זכרתי לך חסד נעוריך

מבוא

סיפור הישרדותה של אוה קוִיאטקוֹבסקי לבית דוֹדיק רצוף ברגעים שכמותם אנו מוצאים תדיר בסיפוריהם של מי ששרדו בשואה במסתור או בזהות בדויה. מאפיין בולט הוא תעצומות הנפש והתעוזה שנדרשו לקבלת ההחלטה לנסות ולהימלט מן הרצח ולהיאבק על החיים. גרמניה הנאצית ועוזריה ניהלו מלחמה חסרת פשרות נגד העם היהודי במטרה לרצוח כל יהודי בשטחי שליטתם. הנרדפים היו חסרי אונים לנוכח הכוחות הרצחניים והעצומים שלא חסכו כל מאמץ, פשטו לכל פינה ברחבי אירופה, השמידו את הקהילות ורצחו כל יהודי שהצליחו לשים עליו את ידם. יתר על כן, יחסם של השכנים נע על־פי־רוב בין עוינות לאדישות; רוב היהודים נתקלו בחומות של סירוב, ורק מעטים הושיטו להם יד לעזרה. בתנאים אלה נדרשו כוחות נפשיים ואומץ אדיר כדי להתגבר על הייאוש ולנסות לשרוד במאבק שהיה למעשה כמעט חסר סיכוי. זאת ועוד, ההחלטה לעזוב את המשפחה והקהילה — את האחים והאחיות לגורל — ודאי לא הייתה פשוטה. בשעות של מצוקה קיצונית, מטבע הדברים רצו הקורבנות להישאר בקרב משפחתם וקהילתם ולקוות שיהיו להם למשענת בזמנים הקשים. הירידה למסתור או הניסיון לשרוד בזהות בדויה חייבו לנטוש את השותפים לגורל ולצאת לדרך לא נודעת. ההחלטה להשאיר את הקרובים מאחור בידיעה שכנראה לא יראו אותם עוד הייתה קשה, ורבים לא יכלו לעמוד בצער הפּרֵדה.

אוה לבית דוֹדיק, ילידת 1922, על־אף היותה אישה צעירה והרה, או שמא דווקא בשל גילה ומצבה, החליטה לעזוב את הגטו והשאירה מאחוריה את בעלה, את אחיותיה ואת אמה, שהתאלמנה שנה לפני המלחמה. אחותה שפּרינצֶה ברחה עימה, אך לא עמדה בַּפּרֵדה ולא הצליחה לשאת את המתח של החיים במסתור. גם לאחר שאחותה החליטה לחזור לגטו נשארה אוה איתנה בהחלטתה. באותו היום חוסל הגטו וכל המשפחה נרצחה. אף שלאחר הפּרֵדה משפּרינצֶה נותרה לבדה, בלא אדם קרוב, היא גילתה תושייה רבה בהתמודדות עם הסיטואציות המאיימות ועם הסכנות היום־יומיות ופיתחה מיומנויות שסייעו לה לשרוד. בסופו של דבר ניצלה אוה בזכות עזרתו ואצילות נפשו של מצילהּ, אוּגֶניוּש (זֶ'ניה) קוִיאטקוֹבסקי (Eugeniusz Kwiatkowski), ששם את נפשו בכפו כדי לסייע לה. אך כאשר נמלטה מן הגטו לראשונה לא ידעה אוה שתפגוש את זֶ'ניה, ויכלה לסמוך רק על עצמה. תושייתה מעוררת השתאות, וכמו בסיפורים אחרים של הצלת יהודים בידי חסידי אומות העולם, יש בסיפור הזה שני גיבורים — זֶ'ניה ואוה גם יחד.

