גורל קפוא 3 - לב של כפור וצלקות

1

ליאוניד

הלם מקפיא עוטף את הלב שלי כשמונטי מחנה את המכונית על האספלט.

ערפל אביבי של שעות הבוקר המוקדמות מעכיר את מסלול ההמראה בשדה התעופה של אנקורג'. סופת השלגים האחרונה הותירה אחריה שאריות של בוץ מלוכלך לאורך קצוות המדרכה.

מזג האוויר אולי התבהר, אבל הסערה עדיין משתוללת בתוכי, פרצי טינה וחשדנות מסנוורים מסתירים את הדרך קדימה, מרדימים את החושים שלי, ומשאירים אחריהם רק נחישות חדה להגן על פרנקי מהסכנה החדשה הזו. מה שהיא תהיה.

היא יושבת במושב האחורי, צמודה חזק לקודי, פניה חיוורות, הקול שלה כאילו קפוא בגרונה. היא בקושי נושמת, הכתפיים נוקשות והשפתיים חסרות צבע.

אני שונא לראות אותה ככה. חוסר הפחד שהיא בדרך כלל מקרינה כבוי עכשיו, והניצוץ בעיניה התחלף במבט ריק ורדוף.

הזרוע של קודי עוטפת אותה, מחבקת אותה לצד גופו בחוזקה, והבעת הפנים שלו קודרת ומהורהרת.

אף אחד מאיתנו לא דיבר מאז שעזבנו את משרד עורכת הדין. משקל הגילויים של דנוור מכביד על האוויר במכונית.

לידי, מונטי בוהה במטוס הפרטי שלו דרך השמשה הקדמית.

אני לא מכיר את האיש, אבל מוכן להתערב שהיד שלו בדרך כלל לא רועדת ככה.

ידו נקמצת לאגרוף רגע לפני שהוא שולח אותה לעבר ידית הדלת, פניו עדיין צבעוניות הודות לאגרוף שנתתי לו בבית החולים.

"אמרת שהחזרה שלי הגיעה לחדשות הארציות," לוחשת פרנקי. "אבל לא ראיתי כתב אחד מאז שעזבנו את בית החולים."

"טיפלתי בזה."

"איך?"

"צוות יחסי הציבור שלי מספק עדכונים מבוקרים, קבועים ובלעדיים, אז אין להם צורך בדיווח פולשני. זה כנראה יספיק רק ליום או יומיים, אבל זה מספיק זמן כדי לטוס לסיטקה. ברגע שנגיע לאי, נהיה רחוקים מעיני הציבור, מבודדים, בטוחים ולא נגישים. יש לי אמצעי אבטחה כאן וגם כשננחת כדי לעצור כל מי שינסה להתקרב אלינו." הוא פותח את הדלת. "אני אבדוק מה קורה עם המטוס. תישארו כאן."

הוא יוצא מהמכונית כאילו הוא משתוקק להימלט מהאווירה המחניקה שבתוכה.

הדלת ננעלת בקליק כשהוא מתרחק, נראה כמו צללית כהה על רקע השמיים המעוננים.

אני אולי לא יודע כמה השפעה יש לו על התקשורת, אבל אני מבין את התוצאה. הוא מגן על פרנקי מפני ביקורת ציבורית.

זאת תזכורת לא נעימה לכוח שיש לו.

מונטגומרי סטראך.

הדוד שלי.

אחיו למחצה של קודי.

אביו של וולף.

בעלה של פרנקי.

החלק שאני באמת מתקשה להבין הוא שקודי, הבחור שהיה אחי הקטן כל חיי, הוא בעצם הדוד שלי.

ואנחנו חולקים את אותה אישה.

אין דבר מסובך יותר מזה.

אני לא סומך על מונטי, והוא לא צריך לסמוך עליי. ובכל זאת, הטיפש השאיר את המכונית מותנעת.

