הלב יודע - מסע אל האכפתיות כדרך חיים

מבוא

אם אתה קורא ספר זה, משמע שקיבלת את המתנה היקרה של קיום אנושי. אתה אחד ממיליארדי בני אנוש החיים כרגע על פני האדמה. כבני אדם אנו חיים את חיינו בפעלתנות ואיננו מכירים בהזדקקותנו זה לזה. אנו מתמודדים עם קשיי היום יום ומגיבים כמיטב יכולתנו לדרישות החיים. עם זאת, מתישהו אנחנו נוכחים לדעת כי מאמצינו אינם מקרבים אותנו לסיפוק או לאושר.

אנו מפנים את מבטנו לעבר ותוהים כיצד הזמן חלף. אנחנו צופים קדימה ומבינים כי הזמן שנותר לנו אינו ידוע. הימים שנותרו לנו, מעטים או רבים, הם יקרי ערך עד מאוד. מה נוכל לעשות כדי לנצל את הזמן בכל רגע ורגע כדי להשיג תוצאה אחרת?

אנו מצויים בנקודת זמן ייחודית בהיסטוריה, בעידן שבו הטכנולוגיה נושאת בשורה וגם מספקת לנו שפע מדהים של 'שיפורים'. היצירה המתמידה והמואצת של מוצרים 'משופרים' המשתדרגים ללא הרף, גורמת לנו להתאוות לדבר החדש הבא ולהאמין שאנו זקוקים לו. בחתירתנו לשיפור ולשמירה על הסטטוס שלנו, אנו מייחסים יותר ויותר חשיבות לבעלות על דברים ולביטחון שהסטטוס מעניק לנו לכאורה. התדמית שאנו מציגים כלפי חוץ, גם היא מקבלת חשיבות הולכת וגוברת.

אנו משקיעים מאמץ עצום להציג לעולם ראיות חיצוניות המעידות על כך שאנו מצליחים והכול בסדר בחיים שלנו. אולם עמוק בפנים אנו יודעים כי החזות הנפלאה הזו אינה אלא מבנה שיש לתחזק אותו בכל מחיר כדי לחפות על מה שחסר בחיים שלנו: אושר ותחושת סיפוק.

מאחורי החזות אנו אכולי ספקות בנוגע לערך העצמי שלנו, פוחדים להיראות נזקקים ושקועים ברגשות אשמה על בחירות שעשינו. איננו סבורים שאנו ראויים לאהבה ולכבוד מהזולת, ומחמאות המורעפות עלינו נהדפות מפני החזות העוטפת אותנו, היות שאנו סבורים שהן מבוססות רק על התדמית החיצונית שבנינו. איננו מעלים בדעתנו שהזולת יכול היה לראות טוּב בתוכנו לו אפשרנו לו להיכנס דרך המעטה החיצוני שנבנה בעמל רב.

מחשבות שליליות ודאגות מובילות לדיכאון ולחרדה. פנטזיות מופרזות על החיים שיכולנו לחיות או שעלינו לחיות משתלטות עלינו ודוחפות אותנו לעשות עוד ועוד את מה שנראה לנו שיביא סיפוק, או לכל הפחות יפחית את הכאב והפחד. אנו מאלצים את עצמנו לשפר את כל מה שאפשר בחיינו, אך חוזרים שוב ושוב לפתרונות הרגילים ולא מבינים כי עוד מאותו הדבר איננו התשובה. כל יום מגדיל את מנת התסכול והפחד.

אנו הולכים לאיבוד בחיפוש אחר הסיפוק האישי, ובלהט התהליך אנו מאבדים את היכולת לראות כל דבר אחר. תוך כדי כך אנו עלולים לאבד את היכולת לגלות אכפתיות. אנו מופצצים בידיעות על טרגדיות מכל פינה בעולם, וגם עדים לסבל בקהילות שלנו, אך אין אנו מסוגלים להישיר מבט אל מי שסובלים; קשה לנו מנשוא להביט מקרוב על מציאות חייהם הכואבת.

