חדשנות מול קיבעון

פתח דבר

לפני כ־20 שנה פרשתי משירות ארוך בצה"ל, שבמהלכו הייתה לי הזכות לפקד על אוגדת מילואים, על בה"ד 1 ועל חטיבת גבעתי. לאחר שחרורי זכיתי להיות מעורב בפרויקט ההתעצמות המרכזי של מז"י (מפקדת זרוע היבשה) באותן השנים - תוכנית צי"ד (צבא היבשה הדיגיטלי), שם נחשפתי לראשונה לתהליכי החשיבה והתכנון בבניין הכוח לטווח הארוך ולמתודולוגיות עיצוב כושרו העתידי של מערך היבשה. במשך כ־13 שנה עסקתי בייעוץ למחלקת אמל"ח בזרוע, למפא"ת (מפקדת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון) ולתעשיות הביטחוניות הגדולות. באותן השנים, בשירותי במילואים, כיהנתי כראש צוות החשיבה בפיקוד הדרום. בשנים אלה התמודד הפיקוד עם סבבי לחימה ומבצעי הרתעה תכופים ברצועת עזה, בהם "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".

המפגש הישיר שלי, הן עם תהליכי עיצוב בניין הכוח לעתיד הן עם תכנון מבצעי הלחימה האסימטרית, אפשר לי להתבונן מקרוב בעקרונות החשיבה והתכנון ולזהות נושאים מהותיים שראויים לניתוח ולבחינה מערכתית. השאלות שהטרידו אותי באותן השנים עסקו בעיקר ב"מה" צריך לעשות, יותר מב"איך" נכון לעשותו. ביקשתי לבחון אם אנחנו אכן מגדירים נכון את היעדים ואת תכליתם, נוסף על בחינת הדרך שבה אנו צועדים ומידת יעילותה. משמע, לדיון המקדים על מטרות ומשימות לפני ניתוחן של דרכי הביצוע. פתיחות ארגונית בצבאות אינה עניין טריוויאלי. צבא נדרש לאחדות פעולה, לנחרצות, לעיקשות ולהתמדה. ספקות עלולים לשבש את התהליך ולהפריע לו. זהו הפרדוקס הגדול והמתח המתקיים בין תחום הפעלת הכוח ובין בניינו. בהפעלת הכוח נדרשות החלטיות, משימתיות וחדות בביצוע. בבניין הכוח יש מקום להרהור, לספקות, להרחבת גבולות החשיבה, לזוויות מבט אחרות וליציאה מחוץ לקופסה. האם אפשר לקיים את שני אלה באותו מרחב תודעה ארגונית?

הבסיס לספר זה הוא עבודת מחקר לדוקטורט בנושא חדשנות צבאית שכתבתי בשנים האחרונות. השילוב בין המחקר האקדמי ובין הניסיון שרכשתי בשירות הצבאי, נוסף על פעילות עסקית בתחומים אלה בשנים שאחריו, יצר אפשרות להפיק תובנות שחורגות מגבולות הגישה האקדמית הטהורה. אני תקווה שהספר ישמש מצע לחשיבה ולשיפור תהליכי ההשתנות וההסתגלות בהפעלת הכוח ובבניינו.

מבצעי לחימה הם מקרים ייחודים, חד־פעמיים, נקודתיים, תלויי הקשר. עם זאת בגישה העקרונית לתהליכי העיצוב, התכנון וקבלת ההחלטות אפשר לזהות ולאפיין תבניות התנהגותיות בעלות חוקיות קבועה. כל עוד אפשר לזהות חולשות בתחומי הפיקוד, התפיסה וארגון הכוח ולהגדירן כתופעה - יש מקום לחקירתן המערכתית.