מעולם לא נהגתי קודם, אבל אני יכול להבין את זה. זה לא יכול להיות מסובך יותר מלהטיס מטוס.

"בואו נעוף מפה." אני מסתובב במושב ומביט בקודי. "אנחנו לא צריכים אותו."

"אתה בטוח לגבי זה?" הוא מתקשח, קולו שקט ומחוספס. "שמעת מה הוא אמר על הכתבים. אסור שהם יפרסמו את המיקום שלה. היא בסכנה."

"נראה שלהיות בסכנה זה המצב הקבוע החדש שלי." ידיה מתהדקות לאגרופים על הברכיים שלה, ומילותיה תקיפות. היא כועסת.

בחוץ, מונטי מחווה בידיו בדרמטיות כשהוא משוחח עם הצוות שליד המטוס, מתכונן להטיס אותנו לאחוזה שלו בסיטקה.

"האיום הזה נגדך..." אני מרכך את קולי, לא רוצה להפחיד אותה עוד יותר. "הוא גרוע יותר מזאבים, סופות שלגים ורעב. את יודעת למה? כי אנחנו לא יודעים מי או מה זה. לא נדע עד שיהיה מאוחר מדי." אני מצביע לעבר האיש שמוכן לעזור לנו. "האיום הזה יכול להיות מונטי."

אני מצפה ממנה להגיב, להתווכח, להגן עליו. אבל היא לא עושה את זה. היא מביטה לכיוון שלו, שם הוא מהדק את המעיל סביבו ומדבר עם הצוות.

בסופו של דבר, היא מהנהנת. "אנחנו לא יכולים לשלול אותו כאפשרות. דנוור אמר ש... המחזר הוא מהעבר שלי, משתוקק אליי באופן הרבה יותר מעוות ממנו." היא מצטמררת. "אולי זה מונטי. אבל הייתי שלו במשך שלוש שנים. היו לו אינספור הזדמנויות לעשות מה שהוא רצה. גרתי איתו. התחתנתי איתו. סמכתי עליו." רגש מצטבר בקולה. "המוח שלי אומר לי לברוח. שאני לא יכולה לסמוך עליו. אבל תחושת הבטן שלי... אני לא יודעת. היא רק כיווץ חזק של פחד. היא לא אומרת לי כלום. אני לא יודעת מה לעשות."

"אתה מלחיץ אותה," קודי נוהם.

"זה לא ליאו." הכתפיים שלה נשמטות. "זה כל השאר. אנחנו צריכים הפסקה, אתם לא חושבים? ברחנו, אבל לא בדיוק."

מה הרווחנו בבריחה מהאס? החלפנו רעב וקור ב... מה? מפלצת גרועה יותר מדנוור?

אני זז באי־נוחות, ומכנסי הג'ינס החדשים והנוקשים שלי משפשפים לי את העור. כל שכבת בד על גופי נושאת ריח שאני לא מזהה. צחנה כימית לא נעימה שלא נמצאת בטבע.

מונטי קנה את הבגדים, את המגפיים ואפילו את התחתונים שלנו. מעיל הזמש עוטף אותי, שוליו מדויקים, כל תפר מוקפד, וזה שונה כל כך מהבגדים הבלויים והפרקטיים שחלקתי עם האחים שלי כל חיי.

אני מעביר יד על הבד הרך והיוקרתי. הוא אולי הגיע מחיה, אבל עוצב לעור שבלתי אפשרי לזהות, שנועד להגן עליי מפני הקור באופן שנראה עדין מדי לחיים שחייתי.

פרנקי מהדקת את המעיל שלה סביבה. הוא לבן ונפוח, דומה למעיל שלבשה כשהגיעה להאס. זיכרון מאותו היום עולה במוחי — הכוח והפגיעות שלה כשהיא נכנסה לעולם שונה בצורה אכזרית כל כך מכל מה שהכירה.