המפגש עם הסבל המקיף אותנו מכל עבר מקהה את חושינו. מה יכול אדם אחד לעשות כדי להקל ולו במעט את הבעיות הגורמות לטרגדיות ולייסורים הקשים שאנו פוגשים בבתים ובקהילות שלנו בפרט ובעולם בכלל? כיצד יכול אדם יחיד להביא לשינוי של ממש? אנו נתלים בתקווה כי העניינים יסתדרו, אף שאין שום ראיה לכך שהיעדר פעולה יביא לשינוי חיובי.

ההתמקדות במראית העין של הדברים מונעת מאיתנו מלהתבונן פנימה, ושוללת מאיתנו את ההבנה כי לכל פעולה או היעדר פעולה יש השלכות. המילים שאנו אומרים, אופן ההתנהלות שלנו עם הזולת, המחוות, המחשבות והדרכים שבהן אנו מבטאים אותן — כל אלה משפיעים על הסובבים אותנו. האי־נכונות או האי־יכולת שלנו לקיים קשר משדרות גם הן מסר שנקלט לעיתים קרובות כראיה לחוסר אכפתיות מצידנו. ולמען האמת, אף שאנו רוצים לראות את עצמנו כאכפתיים, מפחיד מדי לפתוח את הלב אם איננו סבורים שנוכל להציע דבר מה שיביא לשינוי.

תשומת לב לפעולותינו כרוכה במאמץ. יש להקדיש זמן כדי לעצור לרגע ולהרהר בהשפעת הדברים שאנו אומרים ועושים. השקעת המאמץ והזמן מחייבת אותנו לדאוג לזולת ולנו עצמנו בדרך שהיא לא פחות ממהפכנית; דאגה זו חייבת להיות משמעותית עבורנו במידה כזו שתגרום לנו להתאמץ להביא לשינויים.

אולי ברגע מסוים אנו תוהים אם יש בכלל טעם לנסות דבר מה שונה או אם שינויים באורחות חיינו עשויים להביא לשיפור כלשהו. אנו מכירים את מסלול ההתנהלות השגרתי שלנו וסבורים כי נוכל להמשיך לנהוג כפי שעשינו מימים ימימה, כדי למנוע (או לפחות להסתיר) את הסבל שגוזל חלק עצום מהאנרגיה שלנו. הניסיון ללכת במסלול חדש המוביל ליעד לא ברור, עלול להיות חוויה מטילת אימה. הרבה יותר קל והרבה יותר צפוי להישאר עם המוכָּר והידוע — ויהיה המחיר אשר יהיה.

אבל היכן עלינו להתחיל? אם נַפְנֶה לאפיקים אחרים ולו רק חלק קטן מהאנרגיה שאנו משקיעים בשמירה על החזות המגוננת שלנו, האם אנרגיה זו תתמוטט ותשאיר אותנו חשופים? מה יחשבו עלינו החברים, בני המשפחה ואנשים אחרים במקרה כזה? מה יהיה אם אנו והם נגלה על עצמנו דברים שמבחינתנו מוטב להשאירם במחשכים ולא להוציאם אל האור? מה יהיה אם הם יגלו כמה מעט אנו דואגים לעצמנו?

וכך, הדילמה הולכת ומעמיקה, ובמידה רבה משום שאנו כה ממוקדים בסבל שלנו, עד שאין אנו יכולים לראות מעבר לו. עם זאת, אם כולנו לכודים בדילמות דומות, קיימות השלכות משמעותיות שכל אחד מאיתנו חווה בחיי היום יום במסגרת המשפחה, הקהילה, המדינה והאומה.

אנו מאבדים את עצמנו — את צלם האנוש שלנו, את נשמותינו, את החמלה, את המודעות, את עצם החיים שלנו — ונכנעים לסבל ומניחים לו לשלוט בנו ולהכתיב לנו היכן וכיצד למקד את האנרגיה.

קנאים לשמירת החזות החיצונית, אנו טועים לחשוב כי מאמצינו מעידים על דאגתנו לעצמנו. לאמיתו של דבר, אין אנו דואגים לשום דבר אלא לחזות שאינה מי שאנחנו. מדובר רק במבנה שמסתיר מפנינו את האני האמיתי שלנו. הפחדים שלנו משכנעים אותנו להמשיך לקיים את המסווה החיצוני, מחשש שהעצמי האמיתי שלנו לא יעמוד בסטנדרטים שקבענו בנוגע לאופן שבו אנו רוצים להיתפס בעיני הזולת.