הספר מציע ניתוח ביקורתי של תהליכי בניין הכוח והפעלתו בצה"ל. הרצון לשפר ולהשתפר מחייב התבוננות חוקרת, שאינה מקבלת אקסיומות והנחות מקובלות כפשוטן אלא בוחרת להטיל בהן ספק. בכמה מהתהליכים הנסקרים הייתי מעורב אישית, ואלה תמרצו אותי לאורך השנים להציב שאלות מאתגרות ולהעמידן לדיון ביקורתי. המחקר יצר הזדמנות עבורי לעסוק בהן שוב, הפעם מזווית מבט חיצונית, מתוך מודעות עמוקה שגברה עם הזמן שחלף, עם תחושה של שייכות ואהבה לצה"ל, ובשאיפה לתרום נדבך נוסף לשיפור האפקטיביות התכנונית בארגון היקר לליבי.

בשעת עריכת הספר נמצאת מלחמת "חרבות ברזל" בעיצומה ומציבה סימני שאלה על כיווני התפתחותה העתידית. בבוקר 7 באוקטובר 2023 קיבלנו צלצול השכמה כואב, המבשר על התהוות איום אסטרטגי מסוג חדש. הורגלנו להתמקד באיום הגרעיני כאיום קיומי, את איומי הפלסטינים בעזה ובאיו"ש הדחקנו למעמד של איום משני, אבל השילוב בין אלה ובין האיום הנשקף מחזבאללה וסוריה בצפון, מהחות'ים בתימן ומאיראן במזרח מתווה מערכת אזורית שנהפכה לאיום מסדר גודל מהותי, ויש האומרים אף קיומי.

המלחמה מציבה את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל על כל מוסדותיה מול אתגר למידה אסטרטגי. היא קוראת ליצור חקירה ובחינה היקפיות ויסודיות של כלל מרכיבי הביטחון הלאומי ולהתנתק מהמסילות התרבותיות והתפיסתיות המוכרות כדי לגבש סיפור דרך לאומי עדכני אל מול עוצמת האתגרים שעומדים בפתח. ישראל ומערכת הביטחון מחויבות לשינוי פרדיגמה בכל הממדים.

בשיחות ביני ובין עורכי הספר עלתה השאלה אם נכון לבצע בו שינויים מהותיים ולהוסיף על הקיים כדי להאיר את הקשר לאירועי המלחמה הנוכחית ולקחיה. להבנתי, הנושאים המוצגים בספר עשויים לשמש, גם כפי שהם, מצע עדכני, מעורר ומזמין לחשיבה ולהתבוננות ביקורתית בתהליכי ההכנות שקדמו ללחימה ולהפעלת הכוח במלחמה. הקורא מוזמן למפגש חוקר עם הגישה האסטרטגית־צבאית לניתוח המציאות ולקבלת החלטות על חדשנות והשתנות ארגונית בבניין הכוח ובהפעלתו בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21. זה עשוי לתרום ישירות להרחבת נקודת המבט לתחקור מלחמת "חרבות ברזל" ולבחינתה מתוך פרספקטיבה שלמה יותר.

הספר עוסק במרכיבים השונים לקיום מאמץ השתנות מהותית בבניין הכוח הצבאי ובהפעלתו. הוא נוגע בתכנים אופרטיביים וארגוניים מגוונים, שאפשר להאיר באמצעותם את קורות המלחמה המתרחשת. להלן העיקריים שבהם:

• הספר חוקר את גישת זרוע היבשה לחדשנות ומחדד את ההבדל בין חדשנות מקומית־טקטית־מבצעית לחדשנות אופרטיבית־אסטרטגית. השאלה שעימה מתמודד הספר ואשר מתחדדת במלחמת "חרבות ברזל" היא כיצד, על אף עליונותו הברורה של צה"ל במישורים מבצעיים שונים, מצליחים יריבינו לנטרל את העוצמה ברמה האופרטיבית־אסטרטגית?

• במהלך שנים ארוכות הצביע הניסיון הישראלי על מִתאם מוגבל בין ההישג הצבאי במלחמה ובין התוצאה האסטרטגית־מדינית לאחריה. הבסת האויב במגרש הצבאי מתקשה לשמש ערובה להצלחה אסטרטגית, וניכר קושי לתרגם גם תוצאה צבאית מכריעה לניצחון מדיני יציב וארוך טווח. המרחב המפגיש בין רובד הפעולה הצבאית לרובד האסטרטגי־מדיני הוא תחום סבוך ומורכב. "מצב הניצחון" הוא מבחן הרלוונטיות של הלחימה, ואולם מטרת העל במלחמה אינה דווקא "הכרעה צבאית", אלא השגת סדר ביטחוני־מדיני משופר. ללא הגדרות ברורות של מושגי הניצחון וההכרעה בהקשר האסטרטגי הנתון יש קושי לקבוע את התכלית האסטרטגית ולבחון את המשמעויות האופרטיביות שמכווינות את המאמץ הצבאי.