מחוז ווֹלין (Wołyń), שבו נולדה אוה ובו שרדה בשואה, התאפיין באוכלוסייה מעורבת ועבר בין שלטונות שונים כמה פעמים במאה העשרים. עד תום מלחמת העולם הראשונה שלטה באזור האימפריה הרוסית; בין שתי מלחמות העולם ובסיום המלחמה בין ברית־המועצות לפולין נכלל רובו של המחוז ברפובליקה של פולין; בשנים 1939-1941 עבר ווֹלין לשליטה סובייטית; מקיץ 1941 עד 1944 היה המחוז נתון תחת כיבוש גרמני; ומאז תום מלחמת העולם השנייה עד היום נכלל ווֹלין בתחומי אוקראינה. נוסף על השינויים הפוליטיים, האוכלוסייה במחוז הייתה כאמור מעורבת וחיו בו עמים שונים שהשתייכו לכנסיות שונות. הרוב הגדול של האוכלוסייה בווֹלין היו אוקראינים שנמנו עם הכנסייה האוקראינית (הקרויה הכנסייה האוניאטית או הקתולית–יוונית) או עם הכנסיות המזרחיות האורתודוקסיות. נוסף על הרוב האוקראיני חיו במחוז מגוון מיעוטים: הפולנים, שהשתייכו לכנסייה הקתולית, היוו 17 אחוזים מן האוכלוסייה בתקופה שבין המלחמות; היהודים מנו יותר מ־200,000 נפש או 10 אחוזים; והיו גם קבוצות קטנות של צ'כים ושל גרמנים. היחסים בין שתי הקבוצות הגדולות בווֹלין — הפולנים והאוקראינים — היו מתוחים, והורעו אף יותר אחרי מלחמת העולם הראשונה. מדינת פולין שאפה בעת ההיא לבסס את שליטתה ולחזק את המיעוט הפולני, ואילו האוקראינים מצידם שאפו להתנער מן השלטון הפולני, והתנועות הלאומניות האוקראיניות התחזקו.

בווֹלין התקיימו קהילות יהודיות רבות דוברות יידיש. כ־60 אחוזים מיהודי המחוז חיו ביישובים עירוניים, וכ־40 אחוזים — בכפרים או בעיירות כפריות קטנות. רבים התפרנסו ממסחר וממלאכה, ובכפרים, כמו הכפר שבו נולדה וגדלה אוה, הם החזיקו משקי עזר חקלאיים. בשנות השלושים הידרדר מצבם של היהודים בפולין בכלל ובווֹלין בפרט. בד בבד התגברה האנטישמיות, ויהודי פולין היו נתונים לאפליה חברתית וכלכלית ולמתקפות אלימות ופוגרומים. על כך נוספו בווֹלין גם התקפות אנטישמיות מצד הרוב האוקראיני.

למרות ההידרדרות במצב הקהילות ועל־אף הקשיים הכלכליים ניהלו היהודים חיי ציבור שוקקים. בווֹלין הייתה לתנועה הציונית נוכחות נכבדה. בתקופה שבין המלחמות למדו יותר ממחצית הילדים היהודים בבתי ספר יסודיים יהודיים, ושני שלישים מאלה למדו בבתי ספר ציוניים. רשת תרבות, שבה למדו עברית, הקימה ארבעים בתי ספר יסודיים וארבעה בתי ספר תיכוניים, ורשת יבנה של הציונים הדתיים החזיקה שני בתי ספר יסודיים. ואולם הקשיים הכלכליים הביאו לסגירתם של כמה מן המוסדות החינוכיים האלה.

ב־1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. באמצעות אסטרטגיית הבליצקריג, ששילבה כוחות יבשה, אוויר וים להתקפה בו־זמנית, הכניעו הגרמנים במהירות את צבא פולין, שהיה נחות מהם בכוחות ובחימוש. שבוע לפני ההתקפה חתמו שרי החוץ של ברית־המועצות ושל גרמניה הנאצית על הסכם הדדי של אי־התקפה, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בנספח סודי להסכם זה הסכימו גרמניה הנאצית וברית־המועצות על חלוקת אזורי ההשפעה והגבולות בין הצדדים. על בסיס זה וכאשר היה ברור שפלישת גרמניה הוכתרה בהצלחה, פלש הצבא האדום ב־17 בספטמבר לחלקה המזרחי של פולין והשתלט על האזורים שעליהם הוסכם בין גרמניה הנאצית וברית־המועצות. מחוז ווֹלין נכלל באזור השליטה הסובייטי והיה לחלק מאוקראינה. בתהליך זריז הלאימו הסובייטים עסקים, ועל־פי המדיניות הקומוניסטית ביטלו את הסממנים הלאומיים והדתיים. המוסדות הקהילתיים והפוליטיים היהודיים ומערכות החינוך הציוניות והדתיות חוסלו; מנהיגים ועסקנים נרדפו והוגלו; ורכוש הקהילות הולאם. עם זאת, מנקודת מבטם של היהודים, הסכנה שנשקפה מן הסובייטים הייתה פחותה לעומת האיום של גרמניה הנאצית. עם התקדמותה של הפלישה הגרמנית בפולין ברחו פליטים יהודים מזרחה — אל ווֹלין ואל מחוזות אחרים שהיו נתונים לשליטת ברית־המועצות.