ברור שיש השלכות של ממש להמשך ההתנהלות במסלול הנוכחי, ויש להן השפעות מוחשיות עלינו מדי יום ביומו. אנו נותרים חסרי אנרגיה לטפל באופן שבו הסבל האישי והניסיונות שלנו להקל אותו משפיעים על כולנו.

מאחר שכה רבים מאיתנו פוסעים באותה דרך הרסנית, אנו מאבדים את הלימוד והחוכמה שמזכירים לנו היכן אפשר למצוא אושר, שמחה וסיפוק.

בעקבות זאת אנו מאבדים קשר עם הידע החשוב שהחושים מספקים לנו בשפע מדי יום ביומו. אין אנו מבינים כיצד פועלת התודעה שלנו; אנו טועים לחשוב כי המחשבות שלנו מייצגות אמיתוֹת, בשעה שהן בעצם משמשות להנציח את הנרטיב המתמשך שמקיים את החזות שבה אנו נאחזים נואשות. איבדנו את המודעות לחוכמה יקרת הערך שיכולנו לשאוב מהרְגָשׁוֹת שלנו, ובחרנו להתייחס לתחושות כדבר שיש לדכא, היות שהן בלתי צפויות, ולכן מטילות אימה.

לפיכך אין אנו שמים לב לדברים חשובים כמו לאילו מחשבות אנו קשובים, מהן התחושות המתעוררות בנו במשך היום, מהו המידע שאנו מקבלים מהחושים ובאיזה אופן אנו מתקשרים עם הזולת. פירוש הדבר שבחרנו שלא להתחבר לחלקים המהותיים של ישותנו, היכולים לסייע לנו למצוא סיפוק ותחושת רווחה. שגינו בכך שהנחנו כי די במחשבות שלנו כדי לחלץ אותנו מהתסבוכת שאליה נקלענו, אף שהמחשבות הללו ממלאות תפקיד מהותי ביצירת התסבוכת הזאת.

עוד משתמע מכך, שאיבדנו את היכולת להתייחס למתנות שקיבלנו, ויכלו לקדם אותנו לקראת הארה: הלב, התודעה, הנשמה, הרגשות והחושים. איבדנו אפילו את המצפן שיכול היה לסייע לנו להעריך את ההשפעות של הבחירות, המילים, המחשבות והפעולות שלנו. נותרנו ללא נקודת ייחוס יציבה לצורך ההכוונה הנחוצה לנו במאבקים המגיעים לפתחנו.

אם נחליט כי רצוננו במשהו אחר לשארית חיינו, מה עלינו לעשות?

קודם כול עלינו להכיר ולהעריך את היותנו תמיד ברגע הזה. אמצעים מגוונים עומדים לרשותנו אם רק נהיה מוכנים להפסיק לקבל את העובדה שמה שאנחנו כעת אינו כל מה שאנו מסוגלים להיות ואינו היכולת שלנו להשתנות בעתיד. קרוב לוודאי שכבר שמענו את הקריאה "הֱיֵה כאן ועכשיו!", אך לא ברור אם אנו יודעים כיצד לממש זאת או מבינים את חשיבותה.

כשאנו בוחרים להיות נוכחים, אנו מפגינים התכוונות ונכונות להתחבר עם כל מה שמביא הרגע: המחשבות שמתעוררות, התחושות שקיימות, החיבורים התחושתיים עם העולם הגשמי, יחסי הגומלין שלנו עם יצורים חיים אחרים ועוד.

פיתוח היכולת לקיים את החיבור שלנו עם הרגע העכשווי אינו משימה קלה, אך אפשר ללמוד כיצד לעשות זאת. אימון בהבנה של אופן הפעולה של התודעה עשוי להעניק לנו כלים להבין שמה שנראה אמיתי והגיוני הוא לעיתים קרובות יציר דמיון משולל בסיס. דרך נוספת לצמוח היא לימוד אופן הפעולה של הרגשות ושל המורכבויות שהם מייצגים וחושפים, ומציאת הדרך לאפשר לחוויית התחושות ללמד אותנו.

