמה לשטיינר הצעיר לקשיים עם בני כיתתו ההונגרים. שטיינר דיבר גרמנית במבטא אוסטרי, ובמהלך חייו ניכרו שורשיו האוסטריים באופיו החברותי, תכונה שידועה בשם "גֶמוּטְליכקַייט" (Gemütlichkeit), מעין חום נפשי, מה שהיום אולי היינו מכנים באופן עממי "נשמה". אך בימיו המוקדמים תכונה זו פעלה נגדו, והילד השקט והחולמני נחשב לעיתים קרובות כזר.

אירופה שלתוכה שטיינר נולד ובה גדל היא כיום מעין ארץ מן האגדות. כשהוא נולד, האימפריה האוסטרו־הונגרית רק החלה להתרקם כרעיון; האימפריה האוסטרית, אף כי עדיין הייתה עוצמתית, כבר החלה להידרדר, לכודה בין הלחץ החיצוני מגרמניה וביסמארק לבין רגשות לאומיים פנימיים. היא עתידה הייתה להסתיים, ביחד עם דברים רבים נוספים, בשנת 1918, כשסופה של מלחמת העולם הראשונה הפך את שלטונו הארוך ועטור התהילה של הקיסר פרנץ יוזף לעיי חורבות. העולם שלתוכו נולד שטיינר היה מורכב מתערובת עשירה של תרבויות וקבוצות אתניות מגוונות, שחיו יחדיו במה שהיה נראה לנו כיציבות יוצאת דופן. לאוּמָנוּת והדחף להגדרה עצמית מצד אחת הקבוצות הללו, הסֶרבּים, הובילה להתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בסראייבו ב־28 ביוני 1914. התנקשות זו הניעה שרשרת אירועים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ושינו את פניה של אירופה. כמו הסופר והעיתונאי יוזף רוֹת (Joseph Roth), שספרו מארש ראדצקי¹² (The Radetzky March) מחיה בצורה נפלאה את התקופה האבודה ההיא, היו אנשים שהצטערו על הסתלקותו של המשטר הישן והביטו אליו לאחור בנוסטלגיה. אחרים תיעדו את הסתירות הפנימיות של אותה התקופה. "האיש בלא תכונות",¹³ ספר המופת הבלתי גמור של רוברט מוסיל (Robert Musil), הוא ניתוח כמעט קליני של חוסר ההיגיון שהוביל לקריסתו של בית הבסבורג. מי שמעוניין לקבל רקע רחב יותר על העולם שבו שטיינר נולד והתבגר, ירוויח רבות מקריאת שני הספרים הללו. למרות שהיה גרמני באופן מובהק, שטיינר האמין שתערובת הלאומים והתרבויות שסבבו אותו בשנותיו המוקדמות הכינה אותו לחלק משליחותו הרוחנית: לשמש כמעין נקודת מפגש בין הנטייה המיסטית של המזרח לנטייה החומרנית של המערב.

הוריו של שטיינר נפגשו בזמן עבודתם באחוזה של הרוזן הוֹיוֹס (Hoyos). אביו היה אחראי על תחזוקת שטחי הצַיד, ואילו אימו עבדה במשק הבית. בשנותיו הראשונות, אביו של שטיינר התחנך אצל נזירים במנזר בגֵרַאס ועבד עבורם. שטיינר מספר לנו שאביו דיבר לעיתים קרובות בחום רב על שנותיו עם הנזירים, ועל אף שאביו לא הראה נטייה דתית כלשהי, ייתכן שסיפוריו על החיים במנזר הותירו ברודולף רושם עמוק. השקפתו האישית של שטיינר על הכריסטוס הייתה מאוד לא־אורתודוקסית, אך אין כל ספק באשר למחויבותו לחיים הרוחניים.

כשהוריו של שטיינר סיפרו לרוזן על רצונם להינשא, הוא סירב; למעסיקים באותם ימים הייתה סמכות כזאת. לפיכך, יוהאן שטיינר ופרנציסקה בליי התפטרו מעבודתם באחוזתו של הרוזן במטרה להקים משפחה. יוהאן מצא עבודה כמפעיל קו טלגרף בחברת הרכבות של דרום אוסטריה. תחילה הוא קיבל משרה בדרום סטיריה (Styria); אחר כך הועבר לקרַאלִייֶבֶץ. אף על פי שהיו נחושים להפיק את המיטב מחייהם החדשים, שטיינר מספר ששני הוריו התגעגעו תמיד ליערות של אוסטריה התחתונה, וכשאביו של שטיינר יצא לגמלאות, הם חזרו לשם.

שטיינר מתאר את אביו כאדם שעשה את כל המוטל עליו, אך נותר בלתי ממומש. הוא לא חיבב את עבודתו ברכבת, אף שבתקופה שבה הרכבת והטלגרף היו בחיתוליהם, ניתן לשער שהייתה בו מידה מסוימת של עניין בעולם החדש והמודרני שנגלה לפניו. העבודה בוודאי הייתה משעממת ותובענית; לעיתים קרובות המשמרת של יוהאן נמשכה 72 שעות ברצף. מקור העניין היחיד בחייו של יוהאן שטיינר הייתה הפוליטיקה, וכשרודולף היה מבוגר דיו כדי לעקוב אחר הדברים, הוא נהג להאזין תכופות לשיחות שניהל אביו עם עובדים אחרים בחברת הרכבות. שטיינר הצעיר לא גילה עניין בנושאי השיחה, אך המבנה שלה שעשע אותו. אם אחד היה אומר "כן", השני היה אומר "לא", ללא קשר לנושא השיחה. לעיתים השיחה התלהטה, אך יוהאן שטיינר מעולם לא איבד את חביבותו הבסיסית, תכונת אופי שנראה שרודולף ירש ממנו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*