• מקום רחב בספר מוקדש לחשיבות מיצובו ומיסוד תפקידיו של הדרג המדיני בהתמודדות עם אתגריה האסטרטגיים של ישראל. מוצגים פערים מהותיים בשיח מול צה"ל, בנוגע להגדרת תכלית המלחמה, מטרות, יעדים, "מצב סיום", אילוצים ותפיסה באוריינטציה אסטרטגית־מדינית, שאיננה אמורה לשקף הרמוניה והסכמה מלאה עם הגישה הצבאית. הספר מצביע על חולשות בתהליכי החשיבה ובקבלת ההחלטות האסטרטגיות בהפעלת הכוח ובבניינו, ומציע נקודת מבט ביקורתית נוקבת על התנהלות הדרג המדיני והמל"ל בהקשרים אלה. לנושא זה יש מקום חשוב בחקירת תהליכי הלמידה והערכת המצב האסטרטגית בשנה שקדמה למלחמה ובמהלכה.

• מבצעי ההרתעה המנותחים בספר מציפים את הצורך בבחינת הגישה לממד הזמן במלחמות ורעיון "המערכה העוקבת" כמצפן מעצב בתכנון מבצעי לחימה. הניצחון תלוי לא רק בגודל ההישג הצבאי בשדה הקרב, ב"מערכה הראשונה", אלא גם במגמות המאבק המתפתחות במרוצת הזמן שאחריה. החזון העקבי של ארגוני ה"מקאומה", תנועות אידיאולוגיות דתיות מהפכניות, ימשיך כנראה להתקיים, אבל האם אפשר להביא את מאמיני ההתנגדות להכרה במגבלותיהם? לשחוק את כושרם האופרטיבי על ידי היערכות אסטרטגית מתאימה לקיום "המערכה שאחרי המערכה"? גם מקרי הבוחן בספר, ועוד יותר מכך מלחמת "חרבות ברזל", מעידים כי התשובה לכך נדרשת להשתלב ביסודות תפיסת הביטחון של ישראל ובתודעה של דפוס המאבק המתמשך.

• תפיסת ההרתעה הישראלית נגד יריבים אסימטריים לא הוגדרה כראוי, לא נבנתה כראוי וודאי שלא היה אפשר ליישמה כראוי. במהלך שנים רבות של התמודדות עם היריב האסימטרי לא התבצע במערכת הביטחונית (הממשלה, הקבינט המדיני־ביטחוני והמל"ל) בירור שיטתי ומקיף לבחינת התפיסה האסטרטגית להרתעה, הכוללת גם מאמצים שאינם צבאיים, בהם שימוש במנופים פוליטיים, כלכליים, משפטיים ותקשורתיים, לגיבוש גישה משולבת, בין־תחומית. הסתמכות יתר על המאמץ הצבאי לבדו החמיצה את האפשרות לאגבור האפקטיביות של אסטרטגיית ההרתעה הלאומית ולשיפור תוצאיה. הדיון המתפתח בעיצומה של המלחמה על כישלון ההרתעה ועל החובה להחליפה מעתה ואילך בגישת ההכרעה מעוות מיסודו. בהקשר זה מתמקד הספר בשני נושאים:

• חשיבות ההגדרה המדויקת של מטרות ההרתעה ויעדיה, שבלעדיהם אין יכולת לעצב ולתכנן אסטרטגיית הרתעה אפקטיבית ברמה הלאומית.

• חשיבותו של תכנון מקדים ל"מערכה שאחרי המערכה" כרכיב שבלעדיו חסר המצפן המכווין את תכנונה האפקטיבי של "המערכה הראשונה".

