עכשיו הכל חרוט לחופש

הקדמה

ספר זה במובנים רבים הוא המשכו של “עדיין עוגן - הגיגים צילומיים”, ספר שירה וצילום שיצא לאור ב-2021. מבנה הספר הוא שיח בין שלושה: שירים, תצלומים, והקורא.

בעיניי, שירים ותצלומים הופכים לאמנות במידה והיצירה נוגעת בנפש האדם. לאחר שנים של צילום והשתתפות בתערוכות הגעתי להבנה כי חלק מאוסף הצילומים שלי נוגע בנפשי ועולה על היצירה הבודדת, כך שנוסף לה מימד. זה היה הזמן שבו העזתי לצאת לתערוכות. בתהליך ההתפתחות הפנימי שלי למדתי להעריך את המילה הכתובה, המשוררת, למדתי להקשיב למילים ולעצב אותן בדמות עולמי הפנימי. מילים הנאמרות נישאות ברוח, מילים חקוקות נשארות על קיר, על אבן, על לב.

הספר “עדיין עוגן - הגיגים צילומיים” היווה חיבור בין צילום לשירה וכך נוצר מימד נוסף ליצירה. תהליך היצירה משולב: תמונה נקשרת למילים ומילים מחפשות תמונה. ספר זה אינו תערוכת תמונות או ספר שירים, אלא דו-שיח בין שווים המתפתח להתבוננות, מחשבה ותובנות חדשות. הצילומים מובאים בשחור-לבן כדי לא להסיח את הדעת מהשירים.

הספר עוסק בראייתי את העולם דרך עדשת המצלמה ואת ידי הרושמת את תהפוכות נפשי ושתיהן משקפות ומשתקפות וחוזרות ומהדהדות זו בזו.

ספר זה הוא אני. אני הילד הקורא “המלך עירום”, כפעמון המצלצל להשכמה.

גבריאל לייטנר

רֵאשִׁית וְאַחֲרִית

בַּחֲלוֹמוֹת עֲרָפֶל אָסַפְתִּי פִּסָּה אַחַר פִּסָּה

לִתְמוּנָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת מְשַׁיֶּטֶת בַּחֲלַל הַזְּמַן

אֲנִי יֶלֶד בְּתַחְתּוֹנִים לְבָנִים וְכֶלֶב, שׁוֹכֵב בְּחֹם יוּלִי

וּלְרֶגַע יֶלֶד בְּמַדִּים בַּחוֹל הַלּוֹהֵט.

יָחֵף בְּגֶשֶׁם סוֹחֵף מַחְזִיר עֵדֶר כְּבָשִׂים מֵהַמִּרְעֶה בְּחֹדֶשׁ יָנוּאָר

וּלְרֶגַע יַלְדִּי עַל יָדִי וְאֵין אוֹחֵז בַּמִּטְרִיָּה.

אֲנִי בִּמְעִיל גֶּשֶׁם וְנַעֲלַיִם פּוֹקֵד אֵשׁ,

כֻּלָּם נִשְׁמָעִים לַפְּקֻדָּה וְרֵיחַ עָשָׁן בָּאֲוִיר,

שׁוּב יָחֵף לְלֹא חֻלְצָה סוֹפֵר צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת.

פִּסּוֹת חֲדָשׁוֹת עוֹבְרוֹת,

אֵלּוּ יְלָדַי יְחֵפִים וּלְלֹא חֻלְצָה בַּגֶּשֶׁם, אַחֲרֵיהֶם נֶכְדִּי

וְהֵם כֻּלָּם בְּנֵי אוֹתוֹ הַגִּיל.

הַחֲלוֹם נָמוֹג לְתוֹךְ הַלַּיְלָה,

אֲנִי שׁוּב בְּמַדִּים וְשֶׁלֶג,

אֲנִי מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

עִם אִשְׁתִּי וְרֵיחַ פְּרִיחַת הֶחָרוּב בְּגוּפֵינוּ.

אוֹתִיּוֹת בְּאַנְגְּלִית, מִכְנָסַיִם אֲרֻכִּים וְנַעֲלַיִם,

כָּבוֹד וְתֹאַר, מַדִּים מְגֹהָצִים וְדַרְגָּה.

אַחַר כָּךְ סוּפַת חוֹל וְאֵין רוֹאִים אִם אֲנִי יָחֵף

אוֹ בְּנַעֲלַיִם גְּבוֹהוֹת, וְרַק פְּקֻדּוֹת אֵשׁ מַמְשִׁיכוֹת

אֲנִי מְמַלְמֵל: יוֹם שְׁלִישִׁי, שֶׁבַע וָחֵצִי בַּבֹּקֶר...

שַׁעַר רִאשׁוֹן: אֲנִי בִּפְנִימִיּוּתִי

אוֹטוֹדִידַקְט

כְּבָר בְּרֶחֶם אִמִּי

לִמְּדוּנִי לִרְאוֹת אַךְ לֹא לְהִתְבּוֹנֵן

לְמַשֵּׁשׁ אַךְ לֹא לְהַרְגִּישׁ, לִשְׁמֹעַ

אַךְ לֹא לְהַקְשִׁיב.

אֲנִי, כְּחַי אִבְּן יַקְטַ’אן*

פּוֹתֵחַ שְׁאֵלוֹת סְגוּרוֹת

לוֹמֵד לְהַקְשִׁיב לַשֶּׁקֶט,

רוֹאֶה אוֹר בַּחֹשֶׁךְ,

הוֹלֵךְ בְּדַרְכִּי, בְּקֶצֶב הַחֶמְלָה, הַסַּבְלָנוּת,

שְׁאֵלוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת בְּחוּטִים לַמֶּרְחָבִים

שֶׁלִּי, שֶׁל הָאַחֵר

*חיבורו המפורסם ביותר של אבן טופייל הוא ספרו חי בן מקיץ (במקור: חי אבן יקט’אן; حي ابن يقظان) שהתפרסם גם במערב. זהו רומן פילוסופי המספר את סיפורו של ילד פרא אוטודידקט מהמאה ה 11 הנחשב כאוטודידקט הראשון.