היא מתעבת את הקור, והמעיל הזה לא נראה מחמם מספיק.

אני פושט את המעיל שלי ומושיט לה אותו.

"מה אתה עושה?" היא דוחפת אותו.

"את רועדת."

"לא קר לי, ליאו. אני מבטיחה. תלבש את המעיל שלך בחזרה."

למרות ההבטחות שלה, אני רושם לעצמי למצוא לה משהו חם יותר, משהו שמתאים יותר לנו. משהו שהוא פחות כמו המציאות החדשה והמלוטשת הזו ויותר כמו ההישרדות והחום שמצאנו זה עם זה בקור הארקטי האכזרי.

המעיל החדש של קודי, שדומה לשלי, מחבק את גופו באופן משונה, כאילו הוא לא אמור להיות שם. הבד, על אף שהוא עדין ויקר, מגביל אותו, כאילו הוא לובש עור של מישהו אחר.

"מה אומרת תחושת הבטן שלך?" הוא שואל אותי ומושך בצווארון שלו, אצבעותיו מחוספסות בהשוואה לבד הקטיפתי כשהוא מרחיק אותו מהצוואר כאילו מנסה להימלט ממנו. "שנטוס לסיטקה, או שנברח וניעלם?"

אני מחזיר את מבטי למונטי, מלא בחשד, בבלבול ובהכרה בלתי נסבלת בעובדה שכרגע, אנחנו צריכים את העזרה שלו.

"אני לא אוהב את זה," אני ממלמל לבסוף ומביט שוב בפרנקי.

העור החיוור שלה, הבעת פניה המתוחה, נשימותיה המאומצות והרדודות — היא נראית רחוקה מאוד מהאישה שאני מכיר. מהאישה שאני אוהב.

גל דאגה חדש מציף אותי. "אולי כדאי שנישאר קצת באנקורג' וניתן לעצמנו זמן להסתגל."

"ומה נעשה בדיוק?" קודי מעביר יד בשערו השחור ופורע אותו, כמו מרד לא מודע נגד המראה האלגנטי שהוא נאלץ לאמץ. "אני לא חולק עליך, אבל אנחנו צריכים תוכנית. איפה נהיה? איך נשרוד?"

אין לי תשובה, והוא יודע את זה. האפשרויות שלנו מוגבלות, ומציאויות קשות סוגרות עלינו מכל עבר. המחשבה על חיים בעיר לא ידועה, שבה איומים נסתרים אורבים בכל פינה, בלי כסף או מחסה שיגן עליה, גורמת לשערות שעל עורפי לסמור.

אנחנו צריכים זמן לעבד הכול — קשרי המשפחה הסבוכים, הסכנה המתקרבת, והמילים המצמררות של דנוור.

אני מביט שוב במונטי, צופה בו עולה לתא הטייס ומסיים את השיחה עם הצוות.

למרות החשד שלי, מונטי צודק בדבר אחד — אנחנו צריכים לעבור למקום בטוח ומבודד. ההצעה להישאר באי ובבית ההארחה הפרטי שלו היא כמו נחמה קטנה בתוך הטירוף.

מנועי המטוס שואגים ומתעוררים לחיים, והזמזום העמוק רוטט על האספלט ובעצמות שלי.

אני מסתובב לפרנקי. ידה אוחזת בזרועו של קודי חזק כל כך עד שמפרקי האצבעות שלה מלבינים.

"רק תגידו," היא מזדקפת. "ואני אעבור למושב הנהג ואסיע אותנו רחוק ממנו."

אם זה מה שהייתה רוצה, היא כבר הייתה עושה את זה.

היא בהחלט לא ביקשה את רשותי לפני שגנבה את מכונת השלג שלי והתרסקה איתה על ההר.

"מה עוצר אותך?" אני מצמצם את העיניים.