אך בדיעבד התברר כי להיטלר לא הייתה כוונה לכבד את ההסכם שכרת עם סטלין. מפנה דרמטי חל במלחמה ב־22 ביוני 1941, אז תקפה גרמניה הנאצית את ברית־המועצות. הכוחות הגרמניים התקדמו במהירות, ובתוך שבועות אחדים נכבש כל מחוז ווֹלין. מבצע ברברוסה — ההתקפה הגרמנית על ברית־המועצות — היה מלחמה שניטשה למען מטרות אידיאולוגיות: יישום האידיאולוגיה האנטישמית הרצחנית; הרחבת מרחב המחיה לגזע הגרמני; ומלחמת חורמה בקומוניזם. שלב זה במלחמה היה נקודת מפנה בתולדות השואה וסימן את תחילת הרצח השיטתי של היהודים. על־פי האידיאולוגיה הנאצית, זו הייתה מלחמת קיום של גרמניה נגד הגזע היהודי, השואף לשלוט בעולם. תפיסת עולמם של הנאצים ראתה ביהודים אויב שחותר תחת יסודות הקיום של הגזע הארי ומפיץ את הקומוניזם. המשימה לחסל את האיום הקיומי בשטחי ברית־המועצות הוטלה על ארבע עוצבות מבצע מיוחדות, האיינזצגרופן, שנעו מזרחה בעקבות הצבא הגרמני, ותפקידן היה לחסל את הקומוניסטים, את הפרטיזנים ואת היהודים בשטחים שנכבשו. מעשי הרצח ההמוני התבצעו בירי בעזרת כוחות נוספים של צבא, משטרה וכוחות מקומיים ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו שותפים פעילים ברצח. עד אביב 1943, כאשר החלו הגרמנים בנסיגתם במזרח, נרצחו בשטחי ברית־המועצות כ־1.5 מיליון יהודים בבורות הירי ובאלפי אתרי רצח.¹

הרצח החל מיד עם הכיבוש, ובד בבד החלו הגזֵרות נגד היהודים — גברים נלקחו לעבודת כפייה, יהודים חויבו לשאת סימן זיהוי (סרטי שרוול והחל מספטמבר 1941 — טלאי), רכוש יהודי הוחרם, הוקמו מועצות יהודיות (יודנרטים), והיהודים רוכזו בגטאות. בשבועות הראשונים ירו אנשי האיינזצגרופן בגברים יהודים, והחל מאמצע אוגוסט 1941 החלו לטבוח גם בנשים ובילדים. בכל מקום שאליו הגיעו האיינזצגרופן רוכזו היהודים והובלו ברגל, בעגלות או במשאיות לאתר סמוך שנבחר לביצוע הרצח. לקראת המבצע הוכנו מראש בורות, ולעיתים צוו גברים יהודים לחפור את הקברים בטרם נורו. לאחר שהובלו למקום הרצח צוו היהודים להתפשט ולמסור את חפצי הערך שלהם, ואז הוצעדו אל הבורות ונורו.

בקיץ 1942 החל בווֹלין גל שני של רציחות, והגטאות חוסלו באקציות קשות. עד אוקטובר 1942 נרצחו כ־142,000 יהודים. אלפים מעטים של בעלי מקצועות נדרשים הושארו בגטאות ובמחנות, אך גם הם נרצחו בסוף 1942 ובראשית 1943. רק מעטים הצליחו לחמוק מן הרצח וניסו למצוא מסתור, אך את רובם הגדול השיגה ידם של הרוצחים. האידיאולוגיה האנטישמית הרצחנית הכתיבה את המשימה לרצוח כל יהודי — כל גבר, אישה וילד — וכך לאורך כל הדרך וגם לאחר חיסול הגטאות ומחנות העבודה ועד נסיגתם המשיכו הגרמנים ועוזריהם לרדוף את היהודים שהצליחו להימלט. הם צדו את מי שהסתתרו בעיירות, בכפרים או ביערות ורצחו אותם. הרצח התבצע לעיני כל האוכלוסייה המקומית. כמה מן המקומיים השתתפו ברצח, אחרים תמכו בו ובזזו רכוש יהודי, ורק מעטים מאוד ניסו לסייע.