לימוד מדיטציה או תרגול רוחני יכולים לפתוח אותנו כדי ללמוד על המשימה שנועדה לנו בחיים הללו ועל המסע הצפוי לנו. תהליך ההתכווננות לכל החושים שלנו — ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח — מאפשר לנו להגיע לאוצרות שאנו מחמיצים בהתנהלות החפוזה שלנו, כמו תייר המבלה את רוב זמנו בצילום תמונות במקום לחוות את הנוכחות במקום חדש.

כל אחת מהפעולות הללו חושפת את הפגיעוּת של הלב, של החושים ושל התודעה שלנו, ולכן חשוב גם להגן עליהם, תוך שאנו לומדים את אופן הפעולה של משאבים יקרים אלו. חובה עלינו להיות מעין שומרים נאמנים ומהימנים של המחשבות, התחושות והלבבות שלנו. כאשר נוכל לעשות זאת למעננו, רק אז נהיה מסוגלים להגן על הזולת באותו אופן.

כאשר אנו משתפים את הדברים החיוביים ומסרבים לאפשר לשלילי לשלוט, יש בכך כדי לסייע לנו להישאר בדרך לחיים מלאים ומאושרים. חשוב גם שנהיה מודעים למאמצים שמשקיעים אחרים בדרך זו, ונזכור את ההשפעות רבות העוצמה שיש לנו זה על זה, שכן בידינו הבחירה להשפיע לטובה או לרעה בכל פעולה שאנו נוקטים.

אם נבחר להיות מעורבים בחיים שלנו באופן מלא יותר, ניווכח כי גם המעורבות שלנו בחיי הזולת עמוקה יותר. נתחיל להכיר ולהוקיר את היותנו קשורים הדדית ולהבין כי די במעשים יומיומיים צנועים ביותר כדי להשפיע על מעגלים רחבים בהרבה ממה שסברנו קודם לכן. נתחיל ליהנות מהקשרים שמתפתחים מעבר למערכות היחסים בסביבתנו הקרובה, ונטווה קשרים מלאים יותר עם הקהילות שלנו. בתהליך זה נלמד כיצד לתקשר בצורה חיובית יותר, כיצד לשתף וכיצד לגלות אכפתיות ולדאוג לזולת במובן האמיתי של המילה.

הכישורים הללו נדרשים כדי לבנות קהילות טובות יותר. אנו יכולים לפעול בצוותא כדי ללמוד כיצד להוקיר זה את זה וכיצד לפתח הבנה משותפת של הדברים החשובים בחיים באמצעות התחברות לידע ולחוכמה שקיימים בכולנו. הנכונות ללמוד זה מזה היא דבר חיוני.

רבים מתלמידיי מגיעים מארצות הברית — ארץ שזה דורות מסמלת חירות והזדמנויות לאנשים ברחבי העולם. כאזרחי אומה זו עלינו להתייחס ברצינות לאחריות המתחייבת מהחירויות הללו, נוכח העובדה שאנו, עם מדינות מערביות אחרות, משמשים דוגמה בעלת השפעה עצומה על שאר העולם. כפרטים המהווים חלק מהקהילה המקומית והעולמית, באפשרותנו לבחור להשתתף בחברת אנשים אחרים במסע מיטיב בחיים האלה. ניצול הכוח הטמון בטכנולוגיה המודרנית מאפשר לנו להתחבר אל אנשים אחרים, קרובים ורחוקים, כדי להבין את המסע שאנו חולקים במהלך החיים הללו, וגם לתמוך זה בזה במאמצינו להוקיר את המסע.

מי שנולדו באמריקה נהנים מהחופש לעשות את הבחירות הללו ולפעול לפיהן, משום שחירויות אלו הן אבני היסוד שעליהן נבנתה האומה. באמריקה ובדמוקרטיות דומות לה, אם ברצוננו להיות כוח שיחולל שינוי חיובי בעולם, דבר לא יעצור בעדנו למעט אי נכונות לפעול. הבחירה להיות מעורבים במידה מלאה יותר בחיינו מעניקה לנו את ההזדמנות להשיג את מה שאנו אומרים שאנו רוצים להשיג — אושר — לעצמנו ולעולם שלנו. בחירה באי־מעורבות פירושה החמצת הזדמנות זו.