"אם מונטי הוא הסכנה שדנוור הזהיר אותנו מפניה..." היא בולעת רוק. "הוא ימצא אותי. לא משנה לאן אלך או כמה זמן זה ייקח. הוא יצוד אותי. גם אם נגנוב את המכונית שלו וניסע לעיר אחרת, זה לא יעצור אותו."

"הוא לא מצא אותך בהאס."

קול קטן בוקע מגרונה, וההבעה שלה משתנה. "אני לא יכולה —"

"את לא חוזרת לשם," קודי נוהם ונועץ בי מבט מאיים.

"אז ניסע לסיטקה." אני לובש את המעיל שלי, קולי יציב ככל האפשר. "אין לנו ברירה."

היא מהנהנת קלות, עיניה נוצצות. אני שולח יד למושב האחורי ואוחז בידה הפנויה. האצבעות שלה קרות כקרח.

היא רועדת, לעזאזל.

משהו לא בסדר. מבטי עובר אל קודי.

הוא מסתכל לכיוון המטוס.

המטוס...

פאק.

"את לא מוכנה לטוס שוב." אני סוגר את ידי על ידה בניסיון לחמם אותה. "זה העניין?"

"זה בסדר." היא ממצמצת במהירות. "אני בסדר."

"בולשיט." אני מלטף את מפרקי אצבעותיה עם האגודל. "אל תשקרי לי."

"זה הכול. כל מה שקורה כאן. אני מנסה להיות אמיצה. אני נשבעת. זה פשוט... יותר מדי בבת אחת." היא אוחזת בידי במבט מתחנן. "עוד לא עיבדתי את הסרטון של דנוור או מה יכול להיות התפקיד של מונטי בסיפור. כרגע, אני לא יכולה לחשוב על שום דבר מעבר לסכנה המיידית — העלייה למטוס אחרי... אחרי... שראיתי אותך ואת קודי עפים עם תא הטייס ואת צליל המתכת נמעכת, את האימה —"

"ששש." קודי מושך אותה אל הברכיים שלו. "אנחנו לא נטוס. נמצא דרך אחרת."

"לא." היא יורדת ממנו, מחליקה על פני המושב האחורי ומרימה יד. "אם שניכם יכולים לטוס, גם אני יכולה. אני לא אתן לפחד לשלוט בי. אני פשוט מכירה בו, בסדר? תנו לי להביע אותו. תנו לי להתמודד עם זה."

הנחיריים של קודי מתרחבים.

אולי התרסקות המטוס הייתה צריכה להשפיע עליי יותר, אבל אני לא זוכר הרבה ממנה. אני זוכר את קולו המרגיע של קודי באוזניות, את הלובן המסנוור של סופת השלגים, ואז... כלום.

"מה איתך?" אני שואל אותו.

"אני לא מפחד מהמטוס."

לא, אני מניח שהוא יותר מודאג בגלל מונטי והתוכניות שלו עבור פרנקי. כמוני.

"בואי הנה." אני מושיט יד אליה.

היא רוכנת בין המושבים הקדמיים עד שזרועותינו מסתבכות יחד והמצחים שלנו מתחברים. שפתיי מוצאות את השפתיים שלה בטבעיות, והנשימות שלי מנחות את נשימותיה — איטיות, יציבות ומאוחדות.

"איך כבר יש לו מטוס שמחכה כאן?" אני מחכך את קצה האף שלי באפה.

"כסף." היא נאנחת. "יש לו נהגים וטייסים בכל מקום. מישהו הביא את המטוס שלו לכאן, ומישהו אחר יסיע את המכונית הזאת כשאנחנו נעזוב."

"בחזרה לסיטקה?"

"אם היא בבעלותו." היא מושכת בכתפיים. "זו כנראה מכונית שכורה."

"איך את לא יודעת?"

"יש בבעלותו הרבה דברים. אף פעם לא היה לי אכפת מזה."

"אבל עכשיו אכפת לך."

"מה אתה רוצה ממני, ליאו?" היא נסוגה ומפרידה בינינו.

