ממותה

1

ביום שהתכוונתי להיכנס בו להיריון מלאו לי עשרים וארבע וערכתי מסיבת יום הולדת, שלמעשה הייתה מסיבת התעברות במסווה. כמה משותפיי לדירה סייעו לי בכך. הם התקשרו לחברים ומכרים. לחברים נאמר שהם יכולים להביא את המכרים שלהם. נזקקתי לאנשים, כמה שיותר אנשים. לקבץ המון, קן נמלים שמחוות אפּיות מתרחשות בו באין רואה. רציתי להיות אם יחידנית, שלא יהיה שום אב שיתבע את חלקו. היה אפריל, והאביב פרץ מבעד לחלונות הגדולים בשאיפה אדירה של חיים שהיו עד עכשיו בהשהיה. האור השופע ההוא גרם לי להרגיש פורייה, בלעתי אותו כמו תרופה, האמנתי בו, בתפקידו המכין, שהפך את הרחם שלי לקַפֵּלה. בשעות אחר הצהריים הייתי נשכבת על ספּת המיטה שבחדרי, נשענת על הזגוגיות שפנו לגן החיות ומתמסרת לאור ההוא שהפך את עורי לזהב, את שערות זרועי לשיבולים טהורות ואת רגליי לחומר נמס, רפוי. הייתי מאוננת באור השמש ומשתוקקת לילד. הייתי נרדמת לקול שיר הערש של צרחות הציפורים הכלואות, ומתעוררת לקראת ערב, כששקט חלקלק היה מכין את המורָד שממנו היה מתגלגל כעבור זמן קצר, בשאגות עתיקות ורועמות, צער האריות.

באותה תקופה עבדתי באוניברסיטה, בקבוצת מחקר של הפקולטה לסוציולוגיה. דמוגרפיה ואריכות ימים, כך קראו לה. היינו נפגשים בשלב הראשון של המחקר, השלב הארוך מכולם: איסוף הנתונים. הייתי מבלה בקרים שלמים במועדוני קשישים ובבתי אבות כדי לראיין את מדגם האוכלוסייה. זאת הייתה עבודה אינסופית שפעמים רבות נקטעה בהתקפי שיעול ובהקאות ליחה. כמעט אף פעם לא הצלחתי להביא אותם להשיב על כל השאלון באותה שיחה, והייתי חייבת לחזור ביום שלמחרת. כשהייתי נפרדת מהם, היו זקנים שעצרו אותי. הם היו לוחצים לי את הידיים כאילו היה בכוחם לשאוב ממני ימי חיים, את השרף האיטי שמזין את השנים. בשני מקרים "למחרת" כבר היה מאוחר מדי. זאת הייתה תקופה של תגליות קטנות: הזקנים מתו בלילה, מעט לפני עלות השחר, בשנתם. ועוד דבר: בבתי האבות, הזקנים היו מתים בשלשות. זאת הייתה תעלומה, אבל כך היה. אף אחד לא נולד לבד, אבל כשעליהם למות לבד — הגופים מתאגדים כמו אומות, כמו מוסקטרים.

השכר על עבודות שתלויות במלגות הוא עלוב, אבל חייתי בסדר. במהלך הלימודים התיידדתי עם דוקטורנטית, ואיתה ועם עוד שתי בחורות שכרנו דירה קרוב לפארק דה לה סיוּטדֵלָה. אבא של אחת מהן שימש לנו ערב. עברנו לדירה כולנו יחד, ביום הראשון של החוזה. נכנסנו בדממה, כמו שנכנסים למערת קבורה או כמו שהולכים לראות תכשיטן, בחיוך ספקני של מי שניצב מול גילוי של נדיבות רוח, נדיבות רוח שבמקרה הזה התגלמה בקירות. הגרלנו בינינו את החדרים, ואני קיבלתי את הקטן ביותר. התוכנית הייתה להחליף חדרים פעם בחצי שנה, אבל ההחלפה לא קרתה מעולם. כל אחת התרגלה למרחב שלה, הזיזה את הרהיטים, השאירה שערות בחלל, ושינתה את הטעם, את העור. ביום הולדתי העשרים וארבעה, מכולנו נשארתי רק אני. השכרתי חדרים לסטודנטים זרים וניסיתי שלא להיתקל בהם לעולם. כך החיים המשותפים הפכו לנסבלים. מחוץ לבית — הכול הציק לי.