אבל רגע אחד. אם חושבים על כך, הפער בין המאמץ לחפש הקלה מהסבל האישי שלנו לבין האחריות לאושר של כל בני האדם בעולם, נראה גדול מדי. האם אנו רוצים באמת לקבל את הרעיון שלמעשים שלנו יש השפעה רבה כל כך על כל דבר מלבד על הרווחה האישית שלנו? האם לא מוטב להתמיד בהתמודדויות המוכרות אף שהן מתישות ואף שמאמצינו ליישב אותן מביאים לחוסר שביעות רצון? לפחות השגרה המוכרת מעניקה לנו הקלה מדי פעם.

מובן שלא קל לבחור בדרך חדשה. עם זאת, ברור שאם ניטול את הסיכון, יש סיכוי שנזכה בסיפוק ובאושר שאנו מייחלים להם בשארית חיינו. גם לפעולות צנועות יש השפעה רבה מכפי שאנו מעלים בדעתנו. כל היפתחות לאפשרות של אכפתיות מהדהדת בכל אחד מאיתנו.

אכפתיות, סליחה והוקרה הן סגולות שאנו יכולים לפתח בנו מתוך בחירה; הן תתגלינה כחשובות ביותר בחתירתנו לשינוי חיובי. סגולות אלו באות לידי ביטוי באמצעות מחוות, והן משתקפות בדברים שאנו אומרים ובפרטים הקטנים של קשרי הגומלין היומיומיים שלנו. כל אחת מהן היא מרכיב חשוב באופן ההתייחסות שלנו לעצמנו, וגם באופן שאנו מתייחסים לשאר היצורים החיים ולסביבתנו. ניתן לשפר את הביטוי של כל אחת מהן בעזרת הנכונות לטפח תודעה פתוחה ולעשות שימוש נאות בידע שאנו לומדים.

אכפתיות פירושה להוקיר את עצמנו ואת הזולת; פירושה להתייחס לכל הוויית חיים כמתנה יקרת ערך. כאשר אנו מגלים אכפתיות, אנו מפגינים טוב לב ודאגה; אנו מעניקים תשומת לב; אנו מטפחים ומספקים הגנה; אנו נדיבים ומתחשבים ושומרים על הדברים היקרים לליבנו. מילותינו ומעשינו מביעים את עומק האכפתיות שלנו, שכן אנו מוותרים על אזור הנוחות של הבורות ביחס לכאב שלנו ושל הזולת כדי לנקוט פעולה.

הפגנת האכפתיות לובשת צורות רבות, וכל אחד ואחת מאיתנו חווה אותה בדרכו או בדרכה. לא תמיד אנו מבינים מהו הדבר שאנו זקוקים לו כדי לחוש שדואגים לנו ולאחרים אכפת מאיתנו, אך ברור לנו כשהוא חסר. הדבר נכון גם כשמדובר בזולת.

אנו עשויים לחשוב על אכפתיות לעצמנו כעל מעשה אנוכי, בהנחה שככל שאנו דואגים לעצמנו אנו גורעים מהדאגה שנוכל להעניק לזולת. זו טעות. אדרבה, הנכונות לדאוג לעצמנו מרחיבה את יכולתנו לדאוג לזולת, משום שהלב פתוח לחום של הדבר היקר שנמצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. יכולת האכפתיות שלנו גדלה ומתגברת ככל שאנו פותחים את ליבנו שוב ושוב לכל היצורים, ובכלל זה לנו עצמנו.

