1
רחל של העתיד
אז אם הייתה רחל נולדת בסך הכול מאה שנה מאוחר יותר, כנראה שכבר בשלבים המוקדמים של גיל ההתבגרות שלה היא הייתה נשלחת למקום שפעם נקרא בית משוגעים, ואילו עכשיו סווג כ”מרכז לבריאות הנפש” או לפעמים “בית הבראה”. השמות הפרטיים של המוסדות הללו היו רבי משמעות ולרוב שיקפו את התכונות שהיו הכי חסרות לדיירים שהתגוררו בהם.
מרכז חוסן, לדוגמה, שכן בבניין גדול ומלבני שהיה מוקף בפנורמה מרשימה של יערות, מרכזי קניות ומגרשי חנייה. המבנה עצמו ניצב מאחורי חומת פלדה אפורה והיה מחולק לאגפים על ידי דלתות כבדות שהסגירה המושלמת שלהן הייתה יונקת אוויר כמו לוויתן שעולה מעל לפני האוקיינוס. המעבר בין מחלקה למחלקה דמה למעברים בין חדריה של צוללת ענקית, שחייה תלויים בהקרבה יום-יומית של מדור כזה או אחר למגיפה קטלנית או הצפה פתאומית.
רחל, שהגיעה למרכז חוסן עוד לפני הווסת הראשונה שלה, קיבלה כשותפה לחדר נערה בוגרת ממנה בשם אגמון. אגמון הייתה ענקית, היא שקלה מעל מאה ושלושים קילוגרם וכתוצאה מאיזו חוויית ילדות עמומה הייתה פעילה מאוד בכל מה שנגע להכערה עצמית. היא דאגה שיהיו תמיד צלקות טריות במקומות בולטים על זרועותיה, טינפה את בגדיה, סירבה לחפוף את שיערה או לקצוץ את ציפורניה, עד שפעם בשבוע נאלץ הצוות לסממה אף יותר מהרגיל ולתת אותה לטיפול מיוחד בידי שתיים מהאחיות, משימה שהייתה שנואה על כולן. רחל חיבבה את אגמון, הייתה מלמדת אותה שיטות להשיג חפצים חדים או, במקרים דחופים, לייצר אותם בעצמה. בלילות הייתה מספרת לה סיפורים ומשכנעת אותה שגבר בעל זקן וציפורניים שחורות מסתתר בארון, עד שאגמון הייתה יוצאת מהמיטה, מדליקה את האור ופותחת את הארון, לפעמים שלוש או ארבע פעמים בלילה. בכל פעם כשחזרה אגמון למיטה, קפצה על רחל, שרטה וצבטה אותה, רחל צחקה וחרקה ולא ניסתה כלל להתגונן.
דייר אחר שעניין את רחל באופן מיוחד היה מקס, נער בן שלוש עשרה שפיתח יחסים מיוחדים מאוד עם מראות. בכל פעם שחלף על פני מראה, היה צווארו נתפס לעווית, הוא היה מכסה את ראשו בחולצה וגופו היה נכבה למשך דקות ארוכות. לפעמים, איש לא ידע לצפות בדיוק מתי, היה מקס מתפרץ בצעקות, מרסק את הזגוגיות ופוצע את כפות ידיו. נראה שרחל סימנה אותו כיעד ראוי למחקר. היא הייתה מניחה חפצים מבהיקים במקומות שיוכל למצוא אותם, בודקת את התגובות שלו לפי סוג החפץ, דרגת הבוהק, השעה ביממה. היא גילתה שתקליטורים ששימשו בחוג יצירה, לדוגמה, הפעילו את מקס באופן מיוחד. הוא היה מעיף את התקליטורים על הקירות בכוח, ופעם אחת, כאשר התנפץ הדיסק למשולשים דמויי פיצה חתך את לחיו, רץ ברחבי החדר, הכתים את המרצפות בדם ועורר מהומת אלוהים.
בהחלט ניתן היה לומר, שבאופן שונה מאוד משאר שותפיה למחלקה (והיו כאלה שטענו שגם בהשוואה לחלק מאנשי הצוות) הפגינה רחל עניין אמיתי בבני האדם. היא שוחחה איתם, התבוננה בהם מקרוב, בדקה את הגבולות שלהם. בנימין קוגן, אחד הרופאים הצעירים, אמר בישיבה סגורה שלפעמים נראתה לו רחל כמו מדענית מטורפת, ואם רק יצליחו לנתב את הסקרנות וכושר ההבחנה שלה למקומות הנכונים, מי יודע מה יקרה, הוא אפילו הציע להתייעץ איתה לגבי אגמון, שעברה תקופה קשה במיוחד, אך אף אחד מעמיתיו לא התייחס להצעה ברצינות.
“אבל היא באמת מבינה איך הם פועלים,” אמר קוגן.
“כמו שקצב מבין איך פועלת פרה,” ענו לו בהתחלה, כשעוד הייתה להם סבלנות.
ד”ר קוגן היה אדם עירני מאוד שהיה מחובר לרגשותיו בבהירות יוצא דופן, וכתוצאה מכך התקופה שעבד בחוסן הייתה יחסית קצרה. בשיחת הפרדה מרחל אמר לה שהוא מקווה שהיא תמצא את הניצוץ שבכל אדם ותצליח להראות אותו לאלו שאין להם את היכולת הזאת, בתגובה ירקה עליו רחל רוק שחור ודביק ובעזרת ציפורניה שרטה לעומק את קרנית עינו הימנית.