העובדה שהרצח החל מיד עם הכיבוש והמהירות שבה פשטו הרוצחים על קורבנותיהם הותירה בידי היהודים רק זמן מועט לנסות להגיב, להתארגן או לברוח. בתקופת השלטון הסובייטי בוטלו המוסדות היהודיים והמבנה הציבורי של הקהילה היהודית נפגע, כך שהיהודים היו מופקרים לגורלם בלי תשתית קהילתית תומכת. יתר על כן, היהודים בווֹלין ובשאר שטחי ברית־המועצות היו הראשונים לפגוש ברצח השיטתי וההמוני. אף שההיסטוריה הייתה רוויה בפוגרומים ובפעולות אנטישמיות, לא היה תקדים לאירוע מסוג זה, ואיש לא היה יכול להעלות בדעתו את קיומה של תוכנית לרצח טוטלי של כל היהודים. הקורבנות לא יכלו להסתמך על ניסיון העבר כדי להבין את המציאות החדשה. בתוך שנה וחצי, בטרם יכלו לעכל את המשמעות הנוראה ואת עוצמת הכוונות הנאציות, לא נותרו כמעט יהודים באזור. ההחלטה לנסות ולברוח מן הגורל המאיים חייבה יכולת להכיר במציאות חסרת התקדים. היה צריך להשלים עם חוסר התקווה ועם הידיעה המפחידה והמשתקת על המוות הצפוי לכל מי שיישארו במקומם ולא יברחו. מי שהעזו להימלט מן הגטו יצאו למאבק ארוך בתנאים בלתי אפשריים, לבדם מול שלטון רצחני ואוכלוסייה עוינת. הבריחה הייתה כרוכה באתגרים עצומים ובהתמודדות מתמדת עם פחד וסכנות.

סיפורה של אוה מציג את האפשרות החריגה והנדירה של אותם מתי מעט שהצליחו לברוח ולחמוק מגזר הדין האכזר. בשל החלטתה לחיות בזהות בדויה נעשתה אוה עֵדה לרצח בני עמה, ומראה היהודים המוּבלים למוות רדף אותה כל חייה. מכאן שסיפורה כפי שהוא מתועד בזיכרונותיה בספר שלפניכם אינו רק סיפור הישרדותה אלא גם סיפור על רצח היהודים ועל הרס הקהילה היהודית.

אוה הגיעה לטוֹרצ'ין בזהות בדויה ושהתה במקום בזמן האקציה הגדולה בגטו המקומי, שבו רוכזו כ־3,000 יהודים. ייתכן שהכירה מי מיהודי המקום, אך כדי לשמור על סיפור הכיסוי שלה נאלצה לצפות בזוועה בלי להפגין רגשות כדי שלא להסגיר את זהותה. בבוקר אחד בשלהי אוגוסט 1942 הוקף הגטו בכוחות עזר אוקראיניים. תושבים לא־יהודים צוו לחפור בורות בבית העלמין היהודי ברחוב סָדוֹבסקָיה (Sadovskaya), ואז הובאו כעשרים גברים יהודים להשלים את המשימה. היהודים בגטו רוכזו בכיכר העיר. כדי להטעותם נאמר להם שהם יילקחו למחנה עבודה באזור לוּצק (Łuck). כמה בעלי מלאכה נדרשים הוצאו מן הקהל, וכל האחרים הועלו על משאיות והוסעו לבית העלמין. לאחר שסודרו בשורות צוו להתפשט, לשכב בבור, ואנשי משטרת הביטחון מלוּצק ירו בהם.