סליחה דורשת הבנה רחבה המאפשרת לנו להשתחרר מהצורך לחוש שנגרם לנו עוול. הסליחה מאפשרת לנו להשיל את נטל הכעס והפגיעה כדי להמשיך הלאה משוחררים מעול. היא משחררת אותנו לניצול טוב יותר של האנרגיה העומדת לרשותנו ומשנה את יחסי הגומלין שלנו עם מי שלדעתנו גרמו לנו עוול. סליחה אינה קביעה כי מה שנעשה היה מוצדק או לא מוצדק, אלא מאפשרת לנו להשתחרר מתחושת הצורך להוכיח את העוול שנגרם. אנו חופשיים לחיות בהווה ומשוחררים מהצורך להאשים או להעניש את מי שגרמו לנו לסבל.

הסליחה ממלאת אותנו חמלה: כלפי מי שכאבם הביאם למעשים שפגעו בנו, וכלפי עצמנו, הנושאים את נטל הכאב בעטייה של אותה פגיעה. סליחה מעניקה לנו הפוגה מהסבל, בהווה ובעתיד כאחד. זוהי מתנה שאנו יכולים לבחור להעניק או להימנע מלתת, אך הענקתה מועילה הן לנותן והן למקבל, אפילו אם המקבל אינו מודע לכך שקיבל אותה.

הוקרה היא ביטוי משמעותי נוסף של אכפתיות. תחושת הוקרה כלפי מישהו היא ההכרה במעלותיו. אנו מעריכים את מה ואת מי שאנו מכבדים ומוצאים דרכים להפגין את הכרתנו בערכם. אנו מחשיבים את טוב ליבם ומוקירים את היותם. אולי אפילו נרצה ללמוד מהם כדי לפתח את הסגולות שהם מבטאים. התפעלותנו ממה או ממי שאנו מוקירים מבוססת על קבלתם כמו שהם, בד בבד עם הכרה בחוסר השלמות שלהם.

הוקרה עצמית היא איכות נוספת שחשוב לפתח במידה זהה. גם לנו יש תכונות נפלאות לצד חוסר שלמות. גם בנו יש טוּב וחוכמה. הכרה במעלות שלנו היא שלב חשוב, היות שהיא מאפשרת לנו להכיר במעלותיהם של אחרים בצורה מלאה. אם אין אנו יכולים להוקיר את עצמנו, נתקשה מאוד להוקיר את הזולת, מאחר שלא נדע כיצד לזהות מה ראוי להוקיר.

במבוא זה ביטאתי את הרהוריי על האופן שבו הצורך האישי שלנו באכפתיות יכול להוביל אותנו להתייחס למגוון הסיבות לחשיבותה של האכפתיות לכל אחד מאיתנו ולקהילות הגדולות יותר שבקרבן אנו חיים. חשוב לראות את התמונה הרחבה כדי להבין את הטעם בלימוד האכפתיות.

בחתירתנו להקל את הסבל שאנו חווים, אין אנו פועלים בחלל ריק. אנחנו משתנים, ובתהליך משתנה הכול: כיצד אנו מתייחסים לעצמנו ולזולת, כיצד האחרים מתייחסים לחייהם שלהם ולעצמם וכן הלאה, והשינויים שנוצרים בשל הפעולות שלנו הולכים ומתפשטים כמו אדוות במים. השפעת מעשינו, בהתאם למודעות ולהבנה שלנו, עלולה ליצור יותר סבל, או עשויה להביא לשינוי משמעותי, מוחשי ומועיל לכולנו.

בידינו הבחירה להיות חלק מהתנועה להגדלת האכפתיות ולשיפור היחסים עם מי שבמרחב המיידי שלנו ועם מי שבקהילה העולמית במובן הרחב.

"אכפתיות" היא מילה פשוטה, אך חובקת עולם. כשאנו נפתחים לאכפתיות רחבה ומקיפה יותר, אנו עושים משהו שמשפיע על כולנו. קבלת מחויבות זו עשויה לדרוש מאיתנו להשתנות משמעותית, וההחלטה לנקוט שינוי עלולה להפחיד. אולם הבחירה לבטא אכפתיות מביאה אותנו לגלות את האומץ הטמון בנו. הפחדים והחששות יכולים לעצור בעדנו רק אם נאפשר להם לעשות זאת.

אני מקווה שהרעיונות שמצאתם כאן יעודדו אתכם לבחור באכפתיות, ללמוד אותה בצורה מעמיקה ולבטא אותה בכל מעשיכם.