"אני לא רוצה שתהיי תלויה בו."

"אני לא. חסכתי כסף, אבל זה לא מספיק כדי לפרנס את שלושתנו. אני לא יכולה לעזור לכם כמו שהוא יכול. בין אם תרצו ובין שלא, הוא המשפחה שלכם, והוא מוכן לעזור —"

"באיזה מחיר?"

"הוא מגיע." היא צופה בו יוצא מהמטוס ומגבירה את קצב הדיבור שלה. "נניח שהוא מנצל את המצב שלנו למטרה זדונית כלשהי. אם זו מלכודת, נניח מלכודת משלנו וננצל אותו."

"שמור את אויביך קרוב," אני ממלמל. "ההיגיון שלך מפחיד."

"פחד מעולם לא עצר אותנו קודם, ואנחנו מודעים לכל הסיכונים. אתה מפחד לנצל אותו ואת העזרה שהוא מציע?"

"לא אם את מבטיחה להישאר איתי או עם קודי כל הזמן."

"אני מבטיחה. אם נעשה את זה, נעשה את זה ביחד. אני בפנים אם אתם בפנים. תחליטו."

קודי הוא הצייד שלנו, הטורף השקט. הערנות העוצמתית והאינטואיציה הפראית שלו, שהתחדדו בחיים שלמים של הישרדות, מרגיעות אותי, למרות סערת הספקות שמתחוללת בתוכי לגבי מה שמצפה לנו.

פרנקי היא המרפאת שלנו. האינטליגנציה והכישורים הרפואיים שלה הצילו אותנו אינספור פעמים, ועכשיו היא עומדת בפני אתגר גדול עוד יותר. אנחנו צריכים אותה כדי שתשמור עלינו שלמים בהתמודדות עם הצלקות הפסיכולוגיות שאנחנו נושאים. היכולת שלה לראות את הטוב שבנו, לדחוף אותנו לרפא את עצמנו גם כשזה הדבר האחרון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים, היא קריטית יותר מתמיד.

אני הלוחם, זה שאוכֵף. בטבע, המזג החם והמנהיגות שלי, לעיתים קרובות עשו את ההבדל בין חיים למוות. כאן, אני צריך למצוא דרכים טובות יותר לתעל אליהן את האש המגוננת שלי. לא רק מול איומים פיזיים, אלא גם מול הסכנות הפסיכולוגיות והערמומיות שעלולות לארוב לנו.

החוזקות שלנו משלימות זו את זו, ויוצרות כוח של סולידריות. לא משנה מה יקרה, נתמודד עם זה כצוות, שותפות שנוצרה בדם, בהישרדות ובאהבה בלתי ניתנת לשבירה.

תחושת תכלית מחודשת משתרשת בתוכי. אנחנו לא רק ניצולים של העבר. אנחנו נלחמים על הנצח שלנו.

"אנחנו צריכים להיות חדים וללמוד מהר." אני מסתכל על קודי.

"יחד." הוא מחזיק את ידה.

"יחד." אני מתנער מחוסר הנוחות שלי ופותח את הדלת.

2

ליאוניד

האינסטינקטים המגוננים שלי עוברים להילוך גבוה כשקודי ופרנקי מצטרפים אליי על המסלול, הבעות פניהם קודרות.

האוויר הקר צובט את העור שלי, אבל זה קור מוכר, קור שנלחמתי בו כל חיי. כרגע, זה הדבר היחיד שאני מתחבר אליו בין המראות והקולות סביבנו.

מונטי אולי מכיר את המקומות האלה, את השגרה הזאת, אבל אני לא סומך על אף אחד כשמדובר בפרנקי.

ההגנה שלי היא לא פסיבית. היא פעילה ועקבית, בזמן שאני חוקר את המרחב העצום של הבטון והשלג, את ההרים הרחוקים ואת המטוסים הפרטיים המעטים שפזורים בשדה.