בין היהודים שהובלו למוות הייתה גם גיזה צַ'פּניק (Giza [Jean] Chapnick), בת גילה של אוה, שהייתה פליטה ממערב פולין אשר ברחה עם משפחתה ללוּצק והתגלגלה לגטו בטוֹרצ'ין. גיזה שרדה ולימים כתבה בעדותה: "כולם בגטו הבינו שמותם קרוב. הרצון לחיות היה חזק. הצעירים הסתובבו כשהם צועקים שהם רוצים לחיות, אבל כולם היו חסרי אונים. השוטרים האוקראינים הגיבו לקריאות בחיוכים שבעי רצון". עוד סיפרה גיזה שהיהודים רוכזו בכיכר העיר. ראשית נלקחו הגברים לבית הקברות, ואחר הצהריים הובאו לשם הנשים והילדים. לאחר שפעולת הרצח הושלמה שבו האוקראינים מקברי ההמונים מזמרים שירים עליזים על אוקראינה עצמאית וחופשייה מיהודים.² ב־1981 הועמד למשפט בגרמניה כריסטוף וָלֶנדשוּס (Christoph Wallendschus), שפיקד על ביצוע הטבח, ונהגוֹ לשעבר העיד וסיפר שלצד הבורות הועמד שולחן ועליו וודקה, ואחרי שירו בקבוצה של יהודים שתו המרצחים מן המשקה בטרם ירו בקבוצה הבאה.³

כאמור, לא רק הגרמנים רדפו את היהודים אלא גם האוקראינים והפולנים רדפום. העוינות בין הפולנים לאוקראינים והשנאה של שתי הקבוצות כלפי היהודים נותרו כשהיו לפני המלחמה ואף התגברו. עם פלישת הגרמנים יזמו המקומיים סדרה של פוגרומים. בשל האווירה האנטישמית ושנאת היהודים הצטרפו רבים לרדיפה, חמסו את רכושם של היהודים, הסגירו, הלשינו ואפילו רצחו. תחילה קיוו האוקראינים שהגרמנים יעניקו להם ריבונות ולכן קיבלו את פלישת הנאצים בשמחה והצטרפו לכוחות העזר בהתלהבות. אך לאחר שנכזבה תקוותם והם הבינו שהשחרור הלאומי לא יבוא מן הכובש הגרמני, גם אז לא פחתה רצחנותם. וכך קרה שיהודים שהצליחו לברוח בזמן חיסול הגטאות נרדפו גם מטעם השלטון הגרמני וגם מצד השכנים וכנופיות לאומניות של אוקראינים ופולנים. על כל אלה נוסף משטר הטרור הגרמני שהילך אימים על האוכלוסייה והרתיע גם את מי שרצו אולי לעזור. המצב היה שונה במקצת בקרב הקהילות הקטנות של צ'כים ובפטיסטים באזור ווֹלין. ליהודי היה סיכוי טוב יותר למצוא מסתור בכפרים הצ'כיים והבפטיסטיים, ובתיקי חסידי אומות העולם מספרם של המצילים מקהילות אלה גדול יחסית למספרם באוכלוסייה הכללית.

גם כאשר יהודים במסתור או בזהות בדויה מצאו מקום שנראה בטוח, הם נאלצו לחיות בדריכות מתמדת. שכן שנכנס פתאום, מבט אלכסוני, התלחשות מחשידה, שינוי ביחס של אחד מבני הבית — כל אלה יכלו בכל רגע לרמוז על בואו של הקץ. המסתתרים לא יכלו לשקוט לרגע — חוסר תשומת לב קטנה ביותר הייתה עלולה להסגיר את הסוד, ומסתתרים רבים נאלצו לנדוד ממקום למקום. גם אוה מתארת פעמים רבות שהחלו לחשוד בזהותה היהודית והיא נאלצה לעזוב מקום שהיה בטוח עד אותו רגע ולצאת שוב אל העולם העוין. בנסיבות המציאות בווֹלין היה סיכון גם בזהותה הבדויה. התעודות שהצליחה להשיג היו של אישה פולנייה, ובתור שכזו נשקפה לה סכנה מן הלאומנים האוקראינים שלחמו בפולנים.

גם הבריחה ליערות הייתה מסוכנת, שכן שם ארבו לנמלטים חברי הארגונים הלאומניים. ההתארגנות של הפרטיזנים הסובייטים ביערות בווֹלין החלה בשלב מאוחר כשחיסול הגטאות היה בעיצומו, אך גם יחידות אלה לא תמיד הסכימו לקלוט את היהודים שהגיעו אליהן. מי שברחו מן הגטאות והמחנות וניסו להצטרף לפרטיזנים ביערות ווֹלין נתקלו בעוינות ובאנטישמיות, ורבים נרצחו.