הדבר הראשון שעשיתי מדי יום, לפני שיצאתי מהמיטה, היה לפתוח את החלון הגדול ולבלוע את אוויר הבוקר. הייתי מתעטפת בשמיכת הפוך ונשארת לשכב כמה דקות. בברצלונה, עם עלות האור, יש משהו לא ברור שהוא מעין חילול קודש. העיר מזנקת על מסת האור החיוורת עדיין, הנולדת ממעמקי הים, וחוטפת אותה בבת אחת בצבת החומרנית שלה. זה הרגע של השעונים המעוררים ושל החומרים הממריצים, של המהירות, טריקות הדלת וכאבי הראש. מנגנון עצום יורק ומתחיל לפעול, השפה משמנת אותו, שפה גסה וחסרת תשוקה שמסלפת את המשמעות המקורית של עצם השפה. הייתי מתעוררת אז אגב הכרה בקיומה של התועבה הזאת. אחר כך הייתי נכנסת למקלחת ושוטפת את גופי, לובשת בגדים נקיים, אוכלת מזון מעובד. כשהייתי יוצאת לרחוב, לפני שהייתי שוקעת אל תוך מעמקי המטרו, הייתי מביטה רגע אל ההר ומדמיינת הרים גבוהים יותר, שוממים יותר וגדולים יותר. הייתי הופכת לחיה לכודה הזוקרת את החוטם ושוקעת בהרהורים כי הריחה את אצבעותיו של ילד, והרעב נשאר בקרבה.

קירותיהם של בתי אבות מסוימים עוררו בי אי־שקט. ביקרתי בעשרות מרכזי דיור מוגן, בכל רובעי העיר. בשכונות האמידות בתי האבות היו נקיים ומסודרים כמו מוזיאונים. רִיק שקט עמוס גוונים אנושיים. פה ושם, באולמות ובקצה המסדרונות, היו רפרודוקציות של מונה, רנואר, דגה. קירות מחופים בטפט בד חלק. הקשישים השתלבו בחלל כמו בתוך חלון ראווה. לרוב הם היו לבושים היטב, קפל המכנסיים במקומו, מעל בגדיהם מעיל פרשים. הייתה להם חיבה למטפחות צוואר ולגוונים של אדום כהה. הם חיו בראש מורם וכעת למדו למות באותה הדרך — שערם הדליל לבן ובוהק, אוזניהם ונחיריהם חפים משערות. הבדידות חגה מעליהם כמו נשר. הם התעלמו ממנה, מעולם לא ניסו להצדיק את היעדרם של הילדים, אפילו לא להראות תמונה של הנכד הקטן. הם איפרו את זקנתם בקונצ'רטואים של ויוואלדי ובסוויטות של באך, אך נדמה שכבר היו מתים, שליבם המשיך לפעול רק מכוח האינרציה. לרובם היו מלוות סיעודיות — נשים חסונות בשיער קצר ובמדים צמודים. הזקנים נתמכו בהן כאילו היו אֵם, והטילו עליהן את שאריות כוחם: הם שלחו אותן לסידורים, והתעקשו לעבור בכיסא הגלגלים על אבני החצץ שבגינה. המלוות היו דוחפות אותם הלוך ושוב, מקריאות להם את הדואר, מושחות את כפות רגליהם הסוכרתיות בשמנים עשירים בלחות. בלילות הן היו מסדרות להם את השמיכות, מחנות את כיסאות הגלגלים במסדרון ויורדות למבואת המוסד, שבה הן חיכו זו לזו בחלוקים שמציצים מתחת למעילים, תיקי עור מלאכותי תלויים עליהן באלכסון. לפעמים הייתי הולכת איתן. הן לא שתקו, גם כשהיו מותשות. היינו נוסעות יחד באוטובוס בקטע הנסיעה הראשון. אחר כך עלתה כל אחת לקו שלה במטרו. ככל שהתרחקנו מהמוסד נעשו השכונות צפופות יותר. הרחק משם, בקו הגבול שבו החיים צוללים אל המוות, רקדניות דגה שעל הקיר היו העדות האילמות לכך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*