סרטיפיקט לחיים

ההצעה

פישל טמן את צרור הזלוטי בכיס החבוי של מקטורנו ויצא בצעדים מהירים אל הרחוב. השעה המאוחרת ומזג האוויר הקר הבריחו את דיירי שכונת מוקטוב הצפונית בוורשה להתחמם מול האח. ספסלי הגנים המטופחים שלאורך נהר הוויסלה היו ריקים מאדם. למרות המרחק הרב שהיה עליו לעבור לא עלה על החשמלית אלא העדיף לחסוך את דמי הנסיעה וללכת ברגל. הצעתו של רוזן, מעסיקו, לעלות לארץ ישראל טרדה את מנוחתו. "כאן לא אוכל לעזור לך במציאת עבודה חדשה," אמר רוזן, נדבן ציוני וסוחר טקסטיל עשיר שלאחרונה הזמין מפישל רהיטים לביתו החדש. הוא חיבב את פישל, העריך את עבודתו והציע לו לנסות למצוא את מזלו בארץ ישראל. "אומרים שהמצב הכלכלי שם טוב יותר. אם תחליט לעלות, אוכל בעזרת קשריי לסייע לך למצוא שם פרנסה. אל תדאג, תמיד תוכל לחזור אם לא תסתדר שם."

בצער חשב פישל כי ייאלץ לדחות את ההצעה. פלה לעולם לא תסכים לכך. בעולמה החרדי, ארץ ישראל הייתה מקום רחוק שהעלייה אליו תתממש רק בביאת המשיח. ואולי, חשב, הפרנסה והביטחון שמציעה הארץ ירככו את ליבה ויצדיקו בעיניה את המעשה בעקבות המצב הכלכלי הקשה שנקלעו אליו.

הם נישאו באביב של 1907, ונדמה שבכל שנה אמונתה מתחזקת ותפילותיה נעשות מלאות כוונה יותר ויותר. בזמן האחרון הקפידה על קלה כחמורה והתהלכה בשמלות ארוכות ובכיסוי ראש. שניהם באו מבתים דתיים שבהם הקפידו על שמירת כשרות, שבת ומצוות, אך לא היו חרדים שהתנגדו לציונות. הם החשיבו את העלייה לארץ כמצווה וראו עצמם חלק מתנועת 'אגודת ישראל'. ואולם בזמן האחרון דבקותה ברבנים שהאמינו בקיום המצוות גברה, והיא החלה לסלוד מהציוניסטים שהטיפו לעלייה לארץ ומגינוניהם החילוניים. פניהם החשופים וחליפותיהם וכובעי הלבד שמתחתיהם לא הסתלסלו פאות היו שנואים עליה.

הוא לעומתה דווקא חיבב אותם ואף פגש לא מעט מהם כשהתקין רהיטים בבתיהם. השכלתם הרחבה הרשימה אותו. הוא הקשיב להם כשדיברו בלהט על הצורך להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, ודעתם החלה לחלחל לליבו, עד שכבר חדל לראות בהם 'אויבים'.

כעת הידק את המגבעת. משחלף על פני רחוב שלוסקה במעלה כיכר גזיובוסקו, התחלף הנוף בבת אחת, והעיר המוארת והשלווה שינתה את פניה. בתים נמוכי קומה שחלונותיהם נקרעו החוצה עמדו לאורכו של הרחוב וריח של תבשילים נדף מהם. החנויות ששימשו לממכר תבלינים ומזון ובתי המלאכה והמסחר הקטנים שבשעות היום שקקו חיים ובלִיל של שפות, יידיש, עברית ופולנית נשמעו בהן בערבוביה — היו עתה נעולים וחשוכים, וברוב השטיבלך שבחצרות הבתים נדַמו תפילות החסידים. שמועות על תקריות אלימות, תקיפות פתאומיות וקללות גזעניות כלפי יהודים הפכו לשכיחות, ובשעות הערב המאוחרות העדיפו תושבי השכונה להיות בבתיהם ולא להתהלך בה.

פישל לא התעכב להביט בנוף החולף מולו, והרחובות השוממים והדממה ששרתה עליהם לא זרו בו פחד. הוא לא החשיב את עצמו מעולם לאיש אמיץ. אומנם ידיו, שבהן ניסר, חתך והדביק גזרי עץ למלאכת מחשבת של אומן היו חזקות, אך מראהו הצנום ונמיכות קומתו לא שידרו חוסן והזקן והפאות שהסתלסלו מאחורי אוזניו העניקו לפניו המוארכות מראה מבוהל.