כך שאירועים כאלה ואחרים, בצירוף העובדה שלרחל לא היו קרובי משפחה שהיו מוכנים לקחת עליה אחריות, השאירו אותה במוסדות הללו שנים ארוכות. דבר אחד היה משותף לכל המוסדות שבהם עברה לאורך השנים: בכל בוקר ובכל ערב הייתה מקבלת סדרה מאורגנת של חומרים פעילים ממשפחות מגוונות, מוגשים בנוחות ומקוטלגים היטב לפי חלקי היממה, ימות השבוע, עונות השנה. עד שנתה השלושים כבר נחלשו מאוד שרירים בפניה והיא הייתה מזילה ריר ונעה בקצב איטי בין החדרים הגדולים והמוארים. הסקרנות והפעלתנות שאפיינו אותה בצעירותה התפוגגו כמעט לגמרי, וכעת בילתה את עיקר זמנה בהמתנה לארוחות, חלוקת התרופות, כיבוי האורות. עם השנים הפכה ממטופלת (שעתידה לפניה) לדיירת, ומדיירת – לחוסה (שההווה והעתיד שלה הולחמו יחד) – דמות חצי שקופה, מעין רוח רפאים בעלת גוף, עטופה במסך ערפל עשוי מחומרים אקטיביים שהיו יעילים מאוד בלייצר פסיביות – ובעיקר (צריך להגיד) אפשרו למבוגרים האחראים עליה יכולות ניבוי ופיקוח מעולות.
אבל למעשה, שום דבר מכל זה לא באמת קרה.
רחל לא נולדה בזמן המתאים, וכף רגלה לא דרכה מעולם באף אחד מהמוסדות הללו. במקרה לגמרי היא הקדימה אותם במאה או במאתיים שנה, וכל אותם אירועים יוצאי דופן עם אגמון, מקס וד”ר קוגן (ועוד אירועים מעניינים אחרים שלא היה לנו כאן מקום לספר עליהם), בעצם לא התרחשו מעולם. במקומם התרחשו אירועים אחרים, שתפסו את מקומם במאגר האירועים הכללי, כמו שכדור הארץ המשיך לתפוס באדישות את החלל הריק שנמצא תמיד בהמשך מסלולו.
2
“יותר מעניין שאתה קשור לעץ”
קודם הגיע דאנטלי רוט, סוחב את הכיסא הענקי שלו על הגב, יורק אבק ושואל את עצמו כמה זמן עוד יצטרך להסתובב ככה בין הכפרים כמו כלב חסר בית, ורק שלושה ימים אחר כך הגיע פּוֹגו, שנעמד לבדו במרומי הגבעה וניסה להיזכר בשמו של היישוב שמתחתיו.
פוגו זיהה את החצר הפתוחה הגדולה במרכז הכפר, עם באר האבן ועץ האלון הגדול, אבל שמו של הכפר פרח מזיכרונו. אומנם שמות היו בדרך כלל דבר שרירותי, אבל במקצועו של פוגו לא היה להם ממש תחליף. פעם ערך ניסוי, ובמשך תקופה ממושכת נמנע לחלוטין מלקרוא למקומות ודמויות בשמות. האנשים שאליהם דיבר היו מתוסכלים, איבדו ריכוז ועניין במהירות וחלקם אף קראו לו בשמות שעדיף לא לחזור עליהם. לזמן מה חשב שהניסוי נכשל, אבל אז החליט שניסוי, מעצם טבעו, לא יכול להיכשל ובמקרה הזה, הניסוי פשוט חיזק את הטענה שלבני אדם יש צורך עז בשמות.
פאמיג’י. שמו של הכפר חזר אל הנווד כאשר צעד על פני גשר העץ הצר, בזמן שזקנו הלבן מתנפנף על חזהו ומקל ההליכה החבוט שלו דופק על לוחות העץ. פוגו פנה אל חתול אפור שעמד שם ואמר לו, “אני מקווה לישון הלילה בתוך איזה בית לשם שינוי, ואני לא יודע איך הם יתייחסו אליך כאן. רק שתדע.”
פוגו ידע שהחתול, שהסתובב סביבו כבר שלושה ימים, לא זקוק לעצות. אבל בשבועיים האחרונים בקושי החליף מילה עם בני האדם, וכבר ממש חש בעצמותיו את הצורך לדבר אל מישהו. החתול נשאר על גדת הנחל והתבונן בפוגו העומד על גשר העץ. הוא ליקק את גב כף רגלו הימנית, ונראה היה שהחליט לא להצטרף. פוגו חשב שזה לטובה, בסופו של דבר. אם זכר נכון, תושבי פאמיג’י לא היו האנשים הנעימים ביותר בעולם. הוא התבונן בבתים. בשולי הכפר הזה היה אמור לעמוד ביתה של איזו באבא זקנה, ופוגו היה צריך להחליף איתה כמה מילים. הוא זכר שהחצר סביב ביתה הייתה מכוסה בשכבה עבה של עצמות תרנגולת. זה נראה כאילו הבית עצמו ממש נבנה על העצמות הללו, שבלעדיהן הוא עלול לשקוע אל תוך האדמה. אומנם לכתוש עצמות בסוליות נעליו לא היה אחד התחביבים הגדולים של פוגו, אבל זה לא היה מה שיעצור אותו מלמצוא את הזקנה הזאת. הם הכירו כבר... אלוהים. חמישים שנה, אולי יותר.