"תישארי קרובה." קודי אוחז בידה וסורק את האזור כמוני.

היא רגילה לזה — להמולה, לאנשים, לעולם שמעבר לטבע הפראי של האס. זו אולי סביבה מבוקרת, אבל הפתיחות של המרחב, האזורים המוצלים מתחת למטוסים, כל אלה מעוררים את הערנות שלי.

הבטיחות שלה באחריותי, משקל שאני נושא ברצון ובנחישות.

יחד, אנחנו הולכים לעבר המטוס המבריק, הכנפיים שלו חותכות את השמיים האפורים. אנחנו מאיטים את צעדינו כדי להתאים את עצמנו לקצב הנוקשה של פרנקי, מסרבים לזרז אותה כשהיא מתמודדת עם הפאניקה הגוברת שלה.

בזמן שקודי מתמקד בה, אני נשאר חד וממוקד בפינות שפחות נראות לעין בדרכנו, המקומות שבהם מישהו יכול להסתתר, הזוויות שסטוקר עלול להשתמש בהן אם הוא צופה בה.

אני מנתח ומקטלג כל רעש סביבנו לפי דרגת האיום שלו — שכבת הקרח הדקה על הקרקע שנמעכת תחת סוליות המגפיים שלנו, העגלה שמועמסת על המטוס, זמזום המנועים והשיחות המעומעמות של צוות הקרקע.

אחד העובדים עובר קרוב מדי לטעמי, וגופי מייד נדרך, מוכן לפעולה. אבל הוא ממשיך בלי להעיף לעברנו עוד מבט, ואני מכריח את עצמי להירגע.

אני בוחן את מיקומי המצלמות על קירות ההאנגר ואת הפרצופים של הצוות. אני משנן הכול. כל פרט חשוב, כל הבחנה יכולה להיות ההבדל בין בטיחות לסכנה.

מונטי פוגש אותנו באמצע הדרך ועוצר אותנו. מבטו מתמקד בפרנקי. "מה קרה?"

אני חורק שיניים, עוצר את המילים לך תזדיין שמאיימות להתפרץ מתוכי, ומתעב את האופן שבו הוא קורא אותה, כמה הוא מבין ומכיר אותה.

"אני בסדר." היא מתנועעת בעצבנות ומביטה במטוס.

הוא עוקב אחרי המבט שלה ומקמט את המצח. השפתיים שלו נפרדות, והוא מעביר יד על פניו. "שיט. לא חשבתי." מבטו מתרכך כשהוא מתקרב. "אנחנו לא חייבים לטוס. אנחנו יכולים לנסוע לסיטקה. זה ייקח כמה ימים ברכב, אבל זו אופציה. או יאכטה. זה ייקח יותר זמן, אבל אנחנו יכולים להסתדר."

"לא." היא מנענעת את ראשה בנחישות. החזה שלה מתרומם בחדות ובקצב לא יציב. "אני יכולה לעשות את זה."

אבל עיניה פעורות, והאישונים שלה מורחבים. היא בפאניקה.

כל גופי צועק עליי לתפוס ולגרור אותה הרחק מכל זה. ממנו. אבל היא לא רוצה שיגוננו עליה. היא רוצה להיות אמיצה.

אם היא רק הייתה יודעת כמה היא כבר אמיצה.

היד של מונטי רועדת לצידו כאילו גם הוא רוצה לגעת בה ולנחם אותה. זה גורם לי לבעור מקנאה, והפנים שלי צורבות מחום.

"אין סיכוי." הוא מוציא את הטלפון שלו ומקיש על המסך. "אני אדאג לפתרון אחר. תחזרו לאוטו."

"אל." היא שולחת יד לטלפון שלו. הוא מחזיק אותו מעל ראשה וממשיך להקליד. "היו כמה ימים קשים, ויש לנו אפשרויות אחרות. אני לא אכריח אותך לסבול עוד קשיים."