• השונוּת בין מבצעי הרתעה ובין מבצעי הכרעה - הגדרת המטרות ועיצוב המִתאר האסטרטגי־מדיני הרלוונטי אמורים לאפשר בניית דפוס פעולה אופרטיבי־צבאי מותאם, קונקרטי, ייחודי במהותו. הספר מתמקד בעיקר בהפעלת הכוח בהקשרי ההרתעה. את תהליכי הלמידה והפקת הלקחים הצבאיים במלחמה נכון יהיה לקיים כנגזרת מההקשר האסטרטגי הייחודי של "חרבות ברזל".

• הספר עוסק בחשיבות ניתוח היריב: המרחב התרבותי, צורת החשיבה הייחודית ומאפייניה של התפיסה, לצד ונוסף על "מודיעין המטרות", כתשתית להערכת כוונותיו המבצעיות ולהחלטות, הן בהפעלת הכוח הן בבניינו. הנהגת חמאס בעזה מייצגת שילוב אסלאמי מודרני בין האינטרס הדתי, הפוליטי, האזרחי והצבאי. את הפיצול והשסע בחברה הישראלית בשנה שקדמה למלחמה פירשו בתנועה כשעת רצון במסע החתחתים הארוך שלהם לגאולה. חלומות דתיים ונבואות קירבו את ההבנה כי הגיעה השעה לגילוי ההקרבה הנדרשת ממבחן הפעולה הצבאי. "מבול אל־אקצא" נובע מאמונה עמוקה, שמתוך הנכונות הנחושה תתחולל בהמשך גם תפנית אסטרטגית גדולה.

• הספר בוחן את הצורך בהרחבת טווח החשיבה ופריצת גבולותיה הקונספטואליים באמצעות שימוש בגופי "חשיבה אחרת" וב"צוותים אדומים". אלה מיועדים לבחון את התפיסות הקיימות, להטיל בהן ספקות וסימני שאלה ולאתגר אותן. לאחר הפתעת אוקטובר 2023 - הסיכונים שנושאים איתן תבניות חשיבה סגורות, קונספציות ארגוניות ודוקטרינות הגמוניות ברורים לכול. צוותי "החשיבה האחרת" אמורים לפתוח ולהעשיר את דיוני הערכת המצב, לשנות את דפוס היחסים ההיררכי והפורמלי בין המשתתפים בתהליך הלמידה, ולאפשר שיח פתוח ומאפשר בתוך מרחב דיון של חיכוך וקונפליקט מפרים.

• בתהליכי בניין הכוח מוצגת גישה מוגבלת וצרה של המערכת הביטחונית בכל הכרוך בהובלת תפיסה אסטרטגית להתעצמות עתידית ולהגדרת סדרי העדיפויות שלה, הנשענת על ניתוח מעמיק של המתאר התקציבי. בעיצומה של "חרבות ברזל" כבר ברור שמתבקש שינוי עמוק בכיווני בניין הכוח הצבאי לשנים הבאות, ומתחייב בירור מערכתי יסודי ברמה האסטרטגית־מדינית. הליקויים הנוקבים הנשקפים מתהליך התעצמות צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהובילו ל"עשור האבוד" בהיבט הכלכלי, כמו גם מקרי הבוחן המנותחים בספר, עשויים לסייע בעיצוב גישה מערכתית מעודכנת לבניין הכוח לאחר המלחמה.