השעה הייתה מוקדמת, וכיכר הכפר הייתה שקטה וריקה. רק כיסא גדול ומשונה היה שכוב על צידו לא רחוק מהבאר, רצועות בד ועור קשורות לו מכל עבר. פוגו חלף על פני הרהיט יוצא הדופן, גלגל בראשו איזו אפשרות או שתיים לעובדת הימצאותו שם, והתיישב תחת עץ אלון גדול. הוא עצם את עיניו והקשיב לדופק גופו. הוא חש את האדמה תומכת בישבנו ואת תחושת האוויר על עורו. תמיד עשה זאת כשהגיע למקום חדש ולפני ששתה ואכל. מכשפה בת מאה סיפרה לו פעם, שזהו סוד החיים הארוכים.
וכשישב שם בעיניים עצומות, דמיין ששמע איזו קריאה עמומה, כמה הברות בלתי ברורות שנסחפו להן ברוח. פוגו הרגיש שמישהו, אי שם, זקוק למשהו. ומכיוון שקולות מדומיינים בדרך כלל לא עבדו היטב יחד עם חוש הראייה, הוא פקח את עיניו, אבל הקריאה נשמעה שוב. פוגו התרומם ממקומו והחל משוטט בין הבתים. נדמה שהקול הגיע מכל מקום, דבר שהיה מוזר למדי. הוא ניגש לבאר שבמרכז הכפר, הציץ פנימה, ושם, למטה, ראה בן אדם.
בן האדם הזה ישב על אבן שבלטה מקיר הבאר ורגליו היו שקועות במים. “היי!!!” הוא קרא.
“היי,” אמר פוגו והראה לאיש בבאר את כף ידו.
האיש נעמד על האבן, נשען על קירות הבאר והתבונן למעלה. היה קשה לפרש את מבטו מהמרחק הזה ובאפלולית הזאת. “אתה מוציא אותי מכאן?” שאל.
“מה אתה עושה שם?” שאל פוגו.
“מה אני עושה?!” האיש כעס. “משתזף!”
פוגו אמר, “סליחה, התכוונתי לשאול, איך הגעת לשם?”
“זרקו אותי לכאן, בלי שום סיבה, תאמין לי. אני כאן כבר שלושה ימים. אלוהים!”
“ ספר לי, ספר לי,” אמר פוגו, הוציא תפוח מתרמילו והשליך מטה אל האיש.
האיש תפס את התפוח ונגס בו מייד. הוא התבונן בפוגו. “הייתי מעדיף שתוציא אותי, אתה יודע...”
אבל פוגו רק עמד שם, מציץ פנימה. ממתין.
“אני רופא שיניים,” אמר האיש. “אני מסתובב עם כיסא העקירות שלי בין הכפרים, ועוקר שיניים רקובות...”
פוגו אמר, “רופא שיניים או עוקר שיניים?”
האיש נגס עוד מהתפוח ואמר, “בעיקר עוקר. אבל שתדע, אין שן שלא הצלחתי לעקור, ואני עושה את זה במהירות ועם כמה שפחות כאבים.”
פוגו הנהן. “אני בעצמי, לא יזיק לי להיפטר משן אחת או שתיים.”
האיש המשיך. “אז הגעתי לכאן לפני שלושה ימים. התמקמתי במרכז הכפר, כמו שאני עושה תמיד, התקנתי את כיסא העקירות שלי וחיכיתי ללקוחות. מהר מאוד הגיעו שלושה אנשים. זקנה אחת, ילד ואיש גדול ושמן, שאחר כך התברר לי שהוא ראש הכפר. טיפלתי בילד קודם, עקרתי לו שן שהתנדנדה כבר חודש. הוא כמעט לא הרגיש. אני טוב מאוד במקצוע שלי. יש לי ציוד מעולה. אם הוא עדיין שם...”
פוגו אמר, “כן, הציוד שלך ממש כאן.”
“טוב, אז אחר כך עקרתי לזקנה שתי שיניים רקובות, הן היו כל כך רקובות שבכלל לא הייתי צריך להתאמץ, אפילו לא משכתי, רק נתתי לזקנה להרים רגע את הראש והופה, השיניים נשארו אצלי.”
“יפה מאוד,” אמר פוגו.
“כן. ואז הגעתי ללקוח האחרון, ראש הכפר.”
“טוב,” אמר פוגו. “לא עוקרים שיניים לראש הכפר. זה כלל ידוע.”
“עכשיו אתה אומר! הייתה לו שן כואבת מאוד, שן טוחנת פנימית. הוא סימן לי עליה בעזרת גבעול והתיישב על הכיסא. עבדתי בזהירות, קשרתי אותו היטב, תפסתי את השן, חיברתי ליתד - ובום - עקרתי.”
“אוי,” אמר פוגו.
“כן. צרחות כאלה לא שמעתי כבר הרבה זמן. הוא השתולל כמו שור. מסתבר - “
“שעקרת לו את השן הלא נכונה,” אמר פוגו.
“כן,” עוקר השיניים ישב שם במעמקי הבאר על האבן שלו ושתק.
“הבנתי,” אמר פוגו. “תראה, אם אני מוציא אותך, יכול להיות שיזרקו אותי במקומך. אז אולי כדאי שנחשוב רגע אחד או שניים...”
“אני כבר לא יכול לחשוב,” אמר עוקר השיניים בשקט.
“מה בכלל אכלת בכל הזמן הזה?” שאל פוגו.
“מישהו משליך לי חתיכת לחם בכל ערב. אני אפילו לא יודע מי זה. מים, כמו שאתה רואה, זאת לא בעיה.”
פוגו הנהן. כעבור רגע ארוך כחכח בגרונו. “סלח לי שאני שואל, אבל מה עם ה...”