היא מתקשחת, מבטה מרצד בין מונטי, קודי וביני, ניצוץ של נחישות חולף בפניה היפות.

"אני צריכה לסיים עם זה, מונטי." היא מניחה את אגרופיה על המותניים שלה, והנוקשות בשפת גופה מסגירה את המאבק שלה. "אני צריכה לחזור הביתה."

הביתה.

לעזאזל. המילה הזו היא כמו אגרוף בבטן.

קודי ואני הבית שלה.

הבעת פניו של מונטי מתרככת, והשריר בלסת שלו מתרופף.

"בסדר." הוא נסוג ומכניס את הטלפון לכיס. "אבל אם תשני את דעתך בכל שלב, תודיעי לי."

היא מהנהנת, מביטה בקודי ובי ומהדקת את השפתיים.

האם היא הרגע עשתה מניפולציה כדי להשיג ממנו את מה שרצתה? אני לא יודע אם להתרשם או להתעצבן. אני לא רוצה שהיא תוליך אותו שולל מכל סיבה שהיא.

אנחנו ממשיכים ללכת לעבר המטוס, הלב שלי הולם בפראות, והקנאה אוכלת אותי.

כשאנחנו מתקרבים למדרגות, מבטו של מונטי נעצר עליה, עיניו מלאות ברגש שלא נאמר. נדרשת ממני כל טיפה של כוח רצון כדי לרסן את הזעם שלי, להתנגד לדחף להתעמת איתו, ולתבוע עליה בעלות מול החיבה הבוטה שלו.

היא שלנו עכשיו. נתגבר על זה כמו על כל דבר אחר. ביחד. גם אם זה אומר שנצטרך לחלוק אותה באופן הכרחי ובלתי אפשרי בו־זמנית.

המסע שלנו רק מתחיל, ולמרות האספלט הקר תחת רגלינו, אנחנו יכולים רק להמשיך ללכת קדימה, כל צעד כבד מהנטל של מה שעוד מחכה לנו.

מונטי עולה ראשון ומסתובב לאחור עם יד מושטת כדי לעזור לה. לפני שהיא מספיקה לזוז, קודי נעמד ביניהם, התרסה בוערת בעיניו.

הוא מביט בי, והסכמה שקטה עוברת בינינו. הרוח הקרה משתוללת סביבנו, נושאת איתה את מתח ההחלטה שלנו.

מונטי מתקשח, והלסת שלו מתהדקת. "מה הבעיה?"

הוא רגיל לשלוט בכל מי שסביבו, אבל יגלה בקרוב מאוד שהוא לא יכול לשלוט בנו.

אין כמות של בגדים יפים שיכולה לשייף את הקצוות של הנשמות המחוספסות שלנו, שעוצבו אחרי שנים של הישרדות בתנאים קשים בהרבה מאלה.

"בסיטקה, פרנקי תחלוק חדר עם ליאו ואיתי," קודי מבהיר, כל מילה מכוונת, מסמנת את הטריטוריה שלנו במונחים ברורים.

הפנים של מונטי הופכות לאבן, ידו עדיין מושטת, תלויה באוויר כמו שאלה ללא מענה.

מביך.

הבעת פניו מתרוקנת לאט ומתחלפת במסכה של קור רוח, אבל הכפור בעיניים הכחולות שלו מראה את רגשותיו האמיתיים — קרים, חשדניים ותוקפניים בצורה מסוכנת.

"יש הרבה חדרי שינה." הוא מוריד את ידו, ונראה רגוע מדי. "בבית ההארחה יש שניים, ובאחוזה הראשית יש חמישה. אף אחד לא צריך לחלוק."

"אנחנו לא עולים למטוס עד שתסכים לסידורי השינה." אני נעמד לצד קודי ויוצר חזית מאוחדת.