כבר עבר כברת דרך ארוכה ועוד מעט יגיע לצומת הרחובות פאביה וגנשה. רוח קרה צלפה בפניו והוא רכס את כפתורי מעילו ומיהר את צעדיו. הד פסיעותיו הדהד ברחובות הריקים.

לפתע פילחה את הרחוב שריקה ארוכה וצורמת. בן רגע כיתרו אותו פרחחים בעלי גוף והבל של יין, וריח רע נשף מפיהם על פניו.

"איזה זקן מדובלל יש לך, יהודון!" התקלסו בו, "הוא זקוק לטיפול הגון!" אחד מהם החל סורק את שערות זקנו באצבעותיו, תולש אותן בחוזקה, ואז משך את פאותיו באכזריות עד שכמעט נעקרו מראשו. השני התנפל עליו בחירופים וקללות, "יהודון מטונף, יהודון מסריח!" הכה בו בכוח באגרופיו בחזהו והדף אותו בפראות עד שהתגלגל אל שביל העפר בחוסר אונים. הם נעמדו מעליו, צוחקים ברשעות ובלעג, בעטו בו עוד מכאן ומשם עד שנעלמו לתוך החשכה, מותירים אותו מתגולל על הארץ.

הוא לא ידע כמה זמן שכב על שביל העפר. כשהתעורר כאילו משינה ארוכה והכרתו שבה אליו לאיטה, חלפה בו המחשבה שאולי כל זה לא היה אלא חלום רע ומסויט, ואם ישוב ויעצום את עיניו אולי הכול ייעלם. האווירה בוורשה וברחבי פולין הייתה אומנם רוויה באנטישמיות, וגם הוא שמע על מקרים כאלו, אך מעולם לא האמין כי יפגוש בה פנים אל פנים. כעת, כששכב חבול ומבולבל, הבין כי טעה. הוא כרבל את גופו במעילו מפני הרוח הקרה, ומתוך הרגל שהקנה לעצמו ליטף את זקנו וידיו כוסו בדם. הוא נרעד. תמונת הבריונים חזרה ועלתה בו. עכשיו נזכר בכסף. כשהכניס את ידו לכיסו החבוי של המקטורן והמעות ששקשקו בין אצבעותיו, נפלטה מפיו אנחת רווחה.

בשארית כוחותיו נעזר בידיו והחל לזחול, גורף באצבעותיו עפר ובוץ, עד שהצליח להתייצב על רגליו. רגעים אחדים עמד שם עד שהמשיך ללכת.

פישל הדף את הדלת ונכנס בדשדוש פנימה. ריחם המתוק של מאפים טריים עלה באפו.

"פישל, זה אתה?" שאלה פלה מהמטבח. "מה עיכב אותך כל כך הרבה זמן?" הוסיפה לשאול בדאגה.

משלא השיב יצאה אליו וכשראתה אותו חוורו פניה. "אלוהים ישמור, פישל! מה עשו לך?" ספקה כפיה, "והזקן! השקוצים חתכו לך את הזקן!" קראה בבעתה.

מייד פנתה ממנו וסרה למטבח. מילאה גיגית במים פושרים, ניקתה והספיגה את פצעיו במגבת לחה. אחר כך מרחה עליהם משחה מרגיעה ויישרה את זקנו במספריים. למגע ידיה הרכות התפשטה חמימות נעימה באיבריו, כזו שלא חש זמן רב.

הוא הסיר את בגדיו המגואלים בדם ובעפר ועטה על גופו כתונת לבנה ונקייה שפלה הניחה על מסעד הכיסא. שוב נכנסה למטבח להרתיח מים לתה שביקשה להכין לו, והוא עקב אחריה מופעם מהחיוניות שפעמה באישה הקטנה שכל גובהה מטר וארבעים סנטימטר. גם בתום יום עמל ארוך מאחורי התנור במטבח וליד דוכנהּ שבשוק, היו תנועותיה מהירות ורגליה קלות כשל נערה.

"תודה לאל שלא שדדו אותי," אמר והושיט לה את הצרור עם הכסף. "הרי לנבלות הללו אין אלוהים."

פלה הניחה לפניו כוס תה חם ומתוק, נתח שמנמן של קיגל תפוחי אדמה שחמחם ופרוסה ספוגית וצהבהבה מעוגת הטורט, והתיישבה בכיסא מולו ורגליה התנדנדו באוויר בלי שנגעו ברצפה, בדיוק כמו ביום שפגש בה לראשונה, לפני למעלה מתריסר שנים.