האיש הביט בו. “מורידים לי דלי, אני עושה בדלי, ואז הם מושכים ומרוקנים בחוץ. יש איזה ילד אחד שאוהב להסתכל עליי כשאני עושה, אני הולך לתפוס אותו, את הילד הזה, ברגע שאני אצא מכאן...”
בדיוק באותו רגע התקרבה לבאר אישה שמנה וצולעת. היא התבוננה בפוגו כמו שמסתכלים על עכברוש, ואז השליכה לתוך הבאר דלי קשור בחבל. האישה קרקרה פנימה כמה הברות כעוסות, שבורות ומלאות רוק. עוקר השיניים מילא את הדלי במים והאישה משכה את הדלי והסתלקה.
פוגו הסתכל פנימה ואמר, “נראה שאתה הולך להישאר שם כמה זמן.”
עוקר השיניים התבונן מעלה ולא אמר דבר. הנווד נעלם מפתח הבאר, ועוקר השיניים התבונן בעיגול השמיים הקטן וחשב שהוא שומע את הנווד לוקח את התרמיל שלו והולך משם. יכול להיות שהזקן באמת צדק, והוא פשוט הולך להישאר שם בתחתית הבאר, לעשות את צרכיו בתוך דלי, להפוך לאגדה, למשל, לסיפור עם בעל מוסר השכל כלשהו...
זאת בהחלט הייתה אפשרות.
פוגו התכופף מעל שפת הבאר. “ומה אם, נגיד, אולי, לא תסכים למלא מים לאנשי הכפר?”
“מה?” צעק עוקר השיניים.
“אני אומר,” המשיך פוגו והרים מעט את קולו. “שכרגע נראה שאתה שולט על המים של הכפר. חשבת על זה?”
האיש התבונן בפוגו. “הגעת מכיוון מערב? בדרך הראשית?”
פוגו הנהן. “בדיוק משם.”
“ולא ראית שם נהר? אתה רוצה להגיד לי שהנהר הזה התייבש בשלושת הימים האחרונים?!”
“הנהר עדיין כאן, אדוני,” הנהן פוגו בכובד ראש. “אבל מה שאתה כנראה לא יודע הוא, שבמעלה הנהר נמצא כפר של מצורעים אפורים, שמשליכים לנהר את כל הזבל שלהם, שופכים אליו שמן, תחבושות משומשות, אוכל רקוב. בגלל זה חפרו אנשי פאמיג’י את הבאר הזו.”
האיש נעמד על האבן שלו, נתמך בקירות הבאר המעוגלים. “מצורעים אפורים? על מה אתה מדבר?”
הם התבוננו זה בזה רגע ארוך. פוגו נשען על שפת הבאר.
“אתה אומר באמת?” שאל עוקר השיניים.
“כן, אדוני. ואתה, כמו שאני רואה את זה כרגע, מלך המים של הכפר,” פוגו החליק את ידו על זקנו והוסיף, “ואם אני יודע משהו, זה שאנשים צריכים מים.”
“אתה חושב...?” שאל עוקר השיניים.
“אלא אם כן אתה נהנה שם למטה,” אמר פוגו והחל להזדקף.
“רגע! רגע אחד!”
“עכשיו תעלה לי מעט מים, בבקשה,” פוגו לקח דלי קשור בחבל, רחרח את חלקו הפנימי, ואז הוריד אותו אל תוך הבאר.
דלתות הבתים החלו להיפתח. העיזים הוצאו מהחצרות לרעות בשדה. השמש כבר עמדה מעל צמרות העצים, והנווד חזר למקומו תחת עץ האלון. הוא חשב מחשבות והתבונן על השינויים שהתרחשו. חרקים חלפו לרגליו. צל הבאר נע לאיטו על פני האבנים. אנשים שפכו מים מבעד לחלונות. ילדים יצאו וחיפשו אלו ניסים ונפלאות עשויים להתרחש ביום החדש.
ילדה קטנה רצה לעברו של הנווד.
“שלום ילדה קטנה,” אמר פוגו.
“אני לא קטנה,” אמרה הילדה ברוגז. “אני כבר בת שבע וחצי. ואבא שלי הוא ראש הכפר והוא אומר שכל מי שנח כאן, שותה ממי הבאר, צריך לשלם מס.”
פוגו אמר, “אנא אמרי לאביך הנכבד שהיום בשעת ארוחת הערב יגיע פוגו הנווד לביתו, ויספר לו על הדברים הנפלאים שראה מעבר להרים, על הסחורות החדשות שמגיעות מארצות המזרח, על המרידות בדרום ועל השרפות במערב.”
הילדה התבוננה בו בספקנות. “מי זה פוגו הנווד?”
פוגו הרים את מקלו. “בכבודי ובעצמי,” אמר.
והילדה הסתלקה לה.
כעת התבונן הנווד ממקומו תחת העץ בגבר מזוקן, שהתקרב בצעדים איטיים אל הבאר. הגבר התכופף פנימה והשליך את הדלי הקשור בחבל. כעבור רגע חזר והציץ פנימה וצעק דבר מה. מתוך הבאר נשמע משהו שכנראה הרגיז מאוד את האיש המזוקן, כי הוא צעק שוב, הרים אבן וזרק אותה פנימה. לאחר מכן פלט קללה, ירק, הסתובב וצעד הישר אל ביתו של ראש הכפר.