• מיסוד הגישה לחקירת עתידים - חדשנות בבניין הכוח ארוך הטווח דורשת להניח הנחות עבודה מעצבות בנוגע לעתיד, אלא שצה"ל נוטה להעדיף את המוכנות העכשווית ומתקשה להרים את מבטו אל העתיד. החשש ממחקר העתיד כתשתית לבניין כוח לטווח הארוך - ובמקומו, התבוננות בעתיד דרך משקפי ההווה - עלול ליצור ליצור פערי מוכנות לאירועים עתידיים, במישורי התפיסות, האמל"ח והארגון. צה"ל חזק במתן פתרונות לבעיות מוגדרות, מתוחמות וקונקרטיות. הוא משימתי במהותו ובאופן התנהלותו, ואולם מתקשה לאפיין ולהגדיר מצבים חדשים ובעיות בלתי מוכרות. למידת לקחי העבר חשובה לתכנון ההתעצמות לעתיד ותורמת לפיתוח הידע לבניין הכוח. עם זאת למידת העבר איננה יכולה להחליף את מקום החקירה הממוסדת של העתיד. תיקון ליקויי העבר איננו ערובה מספקת להיערכות מוצלחת לעתיד. ללא בחינה מקצועית של היריב העתידי ושל מגמות מתפתחות בסביבה האסטרטגית אפשר להעריך כי תהליכים לבניין הכוח ארוך הטווח עלולים להיות מובלים באופן לקוי. עיסוק מקצועי בעתידים אפשריים מתחייב למימוש תהליכי התעצמות אפקטיביים.

אומנם הספר עוסק בעולם העשייה הצבאית, אך נדמה שעשויים למצוא בו עניין ורלוונטיות גם מנהלים מעולמות תוכן אחרים. כיצד מתבצעים תהליכי למידה וניתוח המציאות האסטרטגית? מהם ההבדלים בין הבנת המציאות העכשווית, המפגישה אותנו עם אתגרים מוחשיים וברורים יחסית, ובין תהליכים לבחינת מצבים עתידיים אפשריים, נסתרים מן העין? מהם כיווני הפעולה שעלולים להציב יריבים ומתחרים? איך אפשר לקבל החלטות על אף תמונת המציאות החלקית והספק המכרסם? עד כמה משפיעים קווי החשיבה הקיימים ומערכת המושגים הנוכחית על הגישה לחדשנות עתידית, שייתכן כי תחייב להיפרד מהם? האם וכיצד אפשר לבחון את אפקטיביות ההחלטות גם כשמבחן התוצאה הממשי עדיין איננו קיים?

הקדמה 

ייעודו של צה"ל הוא לספק מענה הולם לאיומים הביטחוניים על ישראל בהווה ובעתיד. שני מאמצים מרכזיים עומדים בליבת הפעילות של הצבא: הפעלת הכוח בלחימה, ובניין הכוח הצבאי לקראתה. בעשורים האחרונים מתחוללים שינויים מהותיים בסביבת המציאות האסטרטגית ובאופיים של האיומים. השינויים מחייבים את מערכת הביטחון לחשיבה מעמיקה ולהיערכות מתאימה בכל הנוגע לתפיסות הפעלת הכוח בהווה ובניין הכוח לעתיד. בדוח המסכם של ועדת וינוגרד, שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, מאופיינים תחומי השינוי המרכזיים בסביבת המציאות האסטרטגית שבה פועל צה"ל: המעבר מדפוס של מלחמות סימטריות בין צבאות סדירים ומדינות ריבוניות להתמודדויות אסימטריות בעצימות משתנה; "המהפכה בעניינים צבאיים", שהתמקדה בין השאר בקפיצת מדרגה ביכולות טכנולוגיות ליישומים מבצעיים מגוונים; ההקצנה הדתית בעולם המוסלמי וההתפתחויות הגאואסטרטגיות האזוריות של השנים האחרונות; ושינויי העומק שהתחוללו בחברה הישראלית, ושלכמה מהם יש השלכות מעשיות על צה"ל כצבא העם.¹

יכולתו של צה"ל להשתנות ולהתאים עצמו למציאות אסטרטגית חדשה חיונית למימוש ייעודו. רא"ל אביב כוכבי התייחס לכך בתחילת כהונתו כרמטכ"ל: "העיקרון שינחה את פועלנו יהיה מוכנות והשתנות. יכולתו של צה"ל לנצח את האויב דורשת מוכנות מתמדת, וחובתנו לשקוד על שיפורה. עם זאת גודל האחריות שמוטל על כולנו נובע מהצורך להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד ומההכרח לדעת להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי, ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".²

הספר בוחן את אופן ההתמודדות של צה"ל עם ההשתנות בסביבת המציאות האסטרטגית בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21. תהליכי שינוי והתאמה להתמודדות עם אתגרים חדשים בטווח הקצר ובטווח הארוך באים לידי ביטוי ממשי בשני צירי פעולה מרכזיים: הפעלת הכוח בהווה ובניין הכוח לעתיד. בחינת ערוצים אלה תשקף כיצד מתרחשים בצה"ל תהליכי שינוי וחדשנות ארגונית ותאפשר להעריך את האפקטיביות שלהם.