"לעזאזל. קר כאן בחוץ. אנחנו יכולים לדון בזה ב —"

"אין במה לדון." פרנקי מתקדמת צעד אחד ונדחפת בינינו. "קראת את היומן שלי, מונטי. אתה יודע שאני חולקת איתם מיטה כבר חודשים, ולא כדי להתחמם. זו נוחות. זה ביטחון. אנחנו צריכים לשמור על איזושהי תחושה של מה שהיה לנו. זה קריטי לנו במעבר הזה."

הבעת פניו נסדקת, והתדמית של הגבר הרגוע והמאופק מתערערת מהכאב על מה שאיבד.

אשתו, האישה שהוא אוהב, מוצאת את הנוחות ואת הביטחון שלה בשני גברים אחרים. זה לא קרב שהוא יכול לנצח בו. וגם לא קרב שהוא יכול להרשות לעצמו להילחם בו כרגע.

הוא רוצה אותנו על המטוס הזה.

באנחה כבדה, הוא מכניס את היד לכיס שלו.

"את יכולה לישון איפה שאת מרגישה הכי בנוח." מבטו עובר ביני ובין קודי. "אני יודע שאתם לא בוטחים בי. לעזאזל, אתם בטח חושבים שאני הסטוקר שדנוור דיבר עליו, זה שצד את פרנקי." קולו נישא ברוח, הכעס שלו פורץ החוצה. "דנוור הכניס לכם לראש את החשד הזה בכוונה. הוא רצה שנהיה מפולגים ושדעתנו תהיה מוסחת, שנילחם אחד בשני כשהאיום האמיתי מתקרב. אל תתאגדו נגדי. נהיה חזקים יותר יחד. אני מבין שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור כדי לזכות באמון שלכם, אבל עד אז, תנו לי הזדמנות לתקן את הטעויות שלי ולהוכיח את עצמי."

פרנקי מביטה בנו, מחפשת את התגובות שלנו.

קודי עולה במדרגות ונעמד מולו. "אנחנו נזכור את זה. העדיפות שלנו היא הביטחון והאושר של פרנקי."

"והעדיפות שלי," היא אוחזת בידי. "היא הם."

"אז בואו נעלה." מונטי נוטף ביטחון, אפילו יהירות, אבל אני מבחין ברמזים של תבוסה בכיווץ בשפתיים שלו, כאילו יש לו טעם מר בפה.

כשאנחנו עולים למטוס, אני נתקל בפאר שגורם למטוס הטורבו להיראות כמו פחית שימורים. הכול נוצץ, עשוי מעץ מלוטש וממתכת מבריקה, עם מושבי עור גדולים שמזמינים אותנו לשקוע אל תוך יוקרה שמעולם לא הכרנו.

ניחוח נקי ורענן חודר לאוויר, רחוק מהחלל המעופש והמצחין מדלק שהיינו כלואים בו בטיסה הנואשת הקודמת שלנו.

תא הנוסעים נראה פחות מחניק מהנוף העצום והבלתי מוגן שאנחנו משאירים מאחור. במרחב הסגור הזה, כשאנחנו טסים לעבר חיים חדשים, גבולות מוצבים, תפקידים מוגדרים ובריתות מתגבשות.

לא משנה עם מה אנחנו עומדים להתמודד, בין אם אלה צללי האיומים של דנוור, האובססיה של מונטי לפרנקי, או משימת ההיטמעות בחברה זרה, הכול נראה קצת פחות מאיים כשאני חושב על הקשר בינינו.

אסור להמעיט בערך של האחדות שלנו. בהרים, שם העולם ניסה לרסק אותנו באמצעות קור מקפיא, רעב וחיות טורפות, האמון שלנו זה בזה הציל את חיינו. עכשיו, כשאנחנו מתמודדים עם עולם של בטון, שפע וטורפים לא ידועים, האמון הזה הוא הנכס הגדול ביותר שלנו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*