הסיכוי של יהודי לשרוד היה קטן מאוד. ניסיונות בריחה והסתתרות רבים הסתיימו ברצח, ונותרו סיפורים עלומים רבים של מאבק לחיים שנכשל. רק אחוז וחצי מיהודי ווֹלין שרדו בשואה. הרצח היה הכלל, וההצלה הייתה היוצא מן הכלל. גם כל בני משפחתה של אוה שהיו תחת הכיבוש הגרמני נרצחו, מלבד אביה, שנפטר שנה קודם לכן. היא היחידה שניצלה מן השואה. בתנאים אלה, יהודי נמלט לא היה יכול על־פי־רוב להתקיים בלא תמיכה או סיוע חיצוני שהושיט לא־יהודי. דוגמה להימלטות כזאת היא סיפורה של אוה, שמצאה תמיכה בדמותו של זֶ'ניה. הוא גונן עליה, מצא לה מקומות מסתור חלופיים והעביר אותה ממקום למקום. הנכונות לסייע לא הייתה מובנת מאליה מכיוון שלמצילי יהודים ולבני משפחותיהם נשקפה סכנה גדולה משלטונות הכיבוש הגרמניים וגם מן השכנים, ממשתפי פעולה ומארגונים לאומניים. חוגים רבים בקרב הפולנים והאוקראינים רדפו לא רק את היהודים אלא גם את מי שנתנו להם מקלט. המעטים שהחליטו בכל זאת לנסות להציל ובני חסותם היהודים חיו בפחד מתמיד, ומעל ראשיהם וראשי משפחותיהם ריחפה בלא הרף סכנה של הלשנה או הסגרה.

עם תום המלחמה סורטטו גבולות חדשים באירופה. גבולות פולין הוזזו מערבה, ומחוז ווֹלין נכלל מעתה באוקראינה. השורדים היהודים שיצאו ממקומות המסתור ומן היערות או שבו מתוככי ברית־המועצות שבו למקום שהיה ביתם בתקווה למצוא בני משפחה או שרידים מקהילותיהם. על־פי־רוב נכזבה תקוותם. דבר לא נותר מן העולם שהיה, ורבים החליטו לעזוב ולנוע מערבה. לכך הוסיפה העובדה שהחוזרים נתקלו באיבה ובעוינות מצד מי שהיו שכניהם. רבים מהם חששו שהיהודים שבו כדי לדרוש את רכושם שנגזל, ופעמים רבות נפלו השורדים קורבנות למעשי אלימות ולפוגרומים. האירוע החמור ביותר בהיקפו שהביא לשינוי דרמטי ולעזיבה המונית של יהודים התרחש בקיֶלצֶה (Kielce) שבמרכז פולין. ביולי 1946 נעלם ילד פולני מביתו, ועם שובו וכדי להימנע מענישה סיפר שנחטף והוחזק בבית הקהילה היהודית בעיר, שבו התגוררו ניצולי שואה. המשטרה באה למקום כדי לחקור את הטענות, והתפתח עימות. המון מוסת התנפל על יושבי הבניין ובמקום התחולל פוגרום מחריד. מניין הקורבנות של הפוגרום בקיֶלצֶה היה 42 נרצחים ועוד 40 פצועים. דבר הפוגרום התפרסם ועורר בהלה בקרב השורדים היהודים בפולין, ובעקבותיו עזבו רבים את המדינה. הניצולים נעו מערבה בדרכי "הבריחה" לאזורי הכיבוש האמריקני והבריטי בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, ושם רוכזו במחנות עקורים. בסוף 1946 הגיע מספרם של אנשי שארית הפּלֵטה במחנות לכ־250,000. רובם הגדול היו נחושים לעזוב את אירופה ולעלות לארץ־ישראל או להגר ליעדים אחרים בעולם. התנאים במחנות העקורים היו קשים, אך הניצולים הצליחו לארגן חיים יהודיים תוססים בתחומי התרבות, החינוך, הדת והפעילות הפוליטית. אנשי שארית הפלטה הפגינו חיוניות מעוררת השראה. על־אף צילו הכבד של האובדן, הם בחרו בחיים, הקימו משפחות והביאו ילדים לעולם. מחנות העקורים האחרונים נסגרו בשנות החמישים.