הגישה המרכזית לתהליכי שינוי וחדשנות צבאית מבוססת על אבחון המציאות האסטרטגית, זיהוי פעריה האופרטיביים, הגדרת הסיכונים, ההזדמנויות ואפשרויות הפעולה וקבלת החלטות על כיווני ביצוע מתחייבים. תהליכי הניתוח בצה"ל משקפים שונוּת מהותית בין הפעלת הכוח בטווח הקצר ובין בניין הכוח לטווח הארוך. בעוד בתכנון לטווח הקצר שלטת גישה שמרנית ומקובעת, בתכנון לטווח הארוך מתחוללת דינמיקה יצירתית חדשנית, אם כי לא תמיד אפקטיבית בהיבט האופרטיבי.

הספר מציג חקירה השוואתית של הגישה לחדשנות במערך היבשה של צה"ל בין טווחי הזמן השונים ובוחן את תהליכי הניתוח וקבלת ההחלטות לשינוי וחדשנות בשני צירי זמן: בהפעלת הכוח לטווח הקצר - באמצעות חקירת הלחימה מול היריב האסימטרי בלבנון וברצועת עזה, ובבניין הכוח לטווח הארוך - באמצעות חקירת תהליכי קבלת החלטות בתוכניות המרכזיות בזרוע היבשה.

קצב השינויים הטכנולוגיים ועליית התופעה האסימטרית למרכז הבמה הביטחונית במאה ה־21 שינו במובנים רבים את מציאות המלחמה שאליה נדרש צה"ל להיערך. הניסיון העשיר מול המתארים האסטרטגיים של העבר נאלץ לפנות את מקומו להתמודדות עם אתגרים חדשים. בעבודה מקיפה שהוביל כוכבי כסגן הרמטכ"ל ב־2017 מתוארים שני הפרדוקסים שעימם מתמודד צה"ל בתהליך: הראשון, היחס ההפוך בין העוצמה והקִדמה הטכנולוגית של צה"ל ובין אי־מובהקות מספקת של התוצאות הצבאיות במבצעי הלחימה. השני, צידה האחר של אותה המטבע הוא היעילות שבה אויבים שנחשבים חלשים מפתחים יכולות מרשימות לנטרול ולקיזוז יכולות הליבה של צה"ל.³

היכולת להתכונן למלחמה באופן ראוי ומותאם היא אחת מהסוגיות השכיחות שאיתה מתמודדים מוסדות צבאיים. הספרות המחקרית מבחינה בין שני מרחבי זמן: "חדשנות בימי שלום" המכוונת להתכוננות למלחמה עתידית, ו"חדשנות בעת מלחמה" המכוונת להשתנות ומוכנות בטווח המיידי. בטווח הקצר, הדחף להשתנות מכונה "הסתגלות" ומוגדר כמהלך תגובתי לפערים שחושף החיכוך המבצעי, ואשר מחייבים מתן מענה מהיר לצרכים חדשים, ביצוע פיתוחי אמל"ח והתאמות דוקטרינריות מיידיות.⁴ לעומת זאת, התהליך המכונה "חדשנות בעת שלום" מתרחש כחלק מבניין הכוח לשם הפעלתו העתידית בשדה הקרב. הוא מחייב ניתוח, חיזוי והערכה של המלחמה הצפויה ומאפייניה האופרטיביים. הנגזרת המעשית של התובנות המופקות בתהליך מתורגמת לעיצוב תפיסות הפעלה ולהחלטות על מערכות אמל"ח ועל מבנים ארגוניים חדשים.⁵