אהרן וחיה

"יש להודות לאלוהים ולברך ברכת ה'גומל'," הזכירה לו עכשיו.

הוא הנהן ומלמל, "כמובן, כמובן," אך עיניו שוטטו חסרי מנוחה על פניה. "פלה," אמר ומילא את ריאותיו כמי שהתרוקן לו האויר, "ורשה כבר אינה מקום בטוח ליהודים," העז כנגדה, "האנטישמיות נמצאת בכל מקום. והפרנסה גם היא קשה. רוזן הציע לי לעלות לארץ ישראל ולעבוד שם. הוא יוכל לעזור לנו להתארגן. האם לא הגיעה השעה שנקיים את מצוות יישוב ארץ ישרואל?" הינה אמר את אשר בליבו.

היא הביטה בו כאילו נפל מהירח. "מה זה עלה על דעתך?" אמרה וביטלה את דבריו בתנועת יד, "תשתה את התה, פישל," האיצה בו כאילו שתייה של תה תניס מתוכו את המחשבות הטמאות, "לפני שיתקרר."

פישל לגם באיטיות מהתה החם. "נוכל לחיות שם בלי פחד ולהתפרנס בכבוד. ולא תצטרכי לעמוד כל היום על הרגליים ולמכור עוגות בשוק," אמר בקול רך, "רוזן הבטיח לדאוג לנו להוצאת סרטיפיקטים ולהמליץ עליי בפני בעל נגרייה שהוא מכיר."

מהחדר הסמוך עלו קולות שיעול, נשימה כבדה וחרחורים. פלה הגניבה מבט אל החדר ופניה כוסו בעננה.

"בארץ ישרואל יש אוויר כמו בכפר. זה יהיה טוב לאהרן שלנו," קולו התחזק, "תחשבי גם על זה, פלה."

"אוויר כמו בכפר?" גיחכה, "חום מדבר, זבובים וערב'רר¹ שיורים כל הזמן. זה מה שיש בפלשתינה שלך!" אמרה בקול קשה. והוא ידע שאין טעם להמשיך בשיחה.

כשנכנסו לחדרם הגיפה את התריסים והסיטה את הווילונות, עד שהחדר התכסה אפלולית. היא התפשטה בשקט ואחרי שלבשה את כותנתה הארוכה קיפלה את גופה הקטן בקצה המיטה. שלושים ס"מ בלבד הפרידו בין מיטותיהם, הוא יכול היה לחוש את נשימותיה ואת ניחוחות גופה שרחשו בתוכו.

"פלה," לחש, מבקש בליבו לראות איך ניצתות אליו עיניה, "פלה."

"לא היום, פישל," מלמלה והצטנפה בתנוחה עוברית כתינוק בן יומו וסובבה את גבה אליו, "לא היום."

הוא נשך את שפתיו עד כאב.

פישל ניסה לדבר על ליבה של פלה ולשכנעה בעניין העלייה לארץ. היא לא שינתה את דעתה ועמדה עליה בנחרצות.

"זה לא הזמן," ענתה. לשאלתו, "ומתי כן?" לא טרחה להגיב. הצעתו של רוזן נדחקה לקרן זווית.

הוא המשיך לכתת רגליים בין גבירי העיר, אך ביתם של אלה נמלא ברהיטים מסין והוא המשיך לחזר על הפתחים ופלה נאלצה לעמוד שעות ארוכות בשוק ולמכור בדוכנים את מאפֶיה.

הוא היה מביט איך היא בוללת ומערבבת בידיים זריזות קמח ומים וביצים. חופרת גומה ומוסיפה שמרים ולשה בצק שתפח ועלה בקערות. היא קלעה ממנו חלות מתוקות מלאות צימוקים, ועוגות בזוקות בסוכר ודבש. קרצה עוגיות מלוחות והזהירה אותן בפתיתי מלח, ואת העוגיות המתוקות ציפתה בגבישי סוכר שקופים ומתוקים. שמעם של מאפֶיה המשובחים יצא למרחוק, והררי הקופסאות שנערמו במטבח נחטפו במהירות.

"את הורגת את עצמך, פלה," היה אומר ומביט בדאגה בקווים שנחרצו במצחה, "נסתדר עם מה שיש."