גם אוה וזֶ'ניה עזבו את פולין. הקשר שהחל בהצעת עזרה בשעת צרה מצד אדם זר התהדק והיה לסיפור אהבה, והשניים קשרו את גורלם יחדיו. אלא שאחרי המלחמה השתנו הנסיבות. בתקופת השואה זֶ'ניה הוא שגונן על אוה ועל זהותה הבדויה והפגיעה. כעת התהפכו היוצרות. ההגירה מפולין אחרי המלחמה התאפשרה ליהודים, וזֶ'ניה אימץ את זהותה היהודית של אוה כדי לצאת למערב. החל משלב זה של חייהם אוה היא שתמכה במצילהּ שהיה לבעלה. היא נתנה לדברים ביטוי ב־1986 — ארבע שנים לפני מותו של זֶ'ניה — כשפנתה ליד ושם בבקשה להעניק לבן זוגה את תואר חסיד אומות העולם. "מר קויאטקובסקי שהוא כיום בעלי", הסבירה, "הסתייג כל השנים מכל צעד שהוא שיעניקו לו פרס על מעשים שראה בהם מילוי חובה אנושית גרידה ולא פעולות חורגות. עתה הוא אדם מבוגר וחי בארץ נכרית לו, רחוק מבני עמו ודתו בקשיי הסתגלות לא מעטים, ולי אישית נדמה שגרמתי לו עוול בכך שלא עמדתי על כך שמעשיו ייזכרו בהוקרה נאותה".⁴ ב־18 במרס 1978 החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם להכיר באוּגֶניוּש (זֶ'ניה) קוִיאטקוֹבסקי כחסיד אומות העולם. הטקס נערך ב־11 ביוני, וקוִיאטקוֹבסקי נטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם בהר הזיכרון.

למעשה, זֶ'ניה קוִיאטקוֹבסקי הוכר כחסיד אומות העולם ב־1987 לא רק על הצלת אוה אלא גם על הצלת יהודים אחרים.⁵ הוא הסתיר את ישראל שטרן ושתי נשים שזהותן אינה ידועה בבית בן דודו טוֹלה; קוִיאטקוֹבסקי אף פינה דרך קבע את צורכיהם בדליים וסיפק להם מזון בכל יום. דבר ההצלה של ישראל שטרן ושל קבוצתו נודע לאוה עצמה רק בשנת 1973, כאשר הקיש שטרן בדלת המשפחה וסיפר מיוזמתו את סיפור הצלתו.

***

אוה נפטרה בשנת 2012. סיפור חייה המוגש כאן מבוסס על עדות שהקליטה במיוחד לנכדתה נטלי. העדות הועלתה על הכתב ונעשה מאמץ, עם ההתאמה ללשון הכתב, לשמר את ההגשה המקורית: את קולה האותנטי של אוה, את סגנון הסיפור הקולח ואת שפתה הישירה והכנה. ספר זיכרונות זה אינו רק תיאור בגוף ראשון של ההתרחשויות והתובנות של הדוברת. הספר מביא את הדרך שבה היא מעלה את הזיכרון ושבה היא מבקשת להנחיל את סיפורה לנו ולדורות הבאים. יהי זכרה ברוך.

אירנה שטיינפלד

1 ראו באתר של פרויקט המחקר של יד ושם "הסיפור שלא סופר — אתרי רצח של היהודים בשטחים הכבושים של בריה"מ בתקופת השואה", בכתובת https://www.yadvashem.org/he/research/research-projects/killing-sites.html (נצפה ב־4 בנובמבר 2024).

2 ארכיון יד ושם (איו"ש), O.33/5024, מצוטט באתר https://collections.yadvashem.org/en/untold-stories/killing-site/14626960.

3 איו"ש, TR.10/1422, מצוטט באתר https://collections.yadvashem.org/en/untold-stories/killing-site/14626960.

4 מכתב אוה קויאטקובסקי, אוקטובר 1986, איו"ש, M.31.2/3603.

5 ראו בין השאר בתוך גרשון פינצ'בסקי, חסד אחרון: סיפורם של חסידי אומות העולם בישראל, הוצאת שירות הביטחון הכללי ויד ושם, ירושלים 2023, עמ' 164-165.