בין תהליכי שינוי וחדשנות המכוונים למלחמות עתידיות ובין תהליכי הסתגלות והתאמה ללחימה בטווח הזמן הקצר יש קווי דמיון משותפים. בשני המקרים מתחייב בירור מקיף של המציאות האסטרטגית ואתגריה, נכונות לשנות תבניות ותפיסות ארגוניות קיימות, ואיזון בין חשיבה ודמיון יצירתיים ובין גישה פרקטית מונחית תוצאות.⁶ עם זאת יש גם הבדלים מהותיים בין התהליכים. בעת מלחמה ממד הזמן הוא גורם קריטי, התובע הגדרה ברורה של הפערים המבצעיים הנחשפים מול אויב מוחשי ומוגדר וביצוע יעיל ומהיר שאת תוצאותיו אפשר לבחון מייד.⁷ לעומת זאת, ב"עת שלום" ניצבת מערכת הפיקוד הצבאית בפני חוסר בהירות בנוגע להתפתחויות העתידיות האפשריות. ניתוח פוטנציאל היכולות של השחקנים השונים ומיפוי המציאות העתידית המעורפלת ואתגריה מחייבים חשיבה שונה, וקיים קושי בהגדרת תועלת ההחלטות טרם מבחן המלחמה הנוקב.⁸

צה"ל חותר לאזן בין שני וקטורים שונים במהותם המשפיעים על מאמצי שינוי וחדשנות: בין מיסוד המבנה הארגוני והתפיסות הקיימות, המקנים לו רמת כשירות ומוכנות להפעלת הכוח בטווח המיידי, ובין חובתו להתחדשות בדוקטרינה וביכולות המבצעיות לעתיד. נוכח מצבי עתיד בלתי בהירים - זהו אתגר מקצועי מורכב המונח לפתחו של הפיקוד הצבאי הבכיר. הספר בוחן את הטיעון שלפיו קיימת בצה"ל חדשנות טכנולוגית נמרצת בהקשרים של בניין הכוח העתידי, לצד שמרנות תפיסתית במתארי הפעלת הכוח בהווה.⁹ שאלת האב המנחה את הבירור היא כיצד צה"ל השתנה נוכח השינויים בסביבת המציאות האסטרטגית, ואיך אפשר להסביר את הבדלי הגישה לחדשנות בבניין הכוח בטווחי הזמן השונים?

הספר מבקש להעמיק את החקירה בבירור השאלות האלה:

• כיצד משפיעים תהליכי הלמידה והחשיבה האסטרטגית על התפתחות התפיסה האופרטיבית?

• מהם יחסי הגומלין בין פיתוח דוקטרינות ובין פיתוח מערכות אמל"ח?

• מהם הקשרים בין דוקטרינות הפעלת הכוח בהווה ובין בניין הכוח לטווח הארוך?

• כיצד מעצב השיח האסטרטגי בין הדרג המדיני ובין הדרג הצבאי את הגישה לשינוי וחדשנות צבאית?

• כיצד משפיעים יחסי הגומלין בין המטכ"ל ובין הזרועות והפיקודים המרחביים על דפוסי החדשנות?

• כיצד מסייעת חקירת היריב בעיצוב תהליכי השינוי ובהכוונתם?

• באיזה אופן מושפעת החדשנות בצה"ל ממרכיבים של מסורת ארגונית ותרבות צבאית?

באמצעות מקרי בוחן שהתרחשו לנוכח שינויים מהותיים בסביבה האסטרטגית ב־20 השנים הראשונות של המאה ה־21 מוצגת בספר חקירה אמפירית השוואתית בשתי חטיבות מרכזיות: הגישה לשינוי וחדשנות בטווח הקצר, והגישה לחדשנות בטווח הארוך. מקרי הבוחן מתמקדים בשילוב בין התפיסה האופרטיבית ובין הפיתוח הטכנולוגי, שעיצב את היכולות המבצעיות המובילות במערך היבשה של צה"ל, והם מספקים תשתית עשירה לניתוח מאפייני הגישה לחדשנות בסביבת מציאות משתנה.

מקרי הבוחן בהפעלת הכוח - המעבר מעידן הלחימה בין מדינות ללחימה ביריבים אסימטריים יצר תפנית מהותית במציאות האסטרטגית וערער על הנחות יסוד מקובלות. עקרונות התפיסה האסטרטגית של צה"ל נגזרו מתפיסת הביטחון המסורתית שעוצבה בשנותיה הראשונות של המדינה ועסקה בהתמודדות מול מדינות ערב. ביסוד תפיסת הביטחון שלטה ההנחה שישראל היא אומה במצוקה קיומית ותידרש להתמודדות ארוכת שנים להישרדותה בתנאים של סביבה אסטרטגית עוינת. הגישה של ישראל ניסתה לגשר על הנחיתות הכמותית האינהרנטית ביחס לאויביה והגדירה את ההכרעה הצבאית כמצפן אסטרטגי המאפשר את הישרדותה. המטרה הוגדרה כך שהאסטרטגיה ההגנתית של ישראל תמומש באמצעות דוקטרינה התקפית לשטחו של היריב, שתחתור להשיג הכרעה מהירה ותאפשר את סיום המלחמה.¹⁰

מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל השתנה באופן יסודי לאחר מלחמת יום הכיפורים, שסללה את הדרך להכרה של מדינות ערב בחוסר יכולתן להכריע את ישראל במערכה צבאית. הסכם השלום עם מצרים, שנחתם בסוף שנות ה־70, הסיר את האיום האסטרטגי המרכזי מגבולה הדרומי של ישראל. למרות זאת המשיך הדרג המדיני לדבוק בתפיסת הביטחון המסורתית, שגם חרף תנאים אסטרטגיים וגאופוליטיים חדשים לא נבחנה תקפותה.¹¹ המפגש של ישראל עם היריב האסימטרי, כתרחיש אסטרטגי מרכזי בהווייתה הביטחונית, החל ב־1982, במלחמת לבנון הראשונה. ההיסטוריון הצבאי פרופ' מרטין ואן קרפלד טוען שהמעבר מדפוס הלחימה בין מדינות לעידן החדש של לחימה נגד יריבים אסימטריים תת־מדינתיים, הנשענים על תפיסה אידיאולוגית דתית קיצונית, מערער את המבנה ואת הנחות היסוד העומדים בבסיס תפיסת המלחמה המערבית.¹² כמוהו גם הגנרל הבריטי רופרט סמית, שמציג את המעבר מעידן "המלחמות הקלסיות" למלחמה המודרנית נגד יריבים אסימטריים כתפנית עמוקה מדפוס הלחימה התעשייתית לפרדיגמה אופרטיבית חדשה.¹³

השינויים שחלו בסביבת המציאות האסטרטגית עם התעצמות התופעה האסימטרית, ההתפתחות הטכנולוגית המואצת ותופעות חדשות בחברה הישראלית פגשו ממסד ביטחוני בעל תפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שעוצבו בהקשרים שונים בתכלית. ההתמודדות של ישראל עם חמאס וחזבאללה מפגישה שתי תפיסות עולם מנוגדות, היונקות ממקורות תרבותיים שונים זה מזה באורח קיצוני. מצד אחד, הגיון המדינה המערבית המודרנית, המבטא שאיפה ליציבות ביטחונית כתשתית לסדר פנימי ולצמיחה חברתית וכלכלית. מנגד, רעיון ה"התנגדות" של ארגוני ה"מקאומה", השואפים למאבק התשה מתמשך, מוזן על ידי אמונה דתית עמוקה, כושר עמידה וסבלנות אסטרטגית.¹⁴ מקרי הבוחן שנבחרו לחקירת הנושא הם ארבעה מבצעי לחימה בלבנון וברצועת עזה שהתרחשו בשנים 2014-2006: מלחמת לבנון השנייה (2006), "עופרת יצוקה" (2009-2008), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014). ההתמודדות התכופה במבצעי לחימה אינטנסיביים עם יריבים אסימטריים מספקת תשתית רחבה לחקירה אמפירית עשירת נתונים של תהליכי הלמידה, של קבלת ההחלטות ושל כושר ההסתגלות המערכתית לפעולה אפקטיבית של הכוח הצבאי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*