היא הייתה מנידה את ראשה ונאנחת, ומספרת לו שוב ושוב על עוד רופא מומחה שמצאה בשביל בנם הבכור אהרן. רק בן תשע וגבו שחוח כשל אדם שמשא העולם על כתפיו. בחודש האחרון נחלש מאוד ובשל בריאותו הרופפת לא הסכימה פלה שיֵּצא מהבית ואף לתלמוד תורה לא הלך. הוא נשם בכבדות וכשהשתעל נפלטו חרחורים מגרונו, תנועותיו הפכו איטיות, חיוורון פניו העמיק ולחייו דהו ושקעו כשל זקן חסר שיניים. פלה הושיבה אותו ליד החלון במטבח כדי שישאף לריאותיו את האוויר שנשב מבחוץ, וקיוותה שריחות המאפים שלה יעוררו את תאבונו. פישל נאנח וליבו נחמץ על בנו.

תשעה חדשים ועשרה ימים מיום שנכנסו לחופתם הגיח אהרן לייבל לאוויר העולם במשקל שלושה קילוגרם ותשע מאות ושישים גרם, ויצא מגופה הקטן של פלה בקלילות של גולש על גלי ים. המיילדת הניחה אותו על בטנה ומייד חיפשו שפתיו את שד פטמתה והוא החל לינוק בשקיקה כוותיק ומנוסה ולא כתינוק בן יומו, והכול צפו לו עתיד מזהיר.

כתינוק היה עגלגל ורעבתן וביקש לינוק גם כשצמחו שיניו וגם כשלמד לדבר וללכת. בעיניה היה היפה ביותר בעולם. כשהייתה לוקחת אותו עימה לשוק כי היה כרוך אחריה והתקשה להיפרד, השתדלה להצניעו מעיני האנשים, ומחשש עין הרע הסתירה את תלתלי הזהב שעיטרו את פניו הבהירים בכובעים ולא הלבישה אותו בבגדיו הטובים.

בגיל שלוש נגזז שערו הזהוב. פישל לקח אותו לשטיבל, שם ישבו על כיסא גבוה ילדים ארוכי שיער כמוהו, ובזה אחר זה נגזזו מחלפותיהם תוך שירה וריקודים חסידיים של אבותיהם. פלה חיכתה לבנה בכיליון עיניים, וכשנכנס הביתה בלי תלתליו ובלי פניו הילדיים קפא החיוך על שפתיה והשמחה שלה על ילדהּ שגדל נמהלה בעצבות. באותה שנה שלחה אותו ל'חדר' עם פעוטות בני שלוש כמוהו. אחרי חודש אצל המלמד הופיעה ארשת חדשה וזעפנית על פניו.

למרות התנגדותו של פישל שחשב שיהיה טוב לילד להתרחק מעט מאימו ולהיות בחברת ילדים אחרים, הוציאה אותו פלה מה'חדר' ולאן שהלכה, הלך איתה. כך עד שמלאו לו חמש.

את ההבעה הזעפנית על פניו לא הצליחה למחוק.

אחותו חיה, לעומתו, נולדה בלידה קשה וממושכת. שלושה ימים שכבה פלה בבית היולדות עד שהגיחה לעולם בפעייה ארוכה של בכי. מרוב תשישות לא אימצה פלה את התינוקת החדשה אל חיקה ולא ליטפה את שערה הרך כפלומת הגוזל שכיסה את ראשה הקטן.

חיה הייתה תינוקת חייכנית ומאירת פנים. את עיניה הכהות והערניות ירשה מאימה. כמו פלה הייתה לה פזילה קלה והיא יכלה להביט קדימה בעין אחת ובאותה שעה להשקיף בעין השנייה הצידה. מייד נקשרה נפשו של פישל בנפש בתו הקטנה וליבו יצא אליה בשמחה.

"איזו אחות מתוקה הבאתי לך," אמרה פלה לאהרן והעבירה את אצבעו על פלומת שערה הרכה של התינוקת שערסלה בזרועותיה. אהרן בן השנתיים החמיץ פנים לאחותו החדשה שגזלה את מרב תשומת הלב של אימו.

פלה חשה במצוקתו של בנה והשתדלה לטפל בה ולהאכילה רחוק מעיניו. לפעמים התירה לו לטפס על בטנה ולינוק לצידה של אחותו שהייתה מגיבה בשמחה לקרבתו ומניעה אליו את רגליה בעליזות. הוא היה נועץ בה מבטים של כעס ובועט בה בחשאי. פלה ניסתה לגמול אותו מהיניקה מחשש שייהפך לשיקוץ. "הרי אתה כבר ילד גדול," אמרה, אך דבריה לא הועילו, ובמשך שנה שלמה המשיך לנעול את פיו ולחשוק שיניים, ולא הסכים להכניס לפיו שום דבר מאכל. פרט לחלב שפלה המתיקה בדבש, לא אכל כלום והפך לילד כחוש וחולני.