“המממ...” המהם פוגו והנהן לעצמו. הנווד אומנם אהב לספר סיפורים, אבל האמת היא שהוא העדיף פשוט לצפות בהם מתרחשים לנגד עיניו בלי שיצטרך לעשות דבר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
1
רחל של העתיד
אז אם הייתה רחל נולדת בסך הכול מאה שנה מאוחר יותר, כנראה שכבר בשלבים המוקדמים של גיל ההתבגרות שלה היא הייתה נשלחת למקום שפעם נקרא בית משוגעים, ואילו עכשיו סווג כ”מרכז לבריאות הנפש” או לפעמים “בית הבראה”. השמות הפרטיים של המוסדות הללו היו רבי משמעות ולרוב שיקפו את התכונות שהיו הכי חסרות לדיירים שהתגוררו בהם.
מרכז חוסן, לדוגמה, שכן בבניין גדול ומלבני שהיה מוקף בפנורמה מרשימה של יערות, מרכזי קניות ומגרשי חנייה. המבנה עצמו ניצב מאחורי חומת פלדה אפורה והיה מחולק לאגפים על ידי דלתות כבדות שהסגירה המושלמת שלהן הייתה יונקת אוויר כמו לוויתן שעולה מעל לפני האוקיינוס. המעבר בין מחלקה למחלקה דמה למעברים בין חדריה של צוללת ענקית, שחייה תלויים בהקרבה יום-יומית של מדור כזה או אחר למגיפה קטלנית או הצפה פתאומית.
רחל, שהגיעה למרכז חוסן עוד לפני הווסת הראשונה שלה, קיבלה כשותפה לחדר נערה בוגרת ממנה בשם אגמון. אגמון הייתה ענקית, היא שקלה מעל מאה ושלושים קילוגרם וכתוצאה מאיזו חוויית ילדות עמומה הייתה פעילה מאוד בכל מה שנגע להכערה עצמית. היא דאגה שיהיו תמיד צלקות טריות במקומות בולטים על זרועותיה, טינפה את בגדיה, סירבה לחפוף את שיערה או לקצוץ את ציפורניה, עד שפעם בשבוע נאלץ הצוות לסממה אף יותר מהרגיל ולתת אותה לטיפול מיוחד בידי שתיים מהאחיות, משימה שהייתה שנואה על כולן. רחל חיבבה את אגמון, הייתה מלמדת אותה שיטות להשיג חפצים חדים או, במקרים דחופים, לייצר אותם בעצמה. בלילות הייתה מספרת לה סיפורים ומשכנעת אותה שגבר בעל זקן וציפורניים שחורות מסתתר בארון, עד שאגמון הייתה יוצאת מהמיטה, מדליקה את האור ופותחת את הארון, לפעמים שלוש או ארבע פעמים בלילה. בכל פעם כשחזרה אגמון למיטה, קפצה על רחל, שרטה וצבטה אותה, רחל צחקה וחרקה ולא ניסתה כלל להתגונן.
דייר אחר שעניין את רחל באופן מיוחד היה מקס, נער בן שלוש עשרה שפיתח יחסים מיוחדים מאוד עם מראות. בכל פעם שחלף על פני מראה, היה צווארו נתפס לעווית, הוא היה מכסה את ראשו בחולצה וגופו היה נכבה למשך דקות ארוכות. לפעמים, איש לא ידע לצפות בדיוק מתי, היה מקס מתפרץ בצעקות, מרסק את הזגוגיות ופוצע את כפות ידיו. נראה שרחל סימנה אותו כיעד ראוי למחקר. היא הייתה מניחה חפצים מבהיקים במקומות שיוכל למצוא אותם, בודקת את התגובות שלו לפי סוג החפץ, דרגת הבוהק, השעה ביממה. היא גילתה שתקליטורים ששימשו בחוג יצירה, לדוגמה, הפעילו את מקס באופן מיוחד. הוא היה מעיף את התקליטורים על הקירות בכוח, ופעם אחת, כאשר התנפץ הדיסק למשולשים דמויי פיצה חתך את לחיו, רץ ברחבי החדר, הכתים את המרצפות בדם ועורר מהומת אלוהים.
בהחלט ניתן היה לומר, שבאופן שונה מאוד משאר שותפיה למחלקה (והיו כאלה שטענו שגם בהשוואה לחלק מאנשי הצוות) הפגינה רחל עניין אמיתי בבני האדם. היא שוחחה איתם, התבוננה בהם מקרוב, בדקה את הגבולות שלהם. בנימין קוגן, אחד הרופאים הצעירים, אמר בישיבה סגורה שלפעמים נראתה לו רחל כמו מדענית מטורפת, ואם רק יצליחו לנתב את הסקרנות וכושר ההבחנה שלה למקומות הנכונים, מי יודע מה יקרה, הוא אפילו הציע להתייעץ איתה לגבי אגמון, שעברה תקופה קשה במיוחד, אך אף אחד מעמיתיו לא התייחס להצעה ברצינות.
“אבל היא באמת מבינה איך הם פועלים,” אמר קוגן.
“כמו שקצב מבין איך פועלת פרה,” ענו לו בהתחלה, כשעוד הייתה להם סבלנות.
ד”ר קוגן היה אדם עירני מאוד שהיה מחובר לרגשותיו בבהירות יוצא דופן, וכתוצאה מכך התקופה שעבד בחוסן הייתה יחסית קצרה. בשיחת הפרדה מרחל אמר לה שהוא מקווה שהיא תמצא את הניצוץ שבכל אדם ותצליח להראות אותו לאלו שאין להם את היכולת הזאת, בתגובה ירקה עליו רחל רוק שחור ודביק ובעזרת ציפורניה שרטה לעומק את קרנית עינו הימנית.
כך שאירועים כאלה ואחרים, בצירוף העובדה שלרחל לא היו קרובי משפחה שהיו מוכנים לקחת עליה אחריות, השאירו אותה במוסדות הללו שנים ארוכות. דבר אחד היה משותף לכל המוסדות שבהם עברה לאורך השנים: בכל בוקר ובכל ערב הייתה מקבלת סדרה מאורגנת של חומרים פעילים ממשפחות מגוונות, מוגשים בנוחות ומקוטלגים היטב לפי חלקי היממה, ימות השבוע, עונות השנה. עד שנתה השלושים כבר נחלשו מאוד שרירים בפניה והיא הייתה מזילה ריר ונעה בקצב איטי בין החדרים הגדולים והמוארים. הסקרנות והפעלתנות שאפיינו אותה בצעירותה התפוגגו כמעט לגמרי, וכעת בילתה את עיקר זמנה בהמתנה לארוחות, חלוקת התרופות, כיבוי האורות. עם השנים הפכה ממטופלת (שעתידה לפניה) לדיירת, ומדיירת – לחוסה (שההווה והעתיד שלה הולחמו יחד) – דמות חצי שקופה, מעין רוח רפאים בעלת גוף, עטופה במסך ערפל עשוי מחומרים אקטיביים שהיו יעילים מאוד בלייצר פסיביות – ובעיקר (צריך להגיד) אפשרו למבוגרים האחראים עליה יכולות ניבוי ופיקוח מעולות.
אבל למעשה, שום דבר מכל זה לא באמת קרה.
רחל לא נולדה בזמן המתאים, וכף רגלה לא דרכה מעולם באף אחד מהמוסדות הללו. במקרה לגמרי היא הקדימה אותם במאה או במאתיים שנה, וכל אותם אירועים יוצאי דופן עם אגמון, מקס וד”ר קוגן (ועוד אירועים מעניינים אחרים שלא היה לנו כאן מקום לספר עליהם), בעצם לא התרחשו מעולם. במקומם התרחשו אירועים אחרים, שתפסו את מקומם במאגר האירועים הכללי, כמו שכדור הארץ המשיך לתפוס באדישות את החלל הריק שנמצא תמיד בהמשך מסלולו.
2
“יותר מעניין שאתה קשור לעץ”
קודם הגיע דאנטלי רוט, סוחב את הכיסא הענקי שלו על הגב, יורק אבק ושואל את עצמו כמה זמן עוד יצטרך להסתובב ככה בין הכפרים כמו כלב חסר בית, ורק שלושה ימים אחר כך הגיע פּוֹגו, שנעמד לבדו במרומי הגבעה וניסה להיזכר בשמו של היישוב שמתחתיו.
פוגו זיהה את החצר הפתוחה הגדולה במרכז הכפר, עם באר האבן ועץ האלון הגדול, אבל שמו של הכפר פרח מזיכרונו. אומנם שמות היו בדרך כלל דבר שרירותי, אבל במקצועו של פוגו לא היה להם ממש תחליף. פעם ערך ניסוי, ובמשך תקופה ממושכת נמנע לחלוטין מלקרוא למקומות ודמויות בשמות. האנשים שאליהם דיבר היו מתוסכלים, איבדו ריכוז ועניין במהירות וחלקם אף קראו לו בשמות שעדיף לא לחזור עליהם. לזמן מה חשב שהניסוי נכשל, אבל אז החליט שניסוי, מעצם טבעו, לא יכול להיכשל ובמקרה הזה, הניסוי פשוט חיזק את הטענה שלבני אדם יש צורך עז בשמות.
פאמיג’י. שמו של הכפר חזר אל הנווד כאשר צעד על פני גשר העץ הצר, בזמן שזקנו הלבן מתנפנף על חזהו ומקל ההליכה החבוט שלו דופק על לוחות העץ. פוגו פנה אל חתול אפור שעמד שם ואמר לו, “אני מקווה לישון הלילה בתוך איזה בית לשם שינוי, ואני לא יודע איך הם יתייחסו אליך כאן. רק שתדע.”
פוגו ידע שהחתול, שהסתובב סביבו כבר שלושה ימים, לא זקוק לעצות. אבל בשבועיים האחרונים בקושי החליף מילה עם בני האדם, וכבר ממש חש בעצמותיו את הצורך לדבר אל מישהו. החתול נשאר על גדת הנחל והתבונן בפוגו העומד על גשר העץ. הוא ליקק את גב כף רגלו הימנית, ונראה היה שהחליט לא להצטרף. פוגו חשב שזה לטובה, בסופו של דבר. אם זכר נכון, תושבי פאמיג’י לא היו האנשים הנעימים ביותר בעולם. הוא התבונן בבתים. בשולי הכפר הזה היה אמור לעמוד ביתה של איזו באבא זקנה, ופוגו היה צריך להחליף איתה כמה מילים. הוא זכר שהחצר סביב ביתה הייתה מכוסה בשכבה עבה של עצמות תרנגולת. זה נראה כאילו הבית עצמו ממש נבנה על העצמות הללו, שבלעדיהן הוא עלול לשקוע אל תוך האדמה. אומנם לכתוש עצמות בסוליות נעליו לא היה אחד התחביבים הגדולים של פוגו, אבל זה לא היה מה שיעצור אותו מלמצוא את הזקנה הזאת. הם הכירו כבר... אלוהים. חמישים שנה, אולי יותר.
השעה הייתה מוקדמת, וכיכר הכפר הייתה שקטה וריקה. רק כיסא גדול ומשונה היה שכוב על צידו לא רחוק מהבאר, רצועות בד ועור קשורות לו מכל עבר. פוגו חלף על פני הרהיט יוצא הדופן, גלגל בראשו איזו אפשרות או שתיים לעובדת הימצאותו שם, והתיישב תחת עץ אלון גדול. הוא עצם את עיניו והקשיב לדופק גופו. הוא חש את האדמה תומכת בישבנו ואת תחושת האוויר על עורו. תמיד עשה זאת כשהגיע למקום חדש ולפני ששתה ואכל. מכשפה בת מאה סיפרה לו פעם, שזהו סוד החיים הארוכים.
וכשישב שם בעיניים עצומות, דמיין ששמע איזו קריאה עמומה, כמה הברות בלתי ברורות שנסחפו להן ברוח. פוגו הרגיש שמישהו, אי שם, זקוק למשהו. ומכיוון שקולות מדומיינים בדרך כלל לא עבדו היטב יחד עם חוש הראייה, הוא פקח את עיניו, אבל הקריאה נשמעה שוב. פוגו התרומם ממקומו והחל משוטט בין הבתים. נדמה שהקול הגיע מכל מקום, דבר שהיה מוזר למדי. הוא ניגש לבאר שבמרכז הכפר, הציץ פנימה, ושם, למטה, ראה בן אדם.
בן האדם הזה ישב על אבן שבלטה מקיר הבאר ורגליו היו שקועות במים. “היי!!!” הוא קרא.
“היי,” אמר פוגו והראה לאיש בבאר את כף ידו.
האיש נעמד על האבן, נשען על קירות הבאר והתבונן למעלה. היה קשה לפרש את מבטו מהמרחק הזה ובאפלולית הזאת. “אתה מוציא אותי מכאן?” שאל.
“מה אתה עושה שם?” שאל פוגו.
“מה אני עושה?!” האיש כעס. “משתזף!”
פוגו אמר, “סליחה, התכוונתי לשאול, איך הגעת לשם?”
“זרקו אותי לכאן, בלי שום סיבה, תאמין לי. אני כאן כבר שלושה ימים. אלוהים!”
“ ספר לי, ספר לי,” אמר פוגו, הוציא תפוח מתרמילו והשליך מטה אל האיש.
האיש תפס את התפוח ונגס בו מייד. הוא התבונן בפוגו. “הייתי מעדיף שתוציא אותי, אתה יודע...”
אבל פוגו רק עמד שם, מציץ פנימה. ממתין.
“אני רופא שיניים,” אמר האיש. “אני מסתובב עם כיסא העקירות שלי בין הכפרים, ועוקר שיניים רקובות...”
פוגו אמר, “רופא שיניים או עוקר שיניים?”
האיש נגס עוד מהתפוח ואמר, “בעיקר עוקר. אבל שתדע, אין שן שלא הצלחתי לעקור, ואני עושה את זה במהירות ועם כמה שפחות כאבים.”
פוגו הנהן. “אני בעצמי, לא יזיק לי להיפטר משן אחת או שתיים.”
האיש המשיך. “אז הגעתי לכאן לפני שלושה ימים. התמקמתי במרכז הכפר, כמו שאני עושה תמיד, התקנתי את כיסא העקירות שלי וחיכיתי ללקוחות. מהר מאוד הגיעו שלושה אנשים. זקנה אחת, ילד ואיש גדול ושמן, שאחר כך התברר לי שהוא ראש הכפר. טיפלתי בילד קודם, עקרתי לו שן שהתנדנדה כבר חודש. הוא כמעט לא הרגיש. אני טוב מאוד במקצוע שלי. יש לי ציוד מעולה. אם הוא עדיין שם...”
פוגו אמר, “כן, הציוד שלך ממש כאן.”
“טוב, אז אחר כך עקרתי לזקנה שתי שיניים רקובות, הן היו כל כך רקובות שבכלל לא הייתי צריך להתאמץ, אפילו לא משכתי, רק נתתי לזקנה להרים רגע את הראש והופה, השיניים נשארו אצלי.”
“יפה מאוד,” אמר פוגו.
“כן. ואז הגעתי ללקוח האחרון, ראש הכפר.”
“טוב,” אמר פוגו. “לא עוקרים שיניים לראש הכפר. זה כלל ידוע.”
“עכשיו אתה אומר! הייתה לו שן כואבת מאוד, שן טוחנת פנימית. הוא סימן לי עליה בעזרת גבעול והתיישב על הכיסא. עבדתי בזהירות, קשרתי אותו היטב, תפסתי את השן, חיברתי ליתד - ובום - עקרתי.”
“אוי,” אמר פוגו.
“כן. צרחות כאלה לא שמעתי כבר הרבה זמן. הוא השתולל כמו שור. מסתבר - “
“שעקרת לו את השן הלא נכונה,” אמר פוגו.
“כן,” עוקר השיניים ישב שם במעמקי הבאר על האבן שלו ושתק.
“הבנתי,” אמר פוגו. “תראה, אם אני מוציא אותך, יכול להיות שיזרקו אותי במקומך. אז אולי כדאי שנחשוב רגע אחד או שניים...”
“אני כבר לא יכול לחשוב,” אמר עוקר השיניים בשקט.
“מה בכלל אכלת בכל הזמן הזה?” שאל פוגו.
“מישהו משליך לי חתיכת לחם בכל ערב. אני אפילו לא יודע מי זה. מים, כמו שאתה רואה, זאת לא בעיה.”
פוגו הנהן. כעבור רגע ארוך כחכח בגרונו. “סלח לי שאני שואל, אבל מה עם ה...”
האיש הביט בו. “מורידים לי דלי, אני עושה בדלי, ואז הם מושכים ומרוקנים בחוץ. יש איזה ילד אחד שאוהב להסתכל עליי כשאני עושה, אני הולך לתפוס אותו, את הילד הזה, ברגע שאני אצא מכאן...”
בדיוק באותו רגע התקרבה לבאר אישה שמנה וצולעת. היא התבוננה בפוגו כמו שמסתכלים על עכברוש, ואז השליכה לתוך הבאר דלי קשור בחבל. האישה קרקרה פנימה כמה הברות כעוסות, שבורות ומלאות רוק. עוקר השיניים מילא את הדלי במים והאישה משכה את הדלי והסתלקה.
פוגו הסתכל פנימה ואמר, “נראה שאתה הולך להישאר שם כמה זמן.”
עוקר השיניים התבונן מעלה ולא אמר דבר. הנווד נעלם מפתח הבאר, ועוקר השיניים התבונן בעיגול השמיים הקטן וחשב שהוא שומע את הנווד לוקח את התרמיל שלו והולך משם. יכול להיות שהזקן באמת צדק, והוא פשוט הולך להישאר שם בתחתית הבאר, לעשות את צרכיו בתוך דלי, להפוך לאגדה, למשל, לסיפור עם בעל מוסר השכל כלשהו...
זאת בהחלט הייתה אפשרות.
פוגו התכופף מעל שפת הבאר. “ומה אם, נגיד, אולי, לא תסכים למלא מים לאנשי הכפר?”
“מה?” צעק עוקר השיניים.
“אני אומר,” המשיך פוגו והרים מעט את קולו. “שכרגע נראה שאתה שולט על המים של הכפר. חשבת על זה?”
האיש התבונן בפוגו. “הגעת מכיוון מערב? בדרך הראשית?”
פוגו הנהן. “בדיוק משם.”
“ולא ראית שם נהר? אתה רוצה להגיד לי שהנהר הזה התייבש בשלושת הימים האחרונים?!”
“הנהר עדיין כאן, אדוני,” הנהן פוגו בכובד ראש. “אבל מה שאתה כנראה לא יודע הוא, שבמעלה הנהר נמצא כפר של מצורעים אפורים, שמשליכים לנהר את כל הזבל שלהם, שופכים אליו שמן, תחבושות משומשות, אוכל רקוב. בגלל זה חפרו אנשי פאמיג’י את הבאר הזו.”
האיש נעמד על האבן שלו, נתמך בקירות הבאר המעוגלים. “מצורעים אפורים? על מה אתה מדבר?”
הם התבוננו זה בזה רגע ארוך. פוגו נשען על שפת הבאר.
“אתה אומר באמת?” שאל עוקר השיניים.
“כן, אדוני. ואתה, כמו שאני רואה את זה כרגע, מלך המים של הכפר,” פוגו החליק את ידו על זקנו והוסיף, “ואם אני יודע משהו, זה שאנשים צריכים מים.”
“אתה חושב...?” שאל עוקר השיניים.
“אלא אם כן אתה נהנה שם למטה,” אמר פוגו והחל להזדקף.
“רגע! רגע אחד!”
“עכשיו תעלה לי מעט מים, בבקשה,” פוגו לקח דלי קשור בחבל, רחרח את חלקו הפנימי, ואז הוריד אותו אל תוך הבאר.
דלתות הבתים החלו להיפתח. העיזים הוצאו מהחצרות לרעות בשדה. השמש כבר עמדה מעל צמרות העצים, והנווד חזר למקומו תחת עץ האלון. הוא חשב מחשבות והתבונן על השינויים שהתרחשו. חרקים חלפו לרגליו. צל הבאר נע לאיטו על פני האבנים. אנשים שפכו מים מבעד לחלונות. ילדים יצאו וחיפשו אלו ניסים ונפלאות עשויים להתרחש ביום החדש.
ילדה קטנה רצה לעברו של הנווד.
“שלום ילדה קטנה,” אמר פוגו.
“אני לא קטנה,” אמרה הילדה ברוגז. “אני כבר בת שבע וחצי. ואבא שלי הוא ראש הכפר והוא אומר שכל מי שנח כאן, שותה ממי הבאר, צריך לשלם מס.”
פוגו אמר, “אנא אמרי לאביך הנכבד שהיום בשעת ארוחת הערב יגיע פוגו הנווד לביתו, ויספר לו על הדברים הנפלאים שראה מעבר להרים, על הסחורות החדשות שמגיעות מארצות המזרח, על המרידות בדרום ועל השרפות במערב.”
הילדה התבוננה בו בספקנות. “מי זה פוגו הנווד?”
פוגו הרים את מקלו. “בכבודי ובעצמי,” אמר.
והילדה הסתלקה לה.
כעת התבונן הנווד ממקומו תחת העץ בגבר מזוקן, שהתקרב בצעדים איטיים אל הבאר. הגבר התכופף פנימה והשליך את הדלי הקשור בחבל. כעבור רגע חזר והציץ פנימה וצעק דבר מה. מתוך הבאר נשמע משהו שכנראה הרגיז מאוד את האיש המזוקן, כי הוא צעק שוב, הרים אבן וזרק אותה פנימה. לאחר מכן פלט קללה, ירק, הסתובב וצעד הישר אל ביתו של ראש הכפר.
“המממ...” המהם פוגו והנהן לעצמו. הנווד אומנם אהב לספר סיפורים, אבל האמת היא שהוא העדיף פשוט לצפות בהם מתרחשים לנגד עיניו בלי שיצטרך לעשות